ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
סוגיא דבין חוששין מהדורא בתרא.
מתניתין ריש מכלתין כל מקום שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה יל"ד פשיטא מהי"ת יהא צריך בשלמא לדברי הרמב"ם פ"ב מחו"מ דמתניתין דלקמן דאין חוששין שמא גררה חולדה ממקום למקום ר"ל ממקום שמכניסין למקום שאין מכניסין בו חמץ תנא תנא והדר מפרש כלומר הא דתנן מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה לא תקשה לך פשיטא אימא לך דאשמעינן תנא דאין חוששין שמא גררה חולדה ממקום שמכניסין חמץ למקום שאין מכניסין אבל לד' תוס' דאי לאו דתני סיפא הייתי אומר דרישא במקום שאין חולדה וברדלס יכולין להלך תקשה האיך מצי למטעי דא"כ משנה יתירה היא ופשיטא דלמאי ניחוש ונראה דמאחר דהאי כל מקום אתי לאתויי אוצרות יין ושמן ואמנם במסתפק גם אלו צריכין בדיקה ס"ד דמשום לא תחלק בין אוצר לאוצר כולהו צריכין בדיקה קמ"ל.
אבל אי קשה הא קשה לתירוץ תוס' אמאי לא תנן ולמה אמרו שתי שורות במרתף מקום שחולדה וברדלס יכולין להלך ומדלא תנן הכי ש"מ דלא בהא תליא והדרא קושית תוס' לדוכתא ונראה דלרבותא נקט מקום שמכניסין דאי תני מקום שחולדה וברדלס יכולין להלך הייתי אומר התם דליכא אלא חשש בעלמא סגי בבדיקת שתי שורות אבל הכניסו בו חמץ צריך לבדוק כל המרתף קמ"ל דגם כה"ג סגי בב' שורות.
מתניתין אין חוששין עיין רש"י שבק רש"י לפרש מבית לבית ופירש לן מהו ממקום למקום כתב המג"א סימן תל"ח בשם ב"ח דמבית לבית היינו מחדר לחדר וע"כ צריך לומר כן דהרי הכריח רש"י דמחצר לחצר דתנן ר"ל בתים שבחצר וא"כ מבית לבית היינו מחדר לחדר וגילה לן רש"י דרישא חדא תנן אם בדק חדר אחד אין צריך לחוש שמא גררה חולדה מהחדר שלא נבדק לחדר שנבדק ויהא צריך לבדוק ע"י ד' בני אדם ד' זויות דא"כ גם מחצר לחצר ומעיר לעיר ואין לדבר סוף.
והנה מתניתין דתנן אין חוששין יקשה כיון דעביד מאי דהו"ל למעבד ונהי"ת נחוש לחולדה וי"ל לד' הרמב"ם קאי מתני' אמתני' דלעיל דכ"מ שאין מכניסין בו חמץ א"צ בדיקה ואמאי לא נחוש דלמא במשך השנה גררה קמ"ל דאין חוששין ולדברי רש"י וסייעתי' צ"ל דקאי אסיפא אף דתנן לקמן יניחנו בצנעא שלא יהא צריך בדיקה אחריו מ"מ בשעת בדיקה אין חוששין. ומה שמשייר פירש רש"י אחר הבדיקה והקשה הב"ח דאדרבה קודם הבדיקה הו"ל לפרש שמשייר לאכילה ונראה דקודם הבדיקה ל"ש ומה שמשייר דאכתי אינו יודע כמה חמץ יש לו בבית וא"כ הו"ל למתני מה שרוצה לשייר אם לא ימצא יותר אבל לאחר הבדיקה שייך מה שמשייר.
והנה במה"ק כתבתי דלאביי ניחא דמשייר לה עד לקמן אבל לרבא קשה וי"ל דאפילו לשטת רש"י עכ"פ מיירי לאחר זמן ואז אין שייך ביטול וקמ"ל כיון דלא שייך ביטול א"כ הבדיקה מדאורייתא צריך לבדוק שמא גררה חולדה ומ"מ מקשה הש"ס אמתני' דסתים ותנא אין חוששין משמע אפילו אי לא ביטול נמי אין חוששין ומ"ש מלאחר זמן אי'.
וכי חולדה נביאה כ"כ במה"ק ביאור ד' רבא אמנם למ"ש תוס' א"ש טפי כיון דגם אביי קאמר בי"ג לא משיירא וקשה הא יוכל להתרמות שגם בי"ג לא הי' פת מצוי כ"א זאת ששייר וא"כ לחלוק בי"ג גופא וע"כ אתה אומר דדוקא בי"ד משיירא משום דלא יאפו עד הערב וקשה וכי חולדה נביאה היא.
מחצר כתב רש"י דר"ל דבתים שבחצר ונראה דהביאו לזה דאי חצר כפשוטו א"כ מעיר לעיר נמי כפשוטו וזה אין סברא כלל דנחוש שהביאה חולדה חמץ מעיר אחרת א"ו ר"ל חצירי העיר מחצר זה לחצר זה ומחצר לחצר הפירוש מבית שבחצר זה לבית שבחצר זה.
והנה מה דמיאן אביי בתירוץ דרבא נראה דק' לי' א"כ מתני' בתרא מאי קמ"ל דחזינן דשקל צריך בדיקה הרי מרישא שמעינן ורבא משמע לי' דס"ד רישא דבשעת בדיקה מיירי היינו קודם ביטול דבדיקה דאורייתא אבל סיפא דלאחר ביטול מיירי וא"כ אדרבנן דיינינן אפילו בחזינן דשקל סמכנן אאכלתי' קמ"ל.
גמרא כיצד יעשה לשון כיצד יעשה צריך פי' ונראה דה"ק דקודם הבדיקה כבר בירך על ביעור חמץ והאיך משייר מזה לאכילתו ואמנם מה שיאכל לא קשה דהיינו ביאורו כמ"ש הרז"ה בחמץ לפני זמנו לר"ש דמאכיל לבהמתו היינו תשביתו אבל אם תבא חולדה בפנינו מה יהא וקאמר יניחנו בצנעא שלא תבא חולדה.
והנה רב מרי מיאן ג"כ בתירוץ דרבא דלרבא מתניתין עצה טובה קמ"ל וקאמר רב מרי גזירה שמא יניח עשר ה"פ מכח דתנן אין חוששין שמא גררה חולדה איכא למגזר פעמים שידע שהניח עשר ולא מצא אלא תשע ויסמוך ג"כ דאין חוששין שמא גוררין ולזה תנן יניחנו בצנעא דלא ליתי לידי טעות ומכשול.
גמרא טעמא דלא חזינא עיין רש"א ולכאורה נראה בניישב תחלה קושית רש"א לקמן מאי מקשה הש"ס ממדורות הגוים דרבנן אחמץ דאורייתא דהרי כתב תוס' ד"ה כדי שתהא דמתני' בלא ביטול מיירי ונבאר תחלה כוונת תוס' דהרי במתני' קתני אין חוששין מעיר לעיר שאין לדבר סוף וא"כ גם מעיר לעיר אי חזינן דשקל חיישינן והתם חמץ דלאו דידי' הוא ולא מהני ביטול והו"ל כקודם ביטול אמנם רישא בחמץ דידי' מיירי וכיון שכל הבודק מבטל הו"ל ג"כ דרבנן ודמי לדורות הגוים מאי אמרת דלמא עכ"פ קודם ביטול מיירי תינח רישא סיפא דמיירי לאחר בדיקה ובחמץ דידי' מא"ל.
הנה במה"ק הנחנו בצ"ע למה צריך מ' יום דלמא מיד לאחר שנכנס לדירתו הפילה ולע"ע נראה דבאמת קיי"ל רוב נשים מתעברות יולדות ורק מיעוט מפילות אלא דגזרו משום דהוה מיעוט המצוי כמו רוב ה"ה מעשרין ובכ"ז גזרו על דמאי וכן ה"נ אבל דניחוש שהאשה שהביא לביתו מיד ביום ב' או ג' וכיו"ב הפילה תו לא מקרי מיעוט המצוי.
רש"י ד"ה האי מאי דהתם חששא בעלמא בא ליישב קושית תוס' ד"ה ואת"ל הא בס' טומאה ברה"י לימא ס"ס לזה כתב רש"י דאין זה ספק כ"א חששא בעלמא ותדע דאי הוה ספק א"כ מדאורייתא טמא והאיך שנו בתוספתא דאין מדורות הגוים בחו"ל אמנם תוס' הסבירו הענין ע"ד אחר דספק ביאה אפילו ברה"י טהור ומ"מ לא ניחא להו בהאי תירוץ וכתבו בתירוץ בתרא דספק הרגיל שאני וכבר עוררנו לעיל דאטו ספקות וספקי ספקות לאו ספק הרגיל ננהו ואמנם דמאי דהדרו מתירוץ קמא לאו דס"ל דהוה טומאה דאורייתא כ"א קשה להו מאחר דגזרי רבנן על מדורות הגוים הו"ל ודאי דרבנן ושוב אין ספק מוציא מידי ודאי ומשמע להו דאפילו בודאי דרבנן דינא הכי דלא הסכימו לקמן במערים על בהמתו לד' רש"י לחלק בין דאורייתא לדרבנן ולזה כתב דספק הרגיל כי האי דס"ד מעיקרא דיועיל אפילו בודאי דאורייתא ומסקנא מיהת בדרבנן מהני ואמנם לקמן בד"ה ספק גררוהו נתקשה להם תחלה האי בור היכי הוה אי רה"י מאי מהני ס"ם ולא קשה להו מס"ד דאפילו ס"ס לית לן היינו דבס"ד אמרינן דספק מוציא מידי ודאי אבל לשנוויי דנחתינן מהא הוא דקשה להו ומשני שוב דהוה ס' הרגיל והכא אדאורייתא קאי וצ"ל דכוונתו מאחר דלשינויא לא ידעינן אי נפל בעלמא הוה כלל הוה ספק ביאה ושוב לא הוה בכלל ספק טומאה ברה"י ושפיר מהני בספק הרגיל ובסברא זו מוקי תוספת בסו"ד גם לענין רגלי הכהן דלא הוה ספק טומאה ברה"י משום דכולהו הוה ספק הרגיל ג"כ כוונתם משום דהו"ל ספק ביאה ואין כאן ספק דאורייתא.
והנה עלינו לחקור מדוע לא עלה ע"ד ר"ז תי' דרבא ונראה דקשה לי' לר"ז הרי עכ"פ ודאי דרבנן הוה במדור גוים וא"כ עכ"פ בודאי דרבנן מהני ספק הרגיל ומאחר דאמרו חכמים הבודק צריך שיבטל ועכ"פ אחר הבדיקה יקיים הביטול וסוב לא הוה אפילו בחזיא דשקל כ"א בדיקה דרבנן ולמה לא יהני ספק הרגיל דאימר אכלתי' ולזה הוצרך לחלק בין לחם ובשר ואמנם עוררני תלמוד אחד דשאני מדורות הגוים דכך גזרו טומאה במקום שאין חולדה וברדלס מצויה ולא גזרו במקום שמצויים ואמנם הענין הוא דבאמת לא גזרו חכמים טומאה בהחלט על מדורות הגוים כ"א בדיקה כדתנן כמה ישהא ויהא צריך בדיקה ומדלא הצריכו בדיקה במקום שחולדה מצויה ש"מ דכבדיק דמי דאמרינן אכלתי' וא"כ ה"ה בחמץ אף דחזינן דשקל נימא אכלתי' וליהוי כבדוק וע"ז דחה רבא בשלמא התם מיד כשהצריכו בדיקה לא הי' ודאי כ"א ספק ועשאוהו כודאי אבל אי אתרמי שוב ספק כנגדו דאימר אכלתי' לא הצריכו בדיקה משא"כ בחמץ דחזי' דשקל לא אמרינן כבדוק דמי.
ואין ספק מוציא והתנן כבר עוררנו במה"ק דרש"י טרח עצמו להסביר קושית הש"ס דודאי אין סברא לומר שיהא ספק מוציא מידי ודאי כ"א היכא דהספק בנוי עפ"י כהאי דחבר שהניח מגורה דא"נ לא נחתא השתא לסברת ר"ח חוזאה דחזקה על חבר אמנם מיהת ידעינן דרוב חברים אינן מוציאין בלי שיעשרו תחלה אבל לעמת זה איכא חזקת איסור דטבל ומ"מ אזלינן בתר רוב נגד חזקת איסור משום דהאי רוב הוה ספק הרגיל וכ"ת אדרבא סמוך מיעוטא לחזקה י"ל ע"ד שכתב תוס' ביבמות פרק האשה בתרא שהקשה מאחר דמיעוט ע"ה אינן מעשרין לימא סמוך מיעוטא דאינן מעשרין לחזקת טבל ומדאורייתא יהא אסור ולמה הוצרכו רבנן לגזור על הדמאי וכתב דמיעוט כזה שהוא נגד החזקת כשרות של ישראל לא מצטרף וכן הכא כיון שאדם זה קיבל עליו דברי חברות ורוב חברים מקפידים לעשר מיד אף דאיכא מיעוט דלא זהירי ע"כ המיעוט הזה הוא מתנגד לחזקת חברות ול"ש גבי' סמוך מיעוט לחזקה ובמסקנא מסקינן דאפילו מיעוט ליכא כ"א חזקה על כל חבר.
וכתב רש"י אפילו הן בני יומן שניכרין כבר עמדנו במה"ק ע"ד רש"י אלו ויש להוסיף קצת דאפילו הן בני יומן נתקשה לרש"י דהו"ל למתני אפילו יודעים שהן בני יומן א"ו אדרבא לא מחמת ידיעה מפי אחרים כ"א שהן מצד עצמן ניכרין ומספקא לי' לרש"י אם באמת בני ביתו של חבר היו עמו בשעת מירוח ולא נודע להם אם עישר או לא לכה"פ בס"ד דלא ידעינן מחזקה על חבר כ"א עיקר הסמיכה על ספק הרגיל אבל אם אותן בני אדם שהיו עמנו בשעת מירוח לא ידעו להעיד אם אעפי"כ נסמוך אספק הרגיל.
רש"י ד"ה ודאי טבילי פתח רש"י בתרתי דבעינן נגמרה מלאכתו וראה פני הבית וסיים בחדא משעה שראה פני הבית נראה פירוש דבריו דההוא מגורה בתוך הבית קאי וגמר מלאכה היה חוץ למגורה ובראויית פני המגורה הוא דנעשה טבל.
תוס' ד"ה כדי שתהא ומוציא מידי ודאי דרבנן אמנם רש"י כתב משום דבדרבנן מהני חזקה דר"ח חוזאה ולתוס' לא ניחא להו דמשמע להו מאי אית לן אי אית לן הך חזקה גם בדאוריי' מהני ואי לאו גם בדרבנן לא מהני ודעת רש"י דבדאורייתא דאמרינן ספק דאורייתא לחומרא ל"מ חזקה נגד חזקה אבל בדרבנן דספק דרבנן לקולא סמכינן אהך חזקה.
ואמנם מ"ש תוס' מתני בדלא בטלו ההוה ליה למימר דלא ביטל מהו בטלו אולי ר"ל האי חמץ דחזינן דשקלא חולדה אותו לא ביטל ועדין הוא בחורי הבית.
ויל"ד למה לא אמר הש"ס דלמא הכניסו דרך גגות וצ"ל דכולא האי קלא אית לי' ואין כאן דלמא ואפשר דמהאי טעמא כתב רש"י לעלי שהיו ניכרין ולא קאמר שהיו יודעין דהני דידעו במרוח ידעו ג"כ אי הכניסן במוץ.
במציקן עיין רש"י ובנדה לא פירש רש"י מאומה וזה קצת ראי' למ"ש דמשום מדורות הכושיים כתב רש"י זה ובנדה לא מיירי הש"ס מנה שתק רש"י ואמנם למ"ש תוס' בנדה דמסיק גרסינן ופירש מן מוסק זיתים א"כ אין מקום לד' רש"י שם ושפיר שתק שם רש"י.
ובא כהן אחד עיין רש"י נדה ג' פי' ופירש א' משום קרבן יולדות ודחה רש"י וכי משום תור חדא ישתדל וצ"ע הא בעינן כבש לעולה ועור העולה לכהן ומבואר מזה דד' רש"י דהשפחה עצמה הפילה ושפחה ענייה הוא ופטורה מכבש. ובענין מה דנקט ובא כהן נראה דר"ל דאוכל תרומות הי' ואי אוכל בטומאה חייב כרת ואעפי"כ טהרוהו.
ויל"ד מה ענין זה למעשה דחמץ הכא כיון דשקל' חולדה חמץ בפנינו בטל לי' חזקת בדוק משא"כ התם הרי הכהן בחזקת טהור ונראה עד"ז ליישב דברי תוס' ספק הרגיל והקשינו לעיל אטו ספק הרגיל עדיף מספק ואמנם הכא שאני דהבור י"ל חזקת טומאה והכהן י"ל חזקת טהרה ומהני ספק הרגיל בהדי חזקת טהרת הכהן.
והנה כתבו לעיל ליישב קושית רש"א על רש"ל דמצי מיירי שהחור י"ל פותח טפח לצד אחר ולא הוה קבר סתום ולצד הבור ליכא פותח והוה א"ש פירש רש"י אמנם לאחר העיון כוונת תוס' דמהי"ת כתב רש"י דסתם חור חולדה פותח טפח ומשום דבפחות מפו"ט אינה יכולה נכנס עם טרפה ואי לצד הבור ליכא פותח האיך היתה יכולה לגרר שם הנפל.