למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד ו
עוד אני חוזר לדברי הרא"ם ז"ל שכ' דבעונש ד"ש עונשין מן הדין [עתה נדפס ספר דעת זקנים ושם ראיתי להרב מנחת יהוד' שכ' כדברי הרא"ם הללו] וכבר כתבנו מה שיש מהתמיה בדבריו ולענ"ד יראה לישב דבריו ע"פ מאי דאמרינן בפ' הערל דף ע"ה ע"א ואב"א נגיעה דתרומ' מהכא נפק' בכל קדש לא תגע וכו' וכתבו התוס' תימא לר"י כיון דמהכ' נפקא א"כ תק' לן כדמעיקר' במים יובא וכו' למ"ל ועוד דבפ' הלוקי' משמע דהך בריי' דמוקמינן קרא לנגיעה תרומה דבהקדש מיירי וכו' ע"ש מה שתירצו והנה רש"י ז"ל כתב שם וז"ל אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה דהיינו אכיל' בטומאה שהוא גבי קדש בכרת ואוכל תרומה וכו' ע"ש אשר המתבאר מדבריו דלא ס"ל כתירוץ התוס' וא"כ צריך לעיין מה מתרץ בקושיות התוס' והרב ק"א ז"ל הליץ בעד רש"י ז"ל בפ' שמיני בפ' במים יובא וז"ל נ"ל דכפי אב"א לא ילפינן איסור נגיעה מקרא דהכא אלא מבריית' דבכל קדש והכא אצטריך קרא לטהרו ממעשר ואלו לא אמר אלא במים יובא וטהר היינו דורשים אותו לתרומה וכ"ש למעשר דנאמר דטהר הוא טהור לגמרי וכו' ע"ש ולענ"ד לא נהיר' לי דהא מבכל קדש שמעינן דנגיעה כאכילה בהערב שמש לתרומה. ולי נרא' להליץ בעד רש"י ז"ל דודאי דעיקר פשטיה דקרא באכילה וכמו שנר' מדבריו בחומש גבי בכל קדש וגבי איש אשר יקרב ע"ש וכ"כ הרב מש"ל ז"ל בפי"א מה' טומאת צרעת דין ב' ליישב מה שהקשה לברייתא דפ"ק דשבועות עש"ב אלא דמדאפקיה וכו' נ"ל איסור נגיעה ומיהו אי לאו במים יובא לא משמע לן הא דמדאפקיה כיון דמהקיש' משמע דומי' דמקדש דוקא ולא תגע לאכול קאמר אלא שאחר שמצינו עיקר איסורו מבמים יובא אז כי היכי דלא תק' איפוך אנא אהני לן מדאפקיה וכו' לענין נגיעה וממילא ריבויי' דבכל קאי נמי אהא וזהו שכתב שם רש"י ז"ל האסור לאכול אסור ליגע ע"ש דהשת' תרומה נמי בכלל ואסור' דוקא מבמים וכו' ומהאי קרא לא ילפינן אלא לענין הזמן שהאסור לאכול בתרומ' דהיינו ט"י אסור ג"כ ליגע וס"ל לרש"י ז"ל דהא דנ"ל תרומ' מהכא הוא ודאי מריבויי' דבכל כמו הבריית' דת"כ שהביאו התוס' פ"ק דשבועות דף ח' ע"א ד"ה אימא ע"ש ולא מייתי ת"כ דר"ל אלא ממאי דנ"ל דקדש ממש קאמר אמנם לענין ריבויי' דבכל לא מייתי ולאו הא בהא תלי' וכן נראה מדברי הרא"ם ז"ל פ' תזריע ובפ' אמור שם ע"ש ורש"י ז"ל בחומש תפס לו כבריית' דת"כ ע"ש והשת' ודאי אזהרה לנגיעה דקדש לא נ"ל מהאי קרא ואיסור' בעלמ' הוא דאיכ' מדאפקיה וכו' דעיקר קרא ופשטיה אינו אלא באכיל' כדכתיבנ' ומעתה נתבארו דברי הרא"ם ז"ל וס"ל דע"כ לא אמרינן דבכרת אין עונשין מן הדין אלא דוקא בכרת שיש בו אזהרה דודאי מצד הכרת עצמו להתחייב בו עונשין מן הדין דהא קמי שמיא גליא אלא שמכיון שנתנה התורה עונש מיתת הכרת במלקות כדתנן כל חייבי כריתות שלקו נפטרו וכו' א"כ בכאן שבקיה רחמנ' לאיסור העונש במלקות ולהכי ילפינן מכרת דאחותו דאין עונשין מן הדין לעונש מיתו' דעלמ' אע"ג דלא תסגי להו במלקו' דלהכי כתיב אחותו יתיר' למילף דאין עונשין מן הדין בשם עונש ואע"ג שמהאזהרה דידיה למדנו שאין מזהירין מ"ה אין בכך כלום דלהכי כתיב אחותך יתיר' אצל האזהר' כדי ללמד לעלמ' בערך האזהרה אעפ"י שבכאן היא במקום עונש כרת מ"מ בערך עצמה אזהרה היא מיהו גבי כרת דכתיב אחותו יתיר' הוא משום שיש בה עונש דיני אדם דהיינו מלקות וכן מדוקדק מלשון הרא"ם ז"ל מדלא כתב בפשיטות דדוק' במיתת ב"ד אבל במיתה ביד"ש לא אלא שכיון דאי הוה מוקמינן ליה בנגיעה א"כ הו"ל כרת בלא אזהרה ובודאי לא קי"ל חייבי כריתות לוקין אלא משום דיש להם לאו גמור והשת' אין בנגיע' אלא עונש ד"ש ובהא ודאי עונשין מן הדין כיון דאין בו דיני אדם דהא לית ביה לאו וכן נר' מדברי רש"י ז"ל בחומש גבי הא דנגיע' באכילה זה נראה ליישב דבריו. ומה שתירץ עוד דגילוי מילת' דא"א לאכילה וכו' ע"ש הנה דעת הריטב"א ז"ל בחידושיו לפ' הלוקי' הפך דבריו וכבר כתבנו דבריו ולפ"ז צ"ל דמשכחת לה אכיל' בלא נגיעה כגון שתחב לו חבירו בבי' הבליעה וזה מוכרח מהא דפריך בפ' הערל דף ע"ה ואיפוך אנא ע"ש ולדבריו ק' דהיאך אפשר דנגיעה דמעשר אסור' והלא אכיל' עצמה מותרת ובשעת אכילה הא קנגע אלא ודאי דמשכחת לה בשתחב לו וכו' וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל שם ע"ש וצ"ע:
וראיתי להרב שע"ה ז"ל בפי"ב מה' תרומו' שהק' לתי' הרא"ם הלז דאמאי אצטריך בפ' הלוקין לומר דטמא שאכל קדש מדאתקש קדש למקדש ת"ל מק"ו דנגיע' ע"ש וליתא דטמא שאכל את הקדש תנן ולא שנגע דלא חשיב אלא מידי דאית ביה כרת ע"ש בגמ' ולפי דעת הרא"ם ז"ל אין החיוב מצד האכיל' אלא מצד הנגיע' דא"א לאכיל' בלא נגיעה קאמר מש"ה צ"ל מדאתקש וכו' שאם כונתו אינו אלא מצד חומר האכילה מנגיע' הא ודאי לא עדיפ' מאחותו וכו' ועיין ברש"י ז"ל פ' הנשרפין שזכרנו ולפי מ"ש לעיל דש"ס פריך מדר"ל דמשמע דמקר' נ"ל א"ש. מיהו הא ק"ל דאימא קריבה היא נגיעה ואצטריך דג"מ כגון ששגג בנגיע' והזיד באכילה וכה"ג אמרינן בפ' הוציאו לו דנ"ג. ונ"ל דטפי איכא לאוקומי לאכילה ולדרשא כמ"ש רש"י בחומש מלטפויי הכרת וכדאמרי' בעלמא כל היכא דאיכ' למידרש וכו' ותו ק' לתי' זה למ"ל דכתב רחמנא לא תאכלו כל נבלה הא מכיון דכתב בה בפ' שמיני ובנבלתם לא תגעו א"א לאכיל' בלא נגיעה ולזה י"ל דאתא ללאו יתיר' לחייבו ג"כ אאכילה ועי"ל דאצט' לנבלת בהמה טהור' דאינה מטמא' במגע:
והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' איסורי ביאה דין ו' כתב וז"ל ואע"פ שנאמר בתורה ערות בת בתך לא תגלה מאחר שאסר בת הבת שתק מן הבת ע"ש ואע"ג דלרבא דקי"ל כוותיה ס"ל דאפי' בגילוי מלתא אין עונשין מן הדין ומג"ש הוא דמפיק לה בהנה הנה כדאי' בגמ' נקט רבינו הק"ו דמפורש טפי וסמיך אג"ש שהדין אמת הוא וכך דרכו של רבינו ז"ל בכמה דוכתי וכה"ג כתבו התו' אהש"ס גופיה בפ"ק דבכורות דף י"ד ע"ב ובדוכתי טובא וכ"כ שם הרא"ם ז"ל לפירש"י ז"ל ע"ש:
ומ"ש ה"ה ז"ל וז"ל וכתב רבינו וכו' מן התור' הוצרך ליה לפי שיטתו שכתב בס' המצות וכו' ובכאן ביאר שאין בתו בכלל הזה שהרי ככתוב' ממש היא וכו' ע"ש דבריו תמוהים הם דלרבא מג"ש הוא דנ"ל דמק"ו אין עונשין מן הדין כדאית' התם וג"ש מד"ס היא ואין לומר דרבא אית לי' נמי דגילוי מילת' בעלמא אלא דקאמר דבלא ק"ו הא איכא ג"ש ואביי ס"ל אפכא דבלאו ג"ש הא איכא ק"ו חדא דלרבא כיון דאיכ' ק"ו ג"ש למ"ל ולזה י"ל דאתי למילת' אחריתי אלא דממיל' ילפינן מינה להא מילת' ועוד דבפ"ד מיתות דף נ"ד קאמר וקמיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא מ"ס עונשין מן הדין ומ"ס אין עונשין ע"ש ומשם בארה דלרבנן ס"ל דאפי' בגילוי מילת' אין עונשין מן הדין כדרבא ורבינו בפ"ד מה' שגגו' פסק כרבנן דמפיק אביו מערות אביך ולא מק"ו ע"ש:
שבתי וראה לרבי' ז"ל ברפ"א מה' טומאת מת שכתב ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר הכתוב בפי' אפי' בת הבת וכו' ע"ש ומעתה דברי רבינו ז"ל תמוהים ונר' דס"ל לה"ה ז"ל דרבא נמי צריך לק"ו מה"ט וכן דעת הלח"מ ז"ל בפ"ט מה' מ"א ע"ש וכן נר' מדברי הרב החינוך ורבי' ז"ל בס' המצות מל"ת של"ה ע"ש ונ"ל שהוא מוכרח דאל"כ ק' קושית התוס' שם ד"ה מנין וכו' ולא שייך תירוצם ולפי האמור ניחא וע"ש במהרש"א ז"ל ובחידושינו שם בס"ד:
ומה שאני תמה על דברי רבינו ז"ל הוא מ"ש ששתק ממנה כדרך ששתק מאיסור הבת וכו' דא"כ גבי אחותו בת אביו ובת אמו נימא נמי דגילוי מילתא בעלמא הוי ולזה י"ל ע"פ מאי דכתיבנ' מעיקר' להרמב"ן ז"ל דאיצט' יתורא דאחותו לעלמ' דאין עונשין מן הדין בק"ו גמור אמנם צריך להבין היאך חשיבי גילוי מילתא כמו בתו וראיתי למרן הכ"מ ז"ל שכ' ויש לתמוה דהא אין עונשין מן הדין וכך אמרו שם וכו' אם אמרת כן ענשת מ"ה ואפשר לו' שמשם למדנו שאין עונשין מן הדין וכו' עש"ב. ופליאה דעת מרן הקדוש ממני נשגבה לא אוכל לה ואחשבה לדעת זאת שכתב שזה בנין אב והלא הלכה רווחת בפ"ק דמכות הלא אב א' לכולן והיא אחותו בת אביו או בת אמו גם מה יושיענו זה שנאמר כדי לתרץ קושיתו ובס"ד בהסכמ' עלה דבמת משמע דגילוי מילתא בעלמ' וכו' וגם הוא תמוה דבכל ק"ו נמי הכי הוי ומה הוסיף ק"ו זה תת כחו משארא דה"נ ק"ו דמגע במת חשיב לי' תנא דברייתא עונש מ"ה. ועוד אני תמה על מרן ז"ל שכתב שמשם למדנו שאין עונשין מן הדין ומנ"ל דילמא הא דכתב מגע במת הוי מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דבשלמ' מאחותך יתיר' ילפי' שפיר מדכתיב היא יתירא וכדאי' להדיא בפ"ב דיבמות דף כ"ב ע"ב ע"ש הסוגיא ואלא מיהו מדתניא התם במת ללמדך שאין עונשין מן הדין לאו למימרא שזה בנין אב אלא דהיינו לומר שבא ללמדך זה הדין מה שלא יכול לבוא מק"ו משום דאין עונשין מן הדין וה"נ איכ' ברייתו' טובא במכיל' כה"ג עיין ביבין שמועה להרשב"ץ ז"ל בכללי הק"ו ע"ש ועוד תימ' דאפי' דהוי משא גילוי מילת' מ"מ לרבא דקי"ל כוותיה אפי' בגילוי מילתא אין מזהירין מ"ה ואיך רבי' ז"ל השוה מדותיהם דין ט"מ לבתו והלא בתו בג"ש נמי ילפינן לי' משא"כ בט"מ דאין כאן אלא ק"ו גרידא והנראה בכונ' מרן ז"ל במ"ש לדעת רבי' ז"ל דאחותך היא אתי לגלויי בעלמ' הגם שהוא עצמו גילוי מילתא וס"ל למרן ז"ל דהך בריית' פליגא אהך ש"ס דפ"ק דמכות ומהתם הוא דיליף בעלמא ואע"ג דאיכא למימר טרח וכתב לה קרא הכא אינו כן דכיון דהוי גילוי מילתא הוי כמבואר להדיא בקרא עד שמטעם זה יקרא דבר תור' ובכה"ג לא טרח קרא כיון דאינו בא בשום מדה מיהו גמרין ס"ל דאפ"ה איכא למימר טרח אי לאו היא יתירא כיון דאינו כתוב ממש והשתא הולך ומבאר מהו גילוי מילתא השייך בכל אלו וז"ש וא"ת בטומאת משא וכו' ענשו מ"ה וכו' ור"ל ומהו הגילוי מילת' המתבאר מהם ולזה תירץ כל אחד לפי עניינו וס"ל למרן ז"ל דכיון דקפיד קרא אטומאה דכתיב את מקדש ה' טמא ואשכחן דאחשבה קרא טומאה לטומאת משא גבי נבילה א"כ במת שגילה שיש לו טומאת מגע ואהל ממילא שהוא נוהג נמי בטומאת משא להתחייב עליה בנכנס למקדש וה"נ איכא למימר בטומאת מגע דמת אי לאו דכתיב ביה בהדיא ובכה"ג אפי' רבא מודה וז"ש מרן ז"ל שמשם למדנו שאין עונשין מן הדין כלומר דאיצטריך לגלויי בעלמא ולא לגופיה. אמנם ק' לפ"ז דכיון דרבינו ז"ל ס"ל דהאי ק"ו דמת גילוי מילתא הוי א"כ ע"כ קרא דכתיב גבי מגע דמת נמי לגופיה לא צריך אלא למילף לעלמ' וכדכתיבנ' וא"כ רבינו ז"ל פליג אהש"ס דידן דמפיק לה מאחותך היא אם לא שנאמר שרבי' ז"ל תפס לימודו מספרי וכן מצינו לו בכמה מקומות ושמעתי מפי חד צורבא מרבנן שמ"ש מרן ז"ל ובמת משמע דגילוי מילת' וכו' הוא משום דכיון דמטמא במגע ואהל ממילא שמטמא במשא כיון דאיתיה בתרתי א"כ אין לנו להניח גם טומאת משא משא"כ בהך ברייתא דגבי מגע דאין כאן אלא חד טומאה דאהל. ולי לא נהירא דרבינו ז"ל לא הזכיר אלא טומאת אהל ואין לו להניח טומאת מגע דהיא עיקר גמרין ועוד דא"כ מנ"ל לבריי' למילף מהכא דאין עונשין מן הדין דילמא הא דכתיב מגע כי היכי דליתי מניה משא:
ומ"ש מרן ז"ל ובשר בחלב מכיון שאסר בישול הוי בכלל לא תאכל כל תועבה ע"ש הם דברים תמוהים לכאורה דמהתם ליכא מלקות דהוי לא' שבכללות כמ"ש הרא"ם ז"ל ס' משפטים פ' לא תבשל ע"ש וי"ל דמש"ה אהני לן טעם רבינו למלקות והוי גילוי מילתא ואף שרבי' ז"ל רפח"י מה' פסוה"מ כתב אקרא דלא תאכל כל תועבה דמפי השמועה למדו שאינו מזהיר אלא על פסוה"מ ע"ש היינו ר"ל שאין עיקר הכתוב בא אלא לפסוה"מ והיינו נמי דלקי עליה מהאי קרא כמ"ש שם רבינו ז"ל ע"ש אע"ג דהוי לאו שבכללו' מיהו לדברי הרא"ם ז"ל הא ל"ק בלא"ה היאך לוקין מלאו שבכללות דאיכ' למימר דהיינו דוק' למאי דקאמר רב אשי דאתא נמי קרא לבב"ח אמנם לפסק הלכה דפסק רבינו ז"ל שאין הכתוב מזהיר אלא על פסוה"מ אין כאן לאו שבכללות וראיתי להרב מוצל מאש שהביא על מרן ז"ל מדברי הרא"ם ז"ל ע"ש:
אלא מיהו ק' דבפ' כל הבשר יליף רב אשי מהאי קרא דבב"ח וא"כ נמצא דרבינו ז"ל פסק כוותיה ואלו רבינו בספר המצות מל"ת קפ"ז פסק כתנא דבי ר"י ע"ש ועיין בהלח"מ ז"ל בפ"ט מה' מ"א ע"ש. ודע דשם אישתמיט מניה דברי הרמב"ם ז"ל בספר המצות באותו לשון עצמו ואין להאריך ע"ש. עיין בזהב שבא דף ס"ז ע"ב מ"ש ועיין בפרי חדש א"ח סי' תמ"ג ומדברי רבינו בפי' המשנה בפ' אמרו לו אמתניתין דיש אוכל וכו' נראה שפסק כרב אשי עש"ב ובדברי מרן ז"ל ועי' בסמ"ג לאוין קמ"א ע"ש בזה ובדינא דחיי שם ע"ש:
ומ"ש מרן ז"ל שהתוספות בריש ב"ק גמגמו בהא דאין עונשין מן הדין לא ידעתי אנא פנה הרב ז"ל דדוקא גבי עונש ממון הוא שגמגמו שם ד"ה לא זה וזה וכו' וע"ש בתוס' דף ד' ע"ב ד"ה ועדים וכו' ע"ש:
ודרך אגב ראיתי למהרש"א ז"ל בספר הליכות אלי שהקשה אמ"ש התוספות שם דאפי' שלם ע"פ חייבין וז"ל וצ"ע דא"כ היכי פריך תלמוד' לקמן והא עדים זוממין דדבורא הוא ולישנ' דהכא מיירי אפי' דעבד מעשה ושילם ע"פ ויש ליישב בדוחק ע"ש ולענ"ד ל"ק כלל דה"נ מסור אע"פ ששילמו ע"פ חשיב ליה התם דבורא דלית ביה מעשה דדוקא בעושה מעשה כגון מוציא שם רע בבעילה וזה ברור. עוד מצאתי בש"מ שם בשם הר"י אחר שכתב פי' ריב"ם סיים וז"ל ולהכי קרי ליה לקמן דבור' דלית ביה מעשה דהא לאו מעשה הוא הואיל ויכול לחזור עכ"ד ואפשר שזהו הדוחק שכתב הרב ז"ל:
ועוד יש לדקדק בדברי רבי' ז"ל דמעיקרא גמר לה מק"ו מנבילה ובס"ד יליף לה ממת עצמו ושמא משום דקשיא ליה אהאי ק"ו דנימא דיו ריש דינא מהיכא יליף לה מנבילה מה נבילה טומאת ערב אף ט"מ וכו' ולזה כתב רבי' בס"ד למודו מחמת עצמו והיינו מסוף דינא והיינו דסמיך אמה מצינו וכה"ג אמרי' בכמה דוכתי. שו"ר להרב החבי"ב ז"ל בשיירי כנה"ג א"ח בליקוטי הרמב"ם ז"ל שעמד על דברי מרן ז"ל הללו ועיין במ"ש המש"ל ז"ל שדבריו תמוהים ע"ש ועי' בס' מוצל מאש דף י"ד סי' ך' מ"ס בזה ע"ש וצ"ע:
ודע שכתב הרב החבי"ב ז"ל בס' שיירי כנה"ג בשם ס' צפחת המים דלגבי שמים עונשין מן הדין דאמרי' ק"ו לשכינה י"ד יום ע"ש ולפ"ז ניחא לי מה שהק' הרב מגילת ספר ז"ל לאוין מ' על מה שהק' הסמ"ג שלמה לא דן מרע"ה ק"ו למגדף ממקלל והק' הרב דאין עונשין מן הדין ע"ש ולפ"ז לק"מ. ולע"ד לפי מ"ש התוס' בספ"ד מיתות דף ס"ו ע"א ד"ה גמר לק"מ מה שהק' הסמ"ג ע"ש. ומיהו הראיה שכתב צפחת המים לא מכרעא דדוקא עונש לכרת ומיתה ומלקות א"ע אבל לא לנזיפה וזמנה. תדע דבפ' ן' סורר דע"ד אהא דיליף ר"ש לעובד ע"ז שניתן להצילו בנפשו מק"ו פריך וכי עונשין מן הדין ע"ש וראיתי להרב ארעא דרבנן ז"ל שהשיגו ע"ש ועיין עוד מ"ש הרב גופי הלכות בשם הרשב"א ז"ל בתורת הבית מ"ש בשם הראב"ד ז"ל ועיין בפ' ן' סורר דע"ג ע"א ובהשגות הרמב"ן ז"ל בס' המצות די"ו ע"ב ודף ך' ובחי' הרשב"א ז"ל ריש מס' נדרים דף ג' ע"א ובהמגיה לס' מש"ל דף ק"ט ע"ד ובהרב פר"ח סי' תמ"ב ע"ש: