ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
שבת כב ע"א
המדליק נ"ח צריך לברך אע"ג דמגילה פשיטא דצריך לברך לפניו לא הוה ילפינן נ"ח ממגילה דבמגילה ק"ו דרשו כדאמרינן התם פ"ק ולא הוסיפו אלא מקרא מגילה מאי דרש ק"ו מה מעבדות לחירות ממיתה לחיים לא כ"ש אבל בחנוכה אף לד' הטו"ז בהלכות חנוכה דגדול המחטיא לאדם יותר מההורגו הנס חנוכה אין לו ענין לזה והוא רק זכר לנס המנורה לזה אצטריך לאשמעינן דאעפי"כ מברך וצונו ומהכא ילפינן פרק לולב וערבה דעל כל דרבנן מברך וצונו
רש"י ד"ה הרואה הנה מ"ש יושב בספינה שאין לו בית להדליק אבל מ"ש רש"י שלא הדליק עדין משמע אבל לעת מצוא ידליק ואמאי יברך על הראי' ימתין עד שידליק אמנם בימי חכמי הש"ס הי' הזמן הדלקה קצר משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ואם עבר הזמן הזה אין מצוה בהדלקה ומוטב לברך על הראי' קודם.
והנה בתוס' פרק לולב וערבה הקשה מ"ש מצוה זאת משאר מצות דאין מברכין על הראיה ועיי"ש ולולי דבריהם הייתי אומר דנר חנוכה תקנו על הפתחים שיראו הכל ויזכרו הנס וא"כ המצוה לרואים נתקן ולכך תקנו ברכה לרואה.
גמרא הרואה מברך שתים יל"ד מ"ט מפרש תחלה הרואה ואח"כ המדליק שהוא קודם ונרא' דמרואה מבואר דמברך שעשה נסים בכל לילה דהרואה ע"כ להדליק לא מברך כיון דלא אדליק וא"כ מאי מברך בשאר לילות ע"כ שעשה נסים וממילא המדליק ג"כ מברך שעשה נסים והיינו דאקדים הרואה.
ונמעט נס נראה דהמקשה הי' סובר דבלילה הראשון כשלא נתרוקן הפך כמו שרומז רש"י וכ"כ הרי"ף בפירושו הי' התחלת הנס של כל השמנה ימים ודי בברכת לילה הראשונה משא"כ זמן קאי אמצות הדלקה וכל לילה מצוה בפ"ע ומשני לי' אדרבא כל יום ויום היה נס חדש שלא נתרוקן הפך אבל זמן דקאי אמצוה והמצוה יש לה המשך זמן ח' לילות דיו לברך בהתחלת המצוה עיין רש"י ותמצא.
גמרא והיכן צונו נראה דבשלמא במצות דרבנן שעשו בהן חיזוק לד"ת כגון עירובין ונט"י הרי הם בכלל ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי שייך וצונו אבל חנוכה שהיא מצוה בפ"ע וכן לולב ביו"ט שני דאדרבא בתורה כתיב בראשון בהני מקשה הש"ס והיכן צונו.
מלא תסור כתב רש"י וגו' ר"ל אלא תסור לא שייך ברכה כ"א אסיומא דקרא ועשית ככל אשר יוריך ואמנם יש לפקפק דהאי בדיני דאורייתא כתיב בין דם לדם בין דין לדין ומה"ט נראה דמהדר ר' נחמי' וקאמר שאל אביך נראה פי' דלעיל כתיב זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור ר"ל השנוים ההוים בכל דור כמו לדוד בשנותו את טעמו וע"ז אמר ואם אין אתה יודע מה הי' בכל דור ודור שאל אביך ויגדך הנה מבואר דצותה תורה לזכור הנסים שנעשו בכל דור ודור ע"י זקיניך שיאמרו לך.
מתיב רב עמרם כראה דרב עמרם לסיועי לר' נחמי' אתי ולומר דדוקא במצות הדומות לנר חנוכה מברכין משאל אביך דאי מלא תסור ילפינן כל מצות דרבנן בכלל ואמאי לא נברך גם אדמאי.
ואי אמרת בעי ברוכי יל"ד למה הוצרך לכל זאת דע"כ הא דתנן מפרישין אותו ערום לאשמעי' דלא בעי ברכה תנן דאל"כ מאי קמ"ל ונראה דס"ד מאחר דבערוה קיי"ל ערות דבר דיבור אסור הירהור מותר קמ"ל תנא דבמצוה שהיא גופא דרבנן יוצא אפילו בהירהור אבל לעולם בעי ברכה וע"ז מסיק כיון דעכ"פ בעי ברכה למה נתיר לו להפריש ערום דלמא יברך כדרך בדיבור ואתי לידי עבירה.
והרי יו"ט שני פירש רש"י קידוש היום ויש להקשות מזה ע"ד התוספת פרק לולב וערבה שכתב דא"נ לא מברכי' אמנהגא היינו היכא דאמרינן וצונו ואמנהג לא שייך וצונו וביו"ט שני אין כאן וצונו והרי הש"ס מקשה הכא בהדיא והרי יו"ט שני אלא דד' התוספת בלא"ה תמוהים דהרי מברכים ביו"ט שני על אכילת מצה ומרור וכן הוא ברא"ש פרק שני דברכות ובר"ן פרק לולב וערבה והיותר קשה דהרי משני הכא הש"ס ה"ט כי היכי דלא לזלזולי בי' ומאי קשיא להו לתוס' והראשונים מיו"ט שני כלל.
ואמנם דברי הש"ס צריכין ביאור דבמאי עסקי' אי בזמן שהיו מקדשים עפ"י הראי' ספיקא דאורייתא הוה ואי בזה"ז הו"ל ודאי דרבנן וצ"ל דכיון דיו"ט שני משום גזירה שיחזור הדבר לקלקולו ויהי' ספיקא א"כ עיקר הגזירה שלא נבא לידי ספיקא מה"ט קרי לי' ספיקא דרבנן.
והנה הקושיא שהקשיתי על מה שנתקשו בתוס' מענין יו"ט שני והרי הש"ס מתרץ לה נראה פשט דברי התוס' ע"ד שהביא הנ"מ בהלכות מילה משם הרמב"ם דרבא לא ניחא לי' בתי' דאביי דטעמא דיו"ט שני משום זלזולא ולכך מתרץ הקושי' מדמאי באופן אחר וע"ז קשה להו לתוס' דמדקרי לי' ספק דבריהם ש"מ בזה"ז קמיירי וא"כ לא הוה כ"א מנהגא ואמנהגא לא מברכינן ואי רבא גם כן סבירא לי' דטעמא דיו"ט שני דלא ליחש לזלזולי א"כ אמאי פליג עלי' דאביי.
והנה הכ"מ בשם הרמב"ם כתב דהא דאמרינן דספיקא דדבריהם לא מברכינן ל"ד ספק דדבריהם כ"א גם ספק דאורייתא דדוקא לענין קיום המצוה מחייבינן לי' מספק אבל ברכה לא יהבינן לי' רשותא דהו"ל ספק לא תשא וצריכין אנו ליישב אמאי קאמר אביי ספק דדבריהם ונראה דאביי ה"ק דמאחר דלא מברכינן אפילו אספק דאוריית' אינו בדין שיברכו על ספק דבריהם אף שהיו יכולין לתקן כן מ"מ ממילא יברכו גם על ספק דאורייתא מק"ו ולא הוא בספק דאורייתא מצ"ע חל עליו חיוב המצוה אבל לברך אין לו רשות משום ספק לא תשא וכמ"ש הרמב"ם באותה תשובה והביא ראיה מסוכה בשמיני והכ"מ בשם הרמ"ך דחה דבריו דהתם א"א לברך דהו"ל תרתי דסתרי בקידוש אמרי' יום שמיני עצרת ואח"כ וצונו לישב בסוכה ודבריו צ"ע דא"כ קשה אדרב בסוכה דס"ל ברוכי נמי מברכי' וצ"ל ע"כ דרב לית לי' הך סברא א"כ אף אנו נאמר דר"י דפליג אדרב וקיי"ל כוותי' טעמא כמ"ש הרמב"ם והסכים עמו הרא"ש ריש פרק כיסוי הדם, ומעתה דברי אביי אליבא דהלכתא ננהו דכיון דבדאורייתא לא מברכינן גם בדרבנן א"א לברך וכמ"ש ורבא לא ניחא לי' בתירוץ דאביי וכמ"ש הרמב"ם באותה תשובה והיינו משום דלרב דס"ל דספק דאורייתא מברכינן למה בספק דרבנן לא יברכו ותקשה עליו מדמאי וע"ז קאמר רבא דלרב טעמא דדמאי משום דרוב ע"ה מעשרין אבל לדידן דקיי"ל ברוכי לא מברכינן תירוץ דאביי א"ש ומה"ט כתב הרמב"ם בהלכות חנוכה דטעמא דיו"ט שני משום זלזולי כדאמר אביי ורבא נמי לא פליג עלי' כ"א ליישב אליבא דרב אבל לדידן דאין מברכין בסוכה מספק לא כ"ש אדרבנן ויו"ט שני משום זולזולי היא ונשאר עלינו ליישב קושית הרמ"ך מ"ש סוכה דקרי לה הרמב"ם דאורייתא ומ"ש יו"ט שני דמקרי דרבנן ונאמר בודאי בעת שנחלקו רב ור' יוחנן שהיו מקדשין בא"י עפ"י הראי' הוה סוכה ספק דאוריית' ואעפי"כ ברוכי לא מברכינן משא"כ קושית הש"ס כאן והא יו"ט שני דרבנן קאי בזמן אביי לאחר שנתבטל קידוש עפ"י הראי' ויו"ט שני רק משום שמא יחזור הדבר לקלקולה ואז יבא לידי ספיקא האי ספק עכ"פ השתא הוה ספק דרבנן וכמ"ש לעיל.
והנה ה"ה הביא ראי' מס' קרא ק"ש כוונתו דאמאי נימא בק"ש אינו חוזר וקורא משום שהוא דרבנן לואי שיקרא כל היום כדאמר ר"י לואי שיתפלל כל היום והתם לא קיי"ל הכי משום הזכרת השם אבל בק"ש דהוה כקורא בתורה מא"ל א"ו דעיקר פלוגתא אברכות דאי ק"ש דאוריית' וכיון דמה"ת מחיוב מספק לקרות חייב מדרבנן לברך ברכת ק"ש וכמ"ש ה"ר יונה שם אבל עכשיו דק"ש דרבנן אינו רשאי לברך מספק דמדינא גם מק"ש פטור אלא שראי' זאת סותר לד' הרמב"ם בהלכות מילה שם דילפינן בדאורייתא לא מברכינן מספק וצ"ע ליישב.
ויל"ד מ"ט מייתי הרמב"ם האי שו"ט דמייתי הש"ס אנר חנוכה והרמב"ם מייתי לה אהלל ונראה דלכאורה הש"ס לא מקשה אהלל משום דאמרינן פרק ע"פ נביאים שביניהם תקנו לישראל הלל על כל נס שיעשה להם ומה שאמרו על כל פרק ופרק נראה פירושו במועדים שבועות וסוכות אומרים הלל מטעם הפסוק השיר יהיה לכם והנה בסוכה אמרינן אמנהג נביאים לא מברכינן משמע אבל אתקנת נביאים מברכינן ול"ק מהלל דתקנת נביאים היא משא"כ נר חנוכה מנ"ל דמברכינן הא לאו נביאים תקנוהו אבל הרמב"ם לטעמי' שכתב בספר המצות דכל דתקנו נביאים בכלל דברי סופרים כהובא בכ"מ בהלכות חנוכה וקשה קושיא אהלל דגם בהלל צריך לאסוקי דודאי דבריהם טעון ברכה לא זולת.
בעז"ה סוגיא דחמץ נוקשה על שה"ג תרנ"ג לפ"ק
רש"י במתניתין ריש פרק אלו עוברין בבל יראה וכולהו מפרש להו בגמרא זיתום וזומן וקולן ויל"ד מה ענין זה לדבריו הראשונים ונראה דרש"י בא להביא ראי' נגד ד' ר"ת שפירש עוברין מעל השלחן וע"ז כתב רש"י בגמרא מפרש מהו זיתום הוא ענין לרפואות בני מעים ולא לאכול על השלחן ומכ"ש זומן וקולן ועמילן לפירוש מה דמפרש הש"ס לקמן שאינן ראוין לאכילה כלל אלא ודאי עוברין בבל יראה קאמר.
והנה הריב"א מסכים לד' רש"י שעוברין בבל יראה אלא דלפי פירוש רש"י יחסר בין ברישא ובין בסיפא תיבת עליהם ולזה פירש ריב"א עוברין ר"ל עוברין מן העולם.
תוס' ד"ה למה מנו חכמים בסו"ד כוונתם כיון דסיפא ר"א ור"א הרי לא מנה ולמי קאמר ר' יהושע אמנם לפמ"ש תוס' ד"ה ר"א אומר דמדקאמר ר"א אף ש"מ מודה במאי דקאמר ת"ק י"ל דגם לר"א היה בקבלה שמנו חכמים את אלו וע"ז הקשה לו ר"י לדידך דאמרת זה הכלל לאיזו ענין מנו חכמים אלו.
והנה מדברי תוס' משמע דקושית ר"י אכל מה דתנן קאי ואמנם מתירוצם להיות בקי בהן משמע דאתערובות דוקא הקשה דשייך להיות בקי אבל אנוקשה שהוא בעין מאי בקיאות צריך.
רש"י ד"ה מאן תנא וסיים תכשיטי נשים נראה דבא לרמז דידע הש"ס דהאי זה הכלל ע"כ ר"א קאמר לה כמ"ש תוס' לעיל ומ"מ פריך מאן תנא והרי ע"כ ר"א הוא התנא משום דמשמע להש"ס דע"כ לא פליג עלי' ולהכי פריך מאן ת"ק ויל"ד למה לא מקשה מרישא ולפירוש רש"י דעוברין היינו בבל יראה ואי ס"ד דבאכילה מותר מן התורה למה יהיה בל יראה חמיר מאכילה ונראה לתרץ ע"ד שהביא הכ"מ בשם הרמ"ך דהנה ארבעה מיני מדינה יש בהם כזית בכא"פ אלא דדרך אכילה אי אפשר לאכול כ"כ שיאכל כזית בכא"פ והיינו די"ל דעל אכילה פטור אבל על בל יראה עובר. והנה יל"ד בפלוגתא דר"מ ור"י בשאור אמר רבא לקמן מ"ט וכי מה קשי' לי' דאצטריך לטעמא ונראה דאכרת קשה לי' בשלמא לאיסור שפיר אלא לחייב חטאת על קרני חגבים מנא פשיטא לי' לר"מ. והנה אם ר"י עכ"פ בשאור דידי' מחייב מלקות אמאי לא קאמר הש"ס אמלקות ארבעים ג"כ דר"מ לר"מ דר"י לר"י א"ו דתניא בתר דנותני לפני כלבו דע"כ בשאור דר"מ קאמר וה"ה למלקות ג"כ לר"מ בדר"מ קאמר. ונראה לבאר במאי פליגי ר"נ ור"י דמ"ס תערובות עדיף ומ"ס נוקשה עדיף דר' יהודא סבר כיון דעכ"פ איכא בתערובת כבכא"פ אלא דלא מצי אכיל כא"פ ואם אוכל ביותר מכא"פ עכ"פ אכל איסור דאוריית' דח"ש אסור מה"ת ועדיף מנוקשה דיש בו כמה פלוגתו' ור"נ ס"ל דחצי שיעור ע"י תערובת לא אסרה תורה כד' הר"ש במס' טבול יום אלא שהר"ש דחה זה מדקאמר רב אשי בפרק גיד הנשה בפלגא דזיתא דתרבא דכפל לדיקולא דבשרא דאמר ר"י ח"ש אסור מה"ת י"ל בלשון דלמא קאמר רב אשי משום דפליגי בסוגיא בזה ר"נ ור"י כמ"ש ותדע דהרי מעיקרא אמר לא תזלזל בשיערי' דרבנן משמע דרפיא בידי' אי דר"י גם בתערובת קאמר דהוה דאוריית' וא"כ נוקשה שהוא בעין עדיף.
וכתב רש"י לקמן ילפינן לה מכל נראה כוונת רש"י כיון דלר"י חמץ בתרובות עדיף מנוקשה למה לא נוקי קרא אחמץ בתערובת וע"ז כתב רש"י דמכל ילפינן לקמן וכתיבת כל הכל בכלל בין תערובת בין נוקשה.
רש"י ד"ה ור"נ וכו' דמוקי לה כר"מ דכולהו סתמי כוותי' אא"כ מ"פ שוב ור"י מ"ט לא אמר כר"נ משום דמוקי לה כר"מ וצ"ל למ"ש לעיל דכיון דמסיפא מקשה סיפא ע"כ לאו סתמא היא א"כ למה לא מוקי לה כר"א.
תוס' במתניתין ד"ה ר"א אומר עיין רש"א ורש"ל הנה הרש"ל קשה לי' במ"פ ת"ק ור"א בשלמא אי תכשיטי נשים הוה נוקשה בנוקשה בלא"ה יש פלוגתא טובא אבל אי הוה ע"י תערובת אמאי פליג ת"ק ולזה י"ל דד' תוס' כד' הר"ן דפליגי בנוקשה ע"י תערובות ומ"מ הרש"א הוכיח שפיר מתוס' לקמן דלית להו כד' הר"ן ואולי י"ל דלתירוץ קמא דלא הוה אלא נוקשה הוא שכתב תוס' לקמן.
תוס' ד"ה מאן עיין רש"א הנה מה שהקשה משרף דר"י אין קושי' דהתוס' לא כתבו אלא דאינו חמץ דאורייתא ומ"מ מדרבנן מודה ר"י דישרף אבל עדין קשה מנ"ל להתוס' להוכיח דסבר ר"י הכי ונראה דקשה להו מאי מייתי הש"ס תניא כוותי' דר"י דלמא לעולם כר"נ ודנקט ר"א תערובת דנוקשה לר"נ כ"ש הוה אלא ודאי ה"ק הש"ס אס"ד דר"א גם בנוקשה אוסר הו"ל לפרש גם נוקשה בהדי תערובות אבל השתא דנקט לקרא אתערובות ליכא למימר כ"ש נוקשה דבשלמא תערובות דח"ש עכ"פ אכילה הוא דהחמורה תורה בחמץ בלאו ללקות עליו אבל נוקשה מאן דכר שמי' ואי ס"ד דבאיסור נוקש' מה"ט כ"ע מודו א"כ ליכא ראי' מר"א דאיכא למימר כר"נ דנוקשה שהוא בעין במכ"ש ידעינן לה.
בסו"ד דהתם לכתחלה ובחולין כתב דבתירוץ ראשון גם קושי' שנייה מתורצת והכא לא ניחא להו למימר כן משום האי דתפוחים גם אשתי לחם קאי וצ"ל דגם שם איכא רבוי וניחא להו טפי דלשון אין מחמיצין משמע רק לכתחלה ומדרבנן הוא דאסור.
תוס' ד"ה סד"א כתב תוס' דסוכה הלכה הוא דנשים פטורות והניחו ד' רבא בסוכה שם וסתמו דבריהם כאביי ונראה דלרבא משמע להו לא לכתוב קרא לא כל בחמץ ולא האזרח בסוכה ואנא ידענא דבחמץ חייבים ובסוכה פטורים ומ"מ יש ליישב דבריהם גם לרבא דא"נ לא הוה כתב כל בחמץ ע"כ מדהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ידעינן דחייבים בחמץ והוה ילפינן שוב סוכה ט"ו מחג המצות דחייבים בסוכה ואצטריך האזרח ולאחר שהוצרך האזרח לפטור בסוכה שוב אצטריך כל לחייב בחמץ דלא ליליף מסוכה.