אור ברסלב
למודי ד השמטות

למודי ד· רבי י־הודה נג'אר

השמטות

לימוד רד

בדף יז ע"ג שירה כ"ט שם רמז כתוב לאמר עיין בה"ה שם. נ"ב הכוונ' שנלמד מדבריו דפחות מש"פ הוא מדין ח"ש ואין לומר שכוונתי שאיסורו מדאורייתא דומיא דח"ש באיסורין דהא מנ"ל איסור זה ועכ"נ מ"ש. ואיברא כדברי התוס' דפ' השוחט שזכרנו לפנים מוכח סנהדרין דף נ"ט דפריך הרי פחות מש"ש ואי אסיר לישראל אי פריך כדכתבו שם התוס' ד"ה ליכא. ואע"ג דמשמע שם ד' נ"ז דאיכא איסורא דקאמר צערא בשעתיה מי לית ליה ופירש"י שם י"ל ה"מ בב"ן דכיון דאנהו בדידהו לא מחלי לישראל אית ליה צערא אך ישראל בישראל דמחלי אפילו צערא ליכא ודנקט עכו"ם בישראל ה"ה ישראל בישראל אלא דאיירי בב"ן. ובכן א"ש לדבריהם הא דלא מתסר מדין ח"ש. ע"י ממונא מאיסורא לא ילפינן ועיין בע"ז דף ע"ב ע"א דדח לה"ט דצערא ומסיק משום דלדידהו ממונא הוא ע"ש בפירש"י ותוס':

וזה חזיתי בתה"ד בכתבים סימן קס"ד הביא מ"ש המר' חט' בתרנגולת צריך כפיית כלי' לשרפה בח"ה וכתב ע"ז ואין נראה דאחטה גופה קאי דפחות מכזית א"צ לבער כדאית באלו עוברין עכ"ד. ונראה דהיינו מדאמר שם דף מ"ה ע"ב מט זמנין דכניש להו ונפלי בהדדי ע"ש ואי צריך ביעור מאי אוא דכניש. ודאמרי לעיל ללישנא בתרא דפחות מכזית שאין עזי לחזק חייב לבער התם ביש כזית בכילה כנראה מפירש"י יע"ש. וכ"נ דעת הרא"ש שכ' דלאו דוקא כ' הר"מ דבוקים גם לה"ה שכ' דוקא דבוקים התם כיון דאין דבוקים י"ל דמכנו, ומ"מ ראי' זו יש לדחות דלרבותא נקט ה"ה דאתי לידי ל"ת גמור. שו"ר במלחמות שם שכ' וז"ל ודאמר עולא וכו' ומנין וכו' משום דבצק שבסדקי עריבה וכו' במקום העשוי לחזן שאין מקפיד עליו וכו' ע"ש ויש לתמוה על ה' תה"ד שלא ראהו ועיין בפר"ח סימן תמ"ב סעיף ח':

וראיתי בתשו' לה' פני יהושע מקראקא סימן ט"ו הוכיח דח"ש צריך לבער ממ"ש בפסחים דף ו' ע"ב אילימא, משום פירורין הא לא חשיבי ומשמע דאי חשיבי צריך ביטול ואין לומר דאיירי ביש בהן כזית דא"כ ה"ק דבטיל והאמר ס"ק דביצה בכזית לב"ה צריך ביעור עש"ב. ול"נ דפירורין בכזית שנפלו בתורת פירורין שאני דלא חשיבי. אך כזית חשוב היינו גלוסק' יפה דמסיק וכמ"ש התוס' שם והיינו כזית דב"ה ובכן א"ש מה שדקדק שם מרש"י והר"ן ע"ש. ע"כ שם ואין להק' האמרי ב"ה דכזית צריך ביעור די"ל ה"מ ללאו אבל לאיסורא אף בח"ש דילפינן ביעור מאכילה ועוד דאפשר דח"ש דאסור מדאורייתא לא לאכילה לבד אלא לכל מילי עכ"ד. הנה ה' ז"ל רפיא בידיה דין זה אמנם ה' פר"ח בר"ס תס"ו ובסי' תס"ז סעיף ט' פשיטא ליה דכי אתמר ח"ש לאכילה דוקא ע"ש. ואני אומר גמ' ערוכה היא בשבת דף ע"ד ע"א וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופירש"י דקי"ל ח"ש אסור מ"ה ע"ש וכן בדין כיון דטעמא הוא משום דחזי לאצטרופי:

וראיתי למהר"ץ אשכנזי בתשו' סי' פ"ז תמה עמ"ש בכתבים הנז' דמי חמיר משהו המעורב בתרנגולת מחטה גופה ע"ש. ול"נ כוונתו דחטה גופה לא חשיבא ולא חזיא לאכילה דח"ש היא דא"צ לבער וכ"כ הפר"ח ר"ס תס"ו דלא כ' מהרא"י אלא היכא דלא חשיבא דומיא דפירורין ע"ש אבל תרנגולת דחשיבא כיון דאסורה באכילה אסור לשהותה שאף שאין איסורו אלא מדרבנן חייב לבער מדרבנן כמו שהעלה הפ"ח ר"ס תמ"ב ס' סעיף א' ע"ש. ע"כ מהרי"ץ שם גם ראיתו מפרק אלו עוברין אינה מוסכמת דתינח להרא"ש דל"ד דבוקים אך למפ' דדוקא דבוקים וכי אין דבוקים צריך לבפ אף ח"ש ודאמר בגמ' דא"צ לבער ה"מ דבוק בדופני הכלי אבל בעיניה אף ח"ש צריך לבער ומסתייעא מדקי"ל ח"ש אסור מ"ה דחזי לאצטרופי ה"נ חזי לאצטרופי ולמ"ד א"צ לבער י"ל דשא ני איסור אכילה דכתיב כל חלב ולפ"ז בשאר איסורין כגון תולש שער א' בנזיר או בשבת אי מוציא ח"ש אינו אסור מ"ה א"נ דאף דבכל איסורין ח"ש אסור מ"ה ה"מ בעושה מעש' דאחשבי' אך בהשבתה שמניחו ואין שם מעשה המוכיח שמחשיבו אין לומר דחזי לאצטרופי עכ"ד וכבר כתבתי דגם לה"ה דאין דביקים חייב לבער ה"ט דזמנין דכניש וכו' ע"ש בפירש"י וחיליה דמהרא"י מדאצטריך בבית לה"ט דכניש וכו'. ומ"ש דה"מ בדבוקים בדופני הבית לא ידעתי מה תקן דאכתי אדנימא ה"ט דכניש לימא זמנין דכניש לח"ש והוי בעיניה וצריך ביעור וגם בבית ועליה היה צריך לבער מה"ט ועכ"נ כמ"ש. ומ"ש דח"ש לאכילה אתמר כבר הוכחנו דבכל התורה נאמר. ולתירוץ ב' דמחלק בין מעשה לשוא"ת ניחא. ומ"מ הא לא מחוור לי דלפ"ז אם קנה ח"ש חמץ בפסח חייב לבער מדין ח"ש והנה לא שמעתי עד כה. ותו דכיון דה"ט דחזי לאצטרופי מאן פליג לן וה' שאגת אריה סי' פ"א הוכיח דאי ח"ש צריך לבער במאי פליגי ב"ש וב"ה בשיעור הביעור ע"ש וליתא דאיסור לאו לחוד ואיסור עשה לחוד וכדעת ה' פני יהושע וכמ"ש:

והרמב"ם פי"ח דשבת דין כ"ג כתב המוציא ח"ש פטור וכן כל העושה מלאכה ח"ש פטור ובריש ה' אלו כתב דכ"מ שנאמר פטור אסור מד"ס וק' מההיא דשבת דכתיב'. וצ"ל דפריך דאסור מיהא מד"ס וה"נ תניא שם דף ע"ה ע"ב כתב אות א' גדולה ויש בה לכתוב ב' פטור ובדף פ' ע"א הוציא חצי גרוגרת וכו' פטור ובדף צ"ד ע"ב תנן המוציא פחות מכשיעור פטור אלמא דמד"ס מיהא אסור. ונראה דמ"ש רש"י בריש שבת דף ג' ע"א דפטור אבל אסור מד"ס ארובא קאמר דלענין ח"ש דאורייתא הוא. אך מדלא מפ' הר"מ בדין שכתבנו שאסור מדאורייתא שמעינן דפליג עם רש"י:

וראיתי לה' ק"ס שם וז"ל אע"ג דח"ש אסור מ"ה התם אתרבי מכל והכא ממעיט מבעשותה עכ"ד וכ"כ בפ"ב דשביתת עשור. מתורתו למדנו דבכל השיעורין איתא לדין ח"ש זולתי שבת לחלק יצתה מבעשותה. ולעד"נ דמחטא' הוא דאטעוט מבעשותה כדמשמע שם דף צ"ב ע"ב ע"ש:

ואני מסתפק אם יש שיעור לנותר כיון דכתיב לא יאכל באש ישרף כזית דהזהיר על אכילתו. ושריפתו דהזהיר מוהתירו ח"ש לא. א"ד הא לא כתיב ביה אכילה ומלשון ה' החינוך סי' י"ד וקמ"ד נראה שאין לו שיעור למטה ע"ש. עוד אני מסופק במוציא בשר פסח חוץ לחבורה בכמה. שו"מ דין זה מבואר ברמב"ם פ"ט דק"פ דין א' שכתב המוציא כזית לוקה ע"ש. ונראה דנ"ל מדאמרינן בפסחים דף פ"ד ע"ב כל כה"ג אין בו שבירת עצם דבעינן שיעור אכילה ע"ש דהיינו מדכתיבי בהדדי בבית א' יאכל לא תוציא וכו' ועצם וכו' והה"נ להוצאה וע"ש במרן פ"י דין ו'. אך בנותר לא ראיתי כעת מקום מוצאו. וממ"ש רש"י שם דף פ"ה ע"א ד"ה באיסורו ע"ש ולא כתב באיסור נותר ליכא למידק דמשום אידך נקט כן. וע"ע מ"ש בדף פ"ג ע"א ד"ה נישדינהו ע"ש. ואח"כ ראיתי למהרדב"ז בתשו' ח"ב סימן קל"ה נשאל ע"ז ומשם בארה דח"ש לאכילה דוקא והר' הנז' לא הזכיר דברי מהרא"י והוא תימה ויש לי להתישב בדבריו ואתה תחזה:

כתב הרא"ש פרק ע"פ דף קי"ד ע"ב וז"ל משום דמברך על אכילת מרור צריך כזית דאכילה בכזית אבל ירקות ראשו' שמברך בפה"א בעלמא ואין מזכיר אכילה א"צ כזית ע"ש. ולפי"ז דינא יתיב דבאין לו שאר ירקות דקי"ל דמברך בטבול א' בפה"א. ועל אכילת מרור בטבול ב' מיהא א"צ כזית. והדבר מתמיה דמשום לשון הברכה בח"ש בדיעבד יצא וה"א ובלבד שלא ישהה וכו' הא שהה לא יצא ובפ' כ"ש תנן ומצטרפין לכזית. וראיתי שה' שאגת אריה עורר ע"ז בסי' ק'. אך מה שהק' לו דמנ"ל בשלהי פסחים דבערב תאכלו מצות לרבא לקובעו חובה ולראב"י לטמא וכו' דילמא להצריכו כזית דבי היכי דיאכלוהו אפסח קאי ולא למרור ה"נ לא קאי אמצות אלא ע"כ יאכלוהו אתרוייהו קאי עכ"ד. אין זה אמת דיאכלוהו לשון יחיד הוא דאי אמצות ומרורים יאכלום הול"ל. ועיקר קו' אינה דקר' כתיב ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ודאי ואכלו דרישא אמצות נמי קאי אך במרור דכתיב על מרורים ודאי לא משמע ואכלו אלשון על. עוד הק' דת"ל כזית במרור דאתקש לפסח כדאית' שם דף ק"ך ע"ב ע"ש ונראה דמדקפיד לכתוב יאכלוהו ולא יאכלום שמעי' דלאפוקי מרור מהקישא לענין כזית ומיהו מצה מיהא איתא בכלל ואכלו דרישא וכאמור:

והנראה אצלי בכוונת הרא"ש דכל עצמו בא לאפוקי מדעת הר"מ דס"ל דטבול א' נמי צריך כזית ונקט הרא"ש ה"ט לאשמעי' דלדידן דקי"ל כר"ת דמעיק' מב' על אכילת מרור היכא דלית ליה שאר ירקי דבהא אזיל ומודה להר"מ דבעי כזית בטבול א' מה"ט דלשון אכילה ולא אצט' לה"ט לטבול ב' דבלא"ה בעי כזית דחובת מרור כזית כמצה ומשום טבול א' אצט' ונ"מ להיכא דלית ליה ירקי וכאמור כנלע"ד:

בדף מ ע"ג בהשמטה הקשיתי על ה' פר"ח ע"ש. ונ"ב עתה ראיתי דכדבריו מוכח בפרק מי שמתו דף ך' ע"ב דקאמר דאס"ד לאו כדבור למה מהרהר ע"ש ומאי קו' משום פ' ציצית שיש יצי"מ דיוצא בהרהור. שו"ר לה' שאגת סס"י י"ג עמד ע"ז ובס"ד הביא הברייתא שזכרתי לפנים בשם הספר וע"ש מ"ש ונעלם ממנו ששנויה בת"כ וסתם ספרא ר"י ומ"ש שם דאתיא כמ"ד הרהור כד"ד לית' כפי מ"ש לפנים דמצותו בכך גם מ"ש דהוו ב' כתובים ליתא דצריכי למצות הלב וכמ"ש לפנים ע"ש:

דף עד ע"א יישבתי לקו' ה' לשון למודים ע"ש. ונ"ב עד"ז יש ליישב מ"ש מרן בש"ע א"ח סי' רע"ד סי' ו' ע"ש דמי לא עסיקי' שכבר התפלל ויצא ידי קידוש דאורייתא ועיין מג"א ר"ס רע"א. ועכ"ל התם שאני דכל א' בביתו ולא מנכרא מלתא:

בדף צו ע"ג (ד"ה ודע) הבאתי מ"ש מורינו הרב המופ' עיר וקדיש כמהר"י אזולאי נר"ו בשם רבי' ישעיה ע"ש. נ"ב עתה ראיתי דברי ר"י ככתבן באו דבריו בס' מגלת ס' עשין מ"ב ושם ראיתי כת' וז"ל ומסת' דהלכתא כר"י וכו' כ"ש דר"ש כוותיה ואין דבריו של א' במקום ב' עכ"ל ואני תמה ע"ז דבר"פ המוציא דייק מהך מתני' דר"מ ס"ל דנשים מעכבין משום סתם מתני' ר"מ ע"ש. ודלא קאמר בר"ה הא ר"י ור"מ ע"ש בפי' הרשב"א ומ"ש לפנים שם להר"ן לחלק בין כשהמחלוקת הוזכרה במשנה. נ"ב עתה ראיתי לה' ראשון לציון בספ"ב דמגילה אמתני' דכל היום כשר וכו' דקדק מדלא תני מילה וטבילה ותי' דאם עשאן בלילה כגון שלא בזמנה כשרה וכראב"ש ביבמות ך' ע"ב. ושוב הק' להר"מ דפ' כת"ק דראב"ש דלא כס' דמגי' ותי' דלאו סתמ' היא דבפלוגתא לא קמיירי עכ"ד ולפי מ"ש אין זה נכון. ומ"ש ה' שם וכ"נ דעת רשב"א בחי' ר"ה אמתני' דאין מעכבין שכת' דמצי' לומר דלא אכו ין רבי' להכי עש"ב. הוא פלא ונהפוך הוא גם עיקר תי' אינו מיושב למ"ש הרשב"א בחי' מגי' אמתני' דולא מוהלין דמתני' עיקרה למילה שלא בזמנה דהוי חידוש טפי ע"ש ועיקר קו' כבר הק' כן הרשב"א בשם ר"ת והניח בצ"ע. וה' המאירי כתב דתנא ושייר ועיין להרב קרבן נתנאל:

בלימוד ל"ב כתבתי מה שהשיב לי הרב הכולל רחימ' דנפשין אביר בתורה כמהר"ר יעקב ן' נאיים נר"ו. ונ"ב זה כתבתי כפי הרשום בזכרוני וכעת מצאתי פתקא א' מכתב ידיו קדש הם אשר שלח אלי בהיותו פה תונס יע"א ומתוכה אעתיק השייך לענינינו איידי דחביבא לי וז"ל ומה שהק' כת"ר על מה שחילקתי דא"ה מה פריך פ' מי שמתו מגדול כ"ה שדוחה ל"ת לישני ההיא בשאינו מפו'. קל לעלות לישוב כמו שרמז כת"ר. ודעדיפ' הי"ל להק' ממ"ש רבי' אבל דבר שאיסורו מדבריהם וכו' ואם איתא מאי ארייא מדברי' ומוכרח לדחוקי נפשין דכל שאינו מפו' קרי דבריהם ואעפ"י שהוא מפורש בלא תסור לא מיקרי מפור' ונדחה:

וחמותי ראיתי אור דאיהו דידיה אמר דיש לחלק בין התחיל בהיתר וכו'. נאים הדברים למי שאמרן. אלא דק"ל ממ"ש מור"ם בשם תה"ד בכהן שהיה שוכב ערום בסי' שע"ב סעיף א' ויליף לה מכלאים ולפי חילוקו לא דמי ולא אשתמיט לומר דהר"ם לא ס"ל הכי ומה שחילק בין עשה ללאו מה שהוק' לחילוקן אנן בדידן מלשון הר"מ בכלאים ק' נמי לחילוק זה אדהכי והכי רווחא שמעתתא מניה דמר ומני תסתיים. דברי אחיו נאמן אהבתו ע"ה יעקב ן' נאיים ס"ט:

בלימוד ל"ג הבאתי ראיה לתי' ה' שע"ה להר"ן ונ"ב וזה נ"ל כוונת ה' מ"ק ול"ק מה שהק' לו הנז' שם ע"ש. ובכן א"ש מ"ש מהריב"ל בס' ב' בתשו' סי' מ' על מלך שתפס יחידים וראובן יכול להציל א' מהן ומתייר' שמא יקחו אחר תחתיו דכיון דס' הוא אין ס' מוציא מידי ודאי ואם לחשך אדם דהא משום ס' דשמא יעבירנו מבטלין מ"ע דשופר ולולב בשוא"ת וה"נ דכוותה. יש לחלק דהתם מבטלין מ"ע שמא יבא לחלל שבת החמור אבל בנ"ד דשקולים הם וכו' אין ס' מוציא וכו' עכ"ד ולכאורה מה הוק' לו משופר ולולב דהתם ה"ט משום דלא בקיאינן וכו' ולפי מ"ש ניחא. ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' רי"ג ע"ש:

בלימוד ע"ז הבאתי מה שהק' התו' פ' נערה ע"ש. ונ"ב עתה ראיתי לה' מש"ל פ"ג דעבדי' דין י"ד רצה לישב דבגלל הדבר וכו' אלא ירע לבבך קאי ע"ש. ופשטא לא משמע כן דכי בגלל וכו' הוא נ"ט אלא ירע דומי' נמי דלא יקשה בעיניך וכו' כי משנה וכו' דהענקה. וכ"נ מדברי הרמב"ן בס' המצות במצות ששכח הר"מ מצוה י"ז שמנה לא ירע לבבך ללאו לפי שהוא יתב' ישלם לנו וכו' ע"ש ואני תמה עליו למה לא ימנה ג"כ לא יק' בעיני' ועיין בפירש"י קדושין די"ד ד"ה להרצא' ע"ש. ותו מה יענה ה' מש"ל במ"ש עשר בשביל שתתעשר ולפי דעת מרן בב"י בי"ד סימן רמ"ז דה"מ במעשר ע"ש הא א"ש וכ"נ דעת התוס' פ"ק דר"ה גבי האומר סלע זו לצדקה שהק' מאל תהיו כעבדים וכו' ע"ש ואי ס"ל כדעת הטור שם מאי ק"ל צדקה שאני וכדאמרי' פ"ק דתענית חוץ מזו דכתיב ובחנוני וכו' ואי ס"ל כמרן ניחא. ואני תמה על מרן שלא נסתייע מדבריהם ואפשר לחלק בין להתעשר בין ע"מ שיחיה בני. ואח"ז רב ראיתי כן ברצוף אהבה ומלשון הסמ"ג לאוין ד' קצת נראה כמרן ע"ש. וראיתי בביאורי מהרש"ל שם הק' דלמ"ל לר"י פ"ק דתענית להביא לו מק' דבחנוני תסגי לי' בעשר תעשר ע"ש מ"ש. ול"נ דאי מהא י"ל דהבטחה קאמר ולא למימרא עשר אדעת' להתעשר וכדא"ל ומי שרי לנסויי. עי"ל לעולם תעשר הבטח' וא"ל ינוק' מנ"ל הא לדרוש בזה שאפ' שיוכחש במציאות וא"ל זיל נסי וכלפי שא"ל ומי שרי לנסוי אצטריך קרא דבחנוני:

בלימוד פ"ז בד"ה כתב הקשיתי להר"ם ונ"ב ונ"ל דראייה שאני דאדם ובהמה גופ' מוחלקין הן אבל מלח שהוא בגופו של קרבן הבאתו בלא מלח מעשה רבה הוא:

בלימוד פ"ט ישבתי מה שהקשה בתשב"ץ להר"ן ונ"ב עתה ראיתי לריא"ז בשה"ג פ' ח' שרצים בשם הרשב"ץ ע"ש:

סוף הספר

תוכן העניינים

למודי ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה