למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד יג
כתבו התוס' ר"פ הנחנקין דאין עונשין מן הדין ה"מ להלקותו ע"ש וכ"כ הרא"ם ז"ל פ' שמיני בפ' מבשרם לא תאכלו ע"ש ואיברא דיש לחקור היכי מצינן למילף איסורא ולא מלקות הא איכא למפ' מה לפ' שכן לוקים עליו ומצאתי להרב מש"ל בה' יסודי התורה דף ה' ע"ב שכ' דפרכא דמלקו' לא חשיבא פרכא שמכיון שמצד דין הק"ו יכולים להביא בלמד אף למלקו' אלא משום הכלל דאין ממ"ה לאו פרכא היא דהכי אגמריה רחמנא למשה כל דבר שתלמוד בק"ו למוד איסור אבל לא תלמוד מלקות עכת"ד ועפ"ז יישב דברי התוס' דפ"ב דפסחים דף כ"ה ע"ב ד"ה הכל מודים ע"ש והם דברי' נכונים בטעמן. אולם תמהתי אם כפי דברי הרב ז"ל מהו זה שכתבו התוס' בפ' כל הבשר דף קט"ז ע"ב ד"ה מה לחמץ וכו' וז"ל וכרת גופיה ליכא למילף דאין עונשין מן הדין ע"ש ואם כדבריו ז"ל היכי קאמר א"כ מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת והלא פרכא דמלקות לא שמה פרכא וה"ה לכרת כיון דמטעם דאין עונשין מן הדין הוא דלא ילפינן וכדטעים הרב ז"ל. האמנם שבתי וראה כי לא על דברי הרב ז"ל תלונתי כ"א על דברי התוס' ז"ל דא"כ הוא הא איכא למפר' מה לערלה שכן לוקי' דלא המ"ל הא דחמץ בפסח יוכיח וראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל שנתעורר בזה ואיהו מפרק לה דהאי ק"ו גילוי מילת' בעלמ' לגלויי אלא תבשל דאפי' בהנאה קמיירי ע"ש ותמה אני עליו דאיך אשתמיט ליה מ"ש התו' בפ' כ"ש ד"ה ה"מ וז"ל דלא קאמר ה"מ בבשר בחלב שמא משום דאין ממ"ה עכ"ד ואם לדבריו ז"ל כיון דמוכרח הוא מהברייתא עצמה דהאי ק"ו גילוי מילת' הוא מפני מה שהקשה הרב ז"ל א"כ עדיין הקושי' במקומה עומדת אמאי לא קאמר ה"מ בבב"ח. ומזה ג"כ יש לתמוה על מהרש"א ז"ל בס' זהב שבא שתירץ לזה דהאי ק"ו גילוי מילת' הוא משום דבההוא דואנשי קדש מיירי נמי בקדשים שיצאו וכו' כמ"ש התו' בפסחים שם ד"ה אמרת וכו' עש"ב דא"כ מה תירצו התו' ז"ל לקושייתם שם דשמא משום דאין ממ"ה כיון דמהבריית' מוכח דהוי גילוי מילתא ואמת הדבר שמצאתי הדבר ברור ותלמוד ערוך הוא בפ' בתר' דמכות דף י"ז ע"ב דפריך וכי ממ"ה ומשני איסורא בעלמא ע"ש אלמא דשייך שפיר למילף איסורא ממלקות ולא פרכינן מה למעשר שכן לוקין ונמצאו דברי הרב מש"ל ז"ל כנים ואמתיים. ומעתה חזרה התמיהא לש"ס גופיה דאיך פרכינן א"כ מה לחמץ בפסח שכן ענוש כרת. ואפשר לחלק דדוקא בלימוד הראשון עצמו אבל ביוכיח שבא לקיים הלימוד הא' שפיר פרכינן פרכת מלקות או כרת כנ"ל:
ומיהו בפ"ק דזבחים דף י"ד ע"א קאמר אי מחוץ לזמנו שכן כרת בלימוד הק"ו עצמו יע"ש וע"ש בפירש"י ד"ה חוץ וכו' ותנוח דעתך. מיהו עיקר דבריו תמוהים הם דהיכי נ"ל כרת מהך ק"ו דהא אין עונשין מן הדין ואפשר דעדיפא קאמר אפי' מדינא לא אתי א"נ דהך ק"ו גילוי מילתא הוא דכיון דפיגול בחטאת פנימיות ה"ה חיצוניות ובהכי א"ש דקאמר אי מחוץ לזמנו דה"ל למד בק"ו חוזר ומלמד בב"א ובעיא היא באיזהו מקומן ע"ש ועי"ל דהוי גילוי מילתא הוא דכיון דבחוץ לזמנו שוין ה"ה חוץ למקומו וכו' מיהו הא ליתא דא"כ מאי פריך שכן כרת וע"ע שם בגמ' דף ע"א ע"ש:
וראיתי עוד סוגיא אחרת בס' העור והרוטב דף ק"ך ע"א דקאמר נבלה לא אתיא מני' שכן ענוש כרת ע"ש ודברי התו' נמי מוכרחין שם וצ"ע אצלי. והנרא' אצלי דהיכא דבאותו האיסור עצמו שאנו באים ללמוד איסור באיזה דבר ממנו וכגון ההיא דמעשר שאנו באים ללמוד בכורים ממנו לאיסור והמלקות הוא גמר איסורו א"כ כשאנו באים ללמוד צריכין ללמוד כוליה איסורא מניה אלא משום דאין ממ"ה הוא דלא ילפינן וכמ"ש הרב הנז' אמנם היכא דהמלקות והכרת אינו מסוג הלימוד עצמו כמו חמץ בפסח בפסח שאנו באים ללמוד ממנו איסור הנאה אנו אומרים שפיר מה לחמץ שכן כרת ואע"פ שיכולין ללמוד גם כרת באכילת בשר בחלב אלא משום דאין עונשין מן הדין מ"מ שפיר פרכינן כיון שאינו מסוג האיסור עצמו כלל:
ומעתה יש לתמוה על מהרי"ן עזרא ומהרש"א ז"ל איך אישתמיט מנייהו סוגיא ערוכה דהלוקין שזכרנו וע' להרב ק"א פ' שמיני מבשרם לא תאכלו מה שהק' על מ"ש הרא"ם ז"ל דהך ק"ו הוא לאיסורא בעלמא וז"ל וע"ק לי בדבריו אלו דאחר דהק"ו הוא לתת לחמור החומרא אשר בקל מטעם היותו חמור והחומרא בו יותר ראויה א"כ אחר הק"ו לא ישיג ולא יותן לו מה שבחמור וכו' ע"ש. ועבר מזכרונו סוגיא דהלוקים שזכרנו. אמנם קשה אצלי מ"ש התו' ר"פ איזהו נשך ד"ה אמרי וכו' וז"ל וא"ת והא אין ממ"ה וי"ל דגזל לאו הניתק לעשה הוא וכו' ע"ש וא"כ הוא איכא למפ' מה להצד השוה שבהן שאינו לוק' דברבית ואונא' ודאי לוקה כמ"ש מדברי התוס' שם בא"ד ע"ש דהא לא שייך התם טעמיה דהרב ז"ל שכיון דמטעם דאין מזהירין מ"ה הוא דלא מצינן למילף מנייהו מלקות לא פרכינן דא"כ ק' מ"ש התוס' שם ד"ה לעבור וכו' וז"ל וא"ת ולוקמי' בגזל גופיה ולעבור עליו בב' לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה וכו' ע"ש וקשה דאכתי נימא דאתי מה הצד למלקות כיון דאיכא איסור לאו דאהני מה הצד למלקות אלא ודאי י"ל דכיון דנתקו הכתוב א"כ גילה לנו להדיא שאין בו מלקות א"כ שפיר פרכינן מה להצד השוה שכן לוקין דלא מצינן למילף מלקו' מנייהו כיון דניתק לעשה וצריך תלמוד:
וראיתי להתוס' בפ' הערל דף ע"ג ע"ב ד"ה אסור לבער וכו' שכתבו וז"ל וליכא למפ' נמי מה למעשר שכן אוכלן בטומאת עצמן לוקה דהיא גופה נילף בק"ו וכו' ע"ש ובודאי שכונתם דנילף בק"ו לאיסורא דלמלקות ממש הא אין ממ"ה ואפ"ה שפיר ילפינן לאיסורא ולא פרכינן שכן לוקין אע"ג דהתם המלקות אינו מסוג הלימוד עצמו. ושוב נדפס תוס' הרא"ש ז"ל ליבמות וראיתי לו שם אחר שכ' דברי התו' כתב וז"ל ומיהו נ"ל דשייך שפיר למפ' מה למעשר שכן אוכלו בטומאת עצמן לוקה ול"ש למימר דהיא גופא נילף בק"ו דאפי' אי ילפינן מניה לא ילפי' אלא איסורא דאין ממ"ה ואיכא למפרך מה למעשר שכן לוקה עכ"ד וכונתו כפי האופן שכתבנו ודברי התו' תמוהים וצ"ע:
ועוד אני תמה על מ"ש התוס' ברפ"ב דזבחים די"ז ע"ב ד"ה שם טומאה וז"ל וא"ת מה להנך וכו' שכן במית' תאמר באונן וכו' ע"ש ומאי קושיא דהא כרת גופיה איכא למילף אלא משום דאין עונשין מן הדין אפי' במה הצד עיין תוס' דר"פ איזהו נשך ד"ה אמרי וכו' ע"ש ומעתה איך עבדינן מינה פירכא. וראיתי בגמ' שם דכ"ג ע"ב גבי יושב דפריך אי מה זר במיתה ומשני משום דהו"ל מחוסר בגדים ושלא רחוץ וכו' ב' כתובים וכו' ע"ש ולפ"ז ניחא. אמנם ראיתי לתוס' שם ד"ה אימא וכו' שכתבו וז"ל פ"ה דנגמר במ"מ וכו' וק' דגבי ערל ואונן נמי היה לו להק' כמו כן דליהוי במיתה מב"א ע"ש והנה ודאי שכונתם הוא דלפי דברי רש"י ז"ל נר' דבמיתה ביד"ש עונשין מן הדין דדוק' גבי כרת ולזה הקשו עליו מערל ואונן ורצו להכריח דאף במית' ביד"ש אין עונשין מן הדין מה"ט כן נר' ברור בכונתם דאי לא מה טעם בערל ואונן דלא נילפו מיתה מב"א. ונמצא לפ"ז מחלוקת בין רש"י והתוס' במיתה ביד"ש ודעת רש"י מיושב ממה שהקשו עליו מערל ואונן כמ"ש התוס' עצמם דף ח"י ע"א ד"ה אתיא וכו' ע"ש ויש לתמוה עליהם מה הקשו לו כאן ועיין בס' הליכות אלי כלל י"א ואין להאריך ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע: