ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
סוגיא דעשה דוחה ל"ת ריש יבמות מהדורא קמא:
יבמות ג ע"ב שיש בו כרת מי דחי ותו ל"ת דדחי מנלן, לכאורה קושיא שנייה הנ"ל להש"ס לאקדומי דילפינן מכלאים בציצית והתם ליכא כרת וא"כ קשה יש בו כרת מנ"ל וכדמסיק הש"ס לקמן בהדיא ואמאי מקדים להקשות כאן תחלה בפשיטות יש בה כרת מנ"ל ונראה דדרך הש"ס להקשות הי' ע"ד דמסקינן בסוף הסוגיא דאיכא למימר מאחר דהוה יבום דבר שהיה בכלל כל העריות ויצא מן הכלל ללמד, ללמד על הכלל כלו יצא דכל העריות הותרו לגבי יבום ולכך אצטריך עליו ולא הי' קשה מידי ואמנם מאחר דילפינן עשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית והוא לאו שאין בו כרת א"כ יבום הו"ל בא לידון בדבר החדש ואי אתה יכול להחזירו לכללו וכו' והיינו דמקשה טעמא דכתיב עליו הא לאו הכי הו"א יבום דוחה כל העריות הי"ת דליכא למימר משום דהוה הי' בכלל ויצא לא היא יבום הו"ל דבר החדש דהי' עשה שיש בו כרת ואנן ילפינן מכלאים בציצית דעשם דוחה ל"ת והתם לא הוה כרת נמצאת דיבום יצא לידון בדבר החדש ואין למידין הימנו.
ד ע"ב אצטריך כדרבא, ויל"ד דעכ"פ גם לרבא מבואר דציצית דחה כלאים מדאמרה תורה סתם ונתנו תכלת על ציצית הכנף וגם פשתים בכלל הכנף וצ"ל דמדגלי רחמנא דצמר ופשתים פוטרים בכל המינים א"כ ע"כ הכנף מין כנף לא מיירי בצמר ופשתים ודלמא היכא דרמי ציצית של פשתן כלאים דחי תכלת.
שם גמרא וכי עבידת צמר לצמר צבעים, ר"ל דלתנא דבי ר' ישמעאל ע"כ כנפי בגדיהם רק צמר ופשתים וכי יהיב פתיל תכלת הו"ל כלאים ושוב ידעינן כלאים בציצית וע"ז משני הש"ס דמקמי דנימא דכלאים בציצית שרי נימא תכלת לאו עמרא כ"א לצבעי' מראה תכלת הן צמר לצמר הן פשתים לפשתים. ועד"ז צריך לפרש ג"כ מאי דקאמר הש"ס לרבנן מנ"ל ר"ל דצמר ופשתים פוטרים בכל המינים וכי נקט ציצית של פשתים לנקוט צבוע תכלת ולא עמרא.
ה ע"א דכתיב ופאת זקנם, כתב רש"י בכהנים כתיב האי קרא ואף דרמי' האי קרא גם אישראל אבל רש"י בא ליישב מה דקאמר הש"ס כהן מצורע אא"כ אברייתא גפי' קשה האי קרא הלא גם אישראל קאי ומכ"ש דקשה מאי דמסיק שאני כהנים ונראה דהש"ס מפרש לברייתא הכי דס"ד לא תרוי האי קרא גם אישראל כ"א בכהנים אגילוח קפיד קרא ובישראל אהשחתה וא"כ י"ל דמצורע ישראל דאינו מוזהר על גילוח מגלח אבל מצורא כהן דמוזהר על הגילוח אסור לגלח לכך נאמר זקנו ולהך ס"ד דבעי למדרש תנא דברייתא שפיר קאמר הש"ס שאני כהנים שריבה בהן הכת' מצות יתירות.
רש"י בד"ה ת"ל ראשו ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא נראה דרש"י בא ליישב בזה דקדוק עצום דע"כ הך ברייתא פליגא אברייתא קמייתא משום דס"ל להאי תנא הקפת כל הראש לא שמי' הקפה וא"כ הו"מ הש"ס למפרך תינח למ"ד לא שמי' הקפה אבל למ"ד שמי' הקפה מנ"ל לזה כתב רש"י דעכ"פ להאי מ"ד שוב מלא תקיפו ילפינן כדלעיל אלא שאינו שוה בכל גם נזיר אינו שוה בכל אלא דאמרינן דלבתר דדרשינן זקנו לא אכפת לן באינו שוה בכל כדקאמר הש"ס דאמרינן אם אין ענין.
שכן ישנו בשאלה, ציין רש"י בסוף שמעתא נ' כוונתו דהנה התוס' בפרק השולח הקשה נזיר שא"ל אל תשתה אל תשתה האיך לוקה הא הוה התראת ספק דאי בעי מתשל ותירוץ דאוקמי' אתקנתא והנה בשמעתין אמרינן דמה"ט דוחה ל"ת ועשה נראה הכוונה דמכיון דעבר אל"ת ודאי מתשל על הנדר דמהיות טוב אל תקרא רע ולמה לא נימא כן גם לענין מלקות וצ"ל דמה"ט הביאו תוס' הך דאל תשתה אל תשתה דכיון דעבר פעם ראשונה ולא נשאל שוב אוקמינן לי' אחזקתו אבל הכא ידחי מתשל אמרינן זה נראה כוונת רש"י. ויל"ד בלשון הגמרא דמקשה ונגמר מנה דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה סברא הוא דמאי אולמא דהך עשה מהך והאיך נוכל למגמר והכי הו"ל להש"ס להקשות האיך עשה דוחה ל"ת ונראה דד' הש"ס בשמעתין כד' ה"ר יוסף איש ירושלים בתוס' קידושין דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ מלקות תו אין כאן דהל"ת נדחה ובעשה יוכל לבחור כרצונו לקיום עשה אחד משתיהם וע"ז פריך ונגמר מנה.
שם ע"ב גדילים, נראה דלאו דלא ידע המקשה דאצטריך למכתב גדילים אלא דקשה ליה למה לא כתבה תורה גדילים בפרשת ציצית וכאן לכתוב ציצית אלא ש"מ משום דאין גדילים שלא קשר ומשום כלאים בציצית כתב כן רחמנא כדאמרינן בעלמא ש"מ קשר העליון דאורייתא וע"ז דחה הש"ס כיון דעכ"פ אצטריך למכתב גדילים תו לא מקרי מופנה.
ויחדו ל"ל, ר"ל כמו כן אף דע"כ אצטריך יחדו דאל"כ נימא דהלבישה אפילו בלא חיבור אסור מדאורייתא מ"מ לא כתבה תורה האי יחדו לעיל בפרשת קדושים ש"מ למדרש יחדו גדילים תעשה לך לכלאים בציצית ולזה עוררני תלמוד אחד ומ"מ דחי הש"ס כיון דאצטריך יחדו לגופי' שוב לא מקרי מופנה.
שם אלא כולה משעטנז נפקא,דברים אלה צריכין ביאור האיך נפקא הרי בעינן לי' לשוע וכו' ועיין רש"י וגם דבריו צריכין ביאור דאפכא הו"ל למימר ונראה כוונת דברי' דה"ק הש"ס דלשוע טוי ונוז הוה סגי בכלאים דמאחר דכתיב בקדושים כלאים שעטנז ש"מ דכלאים היינו שוע טוי ונוז אלא דהוה מפקינן לי' או להוציא מטעות דלא נימא דבצמר ופשתים לא בעינן שוע וכו' ובקדושים בשאר מינים מיירי ובכולהו שייך כלאים אלא דבעינן שוע וכו' ומ"מ בכלאים סגי או דהוה מפקינן לי' לכלאים בציצית וכתב רחמנא בהדיא שעטנז ונדע תרווייהו משעטנז שוע וכו' ומקרא יתירא כלאים בציצית.
שם ל"ת שיש בו כרת מנ"ל, ובמסקנא לקמן אמרינן מכדי ל"ת חמירא מעשה ועשה דוחה אותה מה כי חומרא רבא מה לי חומרא זוטא וצ"ל דהשתא ס"ד באמת דהא דעשה דוחה ל"ת משום דעשה חמירא ושפיר מקשה ל"ת שיש בו כרת מנ"ל ונראה להסביר דיש בעשה חומר מה שאין בל"ת דאלו בל"ת מקמי דעבר עבירה לא ניתן להציל בנפשו בר בע"א גילוי עריות ושפיכת דמים ובעשה עשה סוכה ואומר איני יושב בה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמרינן בכתובות ואמנם לאחר שביטל מ"ע אין עונשין אותו ובל"ת אדרבא מקבל העונש נמצא דעכשיו ס"ל דאמעיקרא דעבר דיינינן ועשה חמור אבל אם הל"ת יש בה כרת ומתחייב בנפשו עליה ודאי ל"ת חמיר ולכה"פ שוין הן ומאי אולמא זה מזה ובמסקנא אמרינן דאבסוף אנו דנין ושפיר אמרינן דל"ת חמור ומאחר דמ"מ עשה דוחה אותה ומה לי חומרא רבא או זוטא.
ומה למילה, הנה לא קאמר מה למילה שיש בה כרת דמילה רק בזמנה דחי שבת ועל בזמנה אין כאן כרת כ"א לאחר שנעשה הערל גדול ולא בדידי' כתיב ונכרתה ואמנם לקמן דבא למילף במה הצד מפסח ומינה שפיר קאמר מה למה הצד שכן מצינו כרת בתרווייהו.
ומשני שנכרתו עלי' י"ג כריתות ויל"ד א"כ אמאי שלא בזמנה אינה דוחה שבת וי"ל בשלמא בזמנה הוה לי' מעוות לא יוכל לתקן משו"ה דוחה אבל כיון דעבר זמנה מה לי היום או מחר ודמי לאפשר לקיים שניהם.
שם תיתי מקשין העולם מכיבוד אב, הא אב שאמר לבנו חלל שבת אינו עושה מעשה עמך קרינן בי' ואין על הבן חיוב לכבדו ונראה דמשו"ה נקט הש"ס שחוט לי בשל לי ליישב קושיא זאת דקרא מיירי שהאב חולה ואין בו סכנה והוא סובר שיש בו סכנה ויבקש מבנו לחלל שבת עליו ובנו שיודע בבירור שאין בו סכנה אסור לשמוע לו וה"ה למאי דמשני במחמר דהיינו בבהמה שיש עליה משא מיירי ג"כ לצורך אביו וע"ד שחוט ובשל. ולענין טומאה ואבידה נבאר אי"ה לפנינו.
ודע דמ"ש רש"י בפסח שמחלל שבת בשחיטה משום דהפשט יוכל להיות בברזי והקטר חלבים זמנו במו"ש.
ו' ע"א לגמר דלא דחי וכ"ת הא כתיב שעטנז לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן.
כתב רש"י באבידה הל"ת לא תוכל להתעלם ר"ל דלאו דא"ל שיעכבנו לעצמו הא הו"ל לא תגזול אלא שאומר שיניחנה במקומה.
היטמא פירש רש"י דאאבידה קאי וכ"ה במשנ' ב"מ שם ועד"ז אין כאן אינו עושה מעשה עמך דסבר עשה דהשבת אבידה דוחה לאו דטומאת כהנים. ובהשבת אבידה כתיב אחיך ואינו עושה מעשה עמי' אינו מחויב בהשבתו וסבר אביו דבעל אבידה זו אינו עושה מעשה עמך ואין כאן מצות השבה והבן יודע שהאב טועה ומחויב בהשבה. ובב"מ שם פריך הש"ס בהשבה פשיטא דהו"ל עשה ול"ת וטומאת כהנים לא מקשה והאיכא ג"כ עשה ול"ת ונראה דכלפי זה מקיים בהשבה עשה ולא תעשה ואין כאן קושיא. ויל"ד אתנא דברייתא גופא קשה מנ"ל למילף משבת דלמא שאני שבת דחמירא ונראה דמסיפא דברייתא דלעיל ילפינן דמאחר דכתיב קרא איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמורו כבר ידעינן דאסור לשמוע לאביו לחלל השבת אני ה' כלכם חייבים בכבודי ל"ל אלא ש"מ דלא תימא דוקא גבי שבת דחמירא קמ"ל הטעם למילף מני' לכל התורה כולה.
עיין בד' רש"י דחמירא משמע מדבריו דלמ"ד לאו דמחמר אין בו כרת ל"ש אמחמר גופי' דחמור כע"א כ"א מאחר דשבת חמירא בכל חמירא אפילו בלאו דמחמר.
ואמנם אי קשה הא קשיא הלא שבת לא תעשה וכמה עשה והאיך ס"ד דעשה דוחה עשה ול"ת ואמאי לא פריך הש"ס כמו לעיל גבי נזיר ונגמר מנה וכ"ת דכבר ידע הש"ס תירוץ דגמ' ב"מ ס"ד הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום א"כ לא מקשה כלל מכבוד אב דס"ד הוקש כבודם ונראה דודאי פשיטא להש"ס דאי נימא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ה"ה דהוקש כבודם לא מהני ואמנם כבר כתבתי לעיל דא"נ אין עשה דוחה ל"ת היינו שאין העשה נדחית אבל הל"ת נדחית ועשה קאי חדא במקום חדא ומאחר דכבוד אב ואם הוקש לכבוד המקום ס"ד דעשה דכיבוד אב ואם קודם ועד"ז אתי שפיר דלא פריך ונגמר מנה.
רש"י להכשר מצוה לכאורה בתורה עיקר המצוה דיבום אלא שאם לא יחפוץ לייבם חולץ ואמאי לא קרי לי' הכשר מצוה ונראה דילפינן מוקראו לו זקני עירו דנותנין לו עצה ההוגנת וממילא גם זו שלא יעבור על ל"ת מקרי עצה ההוגנת.
ודע כדמסקינן מה להנך שכן יש בהן הכשר מצוה גם כלאים בציצית בכלל דע"כ קעבר כלאים אם רוצה להטיל תכלת בטלית של פשתן.
גמרא מאי לאו בונה וסותר יל"ד הא בהדיא תנן בנין ביהמ"ק וכי יש בנין בקרקע שאינו אב מלאכה ונראה דהש"ס בא ליישב דקודם שנבנה המקדש מאי שייך ומקדשי תיראו לזה קאמר דמשכחת לה בבדקי ביהמ"ק דאם רוצה לתקן צריך בנין או סתירה.
והנה למאי דס"ד שפיר הו"ל הכשר מצוה ומאי פריך תו ואמנם רש"י בסוף שמעתין כאן יישב זה וכמ"ש לעיל גבי נזיר דר"ל באם אינו ענין אלא דהשתא פשיטא דקושית הש"ס הי' עד"ז ואמנם כדדחי לי' לא במחמר שוב לא הוה הכשר מצוה ואמנם להכי דחי לי' מהך דטומאה והשבת אבידה וממילא הדרי' לבונה וסותר ושפיר הוה הכשר מצוה ומסיק כדמסיק.
ויל"ד דנהי דאיכא ברייתא אחריתי עכ"פ בריי' קמייתא קשה לן עדיין ונראה דפירוש הסוגיא עד"ז דחדא ברייתא שייכא בחברתה דאי הוה אמרינן וממקדשי תיראו שיהא מורא ממקדש ממש א"כ הושוה גם מקדש לכבוד המקום כדאמרינן בב"מ לענין כבוד או"א לזה קאמר תנא דברייתא דלא תטעי דבנין בית המקדש דוחה שבת משום דכתיב וממקדשי תיראו וקשה למה באמת לא נימא דהושו' מקדש לכבוד המקום וע"ז תירוץ ברייתא דאדרבא אפכא קאמר קרא אתה והמקדש חייבין בכבוד.
לחלק יצאה, עיין רש"י ועיין שבת ע' ע"א וע"ב וד' רש"י צע"ג ולזה נראה דרש"י בשמעתין גרס כגירסת תוס' כלל גדול ע' ע"א ולא קשה מידי.
וכי יהי' באיש חטא והומת נראה דנקט תנא האי קרא דמשמע מני' כיון שנגמר בו משפט מות והומת אין מענין דינו של זה ומה"ט נראה פירושו דאפילו בשבת משא"כ מחייבי מיתות עצמן לא ס"ד דדחו שבת דהרי אפשר לקיים שניהם ומהי"ת ידחה שבת אלא כדאמרן
והנה יל"ד הא בשבת לא היו יושבין בלשכת הגזית ואיך נאמר שגמרו הדין השיב תלמיד אחד היינו מה"ט גופא הואיל ולא דחי שבת אבל אי לא כתב קרא היו יושבין וגומרין בשבת.
ומה אני מקיים מחלליה מות יומת נראה דה"ק ל"ל קרא הא כתיב מחלליה מות יומת והאיך דמשום דינו של זה הבי"ד יחללו וע"ז קאמר דהייתי אומר במקום עינוי הדין לא נאמר מחלליה וכו'.
רש"י ד"ה ר"נ היא לכאורה דברי רש"י סותרין פירושו לעיל בלחלק אמנם גם כרת בכלל סקילה והא דנקט רש"י משום דעל ל"ת שיש בו כרת אנו דנין.
ויל"ד הא לר"י איכא נמי נטילת נשמה שהיא אב מלאכה ונראה דקושית הש"ס היה כיון דעכ"פ הבערה עצמה אינה בכלל ל"ת שיש בו כרת למה נקטה תורה האי קרא דבכל מושבותיכם כאן הו"ל למנקט בשאר מיתת בי"ד וע"ז משני דבהך הבערה איכא אב מלאכה.
וצ"ע מכאן ע"ד תוס' פרק האורג שכתב דלאו לבישול פתילה אנו דנין כ"א אמצות מיתת בי"ד הדרי' קושית הש"ס לדוכתא אליבא דר' יוסי וצ"ל דפירוש דברי הש"ס דבאמת אמר בפרק במה מדליקין דפוטר בכולן חוץ מן הפתילה ומפרש שם דר"י ע"כ עדיפא מדר"י דלדידי' בעינן סותר ע"מ לבנות וא"כ קשה גם לדידי' קרא דהבערה הא הוה מקלקל וע"כ צ"ל כתי' אליבא דר"י דבישול פתילה לצורך מיתת בי"ד מתקן הוה.
תוס' ד"ה ותכלת נראה דלתרץ קושית תוס' בסמוך דלא נימא אצביעה קאי קאמר הש"ס ותכלת עמרא.
לעיל ד' ע"ב תוס' ד"ה דאפילו בסו"ד ודוקא במקום תכלת דבריהם צע"ג דלפי"ז האיך ילפינן לפשתים לצמר מצמר לפשתים התם ה"ט דבעינן צמר וע"כ הוה כלאים ומה לי אם הלבן גם כן כלאים או לא אבל פשתים לצמר מהי"ת וכי תימא דמיירי שאין לו לבן אלא של פשתים א"כ קשה עכ"פ מאי מגו דמגו דנקטו תוס'.
ה ע"ב תוס' ד"ה ואכתי מאי פריך באביו א"ל היטמא ונראה דלפירוש רש"י דהאב משום השבת אבידה אומר כן וכן מוכח דאל"כ מאי ענין זה בפרק אלו מציאות א"כ שוב סמיך אדמינא במקום איסורא כמ"ש תוס' לעיל.
שם ע"ב תוס' ד"ה טעמא הואיל והוקש צ"ע הרי כתב לעיל דשאני שבת הואיל והמוחלבו כופר במעשה בראשית ואפשר סברת תוס' דהיקש שאני דאין היקש למחצה וצ"ע.
באו"ד וא"ת וכיון דהשתא צע"ג למה הוצרכו תוס' לזה הא בכמה מקומות כתב תוס' דשבת עשה ול"ת וא"כ אי ס"ד דכחו"א דחי שבת א"כ ש"מ דעשה דוחה ל"ת ועשה ונראה ד' תוס' בנבחר תחלה דבפרק במה מ' ובריש ביצה שנחלקו אמוראים טעמא מאי אין שורפין קדשים ביו"ט וטעמא מאי אין כיסוי דם דוחה יו"ט עד דמסקי רב אשי יו"ט עשה ול"ת ואין עשה וגו' ואטו הני אמוראי לא ידעי להא מלתא אלא ודאי דמשמע להו דבכלל עשה הוא רק קום ועשה אבל עשה שהיא בשוב ואל תעשה אינה בכלל עשה ומשו"ה לא השיב להו שבתון עשה ורב אשי פליג לבסוף נמצא די"ל סוגי' דהכא סברא כאינך אמוראי דבין שבת בין יו"ט לא מקרי ל"ת ועשה.
ו ע"א תוס' ד"ה נגמר מהכא וא"ת לכאורה ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת אלא דמ"מ לא אצטריך עליה דל"ת שיש בה כרת לא ילפינן ומעתה בשלמא אי אמרינן דהפסוק בשבת בא לגלות דבשבת לא דחי הא בעלמא אפילו יש בה כרת דחי היינו אצטריך עליה דביבום אינו דוחה משא"כ אי נוקי קרא בלאו דמחמר א"כ לא אצטריך כלל לאשמעינן דבעלמא דחי משום דילפינן מכלאים ועלי' ג"כ לא אצטריך וזה הי' כוונת המקשה מתחלה דמוקי לה בשחיטה ובישול והתרצן לא הבין כוונתו והקשה דלמא בלאו דמחמר וביאר לי' המקשה א"כ נגמר מכה וכלאים בציצית ל"ל ומסיק וכ"ת וכו'.
תוס' ד"ה שכן הכשר בסוה"ד ומחמר ר"י בא ליישב דתינח דמקרי הכשר מצוה שחוט ובשל או אל תחזיר אבל היטמא מאי הכשר מצוה איכא וע"ז כתבו מה שכתבו.