למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד ב
כתבו התו' ז"ל בעירובין דף ק' וז"ל וא"ת וליתי עשה ולידחי ל"ת דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא ע"י פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו ע"ש ויש לדקדק דמדוע לא ק"ל אפכא ליתי עשה דמתן א' ולידחי ל"ת דבל תגרע והא לק"מ דהשתא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דבל תגרע ודמתן ד' ואף שיש עמו גם ל"ת דבל תוסיף אין ל"ת מועיל לדחו' אלא עשה הוא דקדחי כדפרש"י בפ' אלו מציאות ע"ש אך אם נאמר דיתן ד' הרי קיים בכלל מצות מתנה א' אלא מיהו קעבר אבל תוסיף וע' במהרש"א ז"ל מ"ש שם לפי שנעלם ממנו דברי רש"י ז"ל דפ' אלו מציאות דכתיבנ' ע"ש אמנם יש לתמוה בתי' התו' הנז' מדאמרי' בפ' אלו נערות דף מ' וליתי עשה ולידחי ל"ת ה"מ כגון מילה בצרעת וכו' אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתי' לעשה כלל ע"ש ולפי דבריהם מאי קושיא והא הכא ע"י פשיעה הוא בא וכיון שפשע ואנסה לא אתי עשה ודחי ל"ת וכבר עמדו ע"ז רבים מהאחרונים ז"ל מהר"ם גלאנטי ז"ל בס' זבח השלמים דמ"ה ע"ב כת' וז"ל ויש מי שתירץ דשאני גבי אונס דא"א לקיים אשה זו אם לא מחמת מעשה אבל התם הדמים היו יכולים לינתן זו בפ"ע וזו בפ"ע אבל באשה זו הממזרת א"א שיקחנה אם לא יבא עליה באונס ואז חייל עליה ולו תהי' לאשה ודו"ק ודוחק עכ"ל ולפ"ז אין מקום למה שרצה הרב שם לישב ההיא דר"י דאמר גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה ע"ש כי לפי חילוק זה ההיא דתשובה לא דמיא אלא לאונס וכמבואר:
ודרך אגב אומר דמכאן תשובה למה שנסתפק השער"ה ז"ל בפ"ו מהל' יבום דין י"א ביבם שיבם את הממזרת אי בניה ממזרים אי לא ע"ש שהעלה בצ"ע וממאי דפריך הכא נית' עשה מוכח דאין בניה ממזרי' דאל"כ היכי פריך שיקחנ' לכתחל' להרבו' ממזרים בישראל כנ"ל כעת. ולי נרא' לישב דלא כתבו התו' אלא דוקא כשהלאו לחודיה בא בפשיעה שכיון שיכול לקיים העשה בלא פשיעה כי פשע והביא הלאו אינו נדחה מפניו דמי הביאך לפשוע להביאו כדי לדחותו וזהו שהאריכו התו' ז"ל לומר והי' יכול להתקיים בלא דחיית הלאו מילתא בטעמ' אבל התם שגם העשה בא בפשיעה אין אומרים כן וזה ברור ואפש' דהיא היא כונת מוהרמ"ג ז"ל אלא שכתב שהוא דוחק וניחא נמי הא דפריך בפ' כיצד צולין דפ"ג ע"ב גבי נותר דליתי עשה ולדחי ל"ת ע"ש וה"נ הא דקאמר בפ"ב דיבמו' דנ"א ע"א גבי ביאת כ"ג באלמנה למ"ד פטרה ע"ש והשת' מייתבא שפיר הקושיא שהביא הרב שע"ה פ"ג דנדרים משם מוהר"ש שפמי ז"ל על דבריהם אלו מאותה שאמרו בפ' דם חטאת דף צ"ז ע"ב דת"ר כל אשר יגע בבשרה יקדש להיו' כמוה שאם היא פסול' תפסל ופריך וניתי עשה ונידחי ל"ת ומשני רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ע"ש הסוגיי' ולפי דבריהם ז"ל מאי קושיא כיון שבא ע"י פשיע' שנגע בשר קדש כשר בפסול ואני מצאתי בחי' הריטב"א ז"ל בעירובין שם שהביא קושיא זו בשם התו' וכתב בשמם דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והביא ראיה מפ' דם חטאת דמשני הכי והביא ראי' מועצם לא תשברו בו ושוב כתב ונראין דברים שאין צורך לכל זה וכתב תירוץ תוס' שבידינו עש"ב ולפי מ"ש הנה נכון דהתם קודם שנגעו ליתא התם לא עשה ולא ל"ת בב' חצאי זתים הללו דסתם אכילה בכזית כי נגען אתינן עליה בפיסול דהיתר מצט' לו וכולו קאי בלאו ואהא פריך שפיר ליתי עשה וכו' ומאי חזית דאזלת בתר הפסול ניתי עשה דאכילת קדשים ונדחי ל"ת דפיסול והיתרא גבר דאיסור מצט' להיתר אכן ההיא דמתן ד' יכול להתקיים העשה בלא דחיית לאו ובכן מתרצת' ה"א קושית הרב החינוך ז"ל. והרג הנז' תירץ וכלל דבריו דלא כתבו התו' אלא דוקא התם דלאו דבל תוסיף מעיקר' חל קודם תערובתן על דמים דמתנה א' הילכך כי נתערבו וחל מהשת' העשה דמתן ד' לא אתי עשה דאחר ודחי ל"ת דקודם כל היכא דבא בפשיעה אמנם ההיא דהתם דמיירי לענין חצי זית פסול שנגע בבשר דקודם שנגע הי' כשר ואין כאן לאו ומכיון דלא חל הלאו קודם העשה אלא שבאו כאחת א"ש עשה ודחי ל"ת עכת"ד ע"ש ובאמת שדבריו סותרים זא"ז ומרפסן איגר' שא"כ מה מקים יש למ"ש קודם לזה לתרץ קושית החינוך ז"ל עפ"י דבריהם אלו דההיא דנדר לא דמיא אלא לההיא דדם חטאת שהעשה והלאו באין כאחת ע"י פשיעה ולא עוד אלא שחזר לחזק במעוזו ולתומכו ממה שהק' הרב מש"ל ז"ל על מ"ש הרשב"א ז"ל שהנודרת הנאה מיבמה בחיי בעל' אע"ג דאינ' עולה ליבום דבר תורה דקיימא עליה בלאו ועשה אינו עולה לחליצה וכו' והק' הוא ז"ל וכיון שישנו בשאלה כדאי' ביבמו' אתי עשה ודחי ל"ת. ודע דאמתני' גופה דתנן בפ' ב"ש הנודרת הנאה מיבמה כופין אותו שיחלוץ ל"ק ליה מידי דא"ה תיבעי אנדר דעלמ' דקי"ל דחל על דבר מצוה ואמאי לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דשאלה וע"כ דלא מן השם הוא שאינו דוחה עשה דמצות ל"ת ועשה דנדר אלא מאיזה טעם שקים להו הכי וכמ"ש בנדרים די"ו משום דכתי' לה' ע"ש אבל לדברי הרשב"א ז"ל שכ' משום דקיימא עליה בלאו ועשה ק"ל שפיר וזהו עצמו שהקשה הרב פ' דרכים על דברי הרב החינוך ז"ל. וראיתי במרדכי ז"ל פ"ג דשבועות שכתב משם ס' המקצועות בנודר להתענו' כל ב' וה' ולא נזכר בעת נדרו חוץ מי"ט הו"ל שמחת י"ט מ"ע ומצות הנדר ל"ת וכו' יבוא העשה וידחה הלאו עכ"ד והדבר ק' דבנדר עשה ול"ת הוא ויש לפרש שכיון דישנו בשאלה קיל היא וחשוב כמאן דלית ביה אלא ל"ת וע"ש מה שדחה ראבי"ה מהא דנדרים חלים על דבר מצוה ע"ש ולפ"ז א"ש מ"ש הרדב"ז ז"ל בחדשו' סי' תרנ"ה שמי שנשבע בפי' שלא ייבם חלה עליו השבועה כיון דאפשר לחלוץ והויא כההיא דר"ל דאמר כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם וכו' פ"ש ולכאורה ק' מ"ז הא בלא"ה איכא עשה ול"ת דשבועה והשתא ניח' שכיון דאיתיה בשאלה אתי עשה דיבום ודחי להו וכדס"ל להרדב"ז ז"ל דידיה הכי שם ע"ש אבל דברי הרשב"א ז"ל הללו קשים והרב הנז' ז"ל כתב בזה דברים דחוקים והוא השיב לקושיא זו דבנדר ע"י פשיעה הוא בא עש"ב והוא סותר הקודם גם לדבריו הי' לנו לומר כן נמי גבו נזיר דלא ליתי עשה ולידחי ל"ת ועשה אף דישנו בשאלה שבא ע"י פשיעה אשר ממנה הקשה המש"ל ז"ל ושו"ר להרשב"א בתשוב' סי' שמ"ג נדפס מח' שנשאל על קושיא הרב פ' דרכים והשיב ע"ש:
וראיתי להרב הנז' בפ"ז מה' יבום וחליצה דין י"א שתמה בל' הרשב"א ז"ל הלז דטעמא דנודרת היינו משום דרבי רחמנא יבמתו לחייבי לאוין ועשין לחליצה דהלא אלמנה מן הנישואין דאיסורא מחמת עצמה חולצת וכו' ע"ש שהעלה בצ"ע ובאמת שאלה היא ומה שאפשר ליישב הוא דס"ל להרשב"א ז"ל דמדלא איכפל תנא לאשמועי' הא מילתא בהדי איסור מצוה וכו' ש"מ דטעמ' אחרינ' אית ליה והו"ל לש"ס לפרושי טעמ' אמתני' דפ' ב"ש דה"ט דרבייה קרא ודומיא דטעמא דגזרה ביאה א' דאע"ג דמפ' לה בפ' כיצד הדר מפ' לה בפ' הבע"י הגם שיש לדחות. ועוד נ"ל ליישב מה שהק' מוהר"ש שפמי ז"ל לפי מ"ש התו' שם דמאי דפריך ליתי עשה וכו' היינו לומר דנגמר מינה ע"ש והשתא אי היינו טעמא משום שבא בפשיעה הא ודאי לא צריך קרא לאשמעי' הא דמילתא דפשיטא הוא וסברא היא אלא ודאי דאתיא לגלויי לעלפא וא"כ לא נילף מכלאים בציצית ומשני דהכא אשמעי' קרא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והיינו נפי לללמ היכא דאינו בא בפשיעה:
איברא דיש לתמוה בסוגיא דזבחים שם מאי מייתי ראיה רבא מועצם וכו' דניתי עשה וכו' והיינו נמי דנגמר מינה וכ"כ התו' שם ע"ש וכיון דכן אימא דהוו להו ב' כתובי' והנר' אצלי דכיון דפסח ק"ק הוא וחטאת קדשי קדשים הוא אי כתיב בחטאת לא אתי פסח מניה שכן קדשי קדשים ושאר חומרי אמנם אי איכא למידק ליכתוב בפסח ויליף חטאת מניה בק"ו ומעתה אין כאן דין ב' כתובי' דאיכא למימר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא והשתא א"ש נמי מאי דק"ל מנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש נימא דהוו ב' כתובים ולפי האמור ניחא. ואפשר לפ' עוד דלפי סגנון הקושיא דפריך נגמר מינה היינו דמשני דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והיינו דאי מהא לא אריא דאיכ' למידחי דמקדש שאני ולאו לקושט' דמלת' איתי' ומה"ט מסתמא לא ילפי' אלא מכלאים בציצית דלימוד ברור הוא איברא לפי האמת אה"נ דאתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש ובכן נתב' מה שלא תירצו התו' מה"ט בעירובין וכמבואר ועיין מה שאכתוב בסמוך בס"ד ולפ"ז א"ש מ"ש התו' ר"פ אותו ואת בנו ד"ה מנין וכו' וז"ל ואין לומ' דאצט' שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו דס"ד דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאו"ב ולהכי אצט' דלא דחי דהא במחוסר זמן איכא לאו ועשה וכו' ע"ש ויש לדקדק בדבריהם דהיכי ס"ד למימר הכי דאכתי ק' דנגמר מינה לקושטא דמילתא דלא אתי עשה ודחי ל"ת וכמ"ש התו' בפ' אלו נערות שזכרנו לעיל ותו דהיכי ס"ד דאתי עשה וכו' והא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ולזה י"ל דס"ל להתו' ז"ל דטעמו של דבר הוא משום דהלאו דמקדש חמיר אבל לאו דאותו ואת בנו דשייך בעלמא לא ודלא כמ"ש מהר"י קולון ז"ל בשם תו' שבידו ע"ש ולפי האמור א"ש:
ומוהר"ם גאלנטי ז"ל כתב שם וז"ל ולעיקר קושית התו' נ"ל שאינה קושיא דלעולם לא אמרי דאתי עשה ודחי ל"ת אלא בדבר עצמו שחוטא מקיים עשה שבו כגון מילה בצרעת וכו' אך הכא העשה בדם השלמים שנתנו במתן ד' הוא ואני חושש על בל תוסיף לגבי מתן העולה שאינו אלא מתן א' נמצא שהם ב' גופים מחולקי' וכו' ודיו לבא מ"ה וכו' דמילה בצרעת וכו' ע"ש ולכאורה יש לתמוה ע"ז מההיא דדם חטאת דבשנגע ובלע הוי העש' בכשר והל"ת בפסול דומיא ממש לדמים שנתערבו. ונר' דהתם הוי תערובו' כוסו' בכוסו' כדאתמר עלה בגמרא דזבחים משא"כ הכא דבלעי בהדדי ולפי מה שכתבנו נמי א"ש דשאני התם דלא נעשה בהיתר ובאיסור אלא אחר תערובתן וחד איסורא או היתרא לתרוייהו. אלא שאני תמה עליו מדאמרי' התם גבי ועצם לא תשברו בו דליתי עשה ולידחי ל"ת וכו' והא התם גופין מחולקי' דהעשה בבשר והל"ת בעצם אלא ודאי דליתא ואין לנו אלא דברי המורים ז"ל:
וליישב קושית הרב מש"ל ז"ל שזכרנו נ"ל ע"פ מ"ש התוס' בפ' השולח דף מ"א ע"א ד"ה לישא שפחה וכו' וז"ל וא"ת וליתי עשה וכו' וי"ל וכו' ועוד דבדידה ליכא עשה וכו' עכ"ל וה"נ בדידה ליכא עשה דיבום אמנם ראיתי בס' אור יקרות שכתב על דבריהם אלו וז"ל הק' הרב בני חיי מההיא דאלו נערות דפריך וליתי עשה ולדחי ל"ת ע"ש ולא דמי דהתם לא מתקיים העשה אלא בזאת האשה דוקא עכ"ל ולפ"ז ליתא לדכתיבנא והאמת דאין זה מחוור לי וכיון דטעמא היא משום דאיהי קעברה אל"ת בלא קיום העשה דבדידה ליכא עשה מ"ל באשה זו דוקא מ"ל באשה אחרת ואין לנו בזה אלא מ"ש התו' ישנים בפ' אלו נערו' שם וז"ל אי אמרה לא בעינא וכו' הק' הר"ר עזרא אמאי אצטר' קרא בפ"ק דיבמו' דאין עשה דכיבוד דוחה שבת הא ליכא עשה דאי אמר לא בעינא מי איתי' לעשה כלל וכו' ולי נרא' דהכא גבי דידה ליכא עשה דהא אי בעיא אמרה לא בעינא ליה הילכך אין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' עכ"ל וקושיא זו שייכא נמי אהא דפריך באלו מציאו' גבי א"ל אביו הטמא וכו' דפריך האי עשה והאי ל"ת ועשה וכו' ע"ש והא אפי' לאו גרידא לא דחי דאי אמר לא בעינא לכיבוד וכו' ולפי תירוצם ניחא הכל וכבר הקשה כן הרדב"ז ז"ל בתשובה סימן תקכ"ד בשם הרמ"ה והכריח מכאן דאפי' אמר לא בעינא שייך עשה דמ"מ מצוה הוא בכל דבר והכריח מזה למה שנשאל באב שמחל אם מצוה על הבן לכבדו ע"ש ולפי דברי הת"י אין משם ראיה ומ"ש עוד הרב שם וליכא לתרוצי וכו' מילתא אחריתי היא וקאי אש"ס גופיה ור"ל דאין לתרץ אמה שהק' בגמ' האי עשה וכו' דעשה כי האי וכו' (וט"ס מל"ת) ק"ל וזה פשוט שכונתו להק' אגמ' אמאי לא תרצו וכו' והיא קושית התו' פ"ק דיבמו' ותי' ר"י שם ע"ש וזהו שכ' אח"כ ונמצא לפ"ז כי עיקר מה שהקשו בגמ' וכו' הוא מהאי דאמר לו אביו אל תחזיר הוא עש"ב וזה ברור מאד. איך שיהי' לפי דברי התוס' אין ראיה משם דאפי' אמר לא בעינא מצוה איכא וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה סי' י"ח ע"ש דכי אמר לא בעינא ליתיה לעשה ומ"מ קשיא לדעת הרשב"א מה יענה לקושית הרמ"ה ז"ל וי"ל דאאל תחזיר פריך דהתם נמי כיון דבעל האבדה אי אמר לא בעינא לה ליתי' לעשה ול"ת כלל ומש"ה קאמר עשה ול"ת אבל בש"מ בשם הרמב"ן והרשב"א כתיב דלרווחא דמלתא קאמר ועיקר קושיא סמיך אותו עש"ב. איבר' מדברי הרב אין הוכח' לדינו של הרשב"א מהגמ' וראיתי להרשב"א בש"מ שם שפי' הא דמי דחינן איסור' מקמי ממונ' היינו משום דאי אמר לא בעינ' ודמיא לאונס עש"ב ואח"כ כ' ובנוסח' דר"ח איתנהו לתרוייהו פשיט' עשה ול"ת וכו' ותו מי דחינן וכו' ולפ"ז הפי' הא דאמר לקמן הא לא"ה הו"א נציית לי' אטומאת כהן בלחוד פריך דאלו אהשבת אביד' ל"ק דכיון דממונ' ה"א נציית לי' וכו' עכ"ד ע"ש באריכו' ותמהני דמאל תחזיר אדרב' הוא דפריך דאב נמי אי אמר לא בעינא וכו' כמ"ש הוא עצמו בתשובה וצ"ע. איך שיהיה לפי דברי הת"י ניחא הקושיא שהק' הרמ"ה וניחא נמי לפ"ז מה שהק' הרב דינא דחיי ז"ל מכאן לפ' שלוח הקן דה"נ אי אמר לא בעינא דאטהר וכו' ע"ש מה שתירץ שהוא ג"כ פשוט וברור:
ועדיין אני תמה בדבריהם דהשולח דאמרי' בריש יבמות דף ג' ע"ב גבי אחות אשה דאי לאו דכתיב עליה הו"א דמיבמה דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת דאחות אשה ע"ש והא התם נמי בדידה ליכא עשה וכן ק' מדאמרי' התם דף כ' ע"א דליתי עשה דיבום ולידחי ל"ת דאלמנה לכ"ג עש"ב ובדף כ"א ע"א ומיהו לפימ"ש הרב ז"ל בס' אור יקרות ניחא אבל מה אעשה שהת"י ימאנו בזה וצ"ע ועיין בדרשותי בקונט' חלקו של יהודא מ"ש בזה בדרוש תשובה בס"ד ע"ש:
עוד יש לתמוה בתירוצם דבדידה ליכא עשה ממ"ש התו' שם בהפוך הדף ד"ה כופין דאע"ג דעובר בעשה כיון דלא פשע אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך עש"ב וכיון שכן מה תירצו דבדידה ליכא עשה ה"נ אומרים לה חטא בשביל שיזכ' הוא ונ"ל דלא כתבו כן אלא לענין עברת עשה דלעולם בהם כו' אבל לענין עברת הלאו דחמור מעברת עשה אין אומרים לאדם חטא בעברת לאו כדי שיזכה וכו' וע' בחי' הרמב"ן ז"ל בחומש גבי זכור ושמור ע"ש ובזה ניחא מה שהק' בס' זרע אברהם ז"ל הביאו הרב שע"ה בפ"ג מהלכות עבדים הל' ג' אמ"ש דבדיד' ליכא עשה מההיא דפ' תמיד נשחט דעשה דהשלמה דוחה עשה דפסח ע"ש וברור וע' תוס' דפ"ק דבתרא די"ג ע"א ד"ה כופין ע"ש וניחא נמי מה שתמה שם על הרב מש"ל ז"ל ע"ש:
עוד נלענ"ד ע"פ מ"ש הרא"ש ז"ל בפ' מי שמתו דנשים אינן בכלל ערבות ע"ש ונר' מדברי התו' בפ' ג' שאכלו דאף במצות עשה ישראל ערבין ע"ש וה"נ באשה דבדידה ליכא עשה אינו דין שתעבור על הלאו כדי שהוא יזכה והיא אינה זוכה אבל באדון עם העבד דלא פשע וישנו בערבות בצד חורין שבו אומרים לו חטא שגם הוא זוכה מדין ערבות:
וראיתי לסמ"ג עשין מ"ב שכ' דאין מתעסקים עם הנשים לתקוע משום דאין אומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך ע"ש וק' לדבריו ההיא דפ' תמיד נשחט דמהתם הכריחו התו' דהיכא דלא פשע אומרים לאדם וכו' ולפמ"ש ניחא דכהן נמי זוכה הוא במצות הקטרה דעשה דהשלמ' למצוה בעלמא הוא כמ"ש התוס' ביומא וגם זוכה מדין ערבות. עי"ל דלא קאמר הסמ"ג הכי אלא דוקא התם דליכא מצוה וזכות לאשה גופה לא מדאוריי' ולא מדרבנן אלא שכר כמי שאינו מצווה ועוש' בעלמ' וכ"נ מדברי הרא"ם ז"ל בתוספותיו דהיכי דחבירו זוכה במצו' גם הוא חוטא דאיהו נמי זוכה דכל ישראל ערבים וכו' ע"ש וא"ש ההיצ דהשלמה ומיהו הרא"ם ז"ל לא ראה דברי התוס' אלו דלפמ"ש דדוקא היכא דפשע וכו' א"ש ההיא דהדביק פת בתנור שהק' הרא"ם ז"ל דהיכא דפשע אע"ג דאית ליה מצוה מטעם דערבים וכו' מ"מ כיון דפשע אין אומרים וכו' ובתינוק שהגיע לחינוך דמתעסקין עמו משום דזוכה במצו' חינוך כמ"ש הרא"ם ז"ל ולא פשע אבל בלא הגיע לחינוך ונשים אע"ג דלא פשע אין אומרים וכו' כיון דאינו זוכה בה ומה שחילק הרא"ם ז"ל בין הצלה למצוה לא ס"ל לתוס' ז"ל דקי"ל ישב אדם ולא עבר עבירה כאלו עשה מצוה ופשוט:
וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' לפ"ק דשבת שכ' וז"ל ול"נ דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית ביה משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו וההיא אמתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא משום שהרבים היו נכשלים בה התירו לו לשחרר וכפוהו עכ"ד והק' אלי ידיד נפשי החה"ש הרי"ט נר"ו בדברי הרשב"א ז"ל הללו מהא דפריך התם בהשולח אדאביי דאמר אי לאו דאמר וכו' מעשה באשה א' שחציה שפחה וחציה ב"ח וכפו את רבה וכו' ע"ש הסוגיא ואי כדברי הרב ז"ל מאי קושיא התם שאני משום דחציו עבד לית ביה עשה דלעולם וכו' ובאמת שאלה היא. ואפשר לומר דכונתו דכיון דבצד חירות מיהא ליתי' כלל לההוא עשה אע"ג דבאותו צד דעבדות איתי' מיהא מ"מ לענין חטא בשביל שיזכה צד עבדות לא אמרי' אמנם בשביל שיזכה צד חירות אמרי' כיון דלגבי דידי' לא נגע בי' כלל איסורא דלעולם וכו' ומ"ש הרשב"א ז"ל וההיא אמתא וכו' קאי נמי אתי' ראשון שכ' שם ע"ש:
וראיתי בחי' הריטב"א ז"ל בעירובין ד ל"ב ע"ב שכ' וז"ל וי"ל דעשה דלעולם בהם תעבודו קיל טובא דאפי' למנויי בי עשרה שרי ולא הקפידה תורה אלא שלא לשחררו בתורת נדבה דמחזיק לו טובה אבל כל שעושה לשום דבר מצוה שרי ואפי' בעבד ושפחה גמורה וכ"ש במי שחציה עבד וכו' דליתי' לההוא עשה כנ"ל עכ"ל וכוונתו ז"ל מבוארת דאפי' בעבד גמור דחזי לשפחה א"נ שפחה גמורה דחזיא לעבד שרי לשחררו משום מצוה דלא אסרה תורה אלא משום נדבה וכ"ש בחציו עבד דלא חזו למידי והיינו דמתרץ בגמ' התם בפ' השולח לאביי אבל לרבינא לא שני ליה והיינו משום איסורא דקאמר רבינו התם ומעתה נתבררו דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו אלא דאיהו ז"ל אתי עלה מטעמא אחרינא גבי אמתא משום דחשיב כמצוה דרבים מלתא בטעמא דהיינו טעמי' דרבינא דאי לא אמאי שרי באמת' כיון דחזיא לעבד הו"ל כמשחררו בתורת נרבה וכאביי התם כנ"ל. שוב מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לפרק השולח שהביא ס' זו בשם רבו ודחה אותה ע"ש ולכן העיקר כמ"ש מעיקרא. ואין להק' דאכתי מאי פריך לאביי אימא דאביי משום לתא דאין אומרים לאדם חטא וכו' קאמר אבל בחציה שפחה דאיכא צד חירות משום צד חירות שיזכה דלית בי' משום לעולם וכו' ש"ד דומיא דחציו עבד די"ל דמשמע לי' מדאביי דקאמר אי לאו דקאמר וכו' המשחרר עבדו וכו' דלעיקר איסורא קאי ואפי' בזוכה עצמו כנ"ל:
ומוהריב"ל ז"ל ח"ד סי' ד' הק' מסוגיא זו דהשולח אמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' על מי שרוצ' להתיר שבועתו שנשבע שלא לשחק בקוביא שמתיירא שיתקפנו יצרו ויעבור דכיון דקוביא עבירה אין ב"ד מתירין לעבור דאין אומרים לאלו שיזדקקו לעבירה קלה כדי שלא יעשה עבירה גדולה והק' הרב ז"ל מההיא אמתא ותי' דהר"ן כ' דלאו עשה גמור הוא ע"ש ומדברי הרשב"א בפ' השולח נר' להדיא דעשה גמור הוא עש"ב ומה שתירץ עוד שם אינו מבורר. גם הראי' שהביא משופר ולולב לא מכרעא כלל וע' עוד מה שתי' הרב פרח מטה אהרן ז"ל ח"א סי' מ"ד ע"ש ויש להתיישב בדבריו והנר' אצלי דלא כ"כ הרשב"א ז"ל אלא דוקא דלא איתחזק איסור' אלא שמתיר' כו' ומש"ה אין ס' מוציא מידי ודאי משא"כ ההיא אמתא ומ"מ ואין צריכין לזה. ואני תמה עליהם איך לא ראו תוס' שם דפ' השולח אמתני' דמי שחציו עבד וכו' שכתבו דההיא אמתא כיון שרבים נכשלין חשיב כמצוה דרבים וכ"כ בפ"ק דשבת ובעירובין וכ"כ הרשב"א ז"ל עצמו בחי' שזכרנו לעיל ומתוך דבריהם אתה למד דלא ס"ל כחילוק מהריב"ל ז"ל ואין להאריך:
ודע דמהך דדם חטאת דמשני רבא אין עשה דוח' ל"ת שבמקדש אין מקום לקו' התוס' דעירובין וראיתי להרב הנז' ז"ל דהביא דברי מהר"י קולין ז"ל שכ' בשם התו' תירוץ זה בלשון ועי"ל. ואין להק' לפ"ז דרב אשי דפליג התם אדרבא ומשני יקדש עשה הוא א"כ תק"ל אכתי ההיא דהנתנין וכו' כמו שהק' התו' דליתא דלרב אשי יתרץ כתי' א' דפשיעה וכו' והתי' הב' כתבוהו כמי שאמרו דלדידי' א"צ לזה ובזה ניחא מה שהק' הרב הנז' לתי' זה למק' דהתם דלא ס"ד ההיא דיקדש עד דאמר' רבא. בפשיטות טפי תק"ל אמתני' דהניתנין וכו' דליתי עשה וכו' והעלה בצ"ע דאין זה ממה שיקשה רמ"ה הקדימו התוס' תירוץ דפשיע' למקש' ולרב אשי והדר כתבו ובזה יש נמי לומר כמ"ש שם רבא דבזה א"ש נמי הא וא"צ לחילוק דפשיע' תדע דאל"כ מה באו התוס' לחדש כיון דזה מבואר מהש"ס דדם חטאת ומעיקרא קושיא ליתא אלא הוא הדבר אשר דברתי. ועי"ל דודאי רב אשי לא פליג אדרבא דהא מייתי מקרא ומתניתא למלתיה אלא דאפי' בלא"ה יקדש עשה הוא ופשוט וכ"כ הוא ז"ל ע"ש. וענ"ל דמהא דיליף רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דהיינו מקרא דכתיב גבי פסח ב' כדתניא בכיצד צולין דף פ"ה ע"א ע"ש הא איכא תנא דפליג עליה בפ' מי שהי' טמא דצ"ה ע"א ע"ש הסוגיא והשתא שפיר אצטריך רב אשי לומר טעמא דיקדש עשה הוא לרבנן התם ע"ש ויש לי תימא דמנ"ל האי כללא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש אי משום יתורא דקרא דכתי' גבי פסח ב' כמו שהביאו התוס' שם מההיא דכיצד צולין הא איכא למימר לעבור עליו בב' לאוין ותרווייהו בין ביש בו מוח בין אין בו והשתא אין עשה דוחה תרי לאוי אבל הא אין להק' דמאי פריך וליתי עשה ולידחי ל"ת הא הו"ל תרי לאוי דהא אף אי לא כתיב אלא חד לאו הוה שמעי' מניה מ"מ אף בשיש בו מוח אלא דאפ"ה לשוברו ודאי מותר מצד הדחיה דאתי עשה ודחי ל"ת וכדתניא להדיא בברייתא בפ' כיצד צולין דליתא דע"כ לא אמרו כן אלא אי לא הוה כתיב אלא חד לאו אמנם בתר דכתיב לאו אחרינא ודאי לגלויי אלאו קמא דבשאין בו מוח הוא דמיירי והב' בשיש בו איברא מ"מ אני אומר דלעולם תרוייהו בשיש בו מוח נמי מיירי ולעבור עליו בבי לאוין ונהי דכל דאיכ' למימר ולשנויי משנינן כדאי' בפ' כ"ש דכ"ד ע"א מ"מ להוציא דין מחודש אין נקרא איכא לשנויי ע' בפ"ב דיבמות דכ"ב ע"ב ולא כתבו התוס' ר"פ איזהו נשך ד"ה למה וכו' ע"ש אלא היכא דסמיכי אהדדי אמנם הכא אדרבא מש"ה חילקן הכתוב חד בפסח א' ואידך בב' להיות נאה יותר וצריך תלמוד:
וז"ל הרב דינא דחיי ז"ל לאוין צ"ז ד"ה הא תנא דבי ר"י וכו' וא"ת לר"ע למ"ל תרי קראי בלא תנאף לחודיה סגי אי משום לאוי יתירי למה שינה זה מזה והיה לו לכתוב בשניהם לא תנאף וכו' ע"ש ולכאורה לא ראה דבריהם דר"פ איזהו נשך הנז' אלא הוא הדבר אשר דברתי. ואיברא שראיתי בס' נאות יעקב בקונט' מענה לשון שתמה על דבריהם אלו ממ"ש התו' בס"פ כ"ש ד"ה אם נימא קרא וכו' ע"ש וע"כ נר' לומר דלא כ"כ אלא בלאוין דלגבי לאוין קפיד רחמנא אשמו' מוחלקין בעלמ' דנ"מ לענין התראה הילכך התם נמי ניחא ליה למינקט לשון משונה להיותו נאה יותר כאלו הם ב' שמות אבל בעלמ' אדרב' לשון אחד עדיף טפי וזה ברור בלשונם שכתבו שם כיון שהוצרך ב' לאוין וכו' דלכאורה אינו ענין לתירוצם והול"ל כיון שלא הוצרך אלא לב' לאוין אלא הוא הדבר ומעתה מתרצתא נמי קושיין ודברי הרב דינא דחיי תמוהים ומיהו הא אין להק' אדפריך בפ' הלוקין דף ח"י ע"ב מאותה תאכלו ע"ש דהתם גירסא אחר יש ע"ש בחי' הריטב"א ז"ל וע' בפ"ג דזבחים דל"ד ע"א ע"ש:
אלא מיהו דברי רש"י ז"ל שם [פ' המוצא אהאי דהנתנין] שפי' טעמא דר"א משום עשה דדחי ל"ת ע"ש דדבריו הם תמוהים [ולפמ"ש שם לפנים לעיל דף ב' ע"ב ד"ה אברא וכו' דלקושטא עשה דוחה ל"ת שבמקדש א"ש דברי רש"י] ועיין במהרש"א ז"ל בתו' שם דכתב שקושייתם היא לר"י ע"ש וליתא אלא שקושייתם לכ"ע דאמאי איפליגו כלל בהא ואמאי אצטריכו להני טעמי בפשיטות ליתי עשה וכו' וכ"נ מדברי הריטב"א ז"ל בחי' שם ע"ש:
עוד הק' הרב הנז' מפ' אלו עוברין דף מ"ד דפריך לכתוב רחמנא בנזיר ולא לכתוב בחטאת והלא אי לא הוה כתיב יקדש בחטאת הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת כסברת רב אשי גופי' דאמר יקדש עשה הוא והוא תירץ דרב אשי לא פליג אדרבא אלא דר"ל דבלא"ה ניחא מהבריי' דיקדש עשה הוא ומ"מ קאמר התם דלא לכתוב רחמנא בחטאת וברייתא מייתבא השתא כדרבא ע"ש ולענ"ד לא האירו דבריו דאכתי ק' דמאי פריך התם לא לכתוב בחטאת וכו' ואימא דאצטריך לעשה ועכ"ל דהתם ה"ק דליכתביה לעשה במקום אחר והיינו בעיקר אכילתו גבי לא תאכל ולא גבי נגיעה דלישתמע מניה האי דינא דהיתר מצטרף לאיסור והשתא לק"מ:
אך תמה אני מסוגיא זו דמפקינן דאין עשה דוח' ל"ת שבמקדש ומייתי לה מועצם לא תשברו בו דבפ' תמיד נשחט דנ"ט ע"א קאמר דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמ' ע"ש והלא במקדש ליתא להאי כללא ונהי דבעלמא עשה דיש בו כרת דוחה עשה אחר בהקדש מיהא לא דחי דכי היכי דלענין לאו דקי"ל דאינו נדחה מעשה במקדש דחמיר הוא כמ"ש מהר"י קולון ז"ל הביאו הרב הנז' ע"ש ה"נ לענין העשה דבעלמ' נדח' מעשה דכרת אבל לא במקדש ולזה י"ל דכרת מיהא חמור אף לדחות עשה דמקדש ע"ש בתוס' ד"ה אתי עשה וה"נ צ"ל לדבריהם דעירובין דהא עשה דהשלמה בפשיע' הוא ממה ששכח ולא הביא כפרתו כמ"ש רש"י ז"ל שם וע' תוס' דפ"ק דבתרא דף י"ג ע"א ד"ה כופין וכו' אבל התוס' דפ"ק דשבת דף ד' ע"א ובפ' בכל מערבין ובפ' השולח כתבו דמחוסר כפורים לא פשע ע"ש וע' להרב שער אפרים ז"ל בתשו' סי' ס"ח ע"ש:
וראיתי בתשב"ץ ז"ל ח"ג סס"י ל"ז שתפס במושלם כתי' הא' דתוס' דשבת ועירובין כו' בפשיטות גבי חולה בשבת דמאכילין אותו נבלה ולא שחוטה משים דאין אומרים לאדם חטא וכו' ע"ש ודבריו תמוהים שהרי התוס' הכריחו שם מהך עשה דהשלמה דדוקא היכא דפשע הוא דאין אומרים וכו' ע"ש וצ"ע ולפמ"ש לעיל בשם הרא"ם לחלק בין מצוה להצלה מן העבירה א"ש דברי הרב אלא דמ"מ מנ"ל לרב חילוק זה שלא הוזכר בדברי הראשונים ז"ל וכבר כתבנו שדברי הרא"ם ז"ל הללו אינם מוכרחים בדברי הסמ"ג ז"ל ואפשר לכוין דברי הרשב"א ז"ל בפ"ק דשבת שזכרנו לעיל כפי חילוק הרא"ם ז"ל ומסתייע' לחילוק זה מהך סוגיא דפ' השולח שזכרנו לעיל דאדפריך לאביי מההיא אמתא ניפרוך ממתני' דקתני להדיא מי שחציו עבד וכו' כופין את רבו וכו' ומ"ש התו' שם משום דמצוה רבה וכו' דוחק דכיון דאית ליה ה"ט ח"כ גם באמתא נמי הוה מצוה דרבים דה"נ ר' אלעזר שחרר עבדו ולפי חילוק הרא"ם ז"ל א"ש כמבואר. אמנם אכתי ק' מדאמרי' התם בתמיד נשחט גבי עש' דהשלמה דשאר ימות השנה לריב"ק דאמאי נדחה מפני עשה דאכילת קדשים דמחי אולמיה האי עשה מהאי עשה ע"ש דמשמע דאי הוי ל"ת שפיר אתי עשה ודחי ליה והלא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ויש ליישב דהאי כללא במחלוקת הוא שנוי כדכתיבנ' ולפ"ז ניחא דאי הוה ל"ת איכא למימר דהך תנא ס"ל כרבנן וברור. ולפמ"ש לעיל דקושטא הוא דליתא להאי כללא לק"מ ועיין בזבחים דל"ב ע"ב ובתוספות שם דל"ג ע"ב ד"ה לענין וכו' ע"ש:
והתוס' כתבו באלו נערות דף מ' דמאי דפריך התם דליתי עשה ונידחי ל"ת היינו דנגמר מהכא לעלמא דאין עשה דוחה ל"ת מדגלי קרא דהוי לחומרא אדנילף מכלאים בציצית וכ"כ ג"כ בפ' דם חטאת אהא דפריך התם ליתי עשה וכו' ע"ש וקשיא לי מה דאמרי' בפ"ב דיבמות דף ך' ע"א בשלמ' אלמנה מן הנישואין וכו' אלא מן האירוסין ליתי עשה ונידחי ל"ת ומשני אמר קרא ועלתה יבמתו וכו' יש לך יבמה וכו' ואינ' עולה ליבום ואיזה זה חייבי לאוין וכו' ע"ש ואכתי ק' דנגמר מהתם דאין עשה דוחה ל"ת בעלמא ויש ליישב דאי מהתם הו"א שאני התם דאפשר בחליצה ואע"ג דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כדקאמר התם בסוף הסוגיא ע"ש מ"מ ה"נ הוה ס"ל למק' ואהא משני דהיינו דאשמעי' קרא דהיכא דאיכ' לאו גביה אינה עולה ליבום דחליצה מצוה היא בכה"ג ובהכי ניחא לי נמי סוגית כיצד צולין דף פ"א אהא דתנן אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט דפריך ניתי עשה ולידחי ל"ת ומשני אמר קרא עד בקר וכו' ע"ש ואכתי ניגמר מניה. וע"פ האמור א"ש דהתם נמי כיון דמצי מקיים שריפתו בחול אחרי כן אע"ג דעיקר מצותו הויא לאלתר מ"מ השתא דגלי קרא ה"ט משום דאפשר אח"כ ועיין בחי' הרשב"א ז"ל שם שוב זכיתי ומצאתי לתו' דפ"ק דיבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה משעטנז וכו' שהקשו כן ותרצו כדכתיבנא ע"ש ומצאתי להרשב"א ז"ל ג"כ בפ"ב דיבמות בסוגי' שם בסוף ד"ה תי הכי שנתעורר בזה ע"ש וכ"נ מדברי רש"י בכיצד נונין דף פ"ב ע"א ד"ה ולא מילה וכו' ע"ש ואפשר שכיון לזה:
וראיתי אחרי רואי בס' בני דוד בפ"א מהל' מינה שהק' לפי דברי התוס' דפ"ק דיבמות הללו שזכרנו אמ"ש התוס' פ' כיצד צולין דף פ"ב ע"א בד"ה ולא מילה וכו' לפיר"ח דיש להשיב מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת וכו' ע"ש ולפי מ"ש בפ"ק דיבמות דאי לאו קרא דבקר שני לא הייתי מחלק וכו' א"כ ה"נ אין לחלק ע"ש מה שתירץ ולי נראה דלק"מ דדוקא לענין עשה דדחי ל"ת הוא שכתבו כן אבל לענין למילף מק"ו מילה מאוכל נפש איכא למפרך שפיר מה לאוכל נפש שכן מצוה עוברת דאימא זאת החומרא גורמת אבל מילה דאפשר למחר אימא דאינה דוחה ולא דמי לאוכל נפש ועי"ל דדוקא לענין קדשים משום דעכ"פ עיקר מצותה ביו"ט לפיכך אי לאו מקרא לא הייתי מחלק אמנם ההיא דהתם דמיל' שלא בזמנה כך לי מצותו בחול כמו בי"ט כיון דאפי' בי"ט הוי נמי מילה שלא בזמנ' שעיקר מצותה הוי בזמנה וברור:
ודע שהתו' באלו מציאות הקשו מהכא להא דאמרי' דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דכהנים דאינו שוה בכל וא"כ ה"נ ניתי עשה דיבום ודחי עשה ול"ת דאלמנ' דאינו ש"ב והם תירצו דחשיב ש"ב כיון שהאלמנ' עשתה איסור כמו הכהן וכו' ע"ש:
וראיתי לו להרב הנז' ז"ל בפ"ו דיבום שהק' לפי דבריהם אלו למ"ש התוס' בפ' הלוקין דף ט"ו ד"ה אם כהן וכו' שכתבו וז"נ וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאינו ש"ב וכו' ע"ש ומאי קושיא דלתירוץ קמא דשאני מצורע משום דגדול השלום וכו' לק"מ ולפמ"ש ג"כ דחשיב ש"ב כיון שהאלמנ' עשתה חיסור כמו הכהן הא התם נמי הגרוש' עשתה איסור וכו' דאיהי נמי מוזהרת והעלה בצ"ע ובחי' הר"ן ז"ל לסנהדרין דף ח"י כתב בשם התוס' וז"ל דעשה שביבמה לא מיקרי עשה הש"ב מפני שהמלך אינו מייבם עכ"ל ומעתה י"ל שהתוספות דהלוקין בשיטה זו קיימי וכמו שכן כתב הר"ן ז"ל בשמם וניחא לפי' דברי הר"ן ז"ל הללו מה שהקשו התו' שם ג"כ אהא דהי' כהן והוא בבית הקברות דקאמר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דכהנים שהרי אינו ש"ב ולידחי עשה דאבידה נמי אינו ש"ב שאינה בזקן ואינה לפי כבודו ומלאכתו מרובה ולא אתי עשה שאינו ש"ב ודחי ל"ת ועשה שאינו ש"ב אמנם קשה לפ"ז מאי פריך התם גבי א"ל אביו הטמא או אל תחזיר וכו' פשיטא הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש ומה נפשך אי אחלוק' הטמא פריך הא שפיר אתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאינו ש"ב ואי פריך אחלוק' אל תחזיר נמי הא ל"ק דאבידה נמי הוי ל"ת ועשה שאינו ש"ב ולזה י"ל כמ"ש התו' שם דעדיפא משני דהוה דחי אפי' לאו ועשה אי לאו קרא אפי' אי בעלמא לא דחי ע"ש ובזה יתבארו דברי הר"מ במז"ל בפי"ח מה' אבידה דין ח"י שהביא הטעם דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ושמעתי מקשים דכמאן אמרה רבי' ז"ל חי לפי התי' הא' דהתוס' ליתא דהיינו דוקא למאן דאסר מצורע בתשמיש ורבי' פסק בפ"י מה' טומאת צרעת כמאן דשרי ולמאן דשרי ע"כ צ"ל דסמיך אותו וכו' כמ"ש שם באלו מציאות ולפי האמור לק"מ וניחא נמי מאי דק"ל למ"ש התוס' בפ"ב נזירים דנ"ח ע"ב סד"ה ולמאן וכו' דלא ילפינן מתרוייהו דאיכא למפ' מה לעשה דמצורע דאיכא שלום הבית ע"ש ואכתי ק' למאן דשרי וכו' ולפי האמור ע"ש. עי"ל ע"פ מ"ש בש"מ מהרא"ש ז"ל בפ' אלו מציאות וז"ל ותי' ר"מ נהי דמוחלט אסור בתשמיש המטה אינו מקובל לאשתו ואינו רוצה להיות עמו דכתיב בדד ישב וכו' ע"ש א"כ י"ל דההיא דאינה בזקן ואינה לפי כבודו ובמלאכתו מרוב' וכו' לא חשיב משום דהא אינו ש"ב כיון דאם רצה למחול על כבודו ולקיים מצוה זו מוטב וכן לוותר ממונו וכדפסק הר"מ במז"ל בפי"א מה' גזילה ע"ש וכ"כ [הרשב"א] בחי' לנדרים דף ל"ד ע"א סוף ד"ה נ"ש ע"ש משא"כ במלך סין כבודו מחול וכדפריך הש"ס נר"י דפליג אדרבנן וס"ל דאם רצה לחלוץ ולייבם זכור לטוב בפ' כ"ג בסנהדרין יע"ש ומ"ה מיקרי שפיר עשה שאינו ש"ב:
וראיתי בירוש' פ' חלו מציאות אמתני' דאמר לו אביו הטמא או אל תחזיר אל ישמע לו שאמרו שם בכל אתר אתמר מ"ע קודמת למל"ת וכאן אתמר אין קודמת למל"ת שניא היא שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום ע"ש ותמה שם הרב שדה יהושע דהא איכא באבידה עשה ול"ת והניח בצ"ע ע"ש ולכאורה י"ל דהירוש' ס"ל דעשה דקדושים יהיו לא קאי אטומאה ואחלוקת הטמא פריך וכן מובא נמי מהירוש' דנזיר ר"פ כ"ג לנשיאות כפים ע"ש ואין להאריך. ושו"ר להרשב"א ז"ל בש"מ לפ' אלו מציאות שהאריך לומר דגבי אבידה ליכא אלא ל"ת גרידא ע"ש ובש"מ הביא דברי הירוש' וכ' וז"ל אלמא אי לאו ה"ט הו"א בהשבת אבידה היא ל"ת בלחוד נציית ליה וזו ראיה למ"ש דטומאת כהן בלחוד קפריך בגמ' דילן דהיא עשה ול"ת עש"ב. ובכן עלו דברי הירוש' כהוגן וע' בס' דברי אמת קונט' ז' דף ס' ע"א שרצה לומר לדעת הרמב"ם דליכא עשה דקדושים יהיו בכהנים ע"ש:
ומצאתי להרדב"ז ז"ל בתשו' סי' תקכ"ד שכתב וז"ל וליכא למימר דהאי אינו ש"ב דהא זקן ואינה לפי כבודו פטור ונשים נמי פטורות משום כל כבודה וכו' דהא בזקן ובנשים נוהג שכל דבר שבשלו דרכו ליטול בשל חבירו חייב להחזיר עכ"ל וכלשון זה כתוב בשם הרא"ש ז"ל בש"מ בקושית התו' שם ע"ש:
אבל מלשון הרשב"א ז"ל בחי' לפ"ק דיבמות לא משמע הכי וז"ל ומיהו מהא ליכא ראיה כ"כ דאיכא למימר דמאל תחזיר קמק' דהוי לאו הש"ב ואע"ג דאינה בזקן ואינה לפי כבודו מ"מ בכהנים ולוים וישראלים נוהג אבל מאידך דאלמנ' ק' וי"ל בהא נמי דמכהן מצורע לא ילפי' בעלמ' כלל דדילמ' שאני התם משום דגדול השלום עכ"ל אמנם אי קושיא מהא דאמרי' בריש יבמות טעמא דכתב רחמנ' עליה הא לא"ה הו"א אחות אשה מיבמה מ"ט דאמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת ע"ש והא דהא מכיון דעשה שביבמה לא מיקרי עשה הש"ב א"כ היכי ס"ד דאתי עשה שאינו ש"ב ודחי ל"ת הש"ב דהא עשה דמצורע דחי נמי עשה דהקפה בהדי לאויה משום דאינו ש"ב משום דהלאו והעש' כלאו גמור דעלמא חשיבי וא"כ היכי אתי משה שאינו ש"ב וכו' וע' בתוס' שם דף ו' ע"א ד"ה טעמא וכו' והיכי מייתי עלה מילי טובא למילף מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת כדקא' התם מנלן ומייתי מכמה מקומות ע"ש הא שאני הנהו דהוי עשה הש"ב אבל גבי יבמה דאחות אשה מהיכ' תיתי לן הא ולומר דכונתם היא דקאמר הניחא לרבנן דר"י דפליגי עליה התם בפ' כ"ג ע"ש וסוגיא דריש יבמות לר"י היא ולא לרבנן ישתקע הדבר ולא יאמר וצ"ע:
ונראה דס"ל להר"ן ז"ל דכלפי עשה שהוא דוחה אין חילוק בין שוה לאין שוה לדחות הלאו אף שהיא ש"ב וכלאים בציצית יוכיח כי אין מועיל לל"ת הנדחה אם הוא ש"ב לשלא לדחות מפני העשה וכדמוכח בפ' כיצד צולין דף פ"א דפריך ניתי עשה ולידחי ל"ת ע"ש ועשה דשריפת קדשים הוה מ"ע שהז"ג דאין נוהגת אלא ביום כדאי' בפ' הערל דף ע"ב ע"ב ע"ש אך יש להסתפק אי אתי עשה ודחי ל"ת הש"ב ויש עמו עשה שאינו ש"ב וע' בתוס' פ"ק דקדושין דף ל"ד ע"א ד"ה מעקה ע"ש וע' בתוס' פ"ק דיבמות דף ו' ע"א ד"ה טעמא ע"ש ומה דאמר רב אשי בפר"א דמילה דף קל"ג ע"א דאין עשה דמילה דוחה ל"ת ועשה די"ט ואע"פ שעשה די"ט אינו שוה בנשים לא מכרע' דעשה דמילה אינו שוה בנשים וע' במהרש"א פ"ק דיבמות דף ו' ד"ה הנז' ע"ש:
והר"ן ז"ל שם בפ' כ"ג כתב וז"ל וא"ת אמאי לא מוקי למתני' באלמנה מן הנישואין דוקא וכו' א"נ י"ל דאפי' באלמנ' מן הנישואין ראויה היא לו להתיבם וכו' אתי עשה דיבום הש"ב וכו' וכי אקשי' בגמ' בשלמא מן הנישואין וכו' לרווחא דמלת' קאמר דאפי' לא פסיק' לן דעשה הש"ב ידחה לאו ועשה וכו' ומתרצינן גזרה וכו' ובהאי תירוצא איתרצא קושיא קמייתא וכו' עש"ב וה"נ י"ל שכן דעת התוס' דהלוקי' וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' ליבמות ע"ש: