ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
שנת תרנ"ב
קסבר מותר להשתמש לאורה והקשו הראשונים מנ"ל לרבא הא הנה בדר"ה יל"ד לשון בין בחול בין בשבת כיון דאמר ר"ה אין מדליקין בהן בחנוכה מהי"ת יעלה על דעת דבשבת יהא מותר ולזה נראה דס"ד דהא דאמר ר"ה אין מדליקין בהן היינו דוקא אי משכח שמנים כשרים אבל אי לא משכח טרם יבטל לגמרי מן המצוה ידליק בהם אמנם תינח בחול אבל בשבת דאיכא חשש שמא יטה ע"כ אסור להדליק בהם ומעתה ה"ק ר"ה כשם דבשבת בכ"ג אסור להדליק בהם ה"נ בחול דאי שרית לי' בחול גם בשבת ידליק בהם ומה"ט נקט תחלה בין בשבת ואח"כ בין בחול למימר דחול דומי' דשבת אמנם התינח אי מותר להשתמש לאורה ושייך שמא יטה אבל אי אסור להשתמש מאי עדיפ' דשבת מדחול ועד"ז י"ל דמה"ט פרט ר"ה פתילות ושמנים והי' יכול לומר בקיצור כל הפסול לנר שבת פסול לנר חנוכה וה"ט משום דבשמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה עיקר גזירת שמא יטה דע"י ההניה נמשכין ובא לברר דמשום שמא יטה אתי' עלה.
כתב רש"י כבתה נר חנוכה נראה דגם רש"י בא ליישב קו' הראשונים הנ"ל דלכאורה מ"ט דמ"ד כבתה אין זקוק לה דאי כמ"ד כבתה זקוק לה לא הוה תקינו רבנן להדליק ברחוב מקום שהרוח מצויה וע"ז קאמר ר"ה דדמי לכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו והיינו אם מדליק בפתילות ושמנים שאינה ראוים לדלוק הו"ל אין ראוי' לבילה ובילה מעכבת ולפי"ז קאי כבתה דר"ה רק אשמנים ופתילות שאינם ראוים ופי' זה בא רש"י לדחות וכ' כבתה כר חנוכה כלומר אכל נר חנוכה קאמר ר"ה למלתי' ודייק לי' לרש"י הא מלתא מקו' הראשונים מנ"ל לרבא דס' ר"ה מותר להשתמש לאורה אבל לפי' רש"י דר"ה אכל נ"ח קאמר ומאחר דאין ח' ימים בלא שבת וזמן הדלקת נ"ח ונר שבת זמן א' להם ולאחר שהדליק נר שבת ע"כ אסור להזקק לנ"ח א"כ ע"כ בשבת לא שייך כבתה זקוק והא דאסר ר"ה בשבת ע"כ משום שמא יטה ומשום דמותר להשתמש וז"ש רש"י ד"ה ומותר להשתמש הלכך אסור להדליק בשבת ר"ל רק משום שמא יטה אבל אי ר"ה רק אשמנים ופתילות שאינם ראוים הוה קאי הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דס"ל מותר להשתמש לאורה דלמא אדרבה משום דבשבת אין זקוק לה אסרו להדליק בשבת.
וכתב רש"י וזקוק לה לתקנה ר"ל דלמה לא קאמר כבתה חוזר ומדליק א"ו דעיקר טעמא כמ"ש רש"י דלמא פשע ולא יתקן ואי הוה תני חוזר ומדליק מהי"ת יפשע ולא ידליק א"ו כיון שרואה שכבתה צריך לתקן מלתא שלא תכבה כגון בדבר המסיך מפני הרוח וכה"ג ודאי שייך שמא יפשע.
וכ' רש"י זקוק לה לתקנה ודלמא פשע ולא כ' רש"י דלמא שכח אמנם כוונת רש"י מאחר דקבעו חכמים מצות נר חנוכה ברחוב מקום שהרוח מצויה ולר"ה דס"ל כבתה זקוק לה ע"כ סמכו דאם יכבנה הרוח יתקן דבר המסיך בפני הרוח אבל זה שמדליק מעיקרא בפתילות ושמנים כאלו א"ו איש כזה לא איכפת לי' אם יכבה וקרוב הדבר שיפשע ולא יתקן מאומה אבל אי חיישת לשכחה בכל מדליק ברחוב עליך לחוש.
ומותר להשתמש כתב רש"י הלכך וכו' וכבר בארנו לעיל כוונתו אבל לולי דעת רש"י הייתי אומר דגם מה דאמר רבא מותר להשתמש קאי אגופא דמלתא דר"ה וה"ק רבא דלדברי ר"ה דכבתה זקוק לה ודאי יקשה למה תקנו רבנן נ"ח על הפתחים דקרוב דודאי יכבנו הרוח ומי ישתדל לחזור ולהדליקה אמנם אם מותר להשתמש לאורו מי יאיר נר ללא צורך ובודאי ישתמש אצל נ"ח ומשתמש בו ממילא אם יכבה יחזור וידליקו וכוונת רבא דאי לאו דמותר להשתמש לאורו א"א לומר כבתה זקוק לה מאחר דעיקר המצוה על הפתחים מקום שקרוב לכבות.
ואסור להשתמש לאורו כתב רש"י שיהא ניכר שהוא נר מצוה ולהנוייה ליכא למיחש יל"ד בדברי רש"י סוף דבריו ולהטייה ליכא למיחש הי' לו לכתוב ע"ד רב דס"ל אסור להשתמש לאורו ומה ענין נתינת טעם בנתים וכ' כוונת רש"י לאפוקי מדברי המפ' דהטעם משום דומיא דמנורה דאסור להשתמש לאורה ומה"ט ס"ל דתשמיש קדושה כגון ת"ת מותר כפשט ד' רב אסי לקמן דאסור להרצות מעות אא"כ איכא שוב למיחש להטייה ולמה יהא מותר בשבת א"ו הטעם שיהא ניכר שהוא כר מצוה וכל תשמיש אסור וליכא למיחש להטייה. ויל"ד למ"ד דמותר להשתמש לאורה במאי ניכר שהוא נר מצוה וצ"ל דמקומו על הפתחים מוכיח.
גמ' למאי נ"מ לכאורה נ"מ טובא להדליק בשמנים שאינם יקרים ונראה דלא ניחא להש"ס שאביי יהא מתחרט על שהדליק בשמנים יקרים דלכה"פ הוה הידור ובזה מבואר תירוץ הש"ס לגי' דינקתא דבאמת אף אחר שקבלה הדליק בשמנים יקרים משום הידור מצוה והי' ירא שעי"כ ישכח ההלכה ואי הוה גי' דינקותא לא הוה שוכח.
ועד"ז יש לתרץ עוד קו' אחרת מאי קאמר למאי נ"מ דעד עתה הי' משתמש לאורה כר"ה דשרי אמנם לא ניחא להש"ס למימר דאפי' לחומרא לא חש אביי לד' ר' ירמי' א"ו לחומרא חש וא"כ מאי נ"מ הא גמרה.
גמ' מאי לאו דאי כבתה נראה משום דק' להש"ס מאחר דזריזין מקדימין לא לתני כ"א משתשקע החמה ולא לתני עד שתכלה רגל אלא ש"מ לענין כבתה קאמר ומשני דעיקר רבותא ע"כ מדליק בברכה מכאן ואילך עבר זמנה.
לשיעורא כ' רש"י ומיהא אי כבתה אין זקוק לה דלא תימא כיון דבעי שמן כשיעור ש"מ דצריך לדלוק כ"כ זמן קמ"ל רש"י דאין זה תלוי' בזה.
ועיין רש"א שהקשה למ"ש תוס' דסברא חיצונה דמותר להשתמש לאורה למאי הלכתה הוצרך ר"ה לאשמעינן בין בשבת וכ' דלק"מ דאדרב שפיר כ' תוס' דמקמי דקאמר רב אסור להשתמש לאורה לא הי' סברא למימר דמותר להשתמש דפשיט' אבל בתר דקאמר רב אסור להשתמש שפיר אצטריך ר"ה ורב חסדא לאשמעינן לאפוקי מדרב כ"א דמותר להשתמש לאורה.
והנה הסברא שכ' לעיל דבשבת אין שייך כבתה זקוק לה מצאתי בע"ה שכוונתי לדברי הרמב"ן בחי' שבת הנקרא אוצר נחמד ותמה על הרי"ף שמיאן בסברא זאת שהרי כתב דמדמדליקין בשבת ש"מ כבתה אין זקוק לה דטעם הרי"ף דכיון דבחול אמרינן כבתה זקוק לה יתירו בשבת להדליק בשמנים שקרוב הדבר שיכבו א"ו אפי' בחול אין זקוק לה. ואמנם מצאתי בטור פי' לדברי הרי"ף מדליקין בשבת ולא חיישינן שמא תכבה וידליקנה דאפי' בחול אין זקוק לה גילה לנו בזה דאפילו נימא כד' הרמב"ן דבשבת ל"ש כבתה זקוק לה מ"מ אסור להדליק באותן שמנים דמאחר דסגי' בחול לחזור ולהדליק גם בשבת יחזור וידליק א"ו מדהתירו בשבת גם בחול ע"כ אין זקוק לה והן הן ד' הטור והטו"ז פי' דבריו על דרך רחוק עיי"ש. והרמב"ם אחר שכתב דגם בשבת מותר להדליק באותן שמני כתב דנר חנוכה אסור להשתמש לאורה בין בשבת בין בחול ודבריו צריכין ביאור ונ' דס"ד דהא דאסרו בנ"ח להשתמש לאורה הטעם מאחרי דמצוה להדר בנ"ח נר לכ"א ומוסיף והולך ואם אתה מתיר להשתמש לאורו הרי אסור בשבת להדליק בשמנים גרועים ורוב ישראל עניים ואין ביכולתם לקיים ההידור בשמנים יקרים לכך אסרו להשתמש לאורה שיהא יכולים אפילו עניים להדר בשבת וא"כ די לאסור בשבת אבל בחול עדן נוכל לומר דמותר להשתמש לאורה לזה כ' הרמב"ם דאיפכא הוה מלתא אחרי דמעיקר' תקנו דנ"ח אסור להשתמש לאורה ממילא מותר להדליק שמנים גרועים. כוונתו דלא על שבת לבד אסרו אלא על כל נ"ח.
כד ע"ב רש"י ד"ה יום הוא כו' וברי"ף הגי' בחמש תפלות וי"ל לד' רש"י להכי קרי להו ארבע משום דערבית דקאי אקידוש היום דמדאו' יוצא בו ידי קידוש לד' רוב הפוסקים אינו מן המנין בשוי"ט.
ודע דלמ"ש הרשב"א והרא"ש בשם ה"ר יונה דלכך אין אומרים שבת ביעלה ויבא משום דכבר חתם מקדש בהשבת א"כ יו"ט שחל בשבת דאמרינן יעלה ויבא קודם חתימה יש להזכיר של שבת וכ"כ מג"א בשם מהרי"ל.
משום סכנה, לכאורה ה"מ למדחי דמאחר דאין אומרים מגן אבות כ"א בביהכ"נ קבוע לא שייך שוב יום שנתחייב אלא דהא גופא טעמא מאי משום סכנה א"כ ביאר הש"ס בלא"ה דלא קשה מידי.
רש"י דזה משום סכנה,ויל"ד ביו"ט דהלכו ודאי לערבית למה לא תקנו ובן אבות ועיין בחי' הר"ן תי' נחמד לקו' זאת
כג ע"ב רש"י ד"ה ולשריפה עומד, רש"י לטעמי' דס"ל דמאכיל תרומה לבהמתו פרק אין צדין א"כ אינו עומד לשריפה וז"ש רש"י דר"ל שאסור באכילה.
גמ' בשבת מ"ט לא, נראה דדייק הש"ס דביו"ט מיירי שמדליק ביו"ט עצמו ואסור משום אין שורפין קדשים ביו"ט אבל בשבת שמדליקין קודם השבת מ"ט לא.
רש"י ד"ה שמא יטה, יל"ד כיון שיודע שיכלה למה לו למהר הלא להסתפק ממנו אסור בשבת משום מכבה, וכ' דה"פ דבשלמא בחלה וכיו"ב אין לחוש אם שורפו שיסתפק ממנו כדאמרי' בעלמא הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו אכולי' אכיל מני' אבל בתרומה טמאה שנהנה בשעת הדלקה בקל בחול ישכח שהוא שמן תרומה טמאה ויבא להסתפק ממנו ומתוך כך הוא רגיל למהר בשריפתו שלא יבא ליהנות ממנו וחיישינן מתוך רגילתו גם בשבת ישכח ויטה.
גמ' אלא מעתה עיין תוס' ולולי דברי' י"ל דה"ק בלאו תי' דרבה ידענא שפיר דביו"ט טעמא משום אין שורפין קדשים ביו"ט אבל לדידך דלית לך בתרומה טמאה טעמא דאין שורפין קדשים ומדקתני יו"ט דומיא דשבת משמע לדידך דר"ל דידליק נר של יו"ט קודם יו"ט ואפ"ה אסור ואמאי מאי שמא יטה צריך ביו"ט וע"ז משני לי' רבה דבאמת גזירה יו"ט אטו שבת ולהכי איכא למגזר אפי' להדליק קודם יו"ט.
כד ע"ב רש"י במתני' שמן שריפה אכפל רש"י לפרש עוד הפעם משום דלכאורה היינו יכולין לתרץ מתני' דלעיל קאי בשמן תרומה טמאה ולכך אסור בשבת שמא יטה כדקאמר רבה ומתני' דיו"ט בשמן ערלה וכיוב"ז א"כ לא מקשה הש"ס מ"ט הרי ערלה אסור בהנאה ושמן מקרי בעין בשעת שריפתו כמ"ש תוס' וע"כ דס"ל להש"ס דבתרומה טמאה מיירי וטעמא דהש"ס דאי בחול שפיר דמי ואי בערלה גם בחול אסור.
רש"י ד"ה מ"ט יל"ד ר"ע דקאמר פ"ק דפסחים תשביתו בעיו"ט דביו"ט אב מלאכה ולמה לא נאמר דעשה דוחה ל"ת למאי דלא ידעי' אכתי דיו"ט עשה ול"ת ונראה דבלא"ה יל"ד מ"ט ממאן ר"ע בדרשת ר' ישמעאל שהיא פשוטה לא תשחט על חמץ וצ"ל דק"ל לר"ע תינח בזמן שיש פסח בזמן שאין פסח מנ"ל ואמנם עכ"פ בזמן שיש פסח החיוב לבער מעיו"ט וא"כ נהי דחיוב ליכא בזמן שאין פסח אבל עכ"פ אם ביערו מעיו"ט עכ"פ קיים מצות תשביתו וא"כ אין כאן עשה דוחה לא תעשה.
ועיין בחי' הרשב"א בשם הרמב"ן הא אפשר לקיים שניהם ותירץ כיון דהיום אי אפשר לא מקרי אפשר והביא ראי' מדאצטריך קרא דאין מיתת ב"ד דוחה יו"ט ולולי דבריו יש לדחות דהתם כיון דכל שעתא ב"ד מעיינין דינו של נידון ס"ד דדוחה יו"ט ומה"ט לא מקרי אפשר לקיים שניהם.
תוס' ד"ה לפי שאין שורפין, והנה רש"י לטעמי' דס"ל בסוגי' דמתוך דמה"ת א"צ צורך קצת שפיר תי' אלא דקשה א"כ מאי משני ר' אשי יו"ט עשה ולא תעשה ולהוי הרי אמרינן מדאוריית' מתוך, וצ"ל דבאמת לר"ע דס"ל פ"ק דפסחים כבי"ש דלא אמרינן מתוך א"ש תי' דבי"ש וא"כ איכא למימר אף דרבא אית לי' ג"כ בביצה יו"ט עשה ול"ת מ"מ מאחר דלדידן אי' כן מתוך אצטריך לקרא דהוא לבדו.
גמ' אלא מילה שלא בזמנו, הקשה הרשב"א אטו הכא משלא בזמנה מיירי, י"ל דלכאורה אמאי לא קיבל רבא ד' חזקי' וכן יל"ד הך בוקר שני רבא מאי עביד לי' אע"כ משום דבאמת נותר לאו דניתק לעשה וס"ד דהניתק צ"ל בבוקר ראשון דוקא קמ"ל הך קרא דה"ה בבוקר שני ומעתה כיון דגם למחר יוכל לקיים העשה שפיר הוה כמילה שלא בזמנה.
כה ע"א גמ' אמר רב כשם שמצוה לשרוף, ע' חי' רשב"א שנתקשה ל"ל לרב למימר הכי והנה רש"י פי' דדמי לקודש ועוד משום תקלה, ונ' דרש"י בא ליישב קושי' זאת וקאמר לן דהא דמצוה לשרוף תרומה י"ל דדמי לקודש ועד"ז אין ליהנות בביעורו ויע"ל משום תקלה ועד"ז מותר ליהנות בביעורו ומדגלי רחמנא דמותר ליהנות בביעורו ש"מ טעמא משום תקלה, ומיושב ג"כ קו' תוס' ד"ה הא בחול דהש"ס הכי קמקשה כיון דמדמי' תרומה לקדשים א"כ גם בשעת ביעור לא לתהני מני'
תוס' ד"ה כך דבסוף תמורה וכו' י"ל דלהכי תנן תרומה טמאה בהדי הנשרפין משום דגזרו על גידולי תרומה שיהי' תרומה אפילו בדבר שזרעו כלה והוא בכלל הנשרפין לא יקברו.
כד ע"ב מתני' אין מדליקין בעטרן כתב רש"י בשבת כלפי שאמר ת"ק בשמן שריפה ביו"ט ויל"ד למה באמת הפסוק תנא בהך דמיירי ביו"ט תינח לרב חסדא דסיפא לפרושי רישא א"ש אבל לרבה מ"ט צ"ל דמ"מ הטעם גזירה יו"ט אטו שבת ובהדי שבת שייכי.
וכתב עוד רש"י מפני כבוד שבת שריחו רע ויל"ד או דהו"ל לרש"י לפרש טעמא לגמרי או לכתוב בגמ' מפ' ונראה דרש"י בא ליישב לאביי דפריך לרבא ויניחנו ויצא ואיהו מאי קסבר הן אמת דהרמב"ן הביא מהירושלמי דמשום ריח רע צריך להרחיק ממנו ד"א ואולי גם אביי הכי ס"ל אבל לפי פשוטו אביי ס"ל דלהדליק בדבר שיש לו ריח רע הוא בזיון לשבת ורבא מאן בזה דא"כ גם ביו"ט ליתסר ומ"ש שבת אבל למ"ד יניחנו ויצא דוקא בשבת וכתבו תוס' משום דסעודת שבת צריך להיות עונג ונראה דרש"י יישב בזה עד"א שכ' כעין יממא נראה כוונתו דבסעודת שבת כתיב תלתא היום והכוונה שיהי' סעודת הלילה ג"כ כעין יממא ומאחר דתקנו לנו וקדשתו מכל הזמנים כתב תוס' ריש ביצה דקיי"ל ביו"ט ירד המן והכי נהגינן שלא לעשות ג' סעודת ביו"ט ויכחנו ויצא ולית לן בה.
כה ע"ב תוס' ד"ה הדלקת ויל"ד דבפ' ע"פ קאמר אביי דרבה צוה לו לאכול במקום קידוש אצלו דדלמא אדאתא לביתי' מתעקרא שרגא ופירש רש"י ותוס' שם דקידוש צריך להיות במקום כר וצ"ל קידוש וסעודה תרי מילי נינהו.
תוס' ד"ה חובה וכן נולד מהול אף דנולד מהול לא שכיח גם שידליק נר מבעוד יום לא שכיח.
תוס' מתוך שריחו בסו"ד ויל"ד א"כ אמאי תנן בעטרן ובנפט אם בעטרן מדליקין בנפט לא כ"ש ונראה דיש בני אדם שאין סובלין ריח נפט אף שסובלין ריח עטרן.
תוס' ד"ה דין ואיך יתכן לומר י"ל דממילה בצרעת והכי משמע בביצה פ"א דקאמר אימת אמרינן עשה דוחה ל"ת כגון מילה בצרעת וסדין בציצית משמע דגם ממילה בצרעת ילפינן וס"ל לבי"ש דלא ילפי' וכ"ת מאי נ"מ כ"ו דבעי' עשה שיש בו כרת ודלא קאמר הש"ס הכי בביצה משום דלבי"ה מסדין בציצית ילפינן.
רש"י ד"ה שמא יסתפק התחיל רש"י בתוספתא וסיים במס' ביצה נראה כוונתו דמה"ט גם ביו"ט אין מדליקין בצרי דגבי יו"ט ג"כ שייך שמא יסתפק ממנו.
כו ע"א תוס' ד"ה חדא ועוד יש ליישב דהיינו דקאמר רבה אמת דגם בחול אסור ודנקט לה בשבת ע"כ טעמא אחרינא דהיינו שמא יסתפק ונ"מ לביתא דשישא ומחמרי' דלא חיישי' לעץ ובחול שרי ובשבת אסור.
גמ' בטבל טמא בחול ואצ"ל בשבת נראה דר"ל דבשבת הו"ל בוצע ברך ומ"מ אצטריך לאשמעינן דלמא נטעי ונימא דטעמא שמא יסתפק ובשבת בלא"ה בדי' מינה קמ"ל דלא.
בנפט לבן ואצ"ל דבשבת אסור לכבות ג"כ ואולי יטעה אדם ויסמוך לומר שלוחי מצוה אינן ניזוקין קמ"ל דהיכא דשכיח היזיקא שאני.
מתניתין כ"ד ע"ב שמן שמשמין ממסקנא וכו' נראה משום דיל"ד מאחר דאמרו חכמים בכל השמנים לאיזו ענין פרטו אח"כ כל אלו וס"ד דסיפא תנא שלישי קתני לה. לזה כתב רש"י מסקנא וכו' ודק' לך לישנא דחכמים דלא תימא דגם אהני דריש' פליגי חכמים ודפרטי הני משום דאיכא במקצת פלוגתא בברייתא.
כו' ע"א כל היוצא מן העץ ר"ל וצרי לאו דוקא אלא כל היוצא מן העץ.
תוס' ד"ה ר' ישמעאל קשה לרשב"א אולי י"ל דבעין דוקא קאמר דאין מדליקין ביוצא מן העץ אבל ע"י תערובות מותר ובעטרן אפי' ע"י תערובות אסור משום ריח רע.
תוס' ד"ה ריש שזורי אולי י"ל לאפוקי משמן דגים ועטרן אתא.
כז' ע"ב תוס' סד"ה אלא הא דר"פ עיין רש"א ולכאורה יש ליישב דפשתים אצטריך לילפותא דסדין בציצית אלא א"כ גם קו' תוס' מתורצת.
תוס' ד"ה סד"א עיין חי' רשב"א דלית להו לתוס' כתנא דבי ר"י משום דאביי אוקמא בשיטה ויל"ד הא רבא פליג על אביי ולא אוקמא בשיטה ואולי י"ל משום דלחד תי' הדר בי' רבא וכתב רש"י דלאותו לשון גם רבא אוקמי בשיטה.
גמ' מסתברא קאי בצמר ולפי"ז לרבא דצמר ופשתים אציצית קאי שפיר יש לרבות מאשר תכסה שאר בגדים אלא דלא אצטריך דהרי ילפינן מהכנף מין כנף.
תוס' ד"ה מנין עיין תוס' לעיל דף י"ז ע"ב ד"ה אונין וצ"ע.
תוס' ד"ה כל היוצא דא"כ יהא אסור ונראה ד' רש"י דפסולין אינם כ"א מה דתנן ריש פרקין ומ"מ לכתחלה אין מדליקין דומיא דמנורה שהביא בחי' רשב"א עיי"ש ולא תקשה לך לדעת ר"ת הרי בסיפא פשתן דוקא היינו משום דבעינן דומיא דמשכן אבל לא משום שיוצא מן העץ.
כח ע"א עור בהמה טמאה ושלקה ביד כהן יל"ד מנ"ל לרבות שני דברים שאינם מענין אחד ונראה דהאי תנא מספקא לי' אי תחש טהור הי' ע"כ אצטריך קרא לבהמה טמאה ואי טמא היה מוקמינן לקרא ללקה ביד כהן ומאחר דמס' לי' והי מנייהו מפקת מוקמי' לי' אתרווייהו ועד"ז יתבאר לן מאי דאמרינן לקמן מאי הוה עלה דמאי נ"מ דנ"מ אי תחש טמא הוה א"כ הן עור בהמה טמאה הן לקה ביד כהן ודאי טמאים דהיינו עור טמאה מתחש ולקה ביד כהן מקרא אבל אי תחש טהור הי' תרווייהו ספיקי נינהו.
תוס' ד"ה מה לשרצים עיין רש"א בסו"ד ויש ליישב נראה כוונתו דעכ"פ שם כלים מקבלין טומאה מתרווייהו.
גמ' והאמר אביי שין של תפילין הקשה תלמיד אחד תינח של ראש' של יד עדן אצטריך ונרא' מדכתב לאות על ידך ולזכרון בין עיניך מקיש של יד לשל ראש.
רש"י ד"ה שין וכו' יל"ד א"כ מאי משנ' לרצועות הרי ברצועות איכא ד' וי' ונראה דבאמת תורה לא מקרי אלא מה שכתוב ובשלמא שין מקרי תורה דשין עצמה נוטריקן שדי אלא אי לאו ד' וי' לא הוה ידעינן הנוטריקן של שין. אבל הרצועה לא שייך בה תורה. והנה בחי' הרמב"ן תי' דורצועות של יד פריך דלית בהו אלאו י' וצ"ע א"כ מבתים של יד הוה לי' למפריך דלית בהו מידי.
גמ' ש"מ טהור הוה, מכאן ראי' דבהמה טמאה ג"כ אין לה קרנים דהש"ס לא מייתי כ"א דיש בהמה בקרן א' ודלמא גם טמאה איכא בקרן א' א"ו כיון דידעינן דתנן גבי טלפי' ל"ד תרין ה"ה א' שוב הדרין לכללין כל שיש לו קרנים אפילו קרן א' יש לו טלפים.
וכתב בחי' הר"ן דדייקי' דקרן א' משום דבהמה דוקא ראוי' לגבי מזבח ולא חיה וקש' מאי משני איכא למימר מין חיה הוא ועוד דהרי נח הקריב מכל הטהורים וצ"ע.
כט ע"ח מסיקין בכלים עיין לח"מ בפ"ב מהל' יו"ט שכתב דס"ד דאינן מוכני' להסקה ולי כראה דקמ"ל לאפוקי מקושית הש"ס לקמן כי קמהפיך באי' מהפיך ויל"ד הא מדרב מתנא שמעי' בשלמא רב מתנא אצטריך לאשמעי' דאי מכלים י"ל דמרבה עליו קודם הסקה ואין כאן מבטל איסור משא"כ בתר דרב מתנא ס"ל דאפילו באיסור מהני כ"ש הכא דהיתר ונראה דס"ד התם מה יעשה הרי העצים נשרו לתוך התנור וא"א להוציאן וע"כ מרבה עליו אבל הכא בידים גורם לבטל האיסור.
רש"י ד"ה מסיקין בתמרים יל"ד מהי"ת שלא יטלטל תמרים ביו"ט ונראה כוונת רש"י דמי פתי יסיק בתמרים וכי התמרים להסקה עומדים א"ו בארמיי' קאמר אחר שנטל מהם מה שאפשר ליטול ואפ"ה שרי לטלטלן כמ"ש רש"י דחזי אגב אימיי'. ומה דאשמעינן במסיקין בתמרים י"ל דס"ד מאחר דעיקר ההיסק בגרעינין אי שרי לי' תמרים אתי להסיק בגרעינין קמ"ל דלא.
רש"י ד"ה אכלן ביו"ט להסיקן ביו"ט יל"ד בשלמא אכלן ביו"ט בא לאשמעינן לאפוקי מנוסחת הרמב"ם דהיא איפכא מקליפת אגוזים דמעיו"ט אסור וביו"ט מותר אבל מסיקין ביו"ט שכתב רש"י קשה פשיטא דביו"ט איירי ונראה דקשה לי' לרש"י מאחר דאיכא ליטעי ולומר אפכא אכלן מעיו"ט גרע אמאי לא מפרש וק' אכלן ביו"ט ולזה כתב רש"י אי הוה אמר מסיקין ביו"ט הי' מפרש כ"ג אכלן ביו"ט אבל מאחר דגם במסיקין לא הזכיר ביו"ט סמך לו דאוכלין דומיא דמסיקין מה התם ביו"ט ה"נ אכלן ביו"ט ולאפוקי מנסחת הרמב"ם.
תוס' ד"ה אכלן בסוה"ד בנשחטה מעיו"ט וצע"ג א"כ דקארי לה מנה קארי לה מנבלה שנתנבלה ונראה דתוס' סמך לו זוג עיין ריש ביצה דאמרינן טעמא דר"י בנבלה משום דמוכן לאדם לא הוה מוכן לכלבים וא"כ ה"נ מדלא יהיב המעי' מעיו"ט לשונרא ש"מ כי הי' דעתו שיאכלם אלא שעכשיו הסריחו ויהבינהו לשונרא ואי רבא כר"י א"כ מעיו"ט הוה מוכן לאדם ולא מוכן לכלבים.
ותוס' ישנים הציעו דברי רש"י פ' נוטל שיישב בענין אחר והקשה עליו דא"כ מאי ענין מוקצה שייך ונראה דברי רש"י דעכ"פ לא חזי לאכילה עד דמסלק לפ' מנייהו וכיון דביו"ט לא רצה למכלינהו אינו יכול לסלק כמו כן הפריש וממילא לא חזי לאכילה. ואינו דומה לבשר מליח.
גמ' לא בפירוש אתמר אלא מכללא פירש דרב סיפר בביה"מ ד' ר' חייא ויל"ד אכתי ר"ש מתיר מנ"ל ונראה מדאצטריך ר' חייא לאזהורי לרב דביו"ט אסור וע"כ משום דר"ש מתיר שלא יסמוך רב עליו דאלת"ה וכי לא ידע רב מאי מוקצה.
כט ע"ב לא יקוב אדם שופפרת של ביצה והרמב"ם קיצר ואמר לא יניח כלי נקוב ונראה דמ' לי' לרמב"ם דמתני' נקט שפופרת משום דמעשה דר"י כך הי' לא זולת ויש ליישב בזה קושית תוי"ט דהו"ל למנקט רק קערה וכלי חרס ודי ומ"ש שפופרת של ביצה משום מעשה שהי' נקט.
רש"י ד"ה שתהא מנטפת ויל"ד אי טעמא משום מכבה הלא לר"י כבוי חמיר דס"ל משאצ"ל חייב עליו ולמה מקי' כאן ונראה דרש"י במ"ש כיון שהקצה רמז קצת לטעמא דס"ל דמאחר דהשמן מוקצה בדולי' מני' ול"ג שמא יסתפק.
גמ' תנא אם חברה וכו' כעין יוצר אבל לשון מתחלה לא דייק להאי פירושא דל"ש כ"א איוצר ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמתני' תרתי נקט אם חברה היוצר מתחלה והוה אז כלי אחד אפילו נפרד אח"כ דהיינו עומד אבל חברה בעה"ב לא מהני כ"א כ"ז שהוא כלי אחד.
גמ' אלו שתוקי וכו' יל"ד מאחר דס"ל הל' כר"י ס"ל דגזרינן שישא אטו דעלמא הרי הי' מחויב למחות בו ונראה דבא להכריח דע"כ גזרינן דאם ר"י הי' מדמה אינם זרוזין לזרוזין למה לא נגזור דידעי דעלמא לשישא.
תוס' ד"ה גזירה ואין לומר דהתם אליבא דר"י קיימינן לא היא דהרי מסקינן שם דלר"ש בס"ג שרי.
גמ' אימר דשרי נראה טעמא דהיכא דאפשר ומ"מ גורר מחזי כמכוין וכן הוא לעולא אליבא דר"י.
קשי' לתרווייהו עיין כ"מ פרק א' מה' שבת הל' ה' שהביא בשם הרמ"ך דלגי' דבגדולי' ד"ה מותר לא ק' לעולא מידי והכ"מ שתק לי' ולא הציע ד' רש"י שיישב היטב קושי' זאת.
גמ' מטה דומי' לכסא יל"ד א"כ לתני כסא לחוד וצ"ל דאי תני כסא לחוד לא ידענא דבגדולי' גם ר"י מודה והשתא דאייתר מטה לומר דדומיא דכסא ש"מ דה"ק דבקטני' הוא דמתיר ר"ש אבל בגדולים גם ר"י מודה.
אמנם בדר"י רבה עדן קשה לתני מטה לחוד ונראה דמה שהביאו לר"י רבה לפרש כן הי' קושית הש"ס ס"פ יו"ט ולתרץ תרי תנאי אליבא דר"י לא ניחא לי' א"ו רישא ר"ש והתם בקטנים גם ר"ש מודה ומחמיר גם במגלה של קטן ואמנם מאחר דאתותב ר"י רבה ע"כ משני הש"ס ביצה תרי תנאי ואליבא דר"י ומעתה מה"ט תני כסא דומיא דמטה לומר דדוקא בגדולים פליג ר"ש אבל בכסא דעלמא מודה.
תוס' ד"ה ובלבד שלא יתכוין והר"ן פרק גי"ה בסוגיא דריחא מלתא כ' בהנאה לא שייך פסיק רישא כיון שאינו מתכוין ליהנות ויל"ד עליו מהא דתנן ע"א י"ב ממותרות אסורות וקאמר ר"ל משום דמתהני מריחא וקשה הרי אינו מתכוין ליהנות אלא ש"מ דגם בהנאה שייך פסיק רישא וצ"ע.
מתניתין כחס על הנר יל"ד למה לי' למתני נר ושמן כיון דבחדא מנייהו ידעינן דת"ק ס"ל דלא בעינן סותר לבנות במקומו ונראה דאי תני כר לחוד ס"ד דנגר מקרי ג"כ לבנות במקומו דנר ופתילה אחת הוא ואי תני שמן לחוד ה"א בנר מודה ר"י לכך צריכי תרווייהו.
ל' ע"א רש"י ד"ה חייב מבעי לי הואיל וכר"י מוקמית לה נ' כוונת רש"י דלכאורה גם אי באין בו סכנה מיירי ור"ש הוא ק' מותר מבעי דחולה שאין בו סכנה עושין לו איסור דרבנן אלא רש"י יישב זה במ"ש דקו' הש"ס אכולא מתני' נכרים לסטים וכו' ובהנך לר"ש ל"ק כיון דאין סכנה אסור שפיר וז"ש רש"י הואיל וכר"י מוקמת לה הוא דק' לא זולת וכ"ת א"כ קשה ברייתא דר' אושיעא דלא נקט אלא חולה לחוד ולא קתני מותר י"ל דבאין בו סכנה עושין ע"י נכרי שפיר שייך ע"י ישראל פטור אבל אסור משא"כ ביש סכנה אין עושין כלל ע"י נכרי.
לא ע"ב גמ' כיון דכ' ע"פ ה' יחנו ועל פי ה' וגו' נראה הפי' דתכלית המשכן למלאות רצון ה' יתברך והוא צוה לסתור ממקום זה ולבנות במקום אחר בכל אשר יצוה.
תוס' ד"ה סותר בסו"ד והתם כמי לא קתני פי' דהרי תנן כל המקלקלין פטורין חוץ ממקלקל ע"מ לתקן וממילא ידעינן דמיירי שע"י הקילקול יבא התיקון.
רש"י שהוא עושה שהוא מתכוון ממש ר"ל כאלו מתכוין משום דהו' פ"ר אבל הר"ן כתב בהדיא דבמתכוין איירי מתני' וקשה הרי תנן כחס על הפתילה א"כ הרי לא מתכוין לעשות פחמין וצ"ע.
ל' ע"ב גמ' וחזרת ואמרת כי לכלב החי שמעתי בשם הגאון מו"ה חיים דייטשמאן שהי' אב"ד בעיר מולדתי קאללין יע"א לתרץ עפ"י מה דאמרינן בברכות צדיק בן צדיק טוב לו, בן רשע רע לו, רשע בן צדיק טוב לו, בן רשע רע לו, לפי"ז בחיי האדם לא יבחן אם הוא צדיק או רשע אבל מבניו יוודע והיינו דקאמר:
ושבח אני את המתים שכבר אתו מן החיים אשר המה חיים עודנה וביאר דבריו אמר כי גם לכלב החי ר"ל הרשע הוא טוב מן הארי' המת ר"ל ע"י אביו המת שהי' דומה בצדקתו לארי'.
גמ' אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים וכו' יל"פ ר"ל ע"י שמת דוד מיתה פתאומית מצאו שונאי דוד דהיינו כלבים של בית אבא מקום לקטרג עליו שלא נמחל לו אותו עון ועי"כ לא יספידו אותו כראוי ויוציאו עליו לעז לאמר מהספידו ניכר אם אדם כשר הוא ואמנם גם שאול לא נספד כהלכה ועי"ז הי' רעב ג' שנים ואמרו חכז"ל מפני מה בניו של אדם מתים קטנים מפני שלא בכו על אדם כשר והנה הסנהדרין מספקא להו מה כוונתו בכלבים של בית אבא, דהול"ל ולשאול כלבים רעבים א"ו דזה קאי אאבא מת והשיבו תחלה לפי פשוטו ואח"כ רמזו לו אביך "הנח עליו ככר" אם לא יספדוהו כראוי "יהי' רעבון" "או תינוק" ע"י בנים קטנים יוודע כי אדם כשר הי'.
גמ' "תחת השמש" אין אבל קודם השמש יש לו שמעתי בשם הגאון המנוח מו"ה צבי חריף אב"ד באובין ישן דהפי' אם גם העוה"ז ינעם לרודפים אחריו בכל זאת העמל השג הנאותיו ונעימותיו יכבד לפעמים עליהם אבל בתורה אדרבא לפום צערא אגרא והיינו דקאמר מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש אבל קודם השמש גם בעמל כגון הכנת הילוך ביהכ"נ והדרך אשר הולך עליה עבור יוכל להגיע אל תכליתו לעסוק בהמצוה גם מזה יש יתרון.
גמ' שתוציא גלוסקאות כתב ר' מנחם עזרי' בס' עשרה מאמרות דע"י אשר לעתיד לבא יהי' אור החמה שבעתים יתבשלו החטים עד אשר יהיו ראוים לאכילה כהלחם אשר נאפה ככ' וממגד תבואות שמש והן הנה הגרוסקאות וכתב דמה"ט יבא הדגש במלת חטה להשלים הנון וצ"ל "חנטה" דבזה"ז אינה החטה אלא חנטה לא בושלה.
לא ע"א גמרא דעלך סני לחברך וגו' ואידך פי' הוא עיין רש"י ומורי זצו"ק המתיק הענין בד' חוב"ה כי האדם נמשל בעוה"ז לתינוק שהי' מהלך בפרשת דרכים עירום וחוסר כל ובא נדיב ואספו אל ביתו והתנה עמו אחרי כי הוא נותן לו כל מחסורו צריך לשמור חוקיו בעניני מאכלים בעניני מלבושיו ואם לא יקיים התינוק תנאים האלה ירע לנדיב, וכן השי"ת זן ומפרנס אותנו ומספיק לנו כל צרכינו והתנה עמנו הן בתערובות המאכלים הן בתערובות המלבושים ואם לא נקיים התנאי היינו דעלך סני וכמ"ש ואידך פירושא מה הן התנאים.
לג ע"ב תוס' ד"ה הכי גריס ומ"מ צ"ע דהכא יהב עינא בי' ובמו"ק שלח בנו אליו לברכו.
לד' ע"א רש"י במתני' ואין מטבילין נרא' דבכוון נקט למלתא כרבא ביצה שם דלאינך מ"ד דהטעם משום גזירה ואם אפי' משום שבות כי האי גזרו ביה"ש מעשרין שהוא שבות מעצמו לכ"ש ולתני רק אין מטבילין לחוד א"ו שני' מטעם אחד ואי לא תני אלא מעשרין הו"א במטבילין שטעם משום גזיר' וביה"ש לא גזרו ואי תני מטבילין לחוד עדן לא הי' יודעים דהטעם משום מתקן ומדתני תרווייהו תרווייהו חד טעמא להו.
רש"י ואין מדליקין ובחי' הר"ן כתב דע"י גוי קאמר ורש"י נראה דס"ל דמאחר דהדלקת נר בשבת חובה לא גזרו ביה"ש על אמירה לגוי.
רש"י ומעשרין הדמאי דרוב ע"ה מעשרין ויל"ד דמ"מ מדרבנן אסור וטפי הו"ל לרש"י לפרש משום דחזי לעניים לא הוה תיקון גמור וכ' ד' רש"י דתיקון עכ"פ הוה אלא משום דמספיקא בעלמא גזור רבנן ואדרבא רוב ע"ה מעשרין הן וביה"ש ג"כ ספיקא ושרי מטעם ס"ס.
גמ' מה"מ יל"ד מאי ס"ד דמקשה דמקרא ילפינן ונראה דה"ק מה"מ דמצפרא לא יזהיר לביתו ומייתי קרא, וידעת כי שלם אהלך כי בני אהלך כבר שלמו עבודתם לשבת ואז ופקדת תצוה על נוך ולא תחטא אבל מצפרא נח הוא לשכח וכמ"ש רש"י. ונראה דגם רבה בר"ה מהאי קרא יליף וה"ק וידעת "הוה יודע כי שלם אהלך ופקדת נוך בעת תפקוד לנוך יהי' בשלם ולא באימה ואז לא תחטא.
א"ל שנים עיין בחידושי הרמב"ן מ"ט נקט רבא הכי ויע"ל דס"ד מדהניח ביה"ש לעירוב גלי דעתי' דיממא הוא ולא ליהוי עירוב האי דנאכל קמ"ל דאעפי"כ הוה תרווייהו ומקשה הש"ס מ"ט באמת קמא הוה עירוב כיון דאשוה לי' יממא וכ"ת לאו בדידי' תליא מלתא כ"א רבנן משוי לביה"ש לילי' א"כ בתרא לא לקני.
תוס' ד"ה נאכל עיין ברא"ש בשם רבינו יונה דאם נאכל שני' ביה"ש לא הוה בתרא עירוב והא קמ"ל דדוקא נאכל בלילה הוה עירוב ולא בנאכל ביה"ש.
תוס' שני' קנו עיין רש"א וסיים ויש ליישב כ' דיש לומר דר"י התם לטעמי' דס"ל דביה"ש כהרף עין ולא משכחת כלל דיניח עירוב ביה"ש ונקט כה"ג שהי' לו חזקה דוקא אבל לדידן דביה"ש תלתא רבעי מילא שפיר י"ל דגם כה"ג ספיקא דרבנן לקולא.
לה ע"א גמ' א"ב פלגא דדנקא כתב הרא"ש דלענין שבת קי"ל כרבה ולענין יחיד שקבל עליו תענית דבין השמשות שלו מותר קי"ל כר"י והקשה הק"נ דבפ"ק דתענית כתב הרא"ש אהא דאמרינן כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית דהיינו צאת הככבים ונדחק מאוד וקוש' מעיקרא ליתא דלא כתב הרא"ש כ"א צאת הככבים וכוונתו למאי דאמרינן לקמן שני ככבים בין השמשות אלא דבעינן בינונים כמ"ש תוס' וזה תליא בפלוגתת רבה ור"י ח"ש דקיי"ל כר"י. והקשה עוד למה לא קיי"ל לענין תענית כר' יוסי ונדחק ביותר וזה ג"כ ל"ק מידי דהא דפשיטא לי' להרא"ש דביחיד ביה"ש היינו מגמרא פרק מקום שנהגו שנחלקו שמואל ור' יוחנן אי ט"ב ביה"ש מותר או לא וקיי"ל כר' יוחנן ודוקא בט"ב אבל לא בתענית יחיד הרי דלא קיי"ל בתענית כר"י.
רש"י ד"ה הלכה כר"י בע"ש מביא אשם תלוי נראה דבא ליישב בזה מ"ט לא קאמר וכר"י במו"ש דכיון דלר"י בין השמשות כהרף עין הו"ל ספק אם גמר המלאכה באותו הרף עין וס' הוה יום ופטור מטעם דהוה ס"ס מאשם תלוי.
לה ע"ב רש"י ד"ה בשני ביה"ש ואין כאן עוד אשם תלוי דלא תימא הרי כבר נתחייב מע"ש באשם תלוי אבל כיון דמעכשיו מביא חטאת נפטר גם מאשם תלוי והוא בהעלם אחד דוקא. ואפשר שהרגיש הר' פורת בזה ולכך הקשה בתר הכי מתרומה.
רש"י ד"ה לחלוץ תפילין וצ"ל דלבסוף לא תקע כ"א תרועה ותקיעה דאל"כ הוה לי' יותר משש תקיעות.
לה ע"ב תוס' ד"ה והתניא ואומר ר"י יל"ד הרי במקום צנוע הניחו והאיך יתני אין מצניעין וצ"ל דלאו דוקא ל' זה כ"א אין מטלטלין לא ליתני ואמנם לולי ד' תוס' הייתי אומר דסוגיין דהכי דאביי שקיל וטרי בה אזדא אליבא דרבה פרק כל הכלים דס"ל מלאכתו לאיסור רק לצורך גופו מותר וא"כ חצוצרות אין להם היתר כלל ודומיא להכי תני לשופר ש"מ דגם לצורך גופו אין מטלטלין שופר ושפיר פריך.
תוס' ד"ה והתניא בסוה"ד עיין רש"א וסיים ויש ליישב נראה כוונתו דא"כ אפכא הו"ל למתני לא את החצוצרות ולא את השופר דהוה לאו זו אף זו משא"כ עכשיו דתנא אפכא הו"ל לר' נחמי' זו ואצ"ל זו.
שופרא חצוצרתא י"ל דלא חרבה ירושלים אלא על שלא הוכיחו זה לזה שנאמר היו כאילים והנה על התוכחה אמר ישעי' ע"ה כשופר הרם קולך כלומר כשם שבשופר נאמר אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו כך יהיו דברי המוכיח ואמנם מאחר ששנאו בשער מוכיח התחילו להוכיחם בקול נעים כחצוצרות והיינו שיפורא חצוצרתא אבל לא הועיל להם כ"א גם החצוצרות התוכחה הרכה הי' קשה להם כשופר. ואמר ערבה צפצפה הערבה המרמזת על העמי ארץ צריכה להיות עלה שלה משוך כנחל רמז למה שאמר בלעם מה טובו אוהליך יעקוב "כנחלים נטיו" כשם שהנחל בכל מקום שהוא עולה ומשקה כך הביהכ"נ לע"ה אבל דוקא אם מקירות לב יתפלל אבל אם בפיו ושפתיו יכבד ולבו רחק נקרא צפצפה והיינו ערבה צפצפה ע"ד המצפצפים ומהגים ואמנם לא די בזה כ"א מעמידין ש"צ שאינו הגון שנאמר עליו נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי וקורין אותו ערבה שהוא ערב להשי"ת צפצפה ערבה. ואמר פתורא פתורתא דע"ד דתנן במ' אבות ששלחנך לעוה"ב גדול שלחנם בעוה"ז דיפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז ומתחלה הי' שלחן של עוה"ב השלחן הגדול והשלחן של עוה"ז השלחן הקטן ועכשיו של עוה"ז הוא הגדול ושל עוה"ב הוא הקטן והיינו פתורא פתורתא ופתורתא פתורא.
גמ' הא ביחיד נראה דר"י ה"ק ביחיד הוה מלאכתו לאיסור ולהיתר אבל בציבור אין דרך הציבור בכך ומ"מ מקשה דכיון דאי מתרמי מותר לא הוה לי' למימר סתמא אין מטלטלין.