ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
מתניתין
נגע בחרסו של תנור כתב רש"י נגעה פסח ר"ל דהשפוד שצולין בו מותר ליגע בחרסו של תנור כיון דהפסח על האש. ויל"ד לשון בחרסו של תנור ליקצר וליתני חרס התנור ונ' דר"ל דמיירי שהחרס כבר חם כדרך חרסו של תנור ומזה נראה דס"ד לקמן דנטף מרוטבו בחרס צוננת מדברישא תנן חרסו של תנור למימרא דברותח מיירי סיפא ארישא קאי וברותח.
אבל בסולת יל"ד מהי"ת ס"ד דבצוננת מיירי ונראה דקשה לי' אי ברותח ממ"נ אי איכא בנו"ט מאי אהני יקמוץ ואי ליכא בנו"ט יקמוץ ל"ל ומשני לעולם ברותח כיון דרוטב דבר המפעפע ובעי' ס' מ"מ אף דאיכא ס' צריך קמיצה וראי' מכאן לד' הפוסקים כן דאף דאיכא ס' בדבר המפעפע נטילה מ"מ בעינן.
שם מתני' אם חבורת כהנים יאכלו קשה פשיטא ונראה דס"ד דמ"מ בעינן שיקלוף החיצון ויאכלוהו שלא תבא התרומה לידי נותר קמ"ל כהנים זריזין וראוי' לסמוך עליו שלא יניחו לבא החיצון לידי נותר משום התרומה שבו.
רש"י ד"ה חם לתוך חם רמז לן דחם היינו רותח אבל לא על האש ובזה מתורץ לרב דאמר עילאה גבר מאי אהני הרי הוא צונן לתוך חם אמנם הרותחין על האש ולא שייך בדבר שהוא על האש למימר עילאה גבר.
וכ"ת אכתי יקשה ממתני' דפרק כירה האלפס והקדרה שהעבירן מעל האור לא יתן לתוכן תבלין ואמאי צונן לתוך חם הוא התם התבלין מעוטין והקדרה מרובה ול"ש למימר עלאה גבר וכמ"ש תוספת פרק כירה שם גבי פלוגתא דבית שמאי ובית הילל.
וכתב רש"י או איסור שנפל לתוך היתר נראה כוונתו דלא תימא דוקא בבשר וחלב דבעינן דרך בישול הוא דאמרינן דבעינן חם לתוך חם אבל באיסור לתוך היתר ס"ד דאפילו חם לתוך צונן ואפכא כיון דחד חם הוא סגי קמשמע לן דל"ש.
ויל"ד מאי רבותא דד"ה אסור ונראה דבפרק כירה ר"י אומר לכל הוא נותן וכו' וכתב תוס' דבתבלין דוקא פליג ר"י לא זולת והיינו דאמר הכא ד"ה ר"ל אפילו ר"י מודה אף שאינו על האש כ"ז שהוא חם.
אבל בסיפא יל"ד צונן בצונן ד"ה מותר פשיטא ונראה דבסמוך גבי בר גוזלא דנפל לכמכא ושרי' ר"ח מסיק הש"ס הנ"מ חי אבל צלי לא והנ"מ דלית בי' בקעא אבל אית בי' או מתובל בתבלין אוסר ויש כאן ג' שטות הרא"ש מפרש צלי אפילו צונן בצונן אסור ובאית בי' בקעא אפילו חי אסור והר"ן פרק גי"ה מפרש צלי רותח דוקא ובקעא קאי ג"כ אצלי ושטה ג' דצלי אפילו צונן אסור ובקעא אצלי קאי והיינו דקאמרי' צונן בצונן לשטה ג' בחי אף דאית בי' בקעא לר"ן אפילו בצלי אבל לרא"ש ודאי הדקדוק במקומו עומד אי בחי ג"כ בקעא אסרו וא"כ צונן בצונן אפילו בענין דלית בי' בקעא וצלי מ"ו אסור א"כ מאי קמ"ל דכה"ג צונן בצונן שרי.
רב אמר עלאה מדברי תוס' פרק כירה נראה דפלוגתא אי עירוי ככלי ראשון דשמואל ס"ל ככלי שני ואם עירה חלב רותח על בשר צונן אין החלב בכחו להרתיח הבשר צונן ואם נתן בשר רותח בחלב צונן עד שהוא מרתיח את הצונן הצונן מוקירו אבל חלב צונן על בשר רותח הבשר העומד במקומו מרתיח לחלב ומבליע בה וכן בשר צונן לחלב רותח שהוא בכלי ראשון אבל רב סבר עירוי ככלי ראשון ול"מ בשר ריתח אוסר חלב צונן אפילו חלב רותח שעירו מכלי ראשון. והא דמודו תרווייהו דאדמיקר לי' בלע כדי קליפה הסברא דא"כ נטעום לה ע"י קפילא.
ובענין קושית תוס' פרק כירה גבי פלוגתא דבי"ש ובי"ה נראה דגם רש"י מודה לר"ת דהתם במרובה ומועט תליא מלתא וזו קושית בי"ה על בי"ש וכצ"ל לר"ת אלא דבי"ש דבהדי דמרובה ומועט בעינן תתאה גבר.
אלא תקשה לרב האיך מגעילין צונן בחמין כיון דעלאה גבר אור שמיסיך התתאה בכל עת חמימות שאני.
ס"ד בהרס צוננת כ"כ למעלה מ"ט ס"ד ולע"ע נראה דקשה לי' למקשה לאיזו ענין נקט תנא תרתי חרס וסולת הלא מחדא ידענא אידך אלא ודאי תנא סיפא דסתם סולת צוננת לגלויי רישא דבחרס צוננת מיירי ומשני לי' אדרבא מדאמר ר"י בסולת רותחת ש"מ דתנא רישא דבחרס התנא שקיל ואתא וסתמא רותח לגלויי סיפא דג"כ ברותח מיירי.
והאי דהאריך המקשה בקושיא לרב הכוונה דבאמת גם לרב קשה דדוחק לומר שהחרס נעשה מהרוטב רותח כ"כ דלקרי הרוטב צלי מחמת ד"א ומ"מ עפ"י דוחק י"ל כן והיינו דקאמר בשלמא דכ"מ דאמרינן בשלמא ידוע דמ"מ איזו קול בגיו.
רש"י בגמרא ד"ה צונן הוא דכיון דצלי ויבש בא ליישב למה בצלי לא נימא ידיחנו כמו בחי וע"ז כתב דחי הוא לח ממי הדחה ואין השמן נבלע בתוכו אבל צלי יבש הוא ושפיר נבלע השמן.
גמרא דמשהו עבדי לה ויל"ד ובנטף מרוטבו על החרס למה יהא עדיף ממשהו ולא סגי בקליפה ונראה דרש"י יישב זה במתניתין במה שביאר פירושו דחוזר אליו דע"י מה חזר ופי' רש"י הענין כי השמנינות נטף על החרס ועי"ז נודע פעולת רתיחת החרס וממילא ידעינן כי כל השמנונית קיבל רתיחה מן החרס והדר ומבליע פסחא כדי נטילה משא"כ ברישא דנגע ולא נטף סגי בקליפה.
רש"י ד"ה וצונן לתוך חם אסור ש"ו תתאה ואף דגם מסיפא דקאמר חם לתוך צונן מותר שמעינן נ' כוונת רש"י כיון דבהך בבא ע"כ צריכין להגיה דלמא צריך להגיה חם לתוך צונן יטול את מקומו.
תניא אידך בשר רותח עיין תוס' ויע"ל דבפ' כירה אר"נ דבשרא תורא אפילו בכלי ראשון לא בישלה כ"א ע"ג האור וקיי"ל כוותי' וע' ברא"ש שם אשמעינן דבין בבשר רותח יפי' אפילו בשרא דתורא לחלב רותח אבל אינה על האור בין בשר צונן לחלב רותח כיון דהחלב ע"י שהוא בכלי ראשון בולעת מהבשר ונעשית נבלה שוב הבשר בולע ממנה דלא גרע מהא דאמרינן לקמן דבר גוזלא אבל צלי בעי קליפה והתם תרווייהו צונן משא"כ דחלב רותח ותתאה גבר ודאי הבשר בולע מחלב נבלה.
תוס' ד"ה בשלמא עיין רש"א וסיים ויש ליישב נראה כוונתו דעיקר קושית תוספת למה קאמר הש"ס דלרב ניחא הלא גם לרב קשה.
תוס' ד"ה תנן נטף אם נגע מלמטה מבואר מדברי תוס' אלו דפליגו אד' ר"ן פרק כל הבשר דס"ל דכל שהוא במקומו נקרא תתאה בין שהוא למטה או למעלה אהא דבסוגין לקמן בגוזל שנפל לכווכא עיי"ש.
תוס' ד"ה אלא למ"ד עיין רש"א שהקשה ממ"ש תוס' לעיל בחרסו ותירוץ ולענ"ד איננו מספיק דבחלב לקמן הוא דכתב תוס' לר"ת כיון דל"ש קליפה אינה צריך קליפה אבל בסולת דשייך קליפה למה לא נצטרך קליפה ולי נראה דדוקא לעיל שהפסח ע"ג האור שייך דמרתח לי' לחרס והדר חרס ומטוי משא"כ דהרוטב נטף על הסלת הנטיפה לא עדיפא מעירוי שאינו מבושל כ"א כ"ק אבל שיהדר הסולת ויטוי לא שייך בעירוי.
באו"ד ק"ק וכו' י"ל כוונת התוס' כיון דעד השתא משום נא שקלינן וטרינן סגי לן באיסור נא וע"ד הקושיא שיאפה התירוץ מובן מאליו עד שיש לתמוה האיך העלימו תוס' בקושיא מענין זה וצ"ל שהוא רק שו"ט בעלמא בד' תוס' ולזה לא כתב כ"א וא"ת.
תוס' ד"ה תניא אידך פלוגתת ר"ת וריב"א י"ל דר"ת ס"ל עירוי ככלי שני ואי נמי הוה אמרינן עלאה גבר ג"כ לא הי' צריך כ"א קליפה והשתא דקיי"ל תתאה גבר היכא דאי אפשר למקלף ש"ד והריב"א ס"ל עירוי ככלי ראשון ואי לאו דתתאה גבר הי' אוסר בכולו וע"כ ס' נגד קליפה בעינן ואמנם לא תירוץ הריב"א קושית תוס' הא תו ל"ל וצ"ע.
והנה הר"ן פרק כל הבשר צידד שם אי מיירי בדאיכא ס' או לא ולכאורה כדמשני הש"ס בסולת רותחות א"כ הו"ל חם לתוך חם ואמאי סגי ביטול את מקומו אלא ש"מ דמיירי בדאיתא ס'.
והנה הלח"מ בהלכה מ"א תמה על הרמב"ם מאחר דפסק כשמואל למה לא ביאר בה' ק"פ דמיירי בחרס רותח ובסולת רותחות ונראה דד' הרמב"ם כד' תוס' דהא דיטול את מקומו הטעם משום נא וכה"ג אפילו בחרס צוננת אוסר בחוזר אליו וכן מורה לשונו שם שכתב שכל רוטב ולחות היוצא מן הפסח איננו צלי ור"ל כ"א נא ודייק לי' מדלא הקשה ר"י מרישא ומשני מחרס רותחת אלא ש"מ דברישא לא ק' דמשום נא אסר אפילו בצונן וגבי סולת הוא דקשה לי' אמאי יקמוץ ביטול סגי כגי' ר"ח והרמב"ם באמת לא הביא יקמוץ וא"כ אפי' בסלת צוננת מיירי ומאי דקשה לתוס' הלא כשנצלה אח"כ גבי חרס יצא מידי נא ס"ל לרמב"ה דרוטב מועט לאחר שנבלע בפסח לא שייך בי' צלי'.
מתניתין אין חוששין פשטא דמתניתין ה"ק ל"מ מבית לבית דקשה הדבר שכל בתים שבחצר יבדקו ברגע א' לא חשו חכמים לשמא גררה אפילו ממקום למקום ב' זויות בחדר אחד לא דבנקל יעמידו שומרים שלא לגרר חולדה עד כלות הבדיקה בכל החדר ג"כ לא חששו ופירש הטעם דאם גם תרצה לומר דכל בני הבתים שבחצר צריכין לבדוק כאחד וכי כל חצירות יבדקו כאחד ואם גם זה באפשר המציאות אבל מעיר לעיר מא"ל.
גמרא ארבעים יום רש"י כדי יצירת הולד ויל"ד הני ארבעים יום מאי עבדתייהו מאחר דאפילו באין לו אשה גזרו מכ"ש דיש לגזור שמא אשתו מעוברת היתה בשעה שנכנס לבית והפילה קודם ארבעים יום וצ"ע.
גמרא אמר רבא האי מאי נראה דרבא מדר"ז קמהדר נהי דאמרת בלחם משיירא אטו בלחם ודאי וע"כ דעתיך כיון דחזינן דשקל אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ מעיקרא הקושיא ליתא וא"צ לחלק בין בשר ללחם ור"ז נראה דקשה לי' מדתנן דמה"ט לא חיישינן שמא גררה משום דא"כ אין לדבר סוף ואי ס"ד בספק וספק אמרינן אכלתיה ווה צריך לה"ט אלא ודאי אפילו בספק וספק אי לאו טעמא דאין לדבר סוף היינו חוששין ומ"ש ממדורות הגוים ש"מ דיש חילוק בין בשר ללחם ורבא באמת הך מתני' דלא חיישינן מספק לא אצטריך דבספק אמרינן אכלתי' אלא לדיוקא אתא דחזינן דשקל צריך לבדוק כבתחלה וכ"ת הא נמי פשיטא לא היא כיון דאמרינן הבודק צריך שיבטל א"כ לאחר בדיקה י"ל דלא הוה כ"א ספק דרבנן וספק דרבנן לקולא כמ"ש הפוסקים לקמן בסוגיא דצבורין לחלק בין קודם ביטול בין לאחר ביטול וס"ד ה"נ כך קמ"ל דל"מ האי ספק להוציא מידי ודאי וטעמא מאי הטעם כמ"ש הר"ן דאם החולדה גררה חמץ מבית לבית ואי גררה הרי לא הוה בכלל הביטול וכ"ש ממקום למקום דהוה בכלל דאין חוששין וכ"ת אמאי מבית לבית דלא בכלל הביטול באמת אין חוששין ע"ז קאמר דא"כ אין לדבר סוף.
רש"י ד"ה האי מאי הנה הי' אפשר לומר דטעמא דר"ז דמאחר דספק טומאה ברה"י מה"ט טמא הו"ל כודאי אבל למ"ש תוס' דזה לא מקרי ספק טומאה ברה"י דהו"ל ספק ביאה א"כ ליתא לדברינו וזה ג"כ כוונת רש"י דהתם חששא בעלמא ולא מקרי ספק טומאה ברה"י.
וסיים עוד רש"י אבל הכא בחמץ הוה ספק ביאור ר"ל כיון דחזינא דשקל ואי שקל אפירי ביטל ל"מ כמ"ש לעיל ע"כ הוה ספק ביאור דאורייתא.
גמרא ואין ספק מוציא מידי ודאי יש לדקדק אי נימא ספק מוציא מידי ודאי אם כן בטל ספק דאורייתא לחומרא ואמנם רש"י יישב זה במ"ש סוד"ה והא הכא דרוב חברים מעשרים כוונת רש"י בזה דדוקא היכא דהספק בנוי על הרוב כדהכא דרוב חברים מעשרים מיד אלא דמתנגד להרוב חזקת טבל ויש לנו לומר סמוך מיעוט לחזקה והו"ל פלגא ופלגא דהוה ספק דאורייתא כה"ג אמרינן מאחר דמיעוט זה מיעוט גרוע ע"כ דהרי גם ע"ה אמרינן רוב מעשרים אלא דמיעוט הוה מיעוט המצוי וגזרו חכמים מחמתו על הדמאי כמ"ש תוס' יבמות פרק האשה שהלכה ובמיעוט גרוע כזה לגבי רוב דחבר ספק מוציא מידי ודאי ובזה כבין דהאיך לא השיג המקשה חזקה דר"ח חוזאה דהרי בהדיא קאמר תנא דברייתא הרי הן בחזקת מתוקנים ולד' רש"י א"ש דבס"ד הוה ס"ל דמטעם רובא אתיא עלה כפירוש רש"י דרוב חברים וכו' והו"ל מיעוט וחזקה נגד הרוב אייתר לן ספק אבל ר"ח חוזאה חידש כי פירות בחזקת מתוקנים משום דחזקה על חבר וכו' וזה אינו מטעם רוב כ"א כל חבר חזקה עליו ומעתה כבא לבאר כוונת המקשה הנה ר"ז ירד לחלק בין בשרא ללחמא ורבא השיב לו כי מאחר דמ"מ אתה יורד לחלק בין ודאי לספק וכמ"ש א"כ למה לך לחלק בין בשר ללחם ובא המקשה לסייע לר"ז דאי אמרת אפשר דבלחם ג"כ לא משיירא והו"ל רק ספק גרוע דאמאי נימא דמשייר כיון שכבר היה בפיה ובספק גרוע אמרינן ספק מוציא מידי ודאי.
בני יומן כתב רש"י שניכרין שהם בני יומן ומאי בעי רש"י בזה אטו לא משכחת לה דבני בית ידעי שהיום נתמרחו ונראה דכוונת רש"י דאי ידעי מהמרוח ואם עישר לא ידעי ואעפי"כ אמרינן בחזקת מתוקנים לתני רבותא טפי אפילו שהמסייעים למרוח לא חזי שהפריש מעשר אעפי"כ הם בחזקת מעושר אלא לאו דברייתא מיירי דמירוח לחודי' או סייעוהו ואלא דהן בני יומן מנא ידעינן שהם ניכרים.
רש"י ד"ה ואבע"א ואח"כ דש וממרח צ"ע דש מאי שייך הכא הרי אין צריך להכניסו בשבלין כ"א במוץ ולאחר שהכניסו זורה וממרח וכ"כ רש"י בברכות ל"א ע"ב וגם כאן סיים רש"י דעיקר תלוי במרוח.
רש"י חסידים הראשונים ובברכות הגירסא דורות הראשונים ואפשר כתב רש"י כן בכוונה דמאי נספק בחבר זה שהיה מאותן המערימין על המעשר ואמנם אם דורות הראשונים היינו חסידים הראשונים ממילא דורות האחרונים ג"כ החסידים האחרונים וגם החברים בכלל. וסיים רש"י וגבי איסור דרבנן סמכינן אחזקה כוונת רש"י דגם לאי בעית אימא מ"מ איצטריך לחזקה על חבר.
ונ"מ ללישנא קמא אפילו באיסור דאורייתא סמכינן אהך חזקה וללי"ב בדרבנן דוקא סמכינן ולא בדאורייתא.
ודע דטעם חזקה זאת דהחבר מתיירא מיד לאחר שנגמרה מלאכת התבואה דלמא יאכל אדם ממנה בטבלה וזה דומין לצנועין דב"ק שהיו פודין הנטע רבעי מה"ט.
רש"י ד"ה מציק אינש אלמא וישראל הי' כוונתו דמאחר דאמרינן לעיל במדורת הכושים דגוים קוברים נפלים בבתים והרי הכא דישראל הי' ואירע בן בביתו לזה כתב רש"י דמשו"ה פירש ר' יהודה דמציק הי' כלומר אינש אלמא אף שישראל הי'.
גמרא ובא כהן נראה דלהכא נאמר כהן דע"ה אין מקפידין על טומאה רק הכהנים דאכלי תרומה ועי"ז בא מעשה לפני חכמים שהלך לשאול ומה"ט כתב ג"כ רש"י ולא נזכר כלומר שלא הי' ע"ה שאינו מקפיד על הטומאה דא"כ לא הי' הולך לשאול.
ואבע"א ודאי הוא ונראה דלי"ק משמע פי' מאחר דקיי"ל כשינויא דרבא ונידן מר"ז ואפילו בבשרא י"ל דמשיירא א"כ לא הוה תו ודאי ודאי וע"ז קאמר בלי"ק דלעולם ודאי ודאי נהי דשיורי משיירא מיגרר מיהא גררתה.
גמרא והא קתני סיפא יל"ד מאי קשה לי' תנא סיפא לגלוי רישא דאף דאין חוששין מ"מ אי' ידעינן דשקלא צריך בדיקה ונראה דעיקר קושיא הוה אי' לפרושי רישא למה שבקא תנא עד לבתרא לקמן וע"ז תירוץ אביי אדרבא דוקא בי"ד תנא תנא הא מלתא וא"כ לרבא קשה אמאי לא כיילי' תנא בהדי רישא ונראה דלרבא שיירא תנא אדבתרא דס"ד דוקא קודם הפסח בחמץ דאורייתא אמרינן כי חזינן דשקל צריך בדיקה אבל בבודק לאחר המועד לא להכי תנן לקמן יבדוק לאחר המועד למימר דאפילו לאחר המועד אמרינן כי חזינא דשקל צריך בדיקה אף דהך ומה שמשייר ע"כ קאי אי"ד מ"מ מהא דתנא לה לקמן בבודק לאחר המועד שמעינן זה והי' נראה לכוון זה בד' רש"י שכתב ד"ה שתטול לפנינו והיכא דחזי' ודאי חיישינן וקשה הא גם מרישא שמעינן זה א"ו אלאחר המועד כ"כ רש"י אף דקיי"ל כר"ש דהיינו רבנן דר"י לקמן דחמץ לאחר פסח רק משום קנס אסור אמנם כל זה שכתב הוא בשטת תוס' לקמן דלאחר המועד ממש אבל לד' רש"י הפירוש לאחר המועד לאחר שש שעות ליתא לדברינו וקשה תו לרבא למה תנן לן לקמן ותו הא מרישא שמעינן ונראה דמתני' דמיירי ג"כ מבית לבית ואם שקל חולדא וגררה לבית שנבדוק הוה דאורייתא דאינו בכלל הביטול אבל לקמן קאי אחמץ של הבודק וא"כ הי' בכלל לפי פירוש רש"י דלשון הביטול הוא דאיכא בביתא הדין ולא כמו שאנו אומרים דלא חזיתא א"כ ליכא למיחש לחמץ דאורייתא קמ"ל דאעפי"כ צריך לחזור ולבדוק
גמרא וכי חולדה נביאה היא עיין רש"י יל"ד מאי נביאות צריך לזה אחרי דלא משכח' בשום מקום משיירא ומצנעא ונראה כוונת רבא הרי בשאר זמנים מזדמן דכלה הפת מן הבית ואעפי"כ אינה משיירא דבוטחת מאחר דכלה יאפו בתחלה אלא דבי"ד לא יאפו עד לאורתא והא ודאי לא ידעא וע"ז קאמר וכי נביאה היא והן הן ד' רש"י.
גמרא עשר וימצא תשע הקשה תלמיד אחד למה לא קאמר סתמא שמא יאבד החמץ ויצטרך לחזור ולבדוק ונראה דרב מרי לאפוקי מדאביי אתא דלא תימא דוקא ששייר חתיכה אחת ותו לא נמצא חמץ חוץ מאותה אמרינן דודאי משיירא משום דלא אשכחא כ"א חתיכה אחת אבל הניח עשר דחזרא לחמץ הרבה אעפי"כ אמרי' דצריך לחזור ולבדוק.
תוס' ד"ה אין חוששין לולא דבריו הייתי אומר דשאני התם דלא הי' למקום זה חזקת חמץ מעולם משא"כ כאן דהוה חזקת חמץ וע"י הבדיקה אתה בא להוציא ס"ד דבעינן בדיקה שאין בה שום חשש.
תוס' ד"ה כל מקום עיין רש"א ולכאורה תוס' לא כתב אלא דגם בלא ביטול מיירי אבל לעולם מיירי מתני' אפילו לאחר ביטול דאלת"ה מאי אין לדבר סוף הרי לאחר ביטול אין כאן חשש
תוס' ספק גררוהו בסוה"ד דספק הרגיל ר"ל דגם אמדורות הנכרים לא גזרו אלא משום ספק ואתא האי ספק הרגיל ומסיק מהאי.
ד"ה כדי שתהא הנה רש"י יישב על נכון קושית תוס' וכמ"ש לעיל דבאיסור דרבנן ודאי סמכינן אר' חנינא חוזאה ותוס' ל"מ להו לחלק מאחר דחזקה דאורייתא או איתא להך חזקה גם בדאורייתא סמכינן אחזקה.
ומ"מ שמעינן מד' תוס' דס"ל דבאיסור דרבנן אפילו בחזקת איסור אמרינן ספק דרבנן לקולא משא"כ לד' רש"י הכא ה"ט דאיכא חזקה דר' חנינא חוזאה מול האי חזקת איסור דרבנן.
תוס' ד"ה בשפחתו בסוה"ד וכהן זה קרוב וצ"ל שהי' זה פנה של גברתה מבעלה הראשון דדוחק לומר שהמציק ג"כ כהן הי'.
תוס' ד"ה ספק גררוהו הוה ספק הרגיל משמע מד' תוס' אלו דלא כמ"ש לעיל דס' הרגיל מהני בספק הרגיל דהרי הכי ודאי הוה ומ"מ קשה דעשר ספיקו' לא מהני ברה"י אטו עשר ספיקות לאו ספק הרגיל הוה וצ"ע.
שם והא פותח טפח מביא את הטומאה רש"ל ורש"א ולי נראה פירוש דברי רש"ל עד"ז דחורי חולדה וברדלס הולכים רובם כמה אמות תחת הקרקע ויש להם חור פותח טפח בצד השני למקום אחר ורק כאן לבור אין החור פותח טפח.
ובענין דברי ה"ה והכ"מ כוונת ה"ה דלדברי רש"י יקשה דמתחלה היה לו למתני ממקום למקום ואח"כ מבית לבית ולזה פירש הרמב"ם דממקום למקום ר"ל ממקום שמכניסין בו חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ וע"ז קאמר שפיר דא"כ אין לדבר סוף דמחצר לחצר ומעיר לעיר נמי ליחוש.