אור ברסלב
ליקוטי מהריח חלק א ח"א סדר הנהגת ביהכ"ס

ליקוטי מהריח חלק א· רבי ישראל חיים פרידמן

ח"א סדר הנהגת ביהכ"ס

ח"א סדר לבישת הבגדים

גרסינן בגמרא סוף מסכת ברכות הנכנס לביהכ"ס יאמר התככדו מכובדים קדושים משרתי עליון תנו כבוד לאלקי ישראל שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני סמכוני סמכוני המתינו לי המתינו לי עד שאכנס ואצא שכן דרכן של בני אדם והוא לחש להמלאכים המלוין את האדם אך הב"י כתב בשם האבודרהם שאין נוהגין לאמרו בזמן הזה שאין אנו מחזיקין עצמינו ליר"ש שמלאכין מלוין אותנו. ע"ש ועיין בספר מור וקציעה מהגאון היעב"ץ שמקשה ע"ז דהלא מהגמ' מוכח מכמה דוכתין שלכל אדם מלוין המלאכים אפילו לאדם רע ע"ש ולפענ"ד דבריו נפלאים ממנו אם לא שנאמר שלא עיין באבודרהם גופא דז"ל אם אדם טיב הוא שומרין אותו ממש ואם לאו שומרין את מעשיו ויגידו לב"ד הגדול ע"ש וא"כ הא תינח לאדם טוב שהמלאכים מלוין אותו לשומרו שייך לומר התכבדי וכו' ר"ל אני מוחל לכם השמירה כאן כי אין כבודכם לכנס לביהכ"ס כמו שפי' הפרישה אבל לאדם רע שהמלאכים שומרין אותו לראי' ועדות אין שייך לומר שמוחל להם השמירה כמובן ועיין בשע"ת שעל פי' האריז"ל יש לאמרו גם בזה"ז ובזה ינצל מהרהור בד"ת בביהכ"ס אך כתב דאלו לא נאמר הדברים אלא למי שתורתו אומנתו ע"ש:

לא יפנה מזרח ומערב ש"ע מדברי הגמרא סוף מסכת ברכות ועיין בש"ע דבין פניו לדרום ואחוריו לצפון או איפכא שרי (והמג"א כתב בשם היכל הקודש דוקא פניו לדרום) והיינו דוקא במקום מגולה אבל במקום שיש מחיצות גם בין מזרח למערב שרי ועיין במג"א בשם הלבוש דגם במחיצה אחת לצד מערב שרי ע"ש והנה בספר אור צדיקים כתב דדעת הרמב"ם דגם בביהכ"ס שלנו שיש להם מחיצות לא יפנה בין מזרח למערב ואף שדעת הש"ע ושאר פוסקים אינו כן מ"מ במה שנוגע בכבוד השכינה ראוי להחמיר כהרמב"ם ע"ש אך עיין בב"ח שגם דעת הרמב"ם דבמקום מחיצות אין להקפיד:

לא ילכו שני אנשים יחד לביהכ"ס גם לא ידבר שם רמ"א ועיין בשע"ת דבשעה שנפנה גם לצורך גדול אסור לדבר אך בעת שאינו נפנה עדיין מותר לצורך ועיין במג"א בשם הגמ' סנהדרין שהתקינו שיהי' נשים מספרות בביהכ"ס משום יחוד ע"ש והא דלא תקנו ג"כ שיהיה גם אנשים מדברים בביהכ"ס כדי שלא תבוא אשה להתיחד עמהם עיין באו"ז סי' קל"ז דאין דרכה של אשה להעיז כולי האי לכנס במקום היחוד בין אנשים אך עיין במג"א דבביהכ"ס דידן שהן בעיר וליכא חשש יחוד ע"כ גם נשים אל ידברו שם:

לא יקנח ביד ימין ש"ע מדברי הגמ' שם והטעם מפני שקושר בה התפילין והתורה ניתנה בימין ומראה בה טעמי תורה ורגילין להושיטה לפה ע"ש ולענין איטר יש בזה כמה חלוקי דינים ועיין במג"א בשם השל"ה שגם באצבע האמצעי לא יקנח שכורך עליו התפילין ע"ש והא דלא דיברו מזה הפוסקים הראשונים נראה לפענ"ד עפ"י מ"ש המהרש"א שם דאנן לא קפדינן אלא על המעשה שעושה ביד ע"ש מ"מ דברי השלה"ק הם נכונים מצד עצמן ועיין בסידר היעב"ץ ובש"ע התניא ובספר אשל אברהם שכל זה דוקא אם מקנח באצבעותיו ממש ובקיצור ש"ע חולק ע"ז דאין חילוק ע"ש והנה אם דמהיות טוב וכו' אך מי שקשה לו לקנח ביד שמאל שיש לו איזה מיחוש וכאב וכדומה בודאי כדאי הני אבלי רברבי לסמוך עליהם ומה שתמה בקיצר ש"ע שם וכי ר' יהושיע ור' עקיבא קנחו עצמן באצבעותיהם ממש שלא כדרך כל הארץ לפענ"ד לא קשה מידי דכיון דבזמן הש"ס לא היה להם נייר לקנח רק קנחו עצמן בצורר או באבן אי אפשר לקנח כל כך היטב שלא ישאר צואה משהי ועכ"ח אח"כ קנחו עצמן בידים ממש וגם דמ' שמקנח עצמו רק בצרור או באבן אי אפשר לזהר שלא לטנף את ידיו ועכ"ז החוש מעיד:

ועיין בא"ר בשם ירושלמי ס"פ המוציא דלא יקנח בפני הכלב ולא במים שלוקק הכלב ולא במים שאין בהם מ' סאה ולא במים של מרחץ ולא בדבר שנכנס לאור ויוצא ע"ש ובאמת גם האנשי מעשה שרוחצין הפ' הטבעת במים מחשש צואה משהי במקומה כמ"ש בבה"ט בשם סידר האר"י ג"כ אינם נזהרין שלא לרחוץ במים שאין בהם מ' סאה אך י"ל דבזה"ז אין קפידא וכמו דמקנחין בדבר שאור שולטת בו שנזכר בגמ' דידן שהוא סכנה ולולי דמסתפיני הייתי אומר שהכוונה בירושלמי במים שלוקק הכלב ובמים שאין בהם מ' סאה ר"ל דקפידת של לוקק הכלב אינו אלא במים שאין בהם מ' סאה וכמו דאמרינן לקמן סי' ק"ס דאין מלאכה פוסלת במעין או במקוה ועיין במור וקציעה שאביו הגאון הח"צ היה מלחלח הנייר ברוק כדי לקנח יפה כי בדבר יבש לגמרי רחוק הוא שלא ישאר צואה משהי והוא מעכב התפלה וראוי לדקדק ע"ז מאוד:

ועיין בספר חסידים סי' תשע"ה שיש מפשיטין המקטירין (היינו הבגד חשוב) כשהולכין לביהכ"ס וכן כל טלית שיש בו ציצית ועיין בט"ז סי' כ"א דגם בקיטל אין ליכנס לביהכ"ס כיון שהוא מיוחד לתפלה אך בט"ק מותר כיון שהוא תחת הבגדים ועיין עוד בספר חסידים סי' התי"ז דכשיוצא מביהכ"ס יראה המקום שישב עליו שמא הוא מטונף ויבא חבירו וישב עליו פתאום או בלילה ויטנף ויעסוק בתורה ותפלה ע"ש ומכאן תשובה לאותן אנשים שמפנים בלילה ברחוב העיר ועי"ז באים אנשים לידי מכשול שמטנפין מנעליהם ועכ"פ נכון לקיים וכסית את צאתך חוץ לזה הלא נודע ממעשה שהובא בספר חסידים שחסיד אחד היה מכסה כל הרוקין אשר ידע שהוא של ישראל כדי שלא יבא אחר ויראה ויהיה נמאס ויענוש הרוקק ע"ש ואם כן אם כי החסיד הלז היה מכסה הצואה של אדם אחר עכ"פ החיוב על כל אדם לכסות צואת עצמו שלא יביאהו אלקים במשפט ע"ז ואם כי איתא בגמ' שרבא אמר בלילה פנו לי מקום ברחוב העיר עכ"ח גם שם היו מכסין הצואה ועיין בס' חסידים תתקי"ט דאין לכסות צואה באפר חם שקשה להגוף ע"ש:

היוצא מביהכ"ם יטול ידיו מיד כמו בשחרית כיון שהוא משום רוח הטומאה מג"א ויטול ידיו ג' פעמים אם כי דעת הסדר היום דא"צ ג' פעמים וכן נראה דעת המג"א בסי' זי"ן מ"מ הא מיא בשיקתא דנהרא ושומעין להחמיר לדעת היכל הקודש שמביא המג"א ולזה הסכים ג"כ בסידר היעב"ץ ובמחהש"ק ובשע"ת ע"ש ועיין בסידר היעב"ץ דדוקא יוצא מביהכ"ס ועשה צרכיו צריך ליטול ידיו וכן נראה לכאורה מדברי המג"א סי' רכ"ז אך מדברי הא"ר שם יראה שהכל מודים דאף בלא עשה צרכיו צריך ליטול ידיו רק בלא עשה צרכיו יכול לברך אף קודם הנטילה ועיין בפרמ"ג שבסי' זי"ן נסתפק בזה ובסי' רכ"ז העתיק בפשוטת דברי הא"ר ע"ש ותמי' לי על סידר היעב"ץ שבס' מגדול עוז פסק הוא גופא שגם בלא עשה צרכיו יטול ידיו ע"ש ע"כ יש להחמיר וטהר ידים יוסף אומץ ועיין בספר חסידים תתי"ג דאם נטל קנוח לקנח בו הצואה וראה שלא הוצרך לביהכ"ס והסיר הקנוח מידו אעפ"כ לא יגע בספרים עד שירחוץ ידיו ועיין בט"ז ובמג"א סי' ק"ס בשם רש"ל דהיוצא מביהכ"ס יכול לשאוב מים בחפניו מן הכלי לרחוץ ידיו והמים לא נטמאו וכשרים אח"כ אפילו לנט"י לאכילה ע"ש:

הוטל מים ולא שיפשף אין צריך ליטול ידיו אלא משום נקיות או משום הכון ש"ע ועיין בישועות יעקב דהאריך בזה ודעתו נוטה דמדינא צריך ליטול ידיו גם לקטנים ע"ש ולענין ברכת אשר יצר אין חילוק בין לגדולים ובין לקטנים ואפילו לא השתין רק טפה אחת חייב לברך ואם עשה צרכיו ב' פעמים ולא בירך דעת הש"ע דצריך לברך ב' פעמים אשר יצר ולזה הסכים הט"ז והלבוש והא"ר אך דעת הב"ח והמג"א והשל"ה דא"צ לברך רק פעם אחת ולזה הסכים הגאון היעב"ץ ופרמ"ג ובסידר דרך חיים ובחיי אדם ואם הוטל מים ולא בירך ואח"כ רוצה עוד הפעם להטיל מים דעת היעב"ץ הובא בשע"ת דגם בזה לא יברך עד שיטיל מים קודם ויברך ברכה אחת על שתיהם ע"ש אך דעת הפרמ"ג והחיי אדם דיברך תחילה ואח"כ יטול מים ויחזור ויברך ע"ש:

רחיצת פניו ידיו ורגליו גרסינן בגמ' שבת פרק במה טומנין רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו וכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות תפלה אך אנן לא נהגינן לרחוץ רגליו ועיין בפרמ"ג א"א דזה דוקא במקום שהולכים יחף ע"ש ועיין בש"ע שידוח הפה מפני הדורין שבו כדי להזכיר השם הגדול והנורא בקדושה וטהרה ולענין ת"צ עיין מה שכתבתי בסדר ת"צ (ועיין בספר זהירה לרחוץ פיו באצבע הסמוך לאגודל וזה סגולה לכאב השיניים) ועיין בשע"ת ריש סי' ד' בשם ספר מחב"ר דאם יצא מביהכ"ס קודם הרחיצה אז ינגב ידיו תחילה מפני הרוח רעה דביהכ"ס השורה על ידיו ואח"כ ירחוץ פניו אך השע"ת כתב דאין מנהגינו לנגב הידים תחילה ע"ש אך כל זה מי שכבר נטל ידיו מפני רוח רעה השורה על הידים שחרית ועתה נוטל ידיו שנית כפי מנהג העולם אבל מי שתיכף בנטילה ראשונה רוחץ גם הפנים אז יש לנגב ידיו תחילה מפני חשש הסוברים דאין הרוח רעה סרה מהידים עד אחר הניגוב ואינו דומה ליוצא מביהכ"ס שזכר המחב"ר דאין ר"ר דביהכ"ס שולט כל כך כמו ר"ר דשחרית וכמ"ש המחב"ר גופא הביאו השע"ת ס"ק כ"ף ע"ש:

כוונת כוונת הרחצה הנה איתא בקיצור של"ה ובסידר ר' קאפיל לומר פעם אחת יד הגדולה ופעם אחת יד החזקה ופעם אחת יד הרמה דהיינו כששופך פעם שלישית ליד ימין יאמר יד הגדולה ויכוין חסד וכששופך פעם שלישית ליד שמאל יאמר יד החזקה ויכוין גבורה אח"כ ישפשף ב' ידיו ביחד ויאמר יד הרמה ויכוין תפארת ע"ש אך עיין בבה"ט ובעט"ז לומר ג' פעמים יד הגדולה וג' פעמים יד החזקה וג' פעמים יד הרמה וכן איתא בסידר ר' שבתי דהיינו בכל פעם שנותן מים ליד ימין יאמר יד הגדולה ובכל פעם שנותן לשמאל יאמר יד החזקה וכשמשפשף הידים יחד יאמר ג' פעמים יד הרמה אח"כ ימלא ידיו ויאמר ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש ויכוין בר"ת ממולאים בתרשיש שהם מ"ב אח"כ ירחוץ מצחו ויאמר ראשו כתם פז וכו' וכשרוחץ עיניו יאמר עיניו כיונים על אפוקי מים וכו' אח"כ ירחוץ לחייו ויאמר לחייו כערוגת הבושם מגדלות מרקחים אח"כ ירחוץ שפתותיו ויאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אח"כ ירחוץ פיו ויאמר מעיו עשת שן מעלפת ספירים וכשמנגב פניו יאמר ופניהם פני אדם ופני ארי' אל הימין לארבעתן ע"ש והנה מחמת שיש מחמירין שלא לומר שום פסוק קודם ברה"ת לזאת נראה לפענ"ד דלאו דוקא באמירה תלי' אלא אחר כוונת הלב הן הן הדברים:

ועיין בשלה"ק ריש שער האותיות שתיקף וכשירחוץ יחשוב בבורא עולם ית"ש במחשבה דביקה כי הוא יחיד ומיוחד ויעורר בלבו אהבתו ויראתו ית"ש ואחר מחשבה זו יתחיל בא"י אקב"ו ענט"י ודברים המעוררים האהבה והיראה עיין בשל"ה שם ובר"ח ריש שער היראה שאם יתבונן אדם בדעתו שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו לית אתר דפנוי מיני' וכמ"ש ליראה את השם הנכבד והנורא הזה ולא יאמר הזה אלא כמורה באצבע שהוא לפנינו וכו' עיין מ"ש לקמן בנוסח אדון עולם:

ועיין בסדר היום שקודם ניגוב ידים דוקא יברך ברכת ענט"י והשע"ת הביא בשם ספר אור צדיקים לברך דוקא אחר הניגוב ע"ש מפני שרוח רעה שורה עד אחר הניגוב כמ"ש לעיל אך כל זה דוקא לאותן הנוהגין לברך ענט"י בנטילה ראשונה משא"כ למנהג דידן דלאחר נטילה ראשונה מנקין הגוף ואח"כ נוטלין הידים שנית ומברכין ענט"י בגוף נקי יש לברך ענט"י קודם הניגוב וכדעת הסדר היום (ועיין באחרונים שבשעת ברכת עבט"י יגביה ידיו כנגד הראש ויפשוט כפות ידיו לקבל טהרה וקדושה) ומי שנוהג לברך ענט"י תיכף בנטילה ראשונה עכ"פ ברכת אשר יצר לא יברך עד אחר עשיית צרכיו כי בלא עשיית צרכיו הוא ספק ברכה עיין במג"א ואם ניעור כל הלילה אם לברך ענע"י כתבתי לעיל סדר נט"י:

ועיין בעיון תפלה בשם הגה"ק מבוטשאטש זצללה"ה שמחמת שהדין מפורש בהש"ע סי' ה' שצריך לכוין כשמזכיר השם הויה פי' קריאתו באדנות שהוא אדון הכל ובכתיבתו הויה שהוא היה הוה ויהיה (ועיין בפע"ח ובסידר ובסידר ר' שבתי שם נראה לכוין קודם הכתיבה ואח"כ הקריאה ע"ש) ובהזכירו שם אלקים יכוין שהוא תקיף ובעל היכולת ובעל כוחת כולם ע"ש והוא גזרה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה לכוון בכל פעם לזאת נכון לכוון בפעם ראשון בבוקר בברכת ענט"י ואח"כ סתמא לשמה קאי על כל היום ע"ש ועיין בספה"ק לכוון ג"כ על השילוב של שם הויה אדני כזה יאהדונהי וכתבו שמטעם זה כותבים שם הויה שני יודי"ן שהוא רמז על שילוב זה דפתח ביו"ד ומסיים ביו"ד ועיין בפרמ"ג בשם הא"ר ובאשל אברהם מהגאון ר' אברהם אופינהיים הנדפס בגליון הש"ע שבלילה יכוון השילוב א"ד הויה כזה אידהגויה וע"ש הטעם אך בכל הספרים לא ראיתי שום חילוק בין בלילה לביום וגם ממה שכתבו הטעם שכותבים השם הויה שני יודי"ן ג"כ נראה דאין חילוק דהרי גם בתפלת ערבית איתא שני יודי"ן במקום הויה בכ"ז ח"ו לא באתי לדחות דברי הא"ר ואין לי עסק בנסתרות:

תוכן העניינים

ליקוטי מהריח חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה