אור ברסלב
למודי ד לימוד ה

למודי ד· רבי י־הודה נג'אר

לימוד ה

לימוד ד

בפ' הנשרפין דף ע"ו ע"א איפליגו אביי ורבא בעונשין מ"ה דלאביי עונשין היכ' שהוא גילוי מילתא ולרבא אין עונשין והכי אי' נמי התם בפ"ד מיתות גבי בא על אביו חייב ב' וכו' ע"ש. ולכאורה משמע דלרבא אין עונשין ואפי' בגילוי מילת' אבל הוא תימא דבכל דוכתא דאמרי' גילוי מילתא בעלמ' הוא יהי' לאביי ולא לרבא דלא כהלכת' וגם רבנן דר"י דפ"ד מיתות ע"ש קיימי כרבא אכן י"ל דבהכי פליגי ורבא לא שני ליה בין הא לאחותו בת אביו וכו' ודקאמר בפ"ד מיתות מ"ס עונשין וכו' היינו בכה"ג ולרבא משכחת לה גילוי מילתא בכגון דאתא ק"ו ומפ' לקרא דכתיב סתמא וכה"ג טובא וע' תוס' דר"פ הנחנקין ד"ה הא וכו' וע' תוס' ר"פ כ"ש דף מ"א ע"א ד"ה איכא בינייהו וע' ביבין שמועה סי' ל"ב והיינו נמי דקאמר בפ' העור והרוטב דק"כ ע"א גבי המחהו וגמעו בחלב וחמץ ונבלת עוף וצריכי וכו' אע"ג דאין עונשין מן הדין נהי די"ל דקאמר אפי' מדינא לא אתי ע' תוס' דר"פ איזהו נשך ד"ה אמרי וכו' ולדאמרן א"ש דגילוי מילתא הוי דפי' אכילה אפי' המחהו וגמעו. מיהו הא ליתא דא"ה לא מצריך התם מידי כפירכא דקאמר דכיון דגילוי מילתא הוא מה פירכא יש עיין תוס' דפ' בנות כותים דף ל"ב ע"ב ד"ה למעוטי וכו' שוב הראני חד צורבא מרבנן שכן הוא מדוקדק בל' התוס' דבכורות דף י"ד ע"ב ד"ה טוב וכו' ע"ש:

ודע דמאי דלא נקט בפ' הנשרפין וכי מזהירין מ"ה דלכ"ע הוא טפי מאין עונשין מן הדין דנקט משום דה"מ להלקותו אבל להמיתו מזהירין כמ"ש התוס' ז"ל ר"פ הנחנקין ד"ה הא בבנו וכו' ע"ש ובזה נחה שקטה קושי' הלח"מ ז"ל בפ"ה מהל' איסורי מזבח על דברי הרא"ם ז"ל שכתב וז"ל, וע"ק דמ"ש אביי הוא אפי' לאזהרה וכו' ע"ש וע' בכנה"ג ז"ל בלשונות הרא"ם ז"ל גבי ערות אביך מ"ש בס"ד ע"ש:

איברא תמיה לי דבספרי תניא להדיא כדרבא בפ' נשא גבי נזיר כלשון הזה וענבים למה נא' עד שלא יאמר יש לי בדין אם חייב על היוצא מן הפרי לא נחייב על הפרי עצמו אלא אם אמרת כן ענשת מ"ה ת"ל וענבים וכו' ע"ש והא ודאי דמיא ממש לבת בתו ולא לישתמיט לכל הפחות הגמ' מלומר תניא כוותיה דרבא וצ"ע:

ודע שרש"י ז"ל כתב שם דלא דמי לאחותו וכו' מקורב' דבתו וכו' וה"ד עונש וכו' וזו קורב' מחמת עצמה וכו' עש"ב וכ"כ התוס' ז"ל בפ"ק דכריתות ואיני יודע מה הוק' לו להרב דינא דחיי לאוין ק"ג שכתב איברא שדברי רש"י צ"ע מה בין בת בתו לאחותו מן האב ומן האם וכו' ע"ש ומ"מ אני תמה לדבריהם בפ"ק דתמורה דף ט' ע"א קאמר התם לאביי דטוב בטוב אתי בק"ו מטוב ברע ופריך וכי עונשין מן הדין ומשני דלאו דינא הוא דמי גרע וכו' ופירש"י שם ד"ה ואביי וכו' וז"ל האי לאו עונשין מן הדין הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא וכו' ע"ש והא התם לא דמיא אלא לאחותו בת אביו וכו' ואפ"ה חשיב ליה גילוי מילת'. ויראה לי דרש"י ז"ל לזה כיון שכתב שם וז"ל דמי גרע וכו' דרחמנא לא קפיד אלא דלא יחליף מידי דקדש עכ"ל רצונו בזה כיון דכתיב כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש לא יחליפנו וכו' הרי מבואר שהכתוב נותן טעם דלא יחליפנו כי קדש הוא ואמידי דקדש קפיד רחמנ' לאחלופי ומ"ל א"כ טוב ברע או רע בטוב דזיל בתר טעמא ולא דמי כלל לאחותו וכו' דהתם איכא למימר דגזרת הכתוב הוא דלא גלי קרא מידי הוא טעמא עד שמאותו הטעם אנו דנין לכיוצא בו ולא באו רש"י והתו' ז"ל לומר אלא שבבתו שפיר קרינן בה גילוי מלתא ולאפוקי מאחותו דלכל הדברות והאמירות ק"ו גמור הוא דהא איכא נמי גילוי מילתא בפי' הכתוב כדכתיבנא וע' בתוס' דפ"ד מיתות דנ"ג ע"ב ד"ה השתא וכו' וכה"ג מצאתי בכללי מהר"ם נ' מוסא ז"ל בס' מהררי נמרים שכתב וז"ל גילוי מילתא בעלמ' היא והיינו טעמא דמה שפי' הכתוב בכל אחת מאלו מה שחסר בו מסימני טהרה כמו ופרסה איננו מפריס וכו' ולמל"ל ולמיהב טעמא אלא ודאי בא להודיענו דכל כיוצא באלו דמחסרי סימני טהרה אסורין כמותן ולוקין עליהן וכה"ג אמרינן גבי חובל שאר כלי אוכל נפש חוץ מריחים ורכב דלוקה משום כי נפש הוא חובל דאי להכי לא אתא לישתוק קרא מניה וכיון שגילה לנו הכתוב ששאר בהמות חסרי סימנין אפי' קצתם אסירי משום דגריעי טפי משאר בהמות דלית להו כלל אלימא טפי דבכלל מאתים מנה ובלא ק"ו היה יכול להוכיח איסורו מהכתוב כמו שאמרתי אלא לגלויי הדרש' הוא דאתא וכ"ש לפמ"ש בגמ' גלוי וידוע לפני מי שאמר וכו' א"כ הנהו דלית להו סימנים כלל אתו וק"ו לאלומי בעלמא הוא וכ"נ לפרש בק"ו דפ' השואל וכו' עש"ב וכ"כ הרב הגדול מהר"י קארו ז"ל בכללי הגמ' ע"ש שיש בו ט"ס ויש להגיהו ע"פ לשון מהר"ם ז"ל שהעתקנו וזה נ"ל דעת הרמב"ן ז"ל שם בחומש בפסוק מבשרם לא תאכלו שכתב וז"ל והטעם במלקות שאר בהמה טמאה וכו' מאחר שאמר הכתוב באיסור הגמל שטעם איסורו הוא מפני שאינו מפריס פרסה ובחזיר מפני שאינו מעלה גרה למדנו שכל מי שאינו מעלה גרה וכו' הוא בכלל האיסור הזה וא"צ לק"ו כלל עכ"ל אלא שהרב ז"ל הפליג דעת זו מדעת הברייתא משום דס"ל דא"צ לטעם והוא גרה וכו' וכן ופרסה וכו' אם לא היה אסורין אלא הני דוקא דמה לנו אצל טעמן ומה גם דהזכיר הטהור שבהן אלא ודאי דקרא בהדי' קאמר לתרוצי מלתא בעלמא דאע"ג דיש בו סי' א' לטהרה דס"ד להתירו משום דבעינן שניהם לטומאה מש"ה קאמר דאעפ"כ הרי יש בו סימן לטומאה וא"כ ממילא כל שיש בו ב' סימנין אלו לא יצא מזה הטעם שהרי יש בו אותו הסי' כל הפחות וא"כ מאי קאמר אין לי אלא אלו וכו' ומייתי להו לק"ו ומעתה נחו שקטו קושיות שהק' הגאון מוהרא"ם ז"ל על הרב בזה ע"ש ובזה יש ליישב מה שהק' הרא"ם ז"ל בפ' תצא גבי ויצא אל מחוץ למחנה וכו' דאין עונשין מן הדין ע"ש דהתם נמי כתיב טעמא דכי ה' אלהיך מתהלך וכו' ע"ש ובלא"ה לפי' ה"ה שהביא הרב לק"מ גם דבריו שם הפך סוגיא שהביא שם וע' במרן כ"מ ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש ודעת רש"י ז"ל שם נר' דס"ל כת"ק דר"ש דפליג התם בספרי והכי תניא התם ויצא וכו' זו מ"ע ולא יבוא וכו' זו מל"ת רש"א ויצא וכו' זו מחנה לויה וכו' ע"ש ולת"ק כוליה קרא מפ' ליה במחנה לויה מדכתיב תרי מחנות בקרא וזה נ"ל ברור דאי מפ' ליה במחנה שכינה א"כ בפרק אלו דברים היכי פריך בפשיטות אימא אידי ואידי למחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ול"ת ומשני א"כ ניכתוב ויצא וכו' ולא יבוא אל תוך ולישתוק ע"ש וכיון שזאת היא סברת ת"ק איך תפס לה בקושיא ודחה אותה בב' ידים אלא ודאי כדאמרן והשתא פליגי במחנה לויה לת"ק לאו נמי איכא ולר"ש אין בו אלא עשה ותפס לו סברת ת"ק דפשטי' דקרא כוותיה והשתא מחנה שכינה מק"ו נ"ל. שו"ר להרא"ם ז"ל שם בס"ד שכ"כ. אלא שמ"ש דהך קושי' דש"ס אינה אלא לר"ש לענ"ד עדיין צריכינן לתי' הש"ס אפי' לת"ק דאימא תרוייהו במחנה שכינה והיינו דמש"ה כתיב תרי מחנה לאורויי דמשתעי במחנה שני.

עוד נראה ליישב דעת הרמב"ן ז"ל דנהי דבלאו אחותך שפיר אתיא איסור' דבת אביו ובת אמו מהטעם שכ' הרמב"ן ז"ל מ"מ אתא יתור' לאשמעי' דינא דאין עונשין מן הדין לעלמא דאי לאו קרא הו"א בעלמ' דלא שייך טעמיה דהרמב"ן ז"ל כגון בק"ו שקולותיו וחומרותיו מבחו' יש לעונשו מיהא מדין ק"ו והיינו דתני' התם ללמדך שאין עונשין מן הדין. ובזה ניחא לי קו' אחת וגדולה היא אלי שהק' בס' באר יעקב בכלליו על מ"ש התוס' בריש הנחנקין דה"מ להלקותו אבל להמיתו מזהירין מ"ה דבפ' הלוקין אית לי' לר' יצחק דחייבי כריתות אינן במלקות ע"ש ואף דהתם אמרי' דאיהו ס"ל עונשין מן הדין מ"מ הא אמרי' התם אפי' למ"ד עונשין אין מזהירין ע"ש בתו' וא"כ הוא היכי גמרינן לאין מזהירין מאחותך יתיר' כדאי' התם בפרק' קמא והא התם לכרת הואי וע"כ אזהרה דידי' לעונש יתיר' כמ"ש התוס' ריש הלוקין לר' יצחק ע"ש ולפי האמור א"ש. ואחר ימים נזדמן לי ס' דינא דחיי בלאוין ל"ד וראיתי שכתב כמ"ש ושמחתי בלבי. שבתי וראה שזה לא ניתן ליאמר שא"כ מהו זה שהקשו בפ"ב דיבמות דכ"ב ע"ב דמנ"ל דאחותו יתירא למימר דאין עונשין מן הדין דילמא מילתא דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא ע"ש ומאי אריא הא מכיון דגילוי מילתא גמור הוא ודאי דבכה"ג לא אמרינן טרח ע' תוס' דפר"א דמילה דף קל"א ע"ב ד"ה אי וכו' ע"ש. שוב הראוני בישיבה תו' דפ"ב דבכורות דף י"ד ע"ב ד"ה טוב וכו' שהק' זו הקושיא לפירש"י ז"ל בפ' הנשרפין ע"ש שתירצו וז"ל היינו משום דפשטי' דקרא משמע שבא למעט דכתיב בת אביו או בת אמו עכ"ל ודבריהם בכללן אינם מובנים לי דמ"ש התם דמשמע מיעוטא טפי מבת בתו ומרע בטוב ועוד יש לתמוה במ"ש שם קודם לזה ואין לתמוה מהא דאלו הן הנשרפין איכא אפכא וכו' ע"ש ומה איפכא איכא הכא דהרי אביי ורבא אזדו לטעמייהו וכבר עמד ע"ז מהרש"א ז"ל והעלה בצ"ע ונ"ל ליישב דבריהם אלא שיש להגיה קצת בתיקון לשונם וכצ"ל ואין לתמוה וכו' טפי מרבא דגבי אחותו לא גמרינן מהדדי ואיצט' קרא לכ"ע וכו' וכונתם היא לאפוקי פירש"י דשמעת' דהנשרפין שכתב דהתם ה"מ משום דזו קורבא מחמת עצמה וכו' ולזה אחר שהביאו הך פלוגתא כתבו ואין לתמוה וכו' ור"ל דלכאור' ק' מהא דהנשרפין דאיכא איפכא דהתם חשיב לה אביי גילוי מילת' ואלו גבי אחותו לא גמרי' וכו' לכ"ע והדר' קושי' לדוכת' דאין לתרץ כפי' רש"י ז"ל כדמוכח מהא דתמורה והיינו מאי דאקשי' לפירש"י ז"ל מעיקרא ולזה כתבו ואין לתמוה וכו' דעיקר הטעם הוא גבי אחותו דמשמע מיעוט' טפי מהנך הוא משום דהול"ל ערות אחותך או בת אביך או בת אמך דמשמע נמי דאחותך כולל תרוייהו ע' תו' דפ"ד מיתות דנ"ג ומדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך משמע מיעוטא להדיא איזהו אחותך שאמרתי בת אביך או וכו' ולא תרבי מסתם אחותך בת אביך ובת אמך זהו הנראה אלי לכוין דבריהם ז"ל

ומה שהק' עוד הרא"ם ז"ל לדברי הרמב"ן ז"ל שמאותו הטעם עצמו דאין מזהירין וכו' יש ללמוד דהה"נ אין למדין מהדרך שכתב הרמב"ן וכו' ע"ש לע"ד לא מן השם הוא זה להרמב"ן ז"ל והיה טעמו כמ"ש הרב הליכות עולם ז"ל דכיון דק"ו ניתן לידרש מעצמו שמא פעמים אדם דן ק"ו פריכא ולאו אדעתיה וכו' ע"ש א"כ לפ"ז אין ללמוד מזה דאין למדין מדרך הרמב"ן ז"ל דלדרכו ליכא לא פירכא ולא פירוקא דשאר בהמה כי יש בה סימן דאינ' מעלה גרה הרי הוא כחזיר שאינו מעלה גרה ולא גרע מאידך ואין לו ב' נושאים לומר דשמא יש חומר בזה יותר מבזה אבל ראיתי להרמב"ן ז"ל בפ' שופטים גבי כאשר זמם שנתן טעם למ"ש הרגו אין נהרגין עש"ב ואפשר דהיא היא הפירכא שכתב ה"ע ז"ל:

וראיתי להר"ם ז"ל שם שתמה עליו שא"כ צריך טעם בכ"מ שאמרו אין עונשין מן הדין ע"ש מה שתי' ולדבריו קשה הא דמדמה תלמודא התם דבריבי להא דאחותו וכו' דאיכא למימר שאני התם דחזרו ונכתבו בפי' ואין לומר דהאיכא טעמא דהרמב"ן ז"ל דא"כ לישני ליה הכי ואמאי אתי למילף מאחותו וי"ל כיון דמאחותך יתירא ש"מ דאתי לגלויי בעלמא דאין עונשין מן הדין והא דהכא הוי נמי כבעלמא והשתא דגלי שפיר יהבינן טעמא לקרא כמ"ש הרמב"ן ז"ל:

אמנם יש לתמוה על הגאון ז"ל שהרי בפ"ד מיתות דף ע"א איכא דאמרי התם דלר"י הבא על אביו אינו חייב אלא אחת דס"ל שאין עונשין מן הדין וה"נ אמרי' בפ' בן סורר דע"ב ע"א לרבנן דרשב"י דעובד ע"א לא ניתן להצילו בנפשו בק"ו מפגם הדיוט דאין עונשין מן הדין והתם מ"ט וצ"ע:

עוד הק' להרמב"ן ז"ל שכ' שהברייתא הזאת היא שנויה לדברי האומר במס' סנהדרין עונשין מן הדין שהרי אביי ורבא דפליגי בפ' ואלו הן הנשרפין וכו' לא שאביי חולק על הבריית' וכו' אלא שהוא סובר דאין זה אלא גילוי מלתא בעלמא וכו' והלא הק"ו של ברייתא זו אזהרה גמורה היא ולא גילוי ובהא כ"ע מודו דאין מזהירין עכ"ל דע דהרב החבי"ב ז"ל בס' שיירי כנה"ג בכללי הק"ו כלל ג' לא דק במ"ש וז"ל ולא שהלכה כמ"ד עונשין דהא בהא מילתא איפליגו אביי ורבא והלכה כרבא דאמר אין עונשין מן הדין ע"ש אבל דברי הרמב"ן ז"ל ברורים הם ואסוגיא דפ' ן' סורר שזכרנו סמך דתמן אמרי' קסבר ר"ש עונשין מן הדין וע"ש דהתם ודאי שק"ו גמור הוא וגמר' ערוכה היא בפ' הלוקין אפי' למ"ד עונשין אין מזהירין ע"ש וכן נר' מלשונו שכתב שהיא שנויה לדברי האומר וכו' ואי אדאביי קאי אין זה עולה בשם שהבריי' שנויה לדברי האמורא וכ"כ הלח"מ ז"ל בהלכות איסורי מזבח שזכרנו הלא מראש ע"ש. ומ"ש שם על הרא"ם ז"ל שהיא סותר את דבריו ע"ש אין כאן סתירה דמעיקרא דחה דבריו מההיא דמכות ושוב השיבו מטעמא אחרינ' ומה בכך ושוב מצאתי להרמב"ן ז"ל עצמו בחידו' לרפ"ק דמכות שכתב וז"ל ומה הסוקל וכו' פירש"י עדים זוממין שהרגו אין נהרגין וכו' ולא נהירא וכו' דלא הו"ל לאקשויי התם אלא הול"ל הא דתניא בריבי וכו' נימא ומה הסוקל וכו' דלאו מלתא פשיטא הוא לאקשוי' הכי סתם ואיכ' תנאי דקסברי עונשין מן הדין כדאמרי' בפ' בן סורר ומורה וכו' עכ"ל ע"ש:

ואיברא כה הראני חד צורבא מרבנן לו להרמב"ן ז"ל עצמו שסתר את דבריו בחידושיו שם בפ' הלוקין דף י"ז ע"ב שכתב וז"ל אפי' למ"ד עונשין וכו' פירש"י ז"ל כהיינו ר' יצחק וכו' ואין זה נכון וכו' אלא מדרש' גופיה קאמרי' דאמר העובד ע"א ניתן להצילו וכו' ומפ' לה התם דקסבר עונשין מן הדין וכו' ואע"ג דהתם איכא לפרושי דא"ל לר"ש גילוי מלתא בעלמ' הוא הכי קאמרי' אפי' את"ל דס"ל לר"ש בכל דוכתא נמי עונשין התם לא אשכחן דמזהירין ומיהו משמע לכ"ע דאין עונשין מן הדין אלא היכא דס"ל גילוי מילת' בעלמ' דהא לא אשכחן מ"ד גבי עדים זוממין הרגו נהרגין וכו' עכ"ל. וצ"ע איך שיהי' דברי הרמב"ן ז"ל בחומש ברורים הם ע"פ סוגיא דבן סורר וכשיטתו הראשונ' שכתבנו אך ראיתי בס' יבין שמועה להרשב"ץ ז"ל שכתב על ברייתא זו וז"ל נר' דבריית' זו או היא משבשתא או אתיא אליבא דמ"ד עונשין מן הדין כדאיתא בפ"ד מיתות וכן בפ' ן' סורר ואין הלכה כמותה וכן העלה הרמב"ן ז"ל וכו' ע"ש וצ"ע:

אמנם צריך להבין איך יהי' הק"ו דר"ש גילוי מלת' דא"כ לא הנחת מקום לשום ק"ו שלא יהיה גילוי מילתא ומ"ש מהך ק"ו דהלוקין דר"ש גופיה ושמא דכיון דכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם וכו' והוא שפגם בו ח"ו כביכול בצלם אלהים בשופכו דם האדם וא"כ ע"ז נמי שפגם בצלם שהרי כפר במציאותו ח"ו הה"נ דניתן להצילו בנפשו ודמי קצת לההיא דבהמה טמאה שתלוי בטעם הכתוב כדכתיבנא מעיקרא וע' בתוס' שם ד"ה קסבר וכו' ע"ש ומיהו לא משמע כן מדקאמר קסבר עונשין מן הדין וצ"ע:

כתב עוד הגאון ז"ל דהאי ק"ו דבהמה לאיסור ל"ת ע"ש ובהכי ניחא מה שהק' המש"ל ז"ל בפ"ב מה' מ"א לדברי התו' דפ' כ"ש מסוגיא דפ' הפועלים ע"ש וע' תו' דר"פ איזהו נשך ד"ה אמרי וע"ע בס' ש"ש פ' בראשית מ"ש בזה בטוב טעם ע"ש:

עוד הביא הגאון ז"ל תירוץ ה"ה ז"ל ברפ"ב מה' מ"א דהא דאמרי' אין מזהירין מ"ה אינו אלא במידי דלית בהו איסורא דאורייתא בביאור אבל בהמה טמאה דאית בה איסור' דאוריית' בביאור מכלל הלאו הבא מכלל עשה מזהירין מ"ה ע"ש ואני מצאתי שכן כ' הר"ן ז"ל עצמו בחי' לפ' כיצד דכ"ב ע"ב וז"ל מדאמרי' אצטריך למיכתב היא לומר דבעלמא אין מזהירין מ"ה וקשיא לי א"כ אוכל כזית מבשר חמור לא ילקה שלא למדנו לו לאו אלא מן הדין דגמל שיש לו סי' א' כדאי' בת"כ וי"ל כיון דכתיב בכולהו עשה זאת הבהמה אשר תאכלו גילוי מלתא בעלמ' הוא וצ"ע עכ"ל וכן מצאתי שם בחי' הריטב"א ז"ל כי ע"ש וקרוב לזה דעת התו' דר"פ הנחנקין שכתבנו מראש מקדם ע"ש:

והילך ל' הרמב"ם ז"ל בהקדמ' לפרטי המצות וז"ל וכשלא תהי' האזהר' מן הכתוב למדוה בסברא מסברות התלמודיות וכו' וזה אינו סותר אמרם אין מזהירין וכו' כדי שנאסור מה שלא התבאר איסורו כלל בצד היקש אמנם כשנמצא העונש מבואר וכו' נדע בהכרח שהוא מעשה איסור ומוזהר ממנו ואמנם נוציא בהיקש האזהר' בשביל שיתחזק לנו שורש אמרם לא ענש הכתוב אא"כ הזהיר וכו' עכ"ל ע"ש:

מיהו הא ק"ל לדעת ה"ה ז"ל מדתניא בפ' כל האסורין דף כ"ז ע"א מן הבהמה להוציא את הרובע והנרבע והלא דין הוא וכו' ופירש"י ז"ל ולא צריך קרא ע"ש ומאי קשיא אימא דאצטריך קרא למלקות דאי מק"ו גרידא אין מזהירין מ"ה מש"ה אצטריך מן הבהמה להיות איסורו מבואר ודוחק לומר דסמיך הבריי' אפירכא דשכן במומו ניכר ונ"ל דע"כ לא כ' ה"ה אלא משום דאיכא לאו מפורש בגמל וארנבת וכו' דאז כיון שהושוו ג"כ שאר בהמות בלאו הבא מכלל עשה ממילא הושוו גם בלאו דמסתמא אמרי' דאהדרי' קרא גם ללאו אבל בעלמא לא ובזה יתיישב מה שהק' בס' ג"ה סי' ד' לדברי ה"ה ז"ל ע"ש וא"ש נמי מה שהק' בס' שע"ה בפ"ב מה' מ"א לה"ה מפ' יה"ך וה"נ א"ש מה שהק' המש"ל ז"ל לדברי התו' וזכרנו דבריו לעיל וכן ניחא מה שהק' השער"ה ז"ל מסוגיא דהלוקין דקאמר איסורא בעלמא והתם איסור מבואר ע"ש אלא שמדברי מרן הכ"מ ז"ל בפ"ה מה' איסורי מזבח אין נר' כן ע"ש:

וראיתי להרב שע"ה ז"ל שם שהק' לדברי רבי' ז"ל מסוגיא דר"פ השוחט והמעלה דאק"ו דיליף מה מותיר שלא

ענש הזהיר פסח שענש א"ד שהזהיר פריך עליה וכי מזהירין מ"ה ע"ש והתם העונש מבואר היא. ולי הצעיר ל"ק כלל דלא כתב כן רבי' אלא בק"ו שיש לנו כל קולותיו וחומרותיו מבחוץ דהשתא איכא תרתי לטיבותא ק"ו וביאור העונש משא"כ הך ק"ו דמכח ביאור העונש עצמו הוא שנידון וע' למהר"ם דיבוטין ז"ל דף קכ"ז ע"ב ואחרי מופלג ראיתי להרב דינא דחיי בלאוין די"ט שכ' כדכתיבנא לקושיא אחרת ע"ש ודע דלפי דברי רבי' ז"ל אלה א"ש לשונו בחיבורו הל' שביתת עשור שכתב מאחר שענש הכתוב כרת וכו' למדנו שמוזהרין וכו' עיין להרדב"ז ז"ל בלשונות הרמב"ם ז"ל סי' כ"ד ע"ש:

ובהשגות הרמב"ן ז"ל לס' המצות כתב על דברי רבי' ז"ל וז"ל וזה כולו טעות ופשרה משובשת וכו' ואפי' היה העונש מבואר ומפורש לא יוציאו לו אזהר' מן הדין רצוני לומר מק"ו בשום פנים וכן אמרו בראשון של מכות בת אביו ובת אמו מנין ס"ל אחותך היא וכו' עד שלא יאמר יש לי בדין וכו' הא הוצרך להם להביא לה אזהר' מקרא מפני שאין מזהירין מ"ה ואפי' אחר שמצאנו העונש עכ"ל ובאמת שאלה היא לרבי' ז"ל ואפשר להליץ בעדו דכיון דהתם לעונש כרת קיימי' ובכרת לא בעי' אזהר' כדאי' בר"פ הלוקין א"כ ודאי דהיא אזהרה למלקות ומלקות ודאי לא נתבאר איסורו עיין ביבין שמועה וניחא נמי הך:

האמנם ק' אצלי לרבינו דאמרי' ר"פ הנשרפים תני אבוה דר' אבין לפי שלא למדנו לבתו מאנוסתו הוצרך הכתוב לומר ובת איש כהן ופריך הגמ' אזהר' מנין בשלמא לאביי ורבא וכו' ומייתי מאל תחלל וכו' ע"ש ומאי קושיא אזהר' ת"ל מק"ו דבת בתו ואפי' לרבא דס"ל אין עונשין מן הדין הכא שאני כיון שהעונש מבואר ולפמ"ש הרב דינא דחיי שם לאוין הנז' וז"ל ושמא גם לדעת הרמב"ם אע"פ שהעונש מפורש אין מוציאין אותו מק"ו אלא דוקא במה הצד ע"ש ניחא. וניחא בזה מה שהק' בס' שע"ה מפ' י"הך לרבי' דאמאי אצטריך התם למילף אזהר' בעינוי מלא יאמר עונש במלאכ' וכו' ותיפוק ליה מהך ק"ו גופיה כיון דעינוי חמור ממלאכה כיון דמפורש בו העונש ובלא"ה י"ל דניחא ליה להש"ס לאפוקי אזהר' מעליא ולא כתב כן הרמב"ם ז"ל אלא לומר דיכולין להביא אם לא מצינו במ"א. ובהכי ניחא נמי מאי דהוה ק"ל לרבי' ז"ל מדאמרי' פ' הלוקין די"ד ע"ב האי מבע"ל לטמא שנגע בקדש ומשני אזהר' לאוכל מדאיתקש קדש למקדש ע"ש ואמאי צ"ל מדאתקש ת"ל מק"ו דנגיעה כיון שהעונש מפורש דלעולם כל שמצינו היקש מפורש לא מייתי מק"ו ומיהו למק' דפריך האי מבע"ל לטמא שנגע בקדש הא ק' ואימא דנ"ל מק"ו דנגיעה וז"ל הריטב"א ז"ל בחי' להם פי' וליכא למימר דיליף מניה אוכל בק"ו דהא אין מזהירין מ"ה ע"ש וכן ק' למ"ש התו' רפ"ב דזבחים ד"ה אלא דאימא דנ"ל מלקות מק"ו דאהני ק"ו להכי כיון דלאו נ"ל מוינזרו וי"ל הא לק"מ דס"ל דהש"ס פריך מדר"ל דקאמר טמא שאכל קדש מבכל קדש דמשמע דמגופי' דקרא נ"ל ועי"ל הש"ס פריך דמנ"ל לאוקמיה בנגיעה דילמא באכילה דוקא ואכתי נגיעה מנ"ל וכן הוא סגנון הקו' בפ' כל הפסולין דף ל"ג ע"ב ע"ש וכ"כ הרב שע"ה פי"ב מהלכות תרומות לדעת הרא"ם ז"ל ע"ש ומה שהכריח מהא דפריך ההוא מבע"ל לטמא שאכל וכו' לפני זריקה ע"ש המעיין בחי' הריטב"א ז"ל יראה דלא אריא ע"ש ומיהו לפי מאי דכתיבנא נמי לדעת רבינו ז"ל הא נמי ניחא:

וניחא נמי מאי דק"ל לדעת ה"ה ז"ל מהא דפריך האי מבע"ל לטמא שנגע וכו' ואכתי ליתי בק"ו דהא נתב' איסורו מוכפר עליה הכהן וטהרה עיין בהערל דף ע"ד ע"ב ע"ש אמנם ק' לר"ל גופיה למ"ל הקישא ת"ל מק"ו ונ"ל דלא אמר' ה"ה ז"ל אלא כי לא אשכחן אבל כשמצינו מפורש אין להק' דליסמוך אמה שנתבאר איסורו ובהכי ניחא נמי לר"ל למ"ל אזהרה לקדש וכן לר"י ת"ל ק"ו מתרומ' וניחא נמי מה שיש לתמוה משם ג"כ לדעתו דלמ"ל לר"י תרי קראי בתרומה לאכילה ולנגיעה ת"ל אכילה מק"ו דנגיעה דמפורש איסורו מובא השמש וטהר כדאי' בהערל שם ולפ"ז א"ש וענ"ל לזה דאי לאו איש איש לנגיעה הוה מוקמי' לא תגע דאכילה קאמר דמסתבר וכס"ד דמק' דפריך האי מבע"ל לטמא שנגע וכו' ובהכי ניחא מה שהק' הרב שע"ה ז"ל שם לדעת הרא"ם ז"ל ע"ש דהו"א לא תגע אכיל' אבל לדברי רש"י ז"ל ליכא למימר הכי דאי איכא לאוקמה לאכילה א"כ נוקמיה השתא לאכיל' ואצטריך כמ"ש רש"י ז"ל בחומש שם ע"ש ומה שתי' הוא ז"ל ברור הוא וכנ"ל גם אני ע"ש:

אמנם ק"ק לדברי ה"ה ז"ל דבמידי דאית בי' איסור' דאוריי' בביאור כי הך דבהמ' טמא' דאית בי' איסור עשה שפיר מזהירין למלקו' מדין ק"ו ה"נ גבי אחותו דאע"ג דלמלקו' איתא לאזהרה מ"מ כיון דאית ביה איסורא דאוריי' בביאור מהעונש דכרת שפיר מזהירין מ"ה ויש ליישב דלא דמי דשאני התם כיון דאפי' שלקה מעונש הלאו אכתי קאי בעונש העש' דהאי לחודי' קאי וכו' שפיר מזהירין מ"ה אבל גבי כרת דמה שלוקה פוטרו מכרת כמו שהעיקר אצלינו כל חייבי כריתו' שלקו נפטרו מידי כריתתן הו"ל השת' במלקו' זה כמי שלא נתבאר איסורו מעולם כיון שאינו איסור שם אחר ולפי מ"ש לדעת הרמב"ן והתוס' ז"ל הלא מראש דאחותך לעלמא אתי ניחא שפיר הא נמי. עי' בס' דינא דחיי לאוין ל"ד ע"ש ויתיישב גם בזה דברי הרא"ם ז"ל בפסוק וינזרו מקדשי בני ישראל שכתב דהא דאין עונשין מן הדין ה"מ במיתה בידי אדם אבל בעונש ד"ש עונשין ע"ש וכבר תפסו עליו רבים מהאחרוני' ז"ל מש"ס ערוך דפ"ק דמכות דבנין אב לכולן אחותו דכרת הואי ומשם למדנו דאין עונשין מן הדין ע"ש ויש לתמוה מהרב הליכות אלי סי' ט' שהביא מדברי התו' דפ' כל הבשר דאפי' לכרת אין עונשין מן הדין ע"ש ולפי האמור א"ש דברי הרא"ם ז"ל דהא למדה שאין עונשין מן הדין לעלמא היכא דהוי מיתה בידי אדם ונהי דלענין גילוי מילתא לא ס"ל להרא"ם ז"ל הא מילת' כיון דאיהו גופיה הוי גילוי מילתא דאז נימא דבא ללמדך דומיא דידיה דאפילו בגילוי מילת' אין עונשין מן הדין מ"מ לענין כרת מיהא אזיל ומודה הגאון ז"ל לזה כיון דסברא מוכרחת דבכר' מיהא עונשין מן הדין משום דכל טעמ' דאין עונשין מן הדין הוא כמ"ש הרב ה"ע ז"ל ע"ש משא"כ גבי כרת קמי שמיא גליא אם אותו הק"ו אמת אם לאו דאינו עונש הגוף בידי אדם וע"כ דאחותו יתיר' אם אינו ענין לגופו תנהו למית' ב"ד ועיין בפירש"י ז"ל בפ' היו בודקין דף מ' ע"ב ד"ה אלא וכו' ובר"פ הלוקין אמרינן חייבי כריתו' ל"צ התראה, ע"ש ויע' בהרא"ם ז"ל פ' משפטי' גבי או בן יגח וכו' ע"ש ואפש' לומר דמשום ממון קאמר שם אין עונשין מן הדין דס"ל למכילת' דגם בממון אין עונשין מן הדין וזהו שכתב שם במכילת' ע"ש ועיין במ"ש שם גבי כי יפתח איש בור וכו' ע"ש. והנה לפי מ"ש המש"ל ז"ל פי"א מה' טומאת צרעת דין ב' דלר"י ע"כ קרא דבמים יובא וטהר מוקי לי' לנגיעה דקדשים עש"ב יש להביא ראיה דרש"י ז"ל לא ס"ל כה"ה ז"ל שהרי בפ' כל הפסולין דף ל"ג ע"ב ד"ה בתרומה כתב וז"ל וכיון דבתרומה כתב לא ילפינן מלקו' דקדש ואפי' בק"ו דאין עונשין מן הדין עכ"ד ואמאי כיון דאיסורו מבואר מכלל עשה דבמים יובא וע' בהמש"ל ז"ל ברפ"א מה' מ"א ע"ש ומה יענה הרב לדעת ה"ה ז"ל דאיך קאמר ר"י דטמא שנגע בקדש אינו לוקה וי"ל דס"ל כהר"ש מדרוייש ע"ש ולי נר' דלר"י ל"ק למ"ל במים יובא דהו"א ה"מ דבר כפרה וכו' ואי מבמים יובא הו"א איפכ' קמ"ל ובהכי ניחא מה שהקשה שם לבריית' דפ"ק דשבועו' ע"ש אמנם הסו' קיימא לר"י וס"ל דכיון דבאכילה דתרומ' לא חילק רחמנא בין בר כפר' וכו' ה"נ בנגיעה:

וראיתי למהר"י אלפנדארי ז"ל בס' מוצל מאש סי' ך' שהקשה לדברי ה"ה ז"ל מהא דקאמר התם הרגו אין נהרגין משום דאין עונשין מן הדין והא התם איכא לאו מפורש דלא תענה והוא ז"ל תירץ וז"ל ונר' לומר דלא אמרה ה"ה ז"ל אלא לענין מזהירין אבל לא לענין עונשין מן הדין עכ"ל אבל מדברי הרא"ם ז"ל בדיבור דקיימין בי' בסופו יראה להדיא דס"ל דאפילו לעונש אמרה ה"ה ז"ל ע"ש ולי נר' ע"פ מה שראיתי שם בחידושי הריטב"א ז"ל שכ' וז"ל למדתנו רבינו וכו' י"מ דברבי לחדודי לבריה הוא דקאמר ליה דודאי אפי' למ"ד בעלמ' עונשין מן הדין וכו' בהא אין עונשין מן הדין דעדים זוממין חידוש הוא ואין לנו בו אלא מקום חידושו בלבד כראית' בב"ק וכו' ובריה אהדר לי' שפיר למדתנו וכו' דאפי' בעלמ' אין עונשין מן הדין וכ"ש כאן וכו' עכ"ל ובזה א"ש וס"ל לה"ה ז"ל דהא דקאמר לי' לאו ק"ו הוא משום דס"ל דאע"ג דחידוש הוא ה"מ היכ' דאין מפורש כבר באיסור אבל היכא דמפורש בו לאו שפיר ילפינן ק"ו ומתרץ לו למדתנו רבינו בעלמ' וא"כ הכא דחידוש הוא אע"ג דאיכ' לאו מפורש הוי כמו בעלמ' דלאו חידוש הוא ואביו ס"ל דמ"מ כיון דמפורש ילפינן ואפי' דאיכ' תרתי לריעותא א"צ לחדודי וכסברת י"מ:

וראיתי לרבינו ז"ל בס' המצות מצוה עק"ב שכ' וז"ל הזהירנו מלאכול בהמה וחיה טמאה ולשון ספרי וכו' ודין הוא מה אלו שיש בהם סי' טהרה וכו' אבל הק"ו זה אמנם הוא לגלויי מילת' בעלמ' כמו שזכרנו בבתו מאנוסתו וכו' עכ"ל והיינו משום דכיון דאמר קרא טעם איסור הגמל וכו' הו"ל הק"ו גילוי מילת' ולרווחא דמילת' נקטיה ועי' בס' קרבן אהרן ז"ל בדרכו האחרון בזה ולפמ"ש ה"ה ז"ל צ"ל דקרי לי' רבי' גילוי מילתא הוא משום שכבר נתבאר איסורו בעש' ולא מייתי מבתו מאנוסתו אלא לענין דהיכ' דהוי גילוי מילת' מאיזה טעם מזהירין מ"ה מיהו הא כדאי' והא כדאיתא מה דחוק בלשון רבינו ז"ל דגילוי מילתא אק"ו גופיה משמע דמצי אתי בלאו הכי:

האמנם נשאר לנו לדעת איך מ"ש הרמב"ן ז"ל שהבריית' הזאת היא לדברי האומר במס' סנהדרין עונשין מן הדין דהלא גמ' ערוכ' היא בפ' הלוקין שהזכרנו דאפי' למ"ד עונשין אין מזהירין מ"ה וכבר הושב מהגאון ז"ל ויש ליישב בדוחק דסובר רבינו ז"ל דודאי הא דקאמר התם אפי' למ"ד עונשין היינו ר"ש גופיה וכמ"ש הוא ז"ל שם בחידושיו אלא מיהו ס"ל דר"ש אפי' בק"ו גמו' קאמר דלא כמ"ש שם ולא פריך אלא משום דהתם לא אשכחן דמזהירין ואע"ג דמצי לאוקמי' כתנא דת"כ דס"ל דאפי' באזהרה נמי מזהירין מ"מ ניחא לי' לאוקמה כסבר' ר"ש דהלכת' היא לדידן אליבא דהלכת' ומ"ש שנויה לדברי האומר וכו' ר"ל דאליב' דר"ש דס"ל עונשין מן הדין סבר האי תנא וסבר טפי מדידי' דאפי' באזהרה כלומר כיון דאשכחן מ"ד עונשין מן הדין שייך לומר דעונשין מן הדין מיהו לאו דהלכת' היא דקי"ל אין עונשין מן הדין ודוחק:

ודע שראיתי למהרש"א ז"ל בס' הליכות אלי כלל קי"ד שכתב וז"ל קי"ל דל"א ענש הכתוב אא"כ הזהיר כתבו התוס' שבועות דף ז' ע"א ד"ה ואחת וכו' דהיינו דוקא שאר עונשין אבל עונש כרת לא בעי אזהרה וכ"כ התוס' בקמא דק"ה וז"ל דבפסח ומילה ליכא קרבן משום דלית בהו לאו אע"ג דאיכא כרת עכ"ל ותמהני דהלא ש"ס ערוך הוא בפ' הלוקין דף י"ג ע"ב דאמרי' חייבי כריתו' ל"צ התראה שהרי פסח ומילה ענש אעפ"י שלא הזהיר ע"ש אבל מ"ש התוס' שם מעיקרא וז"ל ואזהרה מוהבשר וכו' הוא צ"ע וע"ש בחידו' בס"ד מ"ש בזה ע"ש אמנם יש לתמוה בדברי התוס' דב"ק שהביא הרב ז"ל שכתבו דלקרבן בעי' אזהרה ובפסח ומילה דליכא לאו מש"ה ליכ' קרבן אף דאיכ' כרת במזיד דבשמעת' דהלוקי' שם פריך ודילמ' אזהרה לקרבן שהרי פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם לאו ה"ט אלא דאיתקש וכו' ע"ש בפירש"י ותוס' ז"ל הרי לך בהדיא דליכ' למימר דהאזהרה אתי מפסח ומילה כמ"ש התוס' דהיינו דפריך ודילמ' וכו' אלא ודאי דאזהר' דכרת למלקות ומפסח ומילה לאו ה"ט וכו' כדאיתא התם. ואפשר דס"ל דרבינ' התם דמשני שינויי' אחרינא פליג אדרבא וס"ל דקרבן בעי אזהרה והתוס' ס"ל דהלכה כרבינ' דבתראה היא ועיין תו' דר"פ השוחט והמעלה ועיין ברפ"א מה' שגגות ועיין בס' באר שבע רפ"ק דכריתות ע"ש:

ואולם חזות קשה הוגד לי מה שראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו לר"פ הלוקי' דף י"ד וז"ל והלא דברים ק"ו וא"ת והא אין עונשין מן הדין י"ל דקרבן עונשין עכ"ל ונוראות נפליתי הפלא ופלא דבהדי' אמרי' בפ"ד מיתות דף נ"ד ע"א הבא על אביו חייב ב' וכו' בשוגג ולקרבן וכו' מ"ס עונשין מן הדין. ומ"ס אין עונשין ע"ש הסוגי' דלא פליגי התם אלא בגילוי מילת' ובפלוגת' דאביי ורבא כדאית' התם. וסבור הייתי לומר לדעת הרב עפ"י מאי דגרסי' בפ' שבועות שתים בתרא דף כ"ו ע"א שם במשנה גבי נשבע לקיים את המצוה דיליף לה התם ר"י בן בתיר' לחייבו קרבן מק"ו מרשות ע"ש והשת' איכ' למימר דר"י ס"ל דלקרבן עונשין מן הדין ורבנן התם דפליגי עליה לדבריו קאמרי לי' א"נ עדיפא מינה אקשו לי' דאפי' מדינ' לא אתי וסוגי' דהלוקי' אליבא דריב"ב ודפ"ד מיתות היא לרבנן או יכול דאפי' רבנן מודו מיהת דלקרבן עונשין וסוגי' דפ"ד מיתות פליג' אמתני' דשבועות דתנאי נינהו וההי' דמכות אתיא כההי' מתני' דשבועות וכן בדין דאין לומר כדכתיבנ' מעיקר' דרבנן לדבריו קאמרי דהתם קאמר בגמ' לרבנן השתא הרעת אחרים אתרבי הטבת אחרים מיבעי' ע"ש אבל כל זה דוחק הוא. עוד מצאתי בכריתות לשון למודים סי' קי"ד שהביא מהתוספת' דמוכח התם דלריב"ב אפי' לקרבן אין עונשין מן הדין עש"ב. וראיתי בתוספתא פ"ג דשבועות תניא התם מפי עצמו מנין ת"ל כי תחטא וכו' ריב"ב אומר א"צ ק"ו וכו' א"ר אליעזר נמתי לפני ריב"ב וכי יש עונשין מן הדין ע"ש ולפ"ז אפשר דריב"ב לטעמי' דס"ל דלקרבן עונשין מיהו בפ' שבועת העדות דף ל"א יליף התם ק"ו לרבנן למפי עצמו ומיהו נראה דק"ו גילוי מילת' הוי וכמ"ש הרב ה"ע ז"ל וההי' נמי דקיום מצוה נר' דהך ק"ו גילוי מילת' הוי דכיון דברשות אע"ג דליכ' אלא חד איסור' מיהא מיחייב בקיום מצוה מה שמושבע עליו מהר סיני אינו גורם לגורעו מרשות כיון דקרא קפיד משום עברת שבועתו דכתיב לא יחל דברו ומה גם לפי מ"ש תוספ' הרא"ש ז"ל התם ריש פרקא דאוכל היינו להרע דקרא בעברת שבועתו ודומי' דמ"ש בתחל' לרש"י והרמב"ן ז"ל ונ"ל דס"ל למרן ז"ל דהתם לענין כרת קאמר דכל דבר שזדונו כרת שגגתו חטאת ומ"ה מייתי לכרת באביו מק"ו לענין קרבן אבל בנ"ד קרבן בלחוד קאמר כדאמר דחייב ג' חטאות דלענין כרת דאיתי' בחטאת אין עונשין מן הדין גם בקרבן דה"נ כרת דאחותו אין עונשין מן הדין ויעיין בהליכו' אלי סי' י"א מ"ש בזה ולפ"ז ה"ה דהמ"ל מסתבר' מלתי' דר"י בישראל ומזיד בלא התראה ולכרת עיין להמש"ל ז"ל רפ"א מה' ביאת מקדש ע"ש ועיין בתוס' דיבמות דף כ"ה ד"ה הוא ע"ש:

ושו"ר להרב דינא דחיי לאוין צ' שכת' וז"ל ולא יקשה בעיניך דאפי' כרת ליכא בערות אביו ממ"ש התוס' פ' הלוקין דונכרתו לא קאי אלא אעריות המפו' בהדיא וא"כ ק' דלכ"ע היכי אמרי' מ"ס עונשין מן הדין דהא קרבן לא מקרי עונשין מן הדין דאיכא למימר דערות אביך מקרי עריות מפורש' וכו' ע"ש:

וחזה הוית למהר"ש אלגאזי ז"ל בס' הליכות אלי כלל ז' שכ' על דברי הריטב"א ז"ל הללו וז"ל ויש לי להביא ראיה מנחו' דכ"ז ע"ב וכו' ע"ש ויש לדחות דהתם גילוי מילת' בעלמ' הוא דהוי דמי גרע פני הכפרת ממבית לפרכת כיון דקרא קפיד אפני הכפרת דכתו' כי בענן אראה על הכפרת וקאמר לרבנן דר"י ליכתוב רחמנ' אל וכו' ולא בעי מבית לפרכת והתם לאזהר' קאי ולכ"ע קי"ל אין מזהירין מ"ה אלא ודאי דהתם ה"ט שמ"ש רש"י ז"ל שם וז"ל ומשעת ביאת ההיכל קם לי' כבר במלקות והיינו דודאי תרי מלקיות ליכ' כיון דעיקר לא כתיב אלא חד לאו דאל"כ לישני לר"י דאצטריך לפרכת ללאו וא"כ כיון דע"כ אינו נכנס מבית לפרכת אלא א"כ כבר נכנס לקדש קם לי' כבר במלקות וכדקאמר ר"י כל היכל כולו ומבית לפרכת בארבעים היינו דחדא ביאה חשיב לי' ור"י ס"ל דאצטריך מבית לפרוכת לגילוי אאל הקדש כדקאמר התם ולר"י דקאמר לכתוב רחמנא וכו' ולא בעי פני הכפרת וכו' ניחא טפי וכמ"ש רש"י ז"ל נמי התם דמשעה שנכנס מבית לפרכת קם לי' במיתה דיש בכלל מבית לפרכת פני הכפרת דודאי תרי כרת ליכא למימ' וכדכתיבנ' דליכא אלא חדא מיתה נמי אתרוייהו ועיין בהרא"ם ז"ל בפ' תצא בלשון שזכרנו מראש ע"ש. עי"ל דהתם הק"ו הוי לפרושי דקדש דקאמר מיירי נמי במבית לפרכת והיינו דקאמרי התם רבנן היכל כלו אקרי קדש ולא קאמרי דבית לפרכת ק"ק אקרי קדש סתם לא אקרי וה"נ למאי דקאמר ר"י לרבנן נכתוב מבית לפרכת ולא בעי פני הכפרת הוא משום דמבית לפרכת הוי פי' כל מבית לפרכת מכח הק"ו וע"ש בפירש"י בזה ע"ש ואני תמה על הרב מה ראיה מביא משם לענין קרבן דהא במיתה ביד"ש ליכא קרבן ודוחק לומר שכונתו דאביאת מקדש הוא מידי דקרבן קרינן ביה דכל כי האי הס כי לא להזכיר וצ"ע:

תוכן העניינים

למודי ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה