אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים יא בעז"ה סוגיא דחצי שיעור מה"ב.

ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט

בעז"ה סוגיא דחצי שיעור מה"ב.

שבועות כב ע"ב

מתניתין יום הכפורים אסור וכו' יל"ד לשון זה הכי הו"ל למתני אכילה ושתיה אסור ביוה"כ ונראה דתנא אגב אורחא קמ"ל דאם מתפיס אדם ביוה"כ שאומר יום זה יהא עלי כיום הכפורים אסור בכל הני ענויים דתנן במתניתין. אא"כ קשה מאי מקשה הש"ס אסור ענוש כרת הוא הא מתני' אצטריך למנקט לשון אסור משום מתפיס דאין בו כרת ונראה דמ"מ אם גם אין כרת במתפיס מ"מ מלקות מיהא איכא וא"כ לא הו"ל למתני אסור וצ"ע אם במתפיס גם אשאר עינוים לוקה דקיבל הכל בשבועה או לא חמיר מיום הכפורים דפטור בכולן ממלקות.

ויל"ד בשלמא לתירוץ קמא דמתני' בח"ש היינו דדאכפל תנא למתני ברישא דח"ש אסור ובמציעתא תנן דאאכילה ושתיה חייב כרת אבל לתי' בתרא דאסור תנא אשארא אכתי כפילה למה לי ונראה דרישא דמתני' בא ליישב קושי' זאת ולזה כתב רש"י דכולהו עינוין מקראי ילפינן והא גופא בא מתני' לאשמעינן כשם שאכילה ושתיה דאורייתא כך שאר עינוים הם דאוריית'. ובהא מתרצא למה לא עלה בתחלה ע"ד המקשה תירוץ זה דקתני אסור דהאי מקשה הוה פשיטא דשאר עינוים דרבנן ובהא מתיישב לן למאי הלכת' מייתי הש"ס בתירוץ בתרא הא דתני רבה ורב יוסף א"ו משום דידע הש"ס דטעמא דלא סלקא אדעתין האי תירוצא מיד משום דקשה לי' מה ענין אכילה ושתיה דאורייתא לשאר עינוין דרבנן ומשני לי' דלא כן הוא כ"א גם שאר עינוין מקרא ילפינן וכ"כ מזה במה"ק.

ויל"ד אמאי לא משני הש"ס דמשום אוכלין שאינן ראוין ומשקין כיו"ב דתנן לקמן פטור קמ"ל כאן דלאו פטור ומותר כ"א לעולם אסור נ' אוכלין שאינן ראוין בכל איסור שבתורה פטור עלי' והטעם דלא שייך בהוא אכילה וא"כ לא שייך למתני עלי' באכילה ושתיה. והנה אין לפרש דטעם פטור' בהו ביוה"כ משום שלא כדרך הנאתן דהא ביוה"כ לא כתיב אכילה ודמי לכלאי כרם דאסר בהו שלא כדרך הנאתן א"ו טעמא דבעינן ייתובי דעתא ואוכלין כהני לא מייתבו דעתא אא"כ יקשה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת משום דלא מייתבא דעתא ומ"ש הני ולמאי דמסקינן מודה ר"ל דאסור מדרבנן א"ש אבל מעיקרא האיך ס"ד דאפילו מדרבנן מותר לר"ל תק' לי' הך דאוכלין שא"ר והי' נראה דמהתם נפקא רי' להירושלמי דמודה ר"ל ביוה"כ אלא דקשה דלמא באמת מדרבנן הם אסורין אבל מה"ת עדין לא מודה ר"ל אפשר לומר דר"ל לטעמי' דס"ל בהנאת מעיו תליא מלתא ונהי דהנאת גרונו ליכא באוכלין שאינן ראוין הנאת מעיו מיהא איכא משא"כ בח"ש דליכא שם הנאת מעיו. ובענין פלוגתא דר"י ור"ל נראה דר"ל דייק לי' למלתי' ממתני' דשבועות דמאחר דפשיטא לי' דבאיסור הבא מעצמו ל"ש כולל ע"כ מתני' במפרש ח"ש וש"מ דמותר מה"ת ור"י דמוקי מתניתין בכולל לברייתא דכל חלב. כפשטא וח"ש אסור מה"ת.

ח"ש כתב רש"י פחות מכשיעור לקמן יליף לה מכל חלב וכבר עמדנו עכ"ז במה"ק ואמנם קושי' זו ל"ש למפרך אגמר' דהגמ' נקט האי לישנא דהוא לישנא דברייתא לקמ' וזה נראה כוונת רש"י תחלה כתב ח"ש לאו דוקא כ"א פחות ובא ליישב למה נקט הש"ס ח"ש ולא נקט פחות מכשיעור וע"ז כתב רש"י ולקמן יליף לה מאכל חלב כוונתו דהש"ס לישנא דברייתא נקט. ונראה דר"ל דפשיטא לי' לקמן דכוי דבריא היינו מתייש הבא על הצביה ולא משמע לי' דבשאר בריא מיירי היינו משום דקשה לי' לשון ח"ש דנקט תנא דברייתא דמשמע לי' דנקט הכי לרמז דגם כוי בהאי גוונא מיירי בחצי תייש וחצי צבייה.

והנה הא דפשיטא למקשה דר"ל אפילו מדרבנן מתיר אף דלא קאמר כ"א מה"ת כ"כ במה"ק דסמיך אקושי' משבועות העדות ומ"מ הדבר תמוה כמ"ש במה"ק דלא מייתי הש"ס בתחלה ראי' זאת ונראה דבלא"ה י"ל לאיזו ענין מייתי הש"ס הא דר"י לא הי' לו להביא כ"א והוינן בה ומפרש ר"ל ולזה נראה דקשה לי' להש"ס מ"ט לא מתרץ ר"י כר"ל דבמפרש חצי שיעור מיירי ולא משמע לי' תירוץ הש"ס בשבועות דמוקי כד"ה מטעמא דכתיבנא שם במה"ק א"ו משמע לי' כקושית תוס' שם דר"י לטעמא דס"ל ח"ש אסור מה"ת ל"מ מפרש ואף דחצי שיעור לא אתיא אלא מרבוי דכל ומשמע לי' דה"ה אדרבנן דאיכא לא תסור לא חל ואמנם למסקנא דקאמר ר"ל בהדיא מדרבנן אסור אעפי"כ חל שבועת בטוי פשיטא לן להיפך דה"ה לר"י חל שבועת בטוי על ח"ש מאחר דלא נפקא לן כ"א מרבוי. והיינו דקרי התם ח"ש היתירא.

רש"י ד"ה א"ה לא נחייב נשבע לבטל כ"כ בתר"ק לבאר דברי רש"י אלו אבל לפום רהיטא דברינו שם נגד ד' הרמב"ם שפסק בהלכות שבועות דה"ה נשבע לאכול ח"ש מנבילות חל עליו השבועה ונראה לבאר תחלה מאין יצא לו להרמב"ם דין זה ואמנם מאחר דהרמב"ם נקט בפשיטות דהנשבע שלא לאכול ח"ש חל שבועה מטעם דקרי לי' הש"ס אהיתירא קא משתבע א"כ קשה קושית תוס' האיך חל השבועה הא ליתא בלאו והן ומזה דייק הרמב"ם דע"כ גם אהן חלה השבועה אבל מסקנת תוס' שם דאדרבא מהאי טעמא גם אלאו לא אוכל לא חיילא שבועה והש"ס ה"ה דהו"מ למימר דהשבועה חל על שלא כדרך הנאתן והא דנקט הש"ס ח"ש נראה משום דמר"ל בעי למפשט האבעיא ולר"ל גם ח"ש דרבנן וגם כן חיילא שבועה אהן ואמנם כ"ז למסקנא דקאמר ר"ל דח"ש מדרבנן מיהת אסור מבריא דכוי וח"ש אבל בס"ד אדרבא משמע להש"ס דהן לא חל אפילו בדרבנן וא"כ ליתא בלאו והן, והן הן ד' רש"י דמשום דמשמע להש"ס דנשבע לבטל אפילו איסור דרבנן לא חל משום לא תסור ממילא מוכח דגם לקיים דהיינו לא אוכל חצי שיעור לא חל משום דליתא בלאו והן.

רש"י ור"ש פוטר מקרבן יל"ד מאי בעי רש"י בזה אטו מלקות לוקה לר"ש הא אין אי' שבועה חל כלל לר"ש ונראה דאדרבא כוונת רש"י להוציאנו מטעות דלא נימא במזיד דוקא דחייב מלקות משום נבילה הוא דפוטר ר"ש אבל בשוגג דמשום נבילה לא שייך קרבן אימא לענין קרבן חייב משום שבועה לזה כתב רש"י דאפילו מקרבן פוטר ר"ש דאין השבועה חלה כלל.

רש"י בכולל שלא אוכל לא שחיטה ולא נבילה יל"ד הא דחינן להא בשבועות שם ומסקינן דכולל דר"י היינו שלא אוכל סתם כפירוש רש"י בשבועות שם ונראה דהוכרח רש"י לפרש כאן לפי' הס"ד שם דהגמ' קיצר בזה ומקשה והא מושבע ועומד הוא ומושבע ועומד ל"ש אלא במפרש וכ"כ הרשב"א בשבועות דכל כמה דלא שנינן סיפא במפ' ואיכא למימר דכולא מתני' בסתם שלא אוכל ל"ש מושבע ועומד וא"כ גם בשנויא דמתני' בכולל לפי סוגיא דשמעתין במפרש מיירי מאחר דבסתם ל"ש להקשות מושבע ועומד.

ועלינו לבאר במ"פ הס"ד ובמסקנא אי לא תסור מקרי מושבע ועומד או לא ונראה דתליא הא מלתא בפלוגתא דלפי שאין כתובין או אין קצובין בפרק הניזקין דלמסקנא קיי"ל כמ"ד לפי שאין קצובין ועפי"ז פסק הרמב"ם דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב פטור מן ההתחייבות ומעתה בס"ד לא ס"ל דקצובין בעי והרי לא תסור כתיב בתורה ומקרי ג"כ מושבע ועומד אבל למסקנא קיי"ל מתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב פטור מן ההתחייבות ומעתה מ"ע מה"ת לשמוע בכל דור ודור דברי חכמים כאשר נצטוינו אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל אבל על הר סני לא קבלנו עלינו בשבועה דבר שאינו קצוב ועד"ז מבוארין דברי תוס' הנ"ל דפשיטא להו בתירוץ שני דח"ש הנלמד מרבוי דכל והוא בכלל קצובין ליתא בהן ולאו אבל שלא כדרך הנאתן שהוא דרבנן איתא בהן ולאו.

גמרא והרי משחק בקוביא כבר עמדנו במה"ק על המקשה הזה האיך נעלם ממנו התי' שאינו ראוי להגדה ונוסיף נופך על מ"ש שם במה"ק הנה ודאי בשעה, אם שראה העדות כבר היה משחק בקוביא ואין תחלתו בכשרות פשיטא דמקרי אינו ראוי להגדה אבל אנן השתא אשעת שבועה דיינינן ואפילו היה בשעה שראה העדות ראוי להגדה אלא שעכשיו אינו ראוי להגדה אבל מאחר שתשובתו בידו ואם כרגע ישוב מקוביא שלו וישבור הפספסין הוא ראוי להעיד ולמה נימא דלא חלה עליו נימא אדרבא חלה עליו והוא מחויב לשוב מעיוולו וז"ב סברת המקשה אמנם התרצן השיב לו כיון דרבנן פסלוהו עכשיו לעדות הרי כנשים ועבדים שאינם בלא יגיד ולא חלה עלי'.

רש"י וכל היכא דתני כבר עמדנו במה"ק ע"ד רש"י אלו מה דחקו לפרש קושית הש"ס על המקשה ולא על התרצן למה לך לדחוקי דמתני' בח"ש הרי מבואר בברייתא דאסור גם איסור כרת בכלל ונבאר בתחלה דברי הברייתא דמייתי הש"ס מהי"ת תיסק אדעתין דיהא חייב כרת גם אשאר עינוין הרי תנא תני האוכל ושותה חייב ואנן נימא דבכולהו חייב ונראה דס"ד מדכלל להו תכא לכלהו והוציא אח"כ מן הכלל אחד מהם נימא דבר שהיה בכלל ויצא ללמד על הכלל כלו בא אא"כ יקשה אמאי באמת כלל להו תנא וע"כ ללמד אותנו כי גם באכילה ושתיה שייך אסור והיינו בח"ש וא"כ שפיר מאותה ברייתא מוכרח התרצן לתרץ לא נצרכה ר"ל הא דכלל להו אלא אח"ש וא"כ שפיר פירש רש"י דקושית הש"ס קאי אמקשה אא"כ מאי משני ה"פ הרי המקשה לא עלה ע"ד מענין ח"ש דא"כ לא היה מקשה וצ"ל דה"פ גם המקשה דייק לי' מהך בריית' דרישא דמתני' בח"ש ועיקר קושיא לא הי' הי ניחא לר"י אבל לר"ל מא"ל.

ונראה דהאיבעית אימא קאי ג"כ עד"ז לעולם א"צ לאוקמי רישא בח"ש והא דכייל להו תנא בריישא היינו דלא נימא מדאינו חייב כרת על שאר עינוים לאו דאורייתא לכך כייל להו תנא בתחלה למימרא כי דאכילה דאורייתא ה"ה שאר עינוים והיינו דמייתי מדתני רבה ור"י.

גמרא ת"ל שבתון ורש"י במתני' מייתי גמרא דלקמן דילפינן לכולהו ה' עינוים מקשה ונראה לבאר דכיון דגמירי לן דאינו חייב כרת כ"א על אכילה ושתיה א"כ לא מקרי עינוי נפש כ"א אכילה ושתיה ומאי אהני לן ה' עינוים דכתיב בקרא הא בכולהו כתיב נפש וא"כ כולהו באכילה ושתיה מיירי לזה מייתי הש"ס הך דרשא דשבתון דר"ל אם גם עינוי נפש היינו אכילה ושתיה משבתון ילפינן דצריך לשבות גם משאר עינוים ושפיר רמזה לן בה' עינוים דכתיבי דיש לרבות עוד ה' דאינם עינוי נפש עינוים עכ"פ הוה.

והנה בירושלמי הביאנו במה"ק דבדעתו להשלים גם ר"ל מודה וכתבנו במה"ק דבזה מיושב מאי טעמא לא חייש ר"ל לחזי לאצטרופי וע"ד שכ' דר"ל מדחזינן דאם בכאכ"פ אכל עוד ח"ש למה יהא חייב אם ח"ש ראשון מותר מן התורה ואמנם ש"ס דידן לא הזכיר מזה ונראה לבאר פלוגתייהו דבפרק כלל גדול ע"א ע"א יש שם ב' לשונות בלשון ראשון לא אמר ר' יהושע תמחויין מחלקין לקולא ואפילו אכל שני חצאי זתים בשני תמחויין מחייב ר' יהושע וללי"ב אמר ר' יהושע גם לקולא ובשני תמחויין לא מחייב ר' יהושע בב' חצאי זתים ותרווייהו לשני אליבא דר"ל ומעתה נראה דהירושלמי סובר כלי"ב מסברת ר' יהושע דבאמת ח"ש מותר מה"ת אם לא שדעתו להשלים ומעתה אם בתמחוי אחד הרי חזי' שהי' דעתו להשלים חייב אבל אם אכל בתמחוי ראשון חצי זית ותו לא ש"מ דבתמחוי זה לא היה דעתו למשלים נמצא דפטור על תמחוי ראשון ובשני ממילא פטור דלא השלים כלל אמנם ר"י ס"ל כלי"ק דלא אמר ר' יהושע לקולא וש"מ דאפילו אין דעתו להשלים מצטרף והיינו משום דח"ש קמא ג"כ אסור מה"ת וש"ס דילן מספקא לי' כאיזו לשנא אמר ר"ל לכך שביק לכולא מלתא דדעתו להשלים אא"כ הדרא קושיא לדוכתא לר"ל מאי צירוף שייך ונראה דס"ל ר"ל לטעמי' דס"ל באכילת מעיו תליא חיובא ומעתה כזית קמא דלא הוה בי' שיעור אכילת מעיו מותר מה"ת אבל כדאכיל בכא"פ עוד חצי זית אהניא לי' חצי זית קמא דליהוי חצי זית אחרון שיעור אכילת מעיו ושפיר חייב ור"י דפליג אר"ל וס"ל דבהנאת גרונו תליא חיובא שפיר דייק מדאמרינן חייב ש"מ דחצי שיעור קמא הי' מסור מה"ת ודצירוף מהני.

ועד"ז יש לפרש אידך פלוגתא דש"ס דידן עם הירושלמי דהירושלמי פשיטא לי' דר"ל מודה ביוה"כ דח"ש אסור מה"ת וש"ס דידן פשיטא לי' דגם ביוה"כ פליג ר"ל והיינו דלהירושלמי עיקר סמיכה דר"ל אהא דתמחויין מחלקין ש"מ בעא דעתו להשלים ואמנם חילוק תמחויין ל"ש אלא באיסור אבל ביוה"כ דכל האוכלין מצטרפין לכותבת ש"מ אפילו אין דעתו להשלים ח"ש אסור מה"ת וש"ס ס"ל למ"ש דטעמא דר"ל משום אכילת מעיו וחייב אחצי זית האחרון דע"י הוה אכילה ה"ה ביוה"כ דע"י חצי שיעור בתרא הוה יתובי דעתא חייש על האחרון ולעולם ח"ש לחוד מותר מה"ת.

תוס' ד"ה כיון דחזי לאצטרופי י"ל דבתחלה הקשה ר"י לר"ל מברייתא ואחר שדחה ר"ל מדרבנן וקרא אסמכתא אקשי' לי' הא עכ"פ חזי לאצטרופי וע"ד שפירשנו והאיך מותר מה"ת. וא"ש בזה דברי רש"י דפירש לעיל אדר"י לקמן יליף לה מכל חלב ושבק חזי לאצטרופי דקאמר ר"י בהדיא א"ו ס"ל לרש"י הך סברא לר"ל מהדר אבל ר"י לנפשי' מכל חלב יליף.

ובתו"י הקשה למה לא חייב לר"י משום רבוי דכל כשם דחייב ארבוי דכל מחמצת אתערובת חמץ או נוקשה ומאחר דקיי"ל נוקשה מדרבנן מסתמא גם ר"י סבר כן ול"ק כ"א מתערובת חמץ אמנם למ"ש הרמב"ם בהלכות חמץ דלא מחייב כ"א בכזית בכא"פ וכה"ג חייב לדברי הרמב"ם מהלכות מאכלות אסורות בכל איסור שבתורה והא דאצטריך קרא דכל מחמצת להוציאו מאיסור כרת דכ"כ כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אמנם התם קאי קרא אשאור שמחמץ אחרים והוא בכרת וקרא בתרא קאי אתערובת חמץ ואדרבא לאפיק מכרת ונתיישבו עד"ז כמה קו' על הרמב"ם שם.

גמרא אין לי אלא כל שישנו ויל"ד ואי לאו כל שישנו מנא הוה ס"ד דלתסור ח"ש הרי אכילה כתיב ונראה דס"ד למימר דהל"מ דבעא כזית היינו לקרבן דוקא אבל לשון אכילה אפילו כ"ש וכד' הרא"מ בהלכות שבועות אבל עכשיו שנתן הכתוב הטעם דחלב לא תאכלו משום דונכרתה ש"מ בא הכתוב לבאר דח"ש דליכא כרת ליכא איסור ג"כ ולכך אצטריך כל ועורר לנו הרי בעונש ג"כ כתיב כל וא"כ גם עונש יהא אח"ש וזה אי אפשר דהרי לכה"פ לענין קרבן אתיא דבעא כזית ומ"מ קשה האי כל למאי אתא ונראה דבאמת ר"י לא דריש כל כ"א היכא דאיכא סברא ובשלמא בח"ש איכא סברא כדקאמר ר"י חזי לאצטרופי אבל בכל אוכל כיון דלית לן סברא אל דרשינן לי' ועד"ז מיושב קושית תוס' ד"ה כיון דחזי דאי לאו לאו הך סברא לא הוה דרשינן כל חלב כי היכא דלא דרשינן כל אוכל.

רש"י ד"ה ספק הוא ואינו ענוש כרת כבר עמדנו ע"ד רש"י אלו במה"ק כיון דלא ענשינן לי' במזיד במלקות ובשוגג בקרבן הוא רק מספק ממילא לענין אכילה אמרינן ספק דאורייתא לחומרא ונראה דקרא הכי כתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו וכו' א"כ כתבה תורה בהדיא דבבהמה שאינה ראויה להקרבה ליכא כרת וא"כ הא דפטור מכרת בהדיא כתיב ושפיר הוה ילפינן אזהרה מעונש דגם אזהרה ליכא ובזה מיושבים ג"כ דברי רש"י שכתב אצטריך לאתויי ספיקא קמי שמיא גליא ולמה לא פירש כפשוטו הרי ספק דאורייתא בלא"ה לחומרא ולמ"ש אצטריך רש"י לפרש כן דאי אמרת מטעם דספיקא דאורייתא לחומרא לא הוה ידעינן פשט בדברי הברייתא. וא"ש במ"ש ג"כ למה הקדים תנא כוי לח"ש והיינו משום דכתיב בהדיא אשר יקריבו ממנה.

והנה במה"ק כתב דלד' הרמב"ם דס"ל ספק דאורייתא מה"ת לקולא לק"מ אמנם נרא' דאדרבה לד' יקשה טפי למה הוצרך להך דרשנו בעונש א"א בלא"ה ספק דאורייתא מה"ת לקולא וצריך רבוי לאוסרו כאן וצ"ל דהא דנקט תנא הך דישנו בעונש משום ח"ש נקט לה ומה"ט פשיטא לר"י דעיקר ברייתא אח"ש קאי.

וצריך לבאר למאי דמסקינן כוי בריה בפני עצמו הוא פירש ואין זה שור וכשב ועז שאסרה תורה אבל דמיא מיהת במקצת לשור וכשב ועז ואתא קרא לאוסרה באכילה.

פ' שבועות שתים מתניתין קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי הנה הרמב"ם בהלכות שבועות שבק להך דקונם אשתי נהנית וכתב כפשוטו שבועה שלא אכלתי ואכל נבילות וכו' חייב משום בטוי וקשה אתנא מאחר דכולא מתני' בשבועות מיירי מאי דוחקא להביא הך דקונם אשתי ונראה משום דבשבועה לשעבר פליגי ר"ע ור"י אלא דאנן קיי"ל כר"ע דמחייב אשבועות בטוי לעבר לא רצה התנא להכניס עצמו במחלוקת ונקט הך דקונם דשייך גם כר' ישמעאל דלית לי' בטוי לשעבר אמנם עדיין יש לדקדק אמאי נקט דוקא באכלתי והו"ל למתני קונם אשתי אם אוכל ואכל נבילות וש"מ דכה"ג אשתו מותרת וכמ"ש הרמב"ם דבשבועה שלא אוכל ואכל נבילות דפטור דאמרינן אדרבא אאכילת נבילות לא אשתבע ואדרבא אין דעתו לאסור עליו אשתו וה"ה להיפך אם אמר קונם אשתי אם לא אוכל היום ואכל נבילות ג"כ אשתו מותרת דאמרינן אין דעתו לאסור עליו דאם הי' דעתו תנאי זה למה לו לימא קונם אשתי א"ו דבאכל נבילות ש"מ דדעתו לקיים תנאו וש"מ דאם אמר שבועה שאוכל ואכל נבילות פטור דאמרינן דלקיים שבועתו אכל.

ונראה דהא דנקט תנא נבילות ושקצים לדיוקא נקט דדוקא אם אכל תחלה אבל אם אמר אם לא אוכל אשתו מותרת אף שאכל נבילות וס"ד דדוקא בנבילה דראוי מיהת לאכילה אלא דאריא הוא דרביעה עלה קיים באכילתו שבועתו אבל בשקצים ורמשים דאינם ראוים לאכילה כלל להכי נקט ג"כ שקצים ורמשים ואי נקט שקצים ורמשים הייתי אומר דאם נשבע שבועה שלא אוכל ואכל שקצים ורמשים פטור משום דאית בהו תרתי אינם ראויים וארי' רביעה עלי' אבל בנבילות דראויי' לאכילה אם אמר שלא אוכל או קונם אם אוכל אם אכל אשתו אסורה קמ"ל דאפילו בנבילות בעא לא אכלתי דוקא וכמ"ש.

מ"ש רישא ת"ש סיפא כתב רש"י דס"ד נבילות בכלל שאינם ראויים וקשה מאחר דהתנא שינה בלשונו ונקט ברישא אוכלין שאינם ראויים ובסיפא נבילות למה לא עלה ע"ד המקשה דרישא בעפר וכיו"ב וסיפא פרט נבילות ונראה דהנה ודאי אי לא תנא רק רישא לחוד ודאי הוה אמינא אף נבילות בכלל ואם בא התנא ע"י סיפא להוציאם מן הכלל הו"ל למתני ברישא הך דנבילות והך דאינם ראויין ושפיר הוה ידעינן דאין נבילות בכלל אבל השתא דתנן רישא סתמא משמע דגם בנבילות בכלל ומ"ש רישא ומ"ש סיפא.

וכתב רש"י דהך דקונם דגם ר"ש מודה כוונתו דהך סיפא כבר ממציעתא שמעינן דתנן ואכל נבילות חייב לזה כתב רש"י דקונם משום ר"ש תנינן.

תוס' ד"ה רישא בסתם קצת תימא נראה דברישא אשמעינן רק דכל אוכלין שאינם ראויים פטור אבל בסיפא דאשמעינן דאף דמפרש שלא אוכל נבילות כיון דכלל עמו גם שחוטות חייב על הנבילות ואצטריך למנקט בהדיא נבילות דהיינו רבותא אבל בשאר אוכלין שאינן ראוין מאי רבותא איכא במפרש הי"ת יהא פטור אטו מי גרע מאזרוק צרור לים ומעתה מתחלה ס"ד דבין רישא בין סיפא מיירי בסתם שנשבע שלא אוכל ול"ק אסיפא מושבע ועומד דאם נשבע שלא אוכל סתם אין לך כולל גדול ומזה וכדמשני לי' סיפא במפרש עדין היה אפשר לומר שנשבע שלא יאכל אוכלין שאינן ראוין וגם נבילות כלל והו"ל שוב כולל אא"כ מ"ט נקט בסיפא נבילות א"ו לאשמעינן דבפרט נבילות מיירי והיינו דמקשה מפ' נבילות נמי נשבע ותירוץ ר"י דכלל עמו שחוטות ומגו דחל אשחוטות חל נמי אנבילות.

תוס' ד"ה בכולל הו"מ למימר וכו' לכאורה יק' תו דהו"ל למנקט גם ברישא נבילות ואמאי נקט אוכלין שאינן ראוים ואי במפרש אוכלין שאינן ראוין שוב הו"ל כולל וחייב אנבילות א"ו רישא בסתם שלא אוכל מיירי ואמרינן דאין כוונתו על כל אוכלין שאינן ראוין בין עפר וכיו"ב בין נבילות ומשום הכי פטור.

גמרא דמוקי לה כד"ה כבר עוררני במה"ק דלמה לא יהא זה כד"ה מתני' סתמא תנן ומתפרשא לן לר"ע בסתם ולרבנן במפרש ונראה דרישא ע"כ לא אתיא לר"ל כר"ע כיון דלר"ע אסר עצמו בכ"ש וכ"ש מותר מה"ת בנבילות ולמה לא יהא חייב אנבילות אלא ש"מ דלא כר"ע

אבל תוס' ע"כ לא משמע להו כן דא"כ לא הוה קשה להו דלוקי כר"ע ובמפרש דעכ"פ רישא דלא כר"ע וצ"ל דמשמע להו נהי דר"ע ס"ל שלא אוכל היינו כ"ש מ"מ מודה דאין דעתו על אוכלין שאינן ראוין בין עפר בין נבילות וצ"ע.

והנה דברי התוס' בתחלה דאח"ש חל שבועה אף שהוא מה"ת נראה סברתם דמאחר דכתב רחמנא כל לרבות ח"ש לאיסר דמקרי אכילה ומ"ש לעונש דלא מקרי אלא ש"מ דמשו"ה מועט רחמנא בהל"מ ח"ש מעונש כי היכא דליחול עלה שבועה ומה"ט קרי לי' הש"ס לעיל ג"כ היתירא דלענין שבועה כהיתירא שויה רחמנא אבל כ"ז לענין אם נשבע לקיים שלא אוכל אבל לאכול לא התירה תורה ולכך פשיטא להו דליתא בהן ואמנם כ"ז בח"ש דאי לאו הולל"מ הוה בכלל אכילה אבל שלא כדרך הנאתן דלא מקרי אכילה ע"כ רק מדרבנן אסור וע"כ איתא בלאו והן דאל"כ כיון דר"ל מודה דאסור מדרבנן מברייתא דכל חלב א"כ שבועתו לא חיילא דליתא בלאו והן אלא ודאי בדרבנן אפילו בהן חייל' שבועה.

אמנם הרמב"ם דקשה לי' קושית תוס' למה לא משני ר"י לטעמא נקט תירוץ ראשון של תוס' ודייק מזה דע"כ גם בהן חיילא ולזה פסק דבח"ש בין שאוכל בין לא אוכל חיילא שבועה וצריך ביאור ונראה דקשה לי' להרמב"ם קושית תוס' ל"ל לר"י סברא דחזי לאצטרופי הרי ילפינן מכל ולכך מפרש הרמב"ם דקושית ר"י מברייתא הכי אזלא ל"ל לברייתא לאתויי לח"ש האי היקש הא בלא"ה בכל איסור ח"ש מותר מה"ת א"ו בכל איסור ח"ש אסור ורק בחלב אצטריך קרא דלא נימא כל שאינו בעונש אינו באזהרה ואמנם באמת מ"ט ח"ש אסור בכל איסור וע"ז קאמר ר"י משום דחזי לאצטרופי וא"כ רק מסברא ח"ש אסור ואין לנו קרא כלל לח"ש שפיר אמרינן דחיילא שבועה בין לקיים בין לבטל. ועכ"פ קשה לד' הרא"ם שהביא המ"ל בה' שבועות דלאכילה הוה כ"ש אלא לעונש אפקי' הלל"מ א"כ האיך חיילא שבועה כיון דאכילה כתיב בהדיא וצ"ע. וכן יקשה מ"ט דרבנן דשבועה שלא אוכל הוה כזית הרי בכל איסור אכילה כ"ש אלא דאתיא הלל"מ למפטרי' ואמאי נימא בשבועת דבעינן כזית.

תוס' ד"ה באיסור הבא מאליו עיין קושי' ולולי דברי' הייתי אומר דר"ל לא קאמר דאין אדם יכול לאסור על עצמו מה שכבר אסרה תורה דאין איסור חל על איסור אבל במוקדשין ועולה דמייתי תוס' דהאיסור עכ"פ הוא כאן שהרי הוא הקדש והוא עולה שפיר מהני לענין קרבן על ידי כולל.

וצריך לבאר לפי פירוש רש"י אמאי הדר בי' הש"ס מסוגיא דלעיל ומוקי רישא וסיפ' בסתם לימא סיפא במפרש וכגון דאמר שלא אוכל אוכלין שאינן ראוין ונבילה ועפר וכיו"ב בכלל ומגו דחל אעפר חל נמי אנבילה וצ"ל דלשון דמתניתין ואכל נבילות משמע אבל לשאר אוכלין שאינן ראוין פטור ואי בנשבע שלא אוכל אוכלין שאינן ראוין אמאי פטור. ועדיין יל"ד דלרש"י האי אלא כדרבא ר"ל רישא אמאי פטור ומסיפא לא ביאר הש"ס מאומה ועיקר חסר מן הספר וצ"ל דסמך הש"ס אדיוקא דד' רבא דדוקא אכל עפר פטור הא אכל נבילות חייב ואמאי משום דמקרי אוכל ש"א דנבילה לאו בכלל אוכלין שאינן ראוין הוא.

ועדין יל"ד למאי דדחי הש"ס ראית רב מרי ש"ה דאחשבי' מעיקרא א"כ למה נקט תנא דמתני' ואכל נבילות וכו' לינקט כמו ברישא ואכל אוכלין שאינן ראוין ויהא הכל בכלל אלא ש"מ דוקא משום דהני רק אריא רביע עליי' וצ"ל דהכי דחה הש"ס דלמא תרתי בעא בנבילה דרק אריא רביע בעא ג"כ אחשבי' מעיקרא ובעפר אפי' אחשבי' מעיקרא.

והנה הרמב"ם הביא לדינא דחוי הש"ס לדרב מרי ונתקשה בדבריו הכ"מ מאחר דקיי"ל כרבא למה הביא הרמב"ם הך דחוי ואני בער ולא אדע מה קשי' לי' הנה הרמב"ם הביא לרישא דמתני' דבשלא אכל סתמא פטור אכל אוכלין שאינן ראוין הן אנבילה הן אעפר כמו שביאר שם בהדיא ומעתה דקשי' אמאי בשבועה שלא אכלתי אמרינן אם אכל דברים שאינן ראוין עבר אשבועתו ולזה תי' הרמב"ם דהתם שאני דמעיקרא אחשבי' אבל בנשבע שלא אוכל ועדין לא אחשבי' אמרינן דלאו אשאינן ראוין נשבע.

גמרא שלא אוכל עפר בכמה ר"ל דנהי דקיי"ל כרבנן דשלא אוכל היינו אכילתה של תורה שהוא כזית דלמא היינו דוקא במידי דשייך בי' אכילה ויע"ל דמדרבא דמשתבע שלא יאכל ש"מ שכבר אכל עפר אולי לרפואה אבל באמת לא אכל רק כל שהוא ומכ"ש נדר.

ויל"ד הא קיי"ל סתם חרמים להחמיר ופירושן להקל א"כ כשיילי' על מה נשבע וי"ל דאם אומר על כזית ודאי מהימנינן לי' אבל אם יאמר כ"ש י"ל דמאחר דבפיו אמר לשון אכילה ואכילה בכזית לא אכפת לן במה שהיה בלבו דמבטא שפתיו כתיב.

גמרא דמתאכיל ע"י תערובת י"ל דמבחר דחרצן לאו בר אכילה הוא לא כשבע אלא שלא יאכל ענבים עם החרצנים וממילא בכזית תליא מלתא. ודע דלמ"ש לעיל במה"ק דנ"מ לענין אם אחר התפיס בשבועתו והנשבע אינו לפנינו ומשו"ה מבעא לן שפיר.

והנה כבר עמדנו ע"ז במה"ק וכי מר"ל אית לן למפשט הרי אנן כר"י קיי"ל ונראה דרב אשי דקאמר פרק גיד הנשה בהדיא דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת ואעפי"כ קרי כאן לח"ש היתירא ש"מ דס"ל דשבועה חל אח"ש והנה בני הישיבה דמקשים מושבע ועומד ע"כ לית להו הך סברא דאהיתירא משתבע דא"כ לא מקשי' מידי דאמרינן דעתי' היה אח"ש ואמנם י"ל דאינהו נמי מספקא להו ובאו למפשט אבעא דרב אשי אמנם ר"י דמתרץ קושיא בכולל ע"כ לית לי' בהיתירא משתבע ונפשט אבעא דרב אשי אמנם עדין היה מקום לומר דהיינו משום דאסור מיהת מה"ת ופשיט מר"ל דסביר' לי' מותר מה"ת ג"כ מודה דלא אמרינן בהיתירא משתבע.

והנה מ"ש תוס' דאין לומר בחרצן דוקא מבעא לי' כוונתם דבחרצן איכא ב' סברות שנתכוין לחצי שיעור חדא משום דחרצן לא שייך בי' אכילה ואידך אהיתרא משתבע אא"כ באמת יקשה מאי מסיק הש"ס דנבילות כחרצן דלמא באמת דוקא בחרצן מבעא לי' לרב אשי ונראה דמקושיא זאת הוכיח הרמב"ם דהא דלא אמרינן אהיתירא משתבע היינו משום דמסתבר להיפך דאאיסור קמשתבע לזרוזי נפשי' ובסברא זאת נדחה ג"כ דנימא בחרצן דוקא מבעא לי' דלא שייך בי' אכילה כיון דאמרי' דמסתמא שבועתו לזרוזי נפשי' ממילא אמרי' דאכזית דעתי' והן הן ד' הרמב"ם דחרצן דעלמא הוה ס' וחרצן לגבי נזיר נפשוט היטב.

בעז"ה ענין המדליק נר חנוכה לשבת חנוכה.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים יא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה