אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים יא סוגיא דמקלקל בחבורה מה"ב

ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט

סוגיא דמקלקל בחבורה מה"ב

סוגיא דמקלקל בחבורה לשבועות תר"נ שובת פי"ג.

ז"ל הרמב"ם פ"ח מהלכות שבת ה"ז וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם שיצא מן החבורה אבל אם נתכוין להזיק בלבד הוא פטור מפני שהוא מקלקל ואינו חייב עד שיהא בדם כגרוגרת ונתקשיתי מאד הרי כ' הרמב"ם ה"ט אפילו נצרר הדם אע"פ שלא יצא חייב וכה"ג מאן יוכל לשער כגרוגרת ונראה דד' הרמב"ם כפי' שני ברש"י ריש פרק שמנה שרצים דבנצרר הדם חייב משום צובע ובצביעה אפי' אכ"ש מיחייב. וכתב עוד ה"ח בד"א בחובל בבהמה חיה ועוף וכיוצא בהם אבל החובל בחבירו אעפ"י שנתכוין להזיק חייב שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואעפ"י שא"צ לדם שהוציא חייב וכתב ה"ה פי' ד' רבינו הוא לחייב אף בחובל בבהמת חבירו דרך נקמה אעפ"י שא"צ לדם ויל"ד א"כ למה כתב בד"א בבהמה וכו' מאחר דאין חילוק ביניהם ונראה דהנה המפרשים הקשו ע"ד הרמב"ם שכתב דחובל חייב משום מפרק הא מפרק תולדות דש וקיי"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע ע' כ"מ ותי' ה"ה דהרמב"ם ס"ל דגם בהמות חיות ועופות מקרי גיד"ק כדאשכחן במע"ש וקשה הא תינח בהמה וכיו"ב אבל אדם לא מצינו שיהא נקרא גיד"ק א"ו באמת באדם אין חובל חייב עד שיתכוין לנקמה דמתקן אצל יצרו וכמ"ש הזה ומעתה זה תו"ד הרמב"ם בד"א דחובל חייב משום מפרק בבהמה וכיו"ב ושם בעינן צריך לדם אבל באדם חייב בנתכוין להזיק לנקמה ג"כ א"צ למפרק ולא בעי הוצאות דם כלל,

ויל"ד לד' הרמב"ם ל"ל לתרץ בחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו למה לא משני דמיירי במתכוין להזיק לנקמה ונראה דמאחר שכתב הרמב"ם דמה"ט חייב משום דהו"ל מתקן אצל יצרו א"כ אינו ענין למקלקלין א"נ י"ל דבשלמא חובל באדם דרכו בכך שיעשה כן לנקמה אבל תנא סתמא תני חוץ מחובל משמע אפילו חובל בבהמה וכיו"ב והתם אין דרך לעשות כן לנקמה דאם אדם חטא בהמה מה חטאה וכן מבעיר משמע סתמא אפילו בגדיש שלו וע"כ צריך לאפרו ויש לפרש עד"ז ל' הרמב"ם שהצענו וה"ק בד"א דבעינן דוקא צריך לדם בבהמה וכיו"ב דאין דרך לחבול בהם לנקמה אבל אדם שדרך לחבול בו לנקמה חייב עכ"פ. אמנם אי קשה ע"ד הרמב"ם הא קשיא דבירושלמי ס"פ המניח אפלגי בר פדיי' ור' יוחנן בר פדיי' ס"ל אפילו אין צריך לאפרו חייב מיתה ור"י קאמר דבעינן צריך לאפרו ומקשה עלי' דר"י הרי תנן חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו ושורו צריך לאפרו בתמי' כך פי' הרמב"ן בספר אוצר נחמד על מסכ' שבת ד' הירושלמי אלא שהביא תי' על קושיא זאת דהו"ל כחייבי מיתות שוגגין שפטורין עיי"ש לא זכיתי ע"ע למצוא נוסחא זאת בירושלמי ובספר פני משה מפ' דבאמת שורו כה"ג מיירי שהדליק הגדיש להתגלגל באפר ודבריו תמוהים אטו השור דעת יש בו שאם ידליק הגדיש יעשה אפר, ועוררני צורבא מרבנן דכוונת פני משה ע"ד הגמ' ב"ק ל"ה דמקשה הש"ס כי קושיין ומי איכא כה"ג ומשני אין וממתי מעשה אבל אין הדעת סובל דאם הירושלמי כוון לאותו מעשה דהוה שתיק מניי' והתימא על הרמב"ן שלא הזכיר סוגיא דב"ק שד' הירושלמי בכלל. והנה לד' הרמב"ם קשה טובא מאחר שכל דבעושה לנקמה חייב א"כ מאי מקשה הש"ס הכא בעושה לנקמה מיירי כסתמא דהחובל בחבירו וכן הקשה במראה הפנים שם ונראה דאדרבא מד' הירושלמי הזה לעד הרמב"ם לדינו דק"ל מ"ט דבר פדיי' דלא בעינן צריך לאפרו והרי כה"ג גם ר"ש לכאורה מודה מטעם משאצ"ל כדאמרינן פרק הנחנקין גבי מחט של יד ליטול בה את הקוץ דמשאצ"ל אפילו במקלקל בחבורה פטור לר"ש א"ו פלוגתא דבר פדיי' ור"י בהא דבר פדיי' ס"ל דבמתני' שעושה לנקמה ונתקן יצרו בכך לא מקרי מקלקל וא"צ לאפרו ור"י לית לי' הך סברא וכדאמר בש"ס דידן סתמא את"ל משנה בצריך לכלבו ולאפרו ואמנם אתותב ר"י ממתני' דאטו שור לאפרו צריך וממילא הלכה כבן פדיי' והן הן דברי הרמב"ם בין בחובל בין במבעיר ועתה נקוה בע"ה להביא ראיות לד' הרמב' ראשונה יל"ד מאי מקשה הש"ס עלי' דר' אבהו ממתני' דכל המקלקלין ליקשי מתני' דידן ותרתי מתני' שהביא רש"י מב"ק אהדדי א"ו מהתם לא קשה לן כלל דהתם בעושה לנקמה מיירי ושם לא הוה מקלקל כ"א מתקן אצל יצרו. הא חדא ותו קשה לד' שאר מפ' מה זה דקאמר ר"י לר' אבהו פוק תני לברא חובל ומבעיר אינו משנה הא תרווייהו משניות גדולות נינהו בב"ק אבל לד' הרמב' א"ש דמהתם אין ראי' דמיירי בעושה לנקמה ולא הוה מקלקל אלא מתקן. ועד"ז צ"ל דש"ס דידן פליג עם הירושלמי הנ"ל ע"ד שכתב דר"י דירושלמי לית לי' הך סברא, ואמנם רש"י שמיאן בד' הרוב' היינו לשיטתו לעיל דכדפריך הש"ס וכה"ג מי שרי וחזר בו מקורע בחמתו ומסיק דכל קורע בחמתו פטור ומ"מ יש לתרץ בזה קושית תוס' על רש"י דאטו משום דר"י כר"י ס"ל משתיק למאן דסבר כר"ש לא היא כ"א אדרבא ר"י הבין דר"א אית לי' דקורע בחמתו חייב משום דמתקן אצל יצרו וסבר דה"ה בחובל ומבעיר דמתני' ב"ק מה"ט חייב ואמנם אנן דאינן לעיל הך דקורע בחמתו מדאמר ר"י שהוא כאלו עע"ז והיינו דאמר ר"י פוק תני לברא חובל ומבעיר אינו משנה כדסלקא דעתך ואת"ל משנה דב"ק התם בצריך לכלבו ולאפרו ומתורץ בזה מה שהקשינו במה"ק למה שבק רש"י מתני' דשמנה שרצים דמכלתין ונקט מתני' דב"ק דרש"י בא ליישב הפלפול בין ר"א ור"י ומייתי ראי' מזה לפירושו לעיל דהדרי' מקורע בחמתו. אמכם קושית זאת בלא"ה יש ליישב דרש"י כתב לקמן במתני' דשמונה שרצים ב' פירושים ובפירוש ב' דהוא פי' רש"י עצמו לקמן הטעם משום צובע אין ראי' כלל מהתם. ועד"ז מיושב ג"כ לד' רש"י מדוע לא הקשה הש"ס מתני' אהדדי דידע הש"ס דאיכא לתרוצי כדתרצינן לעיל מקורע בחמתו אמנם השתא מקשה הש"ס מדקאמר ר' אבהו כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"כ ס"ל לר' אבהו דחובל ומבעיר מקלקל הוא ואי טעמי' משום מתקן אצל יצרו לאו היינו מקלקל ואי הוה מקלקל והא תנן כל המקלקלין פטורין. ועי"ל דמשמע להש"ס דקאי גם אחובל בבהמה וכיוצ' ובמבעיר בדידי' והוה מקלקל גמור. אמנם אי ק' ק' לד' תוס' האיך קאמר ר"י על משנה מפורשת אינה משנה ונ' לתרץ בעי ד' הירושלמי הנ"ל וה"ק ר"י אנא ידענא דכוונת ברייתא זאת דחוץ מחובל ומבעיר הוא ממתני' דחובל ומבעיר דב"ק ואני אומר דאינה משנה דאת"ל משנה ע"כ מיירי בצריך לכלבו או לאפרו ואפרו אטו שור לאפרו צריך וממילא גם חובל ליתא.

וכתב רש"י בצריך לכלבו ומתקן אצל כלב ועל אפרו לא כתב מידי ונראה כוונתו דאפרו מאחר דבלא הבערה אי אפשר להגיע לאפר והוא לאפר צריך ודאי מקרי מתקן ולא מקלקל אבל בצריך לכלבו צריך לומר נהי דמקלקל אצל הנחבל מתקן אצל הכלב וא"כ ה"ק הש"ס מאי קשיא לך דתנן כל המקלקלין פטורין הרי תנן דמקלקל על מנת לתקן חייב ודכוותא מיירי ואמנם בחובל לכלבו דחשוב כמתקן ותנן שיעורו כמתקן והן הן ד' הרמב"ם דבעינן כגרוגרות.

ועמד הד"א ע"ד תוס' מ"ט לא הקשה כאן ארש"י הא במקלקל גופא פטר ר"ש משאצ"ל ונדחק ונעורר תחלה על מה שיש להבין מד' הרמב"ן בס' אוצר נחמד כאן דיש להקשות אד' רש"י מאי צריך ר"ש למילף ממילה לילף משוחט דהוה ג"כ מקלקל והתיקון לא מהני דהוה מה שאצ"ל א"ו מקלקל חייב בחבורה ואמנם הא בחובל לכלבו הנחבל נשאר מקולקל משא"כ בשוחט נהי דבהמה נתקלקלה אבל הבשר ראוי עי"ז לאכילה ומה"ט לא פריך הש"ס פסחים פרק אלו דברים שם עלי' דר"י כ"א משחיטה שאינה מתרת באכילה דבמתרת כיון דאצטריך הבשר מתקן הוא ולא מקלקל אבל במחט ליטול את הקוץ דאיהו לחבלה לא נתכוין אלא דהוה פ"ר אמנם כל פסיק רישא דלא ניחא לי' הו"ל משא"צ ופטור עלי' משא"כ בחובל בחבירו בנתכוין לקלקל ס"ל לר"ש דעכ"פ חייב.

והנה בספר כתב סופר על התורה פר' תזריע הביא קושיא עצומה בשם מרן הגאון חתם סופר דמאחר דילפינן מהאי קרא דבשר דאפי' מילה בבהרת ימול שפיר אצטריך קרא דאפילו בשבת ימול למילה בצרעת אף דהוה מתקן ועדין מקלקל בחבורה מנ"ל ונראה דאי ס"ד חוץ ממילה בצרעת אין סברא שלא לימול בשבת א"כ בשר למה לי הא מדאצטריך קרא דמילה דוחה שבת ע"כ מוכח דמילה דוחה צרעת דאי לא"ה קרא למילה ל"ל אלא ש"מ מדכתב בשר לבהרת וביום שדוחה שבת ש"מ דמילה גופי' אצטריך לאשמעינן דמקלקל בחבורה חייב.

אמנם אי קשה הא קשיא למאי דמסקינן פרק הנחנקין דבמשאצ"ל מודה ר"ש דמקלקל פטור וא"כ במילה מאי צריך לגופה שייך גבי חבלה אטו לדם הוא צריך ונראה בנבאר תחלה פלוגתא ר"ש ור"י דלכאורה שפיר קאמר ר' יהודא מה לי לתקן כלי או גברא ונראה דר' יהודה גופי' קאמר בשבת שם דמערלתו ממעטינן דאין מלין נולד מהול בשבת ובח"ד פשיטא דמלין אותו בחול משום דהוה ספק ערלה כבוש וקשה א"כ בשבת ג"כ לימהלי' ממ"נ אי הוה ערלה כבושה הרי דוחה ואי לא הוה הרי לא תיקן מאומה אלא ש"מ דאין הטעם משום תיקון כ"א גם מקלקל בחבורה ושפיר קאמר ר"ש ואמנם ר"א הקפר קאמר שם דלבי"ש כיון דבעינן שצריך להטיף ממנו דם ברית דוחה גם שבת ומעתה שפיר אצטריך קרא אפילו היכא דאינו מתקן גברא כה"ג שנולד מהול דגברא מתוקן וח"ד דלהטיף דם ברית ג"כ דוחה כבי"ש אליבא דר"א הקפר קמ"ל דכיון דלא צריך תיקון גברא אינו דוחה שבת ומ"מ שמעינן מזה דהטפת דם ברית מצוה היא ובחול חייב להטיף ובשבת אסור ומעתה לר"י משמע לי' דכיון דאתיקון גברא קפיד קרא ש"מ דמשום התיקון אתא לאשמעינן דדוחה שבת ולר"ש פליג שם דשמעתין עם ש"ס דסנהדרין דבסנהדרין ס"ל דר"ש כר"א הקפר ואצטריך קרא דאין הטפת דם ברית דוחה שבת אבל לעולם צריך להטיף ממנו דם ברית ושפיר הוה מקלקל בחבורה ולא הוה משאצ"ל דהרי לדם הוא צריך וש"ס דשמעתין ס"ל דר"ש יליף ממילה משום דמשמע לי' דנולד מהול אין מוהלין בשבת משום דאין ספק מילה דוחה שבת וקשה לימהלי' ממ"נ וכמ"ש לעיל אלא ש"מ דמקלקל בחבורה חייב אפי' בשאצ"ל וזה הי' ד' ר' אבהו לד' רש"י.

ועתה נבאר בע"ה פלוגתת ר"י ור"ש בהבערה דהנה מקרא דלא תבערו ילפינן דאין שריפת בת כהן דוחה שבת ומגזי"ש דבכל מושבותיכם ילפינן שוב דה"ה לכל ד' מיתות ב"ד שאינן דוחין שבת ואי ס"ד דשריפת בת כהן אסרה תורה משום תיקון פתילה למה לי קרא דלא תבערו ואצטריך בתר הכי גזי"ש לד' מיתות לכתוב קרא בא' מד' מיתות ושפיר נדע בת כהן מכ"ש אלא ש"מ דהבערה להא גופא אצטריך לאשמעינן דמקלקל בהבערה חייב ואמנם שלא יאמרו דמשום תיקון פתילה נאסר אצטריך גזי"ש לד' מיתות ואמנם לר' יהודה לא קשי' לי' הך קושיא דבאמת תרתי קראי אצטריך לגופייהו קרא דלא תבערו להתיר מדורת המוקד וסיד דהבערת שריפ' בת כהן דהוה ג"כ מצוה שרי לזה אצטריך בכל מושבותיכם וכיון דאצטריך קרא דפ' מסעי דסנהדרין נוהגת בח"ל אלא דכם לא אצטריך משא"כ מושבותיכם דשבת אצטריך כם וכמ"ש תוס' כ' תורה גם בסנהדרין מושבותיכם בכם לגזי"ש ושפיר ידעינן לארבע מיתות ב"ד אבל לעולם מקלקל בחבורה פטור.

והנה כבר עוררנו במה"ק מאחר דר"ש ס"ל דמקלקל בחבורה חייב והיינו משום נטילת נשמה א"כ מנ"ל דשריפת בת כהן אסורה משום דמקלקל בהבערה דלמא משום נטילת נשמה הוא דאסורה וצ"ל א"כ גזי"ש דמושבותיכם ל"ל אלא דס"ד רציחה דוחה שבת מק"ו שדוחה את העבודה ומבת כהן לא נילף דנימא משום מקלקל בהבערה הוא דמחייב והבערה הוא דאינו דוחה אבל שאר רציחת ב"ד דוחה וש"מ מקלקל בהבערה חייב.

תוס' ד"ה דאמר רב אשי נראה כוונתם דלא נימא דרב אשי פליגא אדר' יוחנן דלשטת תוס' ר"י כר"ש ס"ל

תוס' ד"ה מה לי לבשל וא"כ יפלו קושית תוס' אד' רש"י דבישול פתילה גופא התיקון ונראה ד' רש"י מאחר דגמירא לן גזי"ש מושבותיכם למילף ד' מיתות מבת כהן וא"כ למה לא כ' תורה האיסור בשאר מיתות א"ו בא הכתוב לאשמעינן אגב אורחא דהבערת פתילה תיקון הוה ודלא נימא א"כ בת כהן דוקא בא גזי"ש ללמד וממילא ידעינן דאפי' אם הפתילה מתוקנת מע"ש אסרה תורה ולר"ש שוב אצטריך בת כהן למקלקל בהבערה ומגזי"ש ילפינן דהמיתה עצמה אפי' בלא הבערה אסורה.

ועד"ז פלוגתייהו לפירש התוס' ר"ש דאית לי' מקלקל בחבורה חייב ולא אצטריך גזי"ש כ"א לאפוקי מק"ו דרציחה דוחה שבת ומ"מ כתבה תורה הבערה לאשמעינן דגם בהבערה מקלקל חייב ולר' יהודה דלית מקלקל בחבורה חייב ומ"מ אסרה תורה ע"כ משום דרציחת מצוה תיקון מקרי ומדידעינן דתיקון אקרי שוב אמרינן דגם הבערת בת כהן מה"ט אסורה דהוה הבערה לצורך תיקון וכיון דידעינן דהבערה מה"ט אסורה משום דהוה קלקול לצורך תיקון שפיר ילפינן לד' מיתות ב"ד מבת כהן והא בהא תליא לר"ש מקלקל בחבורה, חייב וממילא לא נחתא למימר דרציחת מצוה תיקון הוה וע"כ הבערה ג"כ אסורה אפילו במקלקל ולר"י הבערה אסורה משום דלצורך תיקון הוא וממילא ילפינן כל ד' מיתות ב"ד דלאו מקלקל ננהו משום דרציחה גופא תיקון הוא.

והנה בב"ק ל"ד ע"ב עלה דמתני' שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב לשלם והוא פטור מייתי הש"ס הך דר' אבהו ור' יוחנן ומקשה הא קתני אדם דומיא דשורו ובשורו מאי צריך לאפרו שייך ומשני בשור פקח ולקמן בהחובל בחבירו בשבת פטור לא משתעי הש"ס מידי וזה ראי' לד' הרמב"ם דסתם חובל בחבירו הוא לנקמה וחייב ובהדליק גדיש אף דמצי ג"כ לאוקמי כה"ג י"ל דמלבד דלא נזכר חבירו במתני' י"ל דלהכי לא מוקמי לה הכי משום אדם דומיא דשור ובשור ליכא שם נקמה וע"ז מקש' הש"ס והא השתא נמי ל"ש אדם דומיא ומשני דמ"מ שייך ואמנם חובל וצריך לכלבו דקאמר ר"י טעמא אחרינא אית בי' וכמ"ש לעיל דתנא תני כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל וע"כ מיירי בחובל שהוא מקלקל ואי לנקמה מ"ט חייב משום דמתקן הוא משא"כ בצריך לכלבו או לאפרו מקלקל הוא שלא ע"מ לתקן ואמנם עכ"פ הש"ס אצטריך לשנויו צריך לאפרו משום דומיא דשור אבל הרמב"ם כתב דמיירי בפשיט דמיירי במדליק גדושו של חבירו לנקמה וחייב משום מתקן. ותימא על הרמב"ן שהביא השו"ט מהירושלמי ולא הזכיר הסוגיא בש"ס דידן בב"ק.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים יא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה