למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד א
כתבו התו' ז"ל בפ' שלוח הקן ד' קמ"א וז"ל לא צריכא וכו' מכאן ק' לפי' ריב"א בפ' אלו עוברין וכו' והקשה והא י"ט עשה ול"ת וכו' וצ"ל לפי' שמא דוק' לענין דלא לקי וכו' אבל לא מדחי לי' לגמרי עכ"ל ובתוס' שם בפ' אלו עוברין הקשו קושית ריב"א הלזו והביאו ראיה מפ' במה מדליקין דקרי לי"ט עשה ול"ת ע"ש מה שתירצו וצ"ע דתקשי להו בפשיטות דכה"ג ממש פריך הש"ס בפ"ק דביצה דף ח' ע"ב גבי כיסוי ס"ס י"ט עשה ול"ת ואין עשה דכיסוי דחי ל"ת ועשה ומה שתירץ ריב"א דמ"מ הלאו כמאן דליתי' וכו' ע"ש לישנא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דקאמ' ה"ק דכיון דאיכא עשה בהדי ל"ת אף דהל"ת כמאן דליתיה לגבי אידך עשה מ"מ עשה מיהא הא קאי וזהו דאקדים הש"ס בענין הדחיה הל"ת לעשה וכן צ"ל בלא"ה לריב"א למאי דס"ד מעיקר' בכל דוכתא דאמר הכי ונהי דמעשה בלחוד ה"מ למיפרך מאי אולמיה וכו' מ"מ לרוח' נקט הכי בלא"ה וכן נר' מדברי הכריתו' ל' למודים ש"ג סי' קס"ג וז"ל אבל אין עשה דוחה ל"ת ועשה מטעם דאמרי מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ע"ש ועיין בתוס' דפ"ק דיבמות דף ו' ע"א בד"ה טעמא וכו' וזהו שתפסו התו' לשונם להק' לריב"א ממאי דמשני ל"צ דעבר ושקלה וכו' דלמאי דפריך אין עשה דוחה וכו' לק"מ דא"ל כדכתיבנ' אבל מדמשני ל"צ וכו' דלאו עבריה משמע דל"ק ליה אלא מהלאו ולא משום העשה דידע דגדול השלום אלא שהולך ומבאר וזהו שהקשו התוס' דמכיון דליתיה ללאו א"כ מאי ק"ל מעיקרא מניה עד דדחיק ומוקי בעבר ושקלה וכו' וליכא אלא עשה ומ"ד גדול השלום. ולולי דבריהם הי' אפשר להליץ בעד ריב"א דלעולם דבריו כפשוטם דלהאי כמאן דליתיה לגמרי ומ"מ פריך שפיר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דכל כח העשה דמצורע סר כחו בביטול הל"ת דשילוח והעשה דשילוח ככחו אז כחו עתה וטעמא דגדול השלום לכל המרבה לא מהני אלא לשווייה כי אידך אבל לא לאלומי לי' טפי מחבריה ומ"ה מוקי לה בעבר ושקל' דליתי' ללאו לגמרי ואהני טעמא דגדול השלום לאלומיה מאידך והיינו דנקט בכל דוכתי עשה ול"ת ובהכי א"ש לפי' ריב"א מאי דקאמר התם כתישה בי"ט מי שרי דמ"ש מחרישה וע"ש בתו' דהשת' כיון דהורע כח העשה לגבי חרישה אין כח עוד לדחות שוב איסור כתיש' אבל אין לומר דה"ק דע"כ צ"ל דבהדי דחריש קמכסי וא"כ כי קאמר ראויות לכותשן קודם חרישה קאמר ואהא פריך כתישה בי"ט וכו' דהו"ל שלא בעידנא וכו' דליתא דא"כ מאי פריך ראויות לכותשן הא משכחת לה בשחרש קודם כתיש' דהו"ל שלא בעידנ' אלא ודאי הואיל ומצי חריש וכתיש ומכסי בהדי הדדי השתא נמי ל"ש דהא השתא נמי מיפטר אחרישה אע"ג דלא כיסה מטעם הואיל אלא ודאי כאמור:
וראיתי למורש"א ז"ל ביבין שמועה דף פ"ג שנתעורר בדבריה' וע"ש מה שדקדק בדבריה' וכבר נתבארו ממאי דכתיבנ' והוא ז"ל פי' כוונתם בע"א עש"ב ואינו מחוור אצלי דמאי קשיא יש לריב"א לפי שיטתו ואימא דה"נ פריך דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ובשלמא אי לא הוה אלא ל"ת גרידא א"ש דאתי עשה ודחי ל"ת אבל השתא דאיכא גביה עשה הרי הוא נותן אלמות ללאו ולא אתי עשה גרידא ודחי ליה אף שגדול השלום ומשני ל"צ וכו דלאו עבריה ואין כאן אלמות לאו ועיין בתוס' פ"ק דקדושין דף ל"ה ע"א ד"ה מעקה ע"ש:
עוד הק' הרב ז"ל לפי' ריב"א מאי פריך למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כיון דהעשה הוא תיקון הלאו לפוטרו ממלקו' א"כ איכא למימר דכי נטלה ועבריה ללאו ס"ד דלא יתקן למיפטר נפשיה ממלקות כיון דעשה דמצורע מהני לפטור ממלקות ומה תיקון יש עש"ב ולי לק"מ דהעשה מתקן אף מן האיסור דלאו ועשה זאת אפוא בני והנצל מן הלאו וכל אביזריה קאמר דזהו התיקון:
וראיתי להרב שער המלך נדפס בקרב ימים בהל' נדרים ד"ו ע"ב שהק' לפי' ריב"א מפ' אלו מציאו' דף ל' דפריך טעמא דכתיב והתעלמת הא לא"ה הו"א לידחי האי עשה והאי ל"ת ועשה ע"ש ומאי קשיא דהא אצטריך והתעלמת לסמויי לעשה לגמרי דהשתא אם עבר ונכנס לוקה מלאו דטומאה מה שלא הי' לוקה אי לאו והתעלמ' לריב"א וע"ש מה שתירץ שכן נלע"ד ועיין במהרש"א פ"ק דיבמות דף ו' ע"א בתוס' ד"ה שכן ע"ש ועי"ל דמוהתעלמת משמע שבא להקל ולא להחמיר ועי"ל דודאי כיון דמוהתעלמת לא משמע אהייא קאי מסרן הכתוב לחכמים לידע איזה דבר שמחייבת הסברא לרבותו אלא מיהו בלאו קרא אין להם כח לעקור דבר מהתור' ולחלק בו בסבר' בעלמ' וא"כ ודאי ליכא לאוקמי קרא להכי לבטל העשה לגמרי ולחדש דין מלקו' שלא נשמע כמוהו כיון דאיכ' לאוקמה למילתא אחריתי כגון זקן ואינו לפי כבודו ואהני השת' עשה דאבדה ול"ת דטומא':
וראיתי בחי' הר"ן ז"ל לר"פ שלוח הקן שכתב וז"ל וקיומי ביה ובערת הרע ויש שהקשו וליתי עשה ול"ת דשילוח ולדחי עשה דובערת ותירצו דעשה דובערת עדיף מפני שזה ע"כ מצוה עליו לבערו אבל שילוח מי הוה מצוה המוטלת עליו הרי אם לא רצה ליקח הבנים פטור מלשלח והילכך עשה כי האי לא דחי אפי' לאו גרידא ותמהני דאפי' עשה ול"ת לא דחי עשה ואנן אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא אבל עשה דידחה עשה ואפי' דאלים דאית בי' לאו לא וצ"ע עכ"ל ויש לדקדק לקושיא מעיקר' מאי היא דהא קאמר התם טעמא מקרא דשלח תשלח ע"ש ונר' דהקושיא היא דמ"מ לגמר מהכא דאין עשה ול"ת דוחה עשה אדילפי' מכלאים בציצית ע' תוס' דפ' אלו נערות דף מ' ע"א ד"ה ניתן וכן צ"ל בדבריהם שם ד"ה כגון שהק' וא"ת כלאים בציצית אפשר לקיים שניה' וכו' עכ"ל ע"ש אע"ג דדרשי' סמוכים להתיר כלאים בציצית בפ"ק דיבמות דמניה ילפינן דאתי עשה ודחי ל"ת מ"מ ק"ל דנגמר מניה דאפי' אפשר לקיים שניהם אתי עשה ודחי ל"ת וקשיא אדר"ל ותירצו שפיר ע"ש ושו"ר למרן הב"י ז"ל א"ח סי' י"א שכתב על דבריה' דקושיא מעיקר' ליתא מטעמא דכתיבנא ע"ש גם ראיתי להב"ח ז"ל שתפס עליו בזה כדאמרן ע"ש ושמחתי תלי"ת. ונ"ל שזה מוכרח בכונתם דאי כמו שהבין מרן ז"ל מה תירצו דאין לנו לומר שאסור ללבוש טלית של פשתן וכו' דעליה אני דן שיהא אסור ואסור כיון דאפשר לקיים שניהם וכדאמרן א"ש דכיון דהתורה אמרה בגדיהם דהיינו צמר ופשתים שהמצוה בב' הבגדים כדאי' בפ"ק דיבמות א"כ כך לי המצוה בבגד פשתן כמו בבגד צמר ואין כאן אפשר לקיים שניהם. וז"ל תוס' הרא"ש בחי' שם וי"ל התורה לא אסרה ללבוש טלית של פשתים והיכא שיש לו טלית של פשתים א"א לקיים בלא כלאים עכ"ל ובזה שתי' הר"ן ז"ל בשם יש מי שהק' דעשה דובערת עדיף טפי וכו' כן ראיתי להרב החבי"ב ז"ל בס' דינא דחייא לאוין שהק' ותירץ כלשון הזה ממש ע"ש ובזה יתורץ מה שהק' שם ג"כ מההיא דאלו נערות דאמרי' התם אי אמרה לא בעינא ליתי' לעשה ה"נ אי אמר לא בעינא דאטהר מי איתי' לעשה כלל ולא דחי עשה דשילוח ע"ש מה שתי' לזה שהוא פשוט וברור ובזה ג"כ לק"מ. אלא דמ"מ יש לחלק דלענין דהוי קיל הוא דכתב כן אבל לענין אי אמר לא בעינא הא משלקחה איחייב ליה בשילוח:
אמנם במ"ש הר"ן ז"ל דאין עשה ול"ת דוחה עשה יש לתמוה עליו מסוגיין דפריך דהא אין עשה דוחה ל"ת ועשה וע"כ דבעי למימר דמשלח ואתי עשה ול"ת דשילוח ודחי עשה דמצורע ה"נ נימא הכי ועוד אני תמה שהרי השת' דנימ' דפטור משילוח הול"ל דאתי עשה דובערת ודחי ל"ת ועשה אלא ודאי דנהי דאין עשה ול"ת דוחה עשה היינו לומר דשב וא"ת עדיף עיין בכריתות סי' הנ"ל אבל היכא דתרוייהו קום עשה נינהו יש לנו לומר דאזלי' בתר כפילא דאיסורא ועשה ול"ת עדיף מעשה גרידא וכ"ש דאיכ' למימר הכא דמוטב שישלחו ולא ליעביד מעשה בגופו שישחטנו או יהרגנו בידים א"נ דאזלי' בתר מצוה התלויה בגופו לשלחו בכל מקום ובכל זמן משא"כ שחיט' והריגה דתלו במצורע וברוצח וצ"ע וכ"כ הרמב"ם ז"ל בס"פ י"ג מה' שחיטה וז"ל ועשה ול"ת דוחה עשה ע"ש:
וראיתי למרן כ"מ ז"ל שם שכתב וז"ל ויש לתמוה דהרי מעיקר' אין כאן אלא ל"ת לבד דלא תקח ואם לקחה אין כאן אלא עשה וכו' וצ"ע עכ"ל ויש לתמוה לתמיהתו דאם קושיית רב"י ז"ל קושיא אגמ' גופה הו"ל למתמה דה"נ קאמר דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וגם אני שמעתי ולא אבין קושייתו דהא כיון דחזינן דלא קיים העשה הרי עבריה לתרוייהו דהא לטהרת מצורע בעי לה ולא יוכל לתקן דבשלמא אם היה שלקחה ע"מ להניחה אצלו שפיר איכא למימר דעשה מיהא לא עבריה אבל כיון שלקח' ע"מ לשוחטה ושחטה הרי ל"ת ועשה וכן ראיתי להר"ב דינא דחיי ז"נ שם שעמד ע"ז וכ"כ הרפ"ח ז"ל בס' מים חיים בליקוטי הר"מ במז"ל ע"ש ולי נר' בכונת מרן ז"ל דהאי עשה מכיון דלנתוקי לאויה אתא אינו בסוג ושם עשה לעצמו אלא לאחר שלקחה דאמרה תורה עשה זאת לתקן הלאו אבל מכי לא תיקן אין בידו אלא לאו ומה שעבר תעשה דתיקון לא שמה עברה דנהי דכי עבר ושקלה וחזר ושלחה איכא מיהא קיום עשה ול"ת מ"מ לענין עברה לאו עבריה עשה מיהא לא עבריה דמה בכך שלא תיקן ואין להאריך:
ומ"ש מרן ז"ל ואם לקחה אין כאן אלא עשה לבד ר"ל מצוה של תקון אחר שיעבור לא מעיקרא וכי לא תיקן לא מקרי השת' עבר על התיקון שהרי לא רצה במצות תיקון אלא בעברת הלאו ואזלא לי' השתא מצות תיקון שאין עשה זה אלא [תיקון] ללאו והעיקר נ"ל לפרש בתמיהת מרן ז"ל דודאי אם שלחה מעיקר' לא נמצ' בידו אלא קיום הל"ת דאלו מ"ע לא חיילא אלא אחר קלקולו שיתקן א"כ מעיקר' אתי עשה דמצורע ודחי ליה לל"ת מן הדין וממילא לא אמרה תורה בכה"ג שיתקן הלאו דמעיקרא אזל לי' בכח העשה דמצורע ודחוי מעיקר' הוי ואין לו לעשה השתא מה לתקן זה נ"ל ברור בכונתו מיהו לשיטתו תקשה לי' נמי דהיכי קרינן לה למצות שילוח מ"ע בפ"ק דקידו' דף ל"ד ע"א לענין נשים ואי לאו דאין הזמן גרמא הוו פטירי מינה ולרבנן דס"ל דניתק לעשה הואי א"כ עיקר המצוה אינה אלא הל"ת וכדכתיבנא ולתירוץ א' שכתבו התו' שם ד"ה מעקה ע"ש א"ש אלא מיהו א"כ הוא בפשיטו' הו"ל לתוס' לאקשויי הא לפי הס"ד ומ"מ יש ליישב. ע"כ נר' לעיקר קושית מרן ז"ל דנהי דהעשה לנתוקי לאויה אתא מ"מ למצוה דגופי' נמי אתא לאוקמי' בעשה בהדי ל"ת שהרי צריך הכתוב להשמיענו שאחר שלא יקחנה מה יעשה בה דהו"א שלא יקחנ' ולא ישלחנ' ורחמנ' בעי שיאחז בכנפיו ומבריח וזו היא מצות שלוח וכדאמרן בגמ' וה"ק קרא נא תקח האם על הבנים אלא מה יהי' בדינם לאם תשלח ולבנים תקח אלא דממאי דכתבה רחמנ' לעשה בתריה דלאו ש"מ דלנתוקי נמי אתא ולא דמי לניתוק דנותר דהעשה אינו מצות הלאו:
ודרך אגב ראיתי לעמוד בדברי הריטב"א ז"ל בפ' אלו מציאו' דף ל"א ע"א בחי' שם שכתב וז"ל לדבר מצוה מנין וק"ל והא אין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו' ואיכא למימר משום דבקרא דשלוח הקן כתיב לך דמשמע דכולה פ' ברשו' מיירי וקאמ' שלח תשלח אבל לדבר מצוה אימא לא מחייב קמ"ל שלח תשלח מ"מ א"נ י"ל דמשכחת לה דבר מצוה דאיכ' תרי עשה כגון דא"ל אביו אל תשלחם שנטהרת מצורע הם צריכי' ואיכא תרי עשה כיבוד אב ואם וטהרת מצורע ותרי עשה דוחין ל"ת ועשה וכו' עש"ב והם תמוהים בעיני דקושיא זו היא קושית הש"ס בס"פ שלוח הקן ופריקו עלה כגון שנטלה לשלחה וזכרנו לעיל כל הסוגיא ואיך הק' הרב ז"ל קושית הגמ' ולקח עצמו לצד אחר לתרץ בפנים אחרים וכבר זכר הוא ז"ל סוגיא זאת בס"ד שם אהא דאמרו גדול השלום. ואפשר שכוון הרב בזה ליישב למאן דשרי למצורע בימי חלוטו בתשמיש דלדידיה ק' למה לי תשלח:
עוד כתב וז"ל בההיא דמתני' דאמר נו אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר אין שומעין לו ומפ' נה דחמר נו הטמא לחודיה בלא השבת אבידה דליכא אלא חד עשה וכו' דאי איתא וכו' לימא הטמא והשב אין שומעין נו וכ"ש אל תחזיר לחודי' אלא ודאי דליכא אנא חד עשה אבל כי איכא תרי עשה ודאי ישמע לו וידחה טומאה וכו' ע"ש איברא התו' בפ"ב דיבמות דף כ' ע"ב כתבו דאין תרי עשה דוחה ל"ת ועשה ומ"ש ולפ"ז אפי' אמר לו הטמא להשיב אין שומעין לו והא דנקט בגמרא האי עשה וכו' משום אל תחזיר הוא וה"ה דהמ"ל אין תרי עשה וכו' אלא דממיל' משמע דמוקמינן עשה לגבי לאו ומאי אולמי' דהאי עשה וכו' וכ"ש לפי מ"ש ר"י פ"ק דיבמו' דף ה' דמאל תחזיר פריך ע"ש וא"ת א"כ מנ"ל לתנא דאתא קרא להטמא להשיב דילמא דוקא אע"ג דהוקש לא דחי משום דהא מיהא עשה גרידא הוא אבל נתרי עשה מיהא אהני לן טעמא דהוקש וכו' למדחי וי"ל דכיון דגלי קרא דלא אלימא לן טעמא דהוקש א"כ אפי' לגבי עשה אחרינא וכה"ג כתבו התו' פ"ק דיבמו' דף ו' ע"א ד"ה נגמר ולפ"ז א"צ לומר דהטמא דמתני' להשיב קאמר דהא פשיט' דכיון דהכי דינא דאין עשה דכיבוד דוחה ל"ת ועשה הדרינן לכללין דאפי' תרי עשה [נ"ד] אבל רש"י שם בפ"ק דיבמו' אהך ברייתא פי' הטמא להשיב ע"ש ולכאור' יש להוכיח מפי' דס"ל כהריטב"א והיינו נמי מה שנראה מפי' בפ' אלו מציאות דמאל תחזיר פריך ע"ש ומשום דאלו מהטמא שפיר אצטריך קרא דסד"א אתי תרי עשה ודחי קמ"ל והא לית' דא"כ ק' ע"ש הריטב"א ז"ל דלמ"ל למתני אל תחזיר אנא ודאי שכונת רש"י דכיון דהך ברייתא לישנא דמתניתין דאלו מציאות היא דמיתניא גבי דיני אבידה א"כ מאי שיאטיה התם הס דח"נ אביו הטמא אלא ודאי דהטמא להשיב קחמר ונא משום רבותא נסא אנא משום דיני מציאה היא ועיקר חידושפ הות משום חב פנת דמס' לה רש"י בגוונא דפבידה דשייכא במכינתי' ומה שלא פי' שם בקושית הש"ס אנא תחנוסה דאל תחזיר משום נישנח דגמ' וכדאמרן א"נ דס"ל כמ"ש ר"י פ"ק דיבמות וע"ש ונ"נ שהדבר מוכרח דהכא חפינו חיכא תרי עשה הנח עשה דפבידה כמאן דליתיה נגבי איסורא כדחמרי' התם באנו מניתו' ותו מי דחינן איסור' מקמי ממונא והריטב"א כתב שם בש"מ דה"ק ותו אפי' לא הוי בטומאה אנא נאו גרידא נש דחינן מקמי ממונא ע"ש ומעתה אני תמיה על הריטב"א ז"ל איך כתב חבל בדתיכ' תרי עשה ודחי ישמע לו וידחה טומאה ונריך תלמוד:
גם מ"ש דבקרא כתיב נך לא ידענא דנך אבנים כתיב דלאו בני שילוח הן ומה ענין זה נזה ובפ' שילוח הקן דף ס"מ דרשי לך ולא לכלביך למעוטי אפרוחים טריפה פבר חם טריפה חייב לשנח דלא חתקשו אהדדי ע"ש:
עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"נ א"נ דהאי לפו דשלוח הקן לא מיקרי לאו דלאו הניתק בעשה הוא כגון באש תשרפנו דנותר וכגון והשיב את הגזלה דנא מיקרי נאו מ"ר שי"ח עש"ב והוא חידוש גדול דבלאו הניתק לא מיקרי נפו נענין דחיה ואין נראה כן מדברי הרמב"ן ז"ל פ"ק דקדושין דף ל"ד ע"א גבי מעקה ואביד' וכו' וע"ש בתוס' וג"כ בחי' הרשב"א ז"ל ומסוגיא דפ' שלוח הקן מוכח להדיא דאפי' ניתק הוי לאו גמור לענין דחייה דמשני ל"צ דעבר ושקנה ופריך לר"י דאמר שלא מעיקרא משמע מאי א"ל אלמא עד השתא בדרבנן עסקי' וכן מוכח מדפריך למאן דתני בטלו ע"ש וצ"ע:
ודע דמדברי הרב ז"ל שם יראה דלפי מאי דמשני בשלוח הקן הא דגדול השלום לא אצטריך תו לאוקמי בשנטלה ע"מ לשלחה ועיין במהרש"א ז"ל בתו' דפ' אלו מציאות דף ל' ע"א ד"ה הא וכו' ובתו' דפ"ד דר"ה דף ל' ע"ב ד"ה ונתקלקלו וכו' ובתו' דזבחים דף ל"ג ע"ב ובתוס' דפ"ג מינין דף נ"ח ע"ב סד"ה הדף ע"ש סוף דבר דברי הרב ז"ל הללו קשין לשמוע וצ"ע. ועיין בס' הלכו' קטנות סי' רמ"ח ע"ש:
והנה הרב דינא דחיי ז"ל שם כתב שממ"ש הרמב"ם ואם לא שלח לוקה נר' שסובר הפך סברת ריב"א וכו' ולענ"ד לא מכרעא דמ"ש רבי' ז"ל ואם לא שלח לוקה קאי אחלוקת ואם לקח חייב לשלח דהיינו עבר ושקלה ומ"ש שאין עשה דוחה ל"ת ועשה קאי אריש' דאפי' לטהר את המצורע וכן דעת הלח"מ ז"ל ע"ש והרב שע"ה ז"ל הל' הנ"ל הביא ראיה דדעת רבי' ז"ל דלא כריב"א ממ"ש שם ואם אכל וישב לוקה והוא עפ"י מה שהק' הרב החינוך ז"ל דמי שנדר שלא לאכול מצה היאך לא יאכלנו יבוא עשה וידחה ל"ת ותירץ שהנדר עשה ול"ת ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' נדרים ד' י"ו ע"ש וא"כ אי ס"ל לרבי' ז"ל כריב"א אמאי כת' ואם אכל או ישב לוקה וכתב עוד שכן נר' מבואר ג"כ מתוס' דקידו' דיבור הנז"ל למעיין בדבריהם שם ע"ש ולא מכרעא דלא כתבו התו' כן אלא לענין אלמות הלאו לאיסור' דלא ליתי עשה אחרינ' ולידחיה אבל לענין מלקו' אה"נ דלא לקי דלהכי אהני ההוא עשה ובהכי מיירי ריב"א ואפשר דבהדרגו' מייתי דכי היכי דהכא דהעשה ליתי' כלל בנשים ואפ"ה מועיל צירופו בהדי הלאו לאלומיה ה"נ התם דהעשה בכחו קיים דמהני לאלומי לאויה אף למלקו'. והנה יש לתמוה לכאורה בתי' הר' החינוך ז"ל דא"כ שבועה נמי תיחול אדבר מצוה דבההוא קרא נמי כתי' או השבע שבועה וכו' ותניא בפ"ג דשבועו' חומר בנדרים שחלים על דבר מצוה כרשות משא"כ בשבועו' ע"ש והלא אב אחד לכולם וחד טעמא לתרוייהו ואם יש לומר שבועה שאני כדאמרי' בפ"ב דנדרים דף י"ו ע"ב מ"ש נדר דכתי' לה' שבועה נמי הכתי' או השבע שבועה לה' ומשני הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ע"ש ועיין בתוס' דשבועות דף כ"ה ע"א א"כ מעיקר' קושית החינוך ז"ל אינה דבנדר דחל על דבר מצוה הוא משום דכתיב לה' כדאית' התם ואפשר שקושייתו היא ע"ד שפירשנו בדברי הר"ן ז"ל הנז"ל דהיינו דנגמר מהכ' לדעלמ' לחומר' והתירוץ הוא דמהכ' לא מצינן למילף דאיכ' עשה ול"ת ומ"מ אצטריך קרא דלה' משום דהו"א כיון דאיתי' בשאלה אתי עשה ודחי להו כמו שאמרו בפ"ק דיבמות דף ה' ע"א אלא הא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נילף מנזיר דדחי אלא משום דאיכ' למפר' מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ע"ש קמ"ל לה' דהכא לא דמי. ובהכי ניחא מה שהק' הר"ב מש"ל ז"ל בפ"ח מה' טומאת צרעת דין ג' להראב"ד ז"ל מהתם ע"ש והיינו דהו"א נילף נתקים מנדר ושאני טהרת מצורע דגלי קרא וגלח הילכך לחומר' מקשי' ומעתה אין הכרח מכאן לרבי' ז"ל דלא ס"ל כריב"א. והרב הנז' הביא קושית הרב פרשת דרכים ז"ל על דברי הרב החינוך ז"ל מפ"ק דיבמות דף ה' דקאמר אלא הא דקי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נילף מנזיר דדחי אלא משום דאיכ' למפ' מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ע"ש וכתב ז"ל שתי' הרב החינוך ז"ל אינו מוכרח וע"כ לתרץ בע"א וי"ל עפ"י מ"ש התו' בפ"ק דקידו' דבירוש' פריך דליתי עשה דבערב תאכלו מצות ולידחי ל"ת דחדש ומשני דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאמר הדיבור א"נ גזרה כזית א' אטו כזית ב' עש"ב. והנה לפי מ"ש בכונת הרב החינוך אין מקום לקושי' הרב פ' דרכים וכן מצאתי לו להרב הנז' שכ"כ בסוף דבריו ע"ש ומה שירצה לתרץ ע"פ דברי התו' ז"ל אינו עולה לענין סוכה ולולב וכמו שדחה הוא עצמו שם ע"ש גם לתי' ב' דגזרה וכו' מדרבנן הוא ובנדר קרא גלי ואתי דחייל ואין כאן גזרה ועוד הגע עצמך אם נדר שלא לאכול כזית של מצה בפסח לישתרי לפ"ז לאכול ואין הדבר כן:
ודע דלדברי הרב החינוך והרשב"א ז"ל שכתבנו צ"ל דלא ס"ל כמ"ש התו' בזבחים דף ל"ג ע"ב ד"ה לענין וכו' דעשה דכרת דוחה עשה ול"ת ע"ש אלא דאפי' עשה דכרת לא דחי וכדעת התוס' ר"פ אותו ואת בנו ד"ה מנין וכו' ע"ש דאי לא ק' אם נדר שלא לאכול פסח מי חייל ולדעת התו' דזבחים נ"ל דמתרצי לקושית החינוך בתרתי דבסוכה ולולב מטעמ' דעשה ול"ת כתי' החינוך ולגבי פסח כמ"ש התו' דאין עשה דקודם הדיבור וכו' ועיין בס' רוח אליהו נדפס מחדש למהר"א חאקי ז"ל בחי' לקידושין בתו' שם ואין להאריך: