אור ברסלב

ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט

כ

סוגיא דדבר שאינו מתכוון מה"ב

רש"י ד"ה רב אשי מבואר מדבריו דלרב אשי ברייתא קמייתא לא מיירי בפ"ר ולהכי קרי לה דבר שאינו מתכוין למימר דאפילו למאן דמחייב בפ"ר במשאצ"ל הכא פטור משום דשא"מ וכדעת הרמב' דא"צ לגופא חייב ובאינו מתכוין מותר ובברייתא בתרייתא מיירי בפ"ר דמקמייתא הי' סבור שכבר כבו התחתונות משא"כ בבתרייתא שלוקח גחלים בוערות על המחתה יודע הי' שיבערו מן האויר אלא שלא הי' צריך לכך וע"כ דמשאצ"ל פליגי. ומעתה כבשטת רש"י ע"כ מבואר בשמעתין דדבר שא"מ לר"י דאורייתא ושלא כד' תוס' והי' כ' לומר דענין זה תליא בב' הלשונות בפרק כל שעה דללי"ק אפילו בלא אפשר אסר ר"י י"ט דהוה דאוריי' אבל ללי"ב דבלא אפשר מודה ר"י ע"כ הוה דרבנן אלא מאחר דאתותב לי"ק בפסחים האיך מסיק הכא רב אשי דלר"י דבר שאינו מתכוין חייב.

תוס' ד"ה כגון בסוה"ד ס"ל כר"י וא"כ הי' הש"ס יכול לתרץ כ"ע מקלקל בהבערה חייב ובמשאצ"ל קמפלגי ומדלא קאמר הכי ש"מ דלאו קיי"ל מקלקל בחבורה חייב ולהכי לא רצה לומר דכ"ע מקלקל בחבורה חייב.

תוס' ד"ה ס"ל כר"י והאי דנקט טעמא דדבר שאין מתכוין לא נצרכה ע"כ דברי' אלו קשה להולמן ויש להוסיף קצת דגם לר"י כ"כ תוס' דע"כ צ"ל דבא"צ לגופא כר"י ס"ל ואין זה חידוש ולכך חידש רב אשי דאצ"ל בנפח ומכוין לקלקל כ"א אפילו אינו מכוין ולראב"צ כר"י ס"ל גם באינו מתכוין. ועיין בתוס' כירה וביומא שתים דלרבותא נקט אינו מתכוין אף דאיכא תרתי אינו מתכוון וא"ל לגופא.

יומא לד ע"ב גמרא תניא א"ר יהודה נראה טעמי' דר"י דמאחר דכ"ג חמש טבילות טובל בו ביום ואחת מהם קודם לתמיד של בין הערבים שהוא סמוך לערב לא יספיקו המים החמין של בקר לכל היום כלו ועששית עדיף מנה וטעמי' דת"ק דאטו ס"ל צירוף עששיות דאורייתא ונימא היינו פלוגתייהו אלא טעמא דת"ק אם באנו להתיר צירוף עששיות יתירו להם צירוף כלים וכה"ג לא אמרינן אין שבות במקדש דבמקדש גופא יטעו בזה ומה"ט קאמר רב ביבי דר"י לא התיר כ"א לא הגיע לצירוף ואביי משני ודאי אי הוה מצרף בכוונה שפיר איכא למגזר משא"כ השתא דלא נתכוין לצרף כלל ומהי"ת יבאו להתיר צירוף כלי ומאי דלא פריך הש"ס אאביי בקיצור הרי לר"י דבר שא"מ אסור ה"ט דמאחר דלר"י חמין לא יספיקו הו"ל לא אפשר וס"ל לאביי דבלא אפשר ולא מכוין גם ר"י מודה וכל"ב דפרק כל שעה ולזה מקשה מבהרת דהתם ג"כ לא אפשר ואי לאו קרא אסר ר"י בא"מ ואף דבמסקנא מוקי גם אביי דר' יאשי' כר"ש ומשום פ"ר מ"מ מדמעיקרא משני לה כדר"י ש"מ פשיטא לי' דלר"י לא אפשר ולא מכוין אסור ומשני שאני צירוף דרבנן ואין שבות במקדש והק' רש"י אגי' זו א"כ למה הוצרך אביי לומר שלא נתכוין כיון דצירוף דרבנן ואין שבות במקדש ונראה ליישב ע"ד שכתבתי דאי לאו דלא נתכוין מודה אביי דלא מהני צירוף דרבנן דאף במקד' הוה גזרינן דלמא אתי לידי צירוף דאוריית' והשתא דלא נתכוין וליכא למגזר כמ"ש לעיל הוא דאמרינן אין שבות במקדש, ומ"מ ד' רש"י אינו כן כ"א דאביי ס"ל דבדרבנן מתיר ר"י דשא"מ אלא דקשה לי' גרירה דהו"ל ג"כ דרבנן כדאמרינן בפרק כירה מ"ו ואמנם ע"ד שכתב' א"ש דס"ל לרש"י אליבא דאביי דבלא אפשר ולא מכוין מתיר ר"י וכדעולא דאמר פרק ב"מ מחלוקת בקטנים דאפשר אבל בגדולים דלא אפשר כ"א ע"י גרירה גם ר"י מתיר אבל דוקא בדרבנן אבל בדאורייתא אפי' לא אפשר ולא מכוין אוסר ר"י ומנא לי' לאביי הא מדאמר ר"י במס' בכורות בכור שאחזו דם אפי' שלא יעשה בו מום אין מקיזין לו ש"מ בדאוריית' אפי' לא אפשר ולא מכוין אוסר ר"י משום דהוה דאורייתא.

ובמ"ש א"ש מה שהקשה תוס' אד' רש"י למה לא מקשה מר"י דביצה דהתם ידע דאיכא לאוקמי בקטנים דאפשר משא"כ בבהרת ולא קשה ג"כ ממה דאוסר ר"י בגרירה דהוה דרבנן דהיינו ג"כ באפשר.

והנה הלח"מ מקשה אהרמב"ם בהלכות עבודת יוה"כ לאיזה צורך הביא הא דאין שבות במקדש כיון דפסק כר"ש דדבר שא"מ מותר ולי לא קשה מידי דהרי טלטול הך עששיות לא עדיף מנטילת וסידור קני' דלחה"פ דאין דוחין שבת משום איסור מוקצה אלא דהתם אפשר הנטילה מע"ש והסידור במו"ש משא"כ כאן אבל עכ"פ איסור טלטול מוקצה עביד דל"מ לר"י דס"ל מוקצה ודאי איסור הוה ואפי' לר"ש הו"ל האי עששיות שאינו כלי כעצים ואבנים דאפי' ר"ש מודה בהו וע"כ אצטריך אין שבות במקדש והרמב' לא הזכיר מאינו מתכוין כלל גם לא הזכיר דצירוף דרבנן כ"א כתב אין שבות במקדש וסמיך לי' דאם רצו מערבין לי' חמין לתוך המקוה ואעפי"כ אם מדמין דעששיות טובה מזה מותר מטעם אין שבות במקדש עד שאני תמה ע"ד רש"י שמחק גירסא זאת הרי משום טלטול העששיות אצטריך וצ"ע.

ודע דמ"ש תוס' בעששיות אינו כלי רק עומד ליעשות כוונת' דאלמלא אינו עומד ליעשות כלי אפילו דרבנן לא הוו גזרו אצירוף דידי'.

ואמנם במ"ש תוס' דאף דלר"ש משום דמקלקל בחבורה חייב ה"ה מתעסק אבל לא משאצ"ל דענין זה ממשכן ילפינן ק' לי' טובא הרי ר"ש יליף לי' מקלקל בחבורה ממילה ובמילה הו"ל משאצ"ל דאטו לדם הוא צריך ואולי מאחר שאמר הכת' גם את בדם בריתיך שלחתי אסיריך מבור אין מום בו ונאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך הו"ל כאלו לדם הוא צריך וצ"ע.

בענין פלוגתת תוס' והערוך תוכן הדבר דעת הערוך כיון דפסיק רישי' דלא ניחא לי' לא מקרי פ"ר כדמוכח מדמשני לא צריכ' דעביד בארעא דחברי' א"כ כיון דפ"ר לא הוה הו"ל דשא"מ ושרי אפי' לכתחלה ואמנם ד' תוס' דהא דלא ניחא לי' משוי לי' משאצ"ל ומה"ט פטור אבל אסור דלענין משאצ"ל דמדרבנן מיהת אסור הו"ל פ"ר ונ"מ עוד לד' הערוך אפילו בשאר איסורי' בלא ניחא לי' משרי ולד' התוס' דוקא בשבת פטור משום משאצ"ל אבל בשאר אי' חייב ואמנם מה שהקשה תוס' על הערוך מבהות ד' הערוך דקושי' שניי' דמקשה הש"ס פראד"מ ואי איכא אחר באמת גם למסקנא ואפילו לרבא קשה כיון דבאב ניחא לי' והוה פ"ר ואסור ולגבי אחר לא ניחא לי' ולא הוה פ"ר וא"כ ליעבד אחר ואמנם מה שדחו תוס' ראיית הערוך ושקיל לי' בבתי נראה דבפי' רש"י לא ניחא לי' להערוך כמ"ש תוס' פרק כל כתבי שם דהו"ל למחשב בהדי שבותי' שדוחים שבת ועל פי' תוס' ודאי יל"ד דעיקר חסר מן הספר דבמה דמשני דשקיל לי' בברזי אכתי לא ידעינן שהפשיט עד פחות מכדי לעשות קמיע וצ"ע. וכן מה שכתוב תוס' ליישב מהאי דמתנדב יין דמצי לזלף על האברים או טפות מ"מ קשה למה לא מקשה הש"ס כמו בשאר דוכתי והא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות ולישני כתי' התוס' ולד' הערוך א"ש דפ"ר דלא ניחא לי' מקרי אינו מתכוין ושרי בכל איסו' שבתורה. ואמנם מה שהקשה תוס' על הערוך ממפיס מורסא נראה דלמ"ש תוס' במסכת' ביצה ל"ב גבי ההוא מדורתא דהתם אפי' ר"ש מודה דעושה המעשה בידים וא"כ ה"ה במפיס מורסה עושה הפתח בידים ול"ש אינו מתכוין כ"א מלאכה שאצ"ל ודוקא משום צערא שרי ואולי ד' תוס' בשמעתין כד' רש"י ביצה שם. ואמנם ממחט של יד קשה טובא ונראה דמה שלוקח מחט ליטול הקוץ היינו משום שהקוץ יושב תחת העור והוא קורע העור במחט ועי"ז יוצא הדם והנה קריעת העור ודאי דאהני לי' אף דיציאת הדם לא אכפת לי' כיון דלא סגי הא בלא הא ס"ל להערוך דלא מקרי פ"ר דלא ניחא לי'.

והנה הרמב' בחי' הביא עוד ראי' לד' הערוך ממוכרי כסות וקשה לי טובא כיון דאמרת דהתם מקרי פ"ר דמודה בי' ר"ש ואפ"ה ר"ש מתיר משום דלא ניחא לי' א"כ מאי מקשה הש"ס פרק ב"מ אר"י רבה דאמר בגדולים מודה ר"ש וכן בפ' כל שעה אלי"ק דרבא דאפשר ולא מכוין אסור לר"ש ג"כ ממוכרי כסות הא התם הי' פ"ר דודאי מודה ר"ש ודמתיר היינו משום דלא ניחא לי' וצע"ג.

שבת מא ע"א מתני' המיחם כבר עמדנו במה"ק על ה' דהמיחם וכתב ליישב ויע"ל דבשביל דאין דרך להניח המיחם על האש ולשאוב המים מתוכו וזה מ"מ עשה כן תנן כלומר אם אירע שפינו המים מן המיחם בעודנו על האור וזה הי' קושית אביי מידי מיחם שפינו ממנו מים קתני כלומר מאחר דאין זה הדרך שיניחו המיחם על האור ויפנו המים מתוכו א"כ פירש ד' מתני' הו"ל לתנא לפרש.

רש"י ד"ה מאי קאמר לא ר"ל דסיפא קשה לי' דמאי קשי' בסיפא הרי תנן בהדיא מ"ט מועטים אסורין ומרובין מותרין אלא ה"ק האי שפינוהו מאי פירושו ואי תימא שפינוהו מעל האור מאי לשון המיחם דתנן ואי שהוא עדן על האור אמאי מים מועטין שרי הלא מצרף.

גמ' והלא מצרף עיין תוס' וי"ל דכיון שהוא עדן על האור והוא ריקם בכל שעה מגיע לצירוף ואולי זאת כוונת תוס'. ומאי דלא הוה פזר י"ל ע"ד שכתב ה"ה בשם הרמב"ן דאם המים נעשו פושרין שוב אינן מצרפין.

ומיחם שפינו ממנו באו בתוס' ליישב מאי דוחקי' דאביי למידק כן ולמימר דמתני' דר"י וע"ז כתב תוס' מדלא נקט תנא מיחם שפינו ממנו ועיין בח"ר. ויע"ל דקשה לי' לאביי דלא יתן בתוכו מים מועטין פשיטא א"ו דמתני' דיוקא אתא לאשמעינן דמיחם שפינוהו מעל האור הוא דשייך לחלק בו בין מים מרובין למועטין אבל אם פינו ממנו המים אפילו מרובין אסור.

תוס' ד"ה לא שנו ומשמע אפילו במתכוין והקש' רש"א למה דוקא בלי"ק משמע לי' אפי' במתכוין ולא בלי"ב ונראה דרש"י מפרש לי' לרב ושמואל כרב אדא דמתני' ר"ש ועלה קאמר רב לא שנו וכיון דלר"ש דבר שא"מ מותר א"כ לצרף דאסור היינו במתכוין וא"כ שמואל במתכוין אבל בלי"ב נהי דאליבא דר"ש קאי רב מ"מ ס"ל לרב דבשיעור לצרף גם ר"ש מודה ובהא פליג שמואל אבל ממתכוין מאן דכר שמי'.

והנה תו"י הקשה אד' רש"י וכן נתעוררו בתוס' דידן דלד' רש"י למה אמר אביי לא יתן לתוכן כל עיקר הא דיו אם אינו ממלאהו לגמרי ונראה דרש"י לא כ"כ כ"א לרב אדא דמיירי במיחם שפכו ממנו אליבא דר"ש אזי אמרינן דדוקא במלאהו לגמרי הוא דאסור דנתכוין לצרף אבל לא מלאהו אמרינן כוונתו להפשיר ואף דמצרף ג"כ א"מ מותר משא"כ אביי דמוקי למתני' כר"י דא"מ אסור נהי דלא מלאהו היינו דלא נתכוין לצירוף אבל מצרף מיהא הוה ואסור לר"י.

והנה מפי' התו"י משמע כד' הרמב"ן שהביא ה"ה בה' שכ' דצירוף ל"ש אלא בצוננים ועד"ז הי' מתפרש שפיר דבלי"ק אמר רב ל"ש אלא להפשיר שלא נעשו המים צוננים אבל נעשו צוננים ומצרפין אסור וע"ז קאמר שמואל דמותר וס"ד דשמואל לכתחלה ג"כ מתיר ומסיק הש"ס דה"פ דרב סבר דאם נתן למיחם כ"כ מים צוננים עד שנעשו כולם צוננים אסור ושמואל אפי' כה"ג מתיר ואמנם צ"ע הרי לקח המים הצוננים ונותנן במיחם חם כ"כ עד שיצטננו כולם ולמאי הלכה נתן למיחם וע"כ משום צירוף ואמאי מותר לשמואל ונראה דלד' הרמב"ן רב ושמואל כאביי ס"ל דמיירי שפינו מעל האור ואח"כ החל ליקח מתוכו החמין ונתן הצוננים לתוכו ואחרי כי בעת לקח המיחם מעל האור לא הי' שייך צירוף כי היו בו מים ורק אח"כ כשלקח א' כא' המים מתוכו יש לחוש שמא הגיע לצירוף ולרב דס"ל כר"י דא"מ אסור אפילו בחשש בעלמא אבל שמואל דס"ל כר"ש כיון דלא פסיקא מלתא אשר הי' המיחם מז כשעירו בו הצוננים כבר הגיעו לצירוף מקרי דבר שא"מ ושרי.

והנה הרמב' פכ"ב מהלכות שבת כתב המיחם שפינה ממנו מים חמין נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן נקט לשון המשנה ולא פירש דברי' לא כרב ולא כשמואל וד' ה"ה והכ"מ דנקט משנתו כרב אדא ב"מ וכתב הכ"מ אף דבפי' המשנה נקט ילפי' דאביי כאן בחיבורו חזר בו ואני בער ולא אבין האיך עלה ע"ד הכ"מ לפרש ד' הפי' משנה כאביי וז"ל בפי' אינו רוצה באמרו פנהו שלא הניח בו כלל מן המים אבל ר"ל מן המים והניח שם מים חמין ולפיכך אסור לו להוסיף עד שיהיו הכל חמין אבל יכול להוסיף עליהם כדי שיהיו הכל פושרין ואי אפרש' כאביי הול"ל אבל ר"ל שפנהו מן האור וכמ"ש הטור סי' שי"ח א"ו דהרמב"ם נקנו לו שטה אחרת וס"ל דבלי"ק קאמר רב להפשיר מותר דהיינו אם נשארו במיחם מים דלא צריך צירוף אבל אם פנה המיחם לגמרי דמצרף אסור ואהא קאמר שמואל דאפי' כה"ג מותר ותרווייהו כרב אדא בר מתנא ואהא מקשה הש"ס אם המיחם בלא מים דודאי מצרף האיך קאמר שמואל דמותר ומסיק דתרווייהו מיירי ביש בו מים אלא דרב ס"ל דאסור למלאותו לגמרי וכמ"ש רש"י ומשום דמצרף ושמואל ס"ל כיון דעושה כדי להפשירן מותר דקיי"ל כר"ש וכן קושי' הש"ס לעיל לר"א ב"מ הי' מדסתם תנא משמע דאפי' למלאות מותר והלא מצרף ומשני כדשמואל דקיי"ל כר"ש דכיון דמתכוין להפשירן מותר והן הן דברי' בפי' המשנה דלא תימא כשמואל בלי"ק כ"א בלי"ב וזה פי' דבריו בחיבורו ג"כ שפנה ממנו מים חמין ר"ל שפנה מן המים החמים אבל נשארו מים חמין ג"כ לא יתן מועטים אבל נותן מרובים כדי להפשירן וכיון שכוונתו להפשירן אפי' למלאות המיחם שרי ולא חילק הרמב"ם בין העבירו מעל האור או לא ומה"ט המחבר בשו"ע השמיט ג"כ ד' הטור שצריך שיעבירו מעל האור וחמי' שהוסיף זה הי' לו לכתוב וי"א. אמנם ד' הטור נראה דמפ' פלוגתא דרב ושמואל בלי"ק דרב לא התיר כ"א בהבעירו מן האור דלא בעי צירוף ושמואל מתיר אפילו בלא העבירו וע"ז מקשה הש"ס כיון דלא העבירו ודאי מצרף והאיך מתיר שמואל ומסיק דתרווייהו מיירי בהעבירו אלא דרב אוסר למלאותו וכפי' רש"י ושמואל מתיר כיון דכוונתו להפשיר ונראה דכדי הטור ד' הרי"ף שמפרש תחלה מתניתין כאביי ואח"כ הביא פלוגתא דרב ושמואל למימר דשמואל בהבעירו דוקא מתיר.

שבת מב ע"א רש"י ד"ה אבל לא של עץ דאיסור דאורייתא הוא וחייב כרת אפשר דכ"כ רש"י דלא תימא דר"י ס"ל בהבערה כמ"ד ללאו יצאה וא"כ אינה בכלל ל"ט מלאכות דאין זה כרת ומודה בה ר"י דבעינן צריכה לגופה וה"ה כבוי לזה כתב רש"י דלא היא דעל כבוי לכ"ע חייב כרת ומדוקדק בזה דקדוק עצום במתני' פרק כלל גדול דבמוחק כתב תנא הכותב בתחלה ובקורע תופר ובכבוי נקט המכבה קודם המבעיר והלא בלא הבערה ליכא כבוי אמנם נקט הכי למימר דנהי דבמכבה איכא פלוגתא אי ללאו יצאה בכבוי כ"ע מודה ולא תלי' בהבערה כלל.

והנה לד' תוס' המקשה והתרצן אי הא בהא תליא או לא י"ל דד' המקשה דודאי גם ר"י ס"ל עיקר מלאכת כבוי היא לגופא לפחמין או לפתילות אמנם אם כבה שלא לשם כך מ"מ נעשה הפחם או הפתילה מהוברת בחס על השמן וכיו"ב דשא"מ חייב עלי' לר"י וא"כ הא בהא תליא והתרצן השיב דלר"י כבוי אב מלאכה אפילו שלא לצורך כלל אמנם בד' תוס' א"א לפרש כן דא"כ למה להו למימר דמדרבנן אסר ר"י וקשה מסוגיא דכריתות דר"י מחייב בא"מ לימרו דמדאורייתא חייב. והנה הראב"ד פי"ב מהלכות שבת הקשה ע"ד הרמב"ם דס"ל מכבה גחלת של מתכת אם נתכוין לצרף חייב א"כ בלא נתכוין אמאי פטור הא הו"ל פ"ר ועיין מ"ש ה"ה ליישב ואמנם אי הרמב"ם כערוך ס"ל דפ"ר דלא אכפת לי' לא מקרי פ"ר לק"מ דסתם מכבה גחלת של מתכת אין כוונתו לצרף והוה פ"ר דלא ניחא לי' ולכאורה יש לדייק דהרמב"ם כהערוך ס"ל דמאחר דהרמב"ם ס"ל משאצ"ל חייב עלי' ע"כ לא ס"ל כפי' תוס' דבארעא דחברי' ר"ל והוה משאצ"ל דהרי הרמב"ם פוסק כר"י דחייב בא"צ לגופא אע"כ מטעם פ"ר דלא ניחא לי' אתי' עלה אלא שהרמב"ם לא ביאר כלל דמיירי בארעא דחברי' וזה באמת צ"ע. ומצאתי קושי' זאת בהנוב"י מה"ת או"ח סי' כ"ט ותי' דמאחר שכבר כתב הרמב"ם בתחלת הפרק דמיפה קרקע כ"ש חייב משום חורש והא דכתב לקמן שיעורא דלהיסק או לבהמה היינו לחיובי תרתי משום חורש ומשום קוצר ועיי"ש ולדידי לא אהני האי תירוצא דעכ"פ למה דייק הרמב"ם ונקט כדי ליפות הקרקע הרי בכה"ג מקרי ליפות את הקרקע אם לא בארעא דחברי' ולזה נראה דבכוון כתב הרמב"ם כדי ליפות את הקרקע דממ"נ אם הוא בארעא דידי' ממילא הוה ליפות את הקרקע כיון דהוה פ"ר ואם בארעא דחברי' הרי באמת בעי ליפות את הקרק' ועכ"פ צ"ל לכאורה דהרמב"ם כהערוך ס"ל ואמנם מצאתי בחי' ר"ן לשבת בסוגיא דארעא דחברי' דידן שכתב דדוקא היכא דהמלאכ' נעשית מאילי' כגון זה שמלקט עצים לבשל והקרקע ממילא מתיפה וכה"ג כיון דלא ניחא לי' שרי וכ' שהביאו לזה קושית הרא"ש פרק הבונה דלד' הערוך מאי מקשה הש"ס פ' ראד"מ לאביי אליבא דר"ש בס"ד דלא ידע דמודה ר"ש בפ"ר האי בשר מאי עביד בי' הרי לד' הערוך גם במסקנא קש' דהא לגבי אחר הוה פ"ר דלא ניחא לי' אמנם לד' הרא"ה א"ש דהתם קוצץ הבהרת בידים וכה"ג לא מהני מה דלא ניחא לי'.

גמ' אמר רבינא הלכך כבר עוררנו במה"ק דרבינא דייק למלתי' מהא דאמר שמואל דמכבה גחלת של מתכת והרי יכול לטלטלו פחות פחות מד"א א"ו כיון דהכבוי דרבנן ל"ל זה ואמנם יש להשיב דבפחות מד' אמות כל פעם עבד איסור דרבנן משא"כ בכבוי לא עבר כ"א פעם אחת ואמנם א"כ ה"ה בטלטול בכרמלית י"ל הכי דנח לן להתיר חדא דרבנן מלהתיר כמה וכמה דרבנן דגם פחות מד' אמות בכרמלית שבות דשבות מיהא הוה.

שבת ק"ג ע"א ת"ר יל"ד אמאי לא מקשה הש"ס קושיתו אמתני' ואמנם בד' תוס' שכתב דמתני' מיירי באילן יבש וי"ל מדנקטי מתני' עצים להיסק ודאי הוה אילן יבש אלא דאכתי למה נקט תנא דמתני' אם לתקן דמשמע דבעינן כוונה לתקן הו"ל למתני אם מתקן ונראה דמתני' מיירי באילן שנטעו לעצים ומ"ה אמרי' לתקנו שלא יוריד הכח לענפים כ"א יתעבה ולמאי להיסק וא"כ בשלמא אם מכוין לתקן אז שיעורו בכ"ש אבל אם כוונתו להיסק גם התיקון שהוא עושה ממילא שיעורו כמו להיסק.

קי ע"ב תוס' ד"ה ת"ל הקושי' על השאלתות רבו מספר ודע דמ"ש תוס' משום מלאכת מחשבת לא נמצא בשאלתות והתוס' הוסיפו זה להסביר ד' השאלתות ואמנם לדידי קשה טובא דמאחר דלי"ק דפרק כל שעה עלתה בתיובתא א"כ לי"ב עיקר ולהאי לישנא בלא אפשר ולא מכוין גם ר"י מודה וכיון דשותה כוס זה לרפואה אין לך לא אפשר גדול מזה וגם לר"י שרי אשר ע"כ דד' השאלתות ג"כ כד' התוס' דהכא הוה פ"ר אלא דס"ל כהערוך דפ"ר דלא ניחא לי' עדן שרי לר"ש ואהא קאמר דפ"ר דלא ניחא לי' הוה כאין מתכוין ולר"ש שרי ובשבת קיי"ל כוותי' דלא עדיף ממלאכה שא"צ לגופה דקיי"ל כר"ש אבל בשאר איסורים נהי דבאין נתכוין ממש קיי"ל בר"ש כמבואר מדשמואל במזלפין יין ומדר' יוחנן בנזיר חופף ומפספס אבל בפ"ר אף דלא ניחא לי' קיי"ל כר' יודא דאפי' אין מתכוין כה"ג דהוה פ"ר אף דלא ניחא לי' אסור מאחר דלא שייך משאצ"ל ועד"ז מתורצים כל הקושית שהי' מאין מתכוין ממש כה"ג לא קאמר השאלתות.

וכבר הצענו דעתינו במה"ק ביישוב ד' הרא"ש התמוהים ומה שנראה לע"ע כי כוונת הרא"ש לד' הר"י קורקוס שהביא הכ"מ פי"ג ממע"ק אשר הרמב"ם השמיט לדשמואל משום דמ' דשמואל לית לי' לדאביי ורבא דאמרי מודה ר"ש בפ"ר ואנן כאביי ורבא קיי"ל.

שבת קי ע"ב פי' ד' הרא"ש דהמקשה בזבחי' שם דפריך והא קמכבה אטו לאו דשמואל כר"ש בא"מ ס"ל א"ו משום דמ' לי' דהוה פ"ר ומעתה אם התרצן בא לדחות דלא הוה פ"ר וע"ד שכתב הרא"ש פרק הבונה הוה לי' לפ' דברי' למה לא הוה פ"ר א"ו ה"ק לשמואל כל שאינו מתכוין לר"ש שרי ולית לי' דאביי ורבא וממילא מבואר דלאביי ורבא מקרי פ"ר אף דלא ניחא לי' והנה על החי' רשב"א ל"ק הקו' הנ"ל דהחי' רשב"א לא הביא ראית הערוך ומזלפין יין אבל הביא ראי' אחרת ממוכרי כסות וש"מ דגם במילי דעלמא קאמר הערוך למלתי' ואמנם מה שהקשה הרשב"א מנזיר חופף ק' להלום דאם בשבת ר"י דלא כר"ש כ"ש בנזיר ונראה דר"ל דבנזיר סתם מצי' אבל בשבת לא תנן סתמא וכדאמרי' ריש ביצה.

ק"יא ע"א למימרא דרב כר"ש ס"ל עיין רש"י ותוס' ולי עוד קשה טובא אטו דשא"מ שייך לשבת הלא שייך בכל התורה כולה ונראה דקשה להש"ס מה ראה רב לפסוק כר"ש נגד ת"ק ומשמע להש"ס דטעמא דרב דבפ"ק דברכות תנן וגומרה לק"ש עם הנץ החמה ר"י אומר עד ג' שעות שכן דרך מלכים לעמוד בג' שעות וקשא מלכים מיעוטא דמיעוטא היו ולמה יקרא על שמם זמן שכיבה א"ו משום דכל ישראל בני מלכים וקיי"ל התם כר' יושע ומשמע לי' לרב כיון דהתם קיי"ל כר' יושע גם כאן קיי"ל כר"ש ומדמי רב איסור שבת לכל התורה כולה ואהא פריך הש"ס ל"ל למנקט מסוכריתא דנזייתא לימא דבר שאינו מתכוין אסור א"ו בכל התורה ס"ל לרב דבר שא"מ מותר אבל בשבת חומרא דשבת לא קיי"ל כר"ש הרי דמחלק רב בין אי' שבת לשאר אי'.

תוס' ד"ה וסוכריתא וא"ת דאמרינן וכו' נראה דכוונת קו' דלאו ביין ומים תליא מלתא ולכאורה קו' צ"ע דמסקינן בביצה שם מתוך שאין אתה מתיר לה אלא בבגדי' נזכרת וה"נ לענין סחיטה י"ל כן ונראה דקו' תוס' הי' על המקשה בביצה שם דלא ידע מסברא זו תקשי לי' מני' ובי' הא אתי' לידי סחיטה:

ותו' מצוה שאני וצ"ע אטו טבילת בגדי' הוה מצוה הרי יכולה לטבול בלא בגדים אף שהבגדים יטמאו אותה אח"כ טומאת מדרס מ"מ לבעלה תהא מותרת ונראה כוונת תוס' דמ"מ היא תתרשל עד לאחר יו"ט שתוכל לטבול בבגדי' ותבטל טבילה בזמנה מצוה.

והנה החי' רשב"א הקשה אד' תוס' שכתבו דת"ק ור"ש בדשא"מ פליגי מאי קאמר הש"ס פרק במה אשה בני מלכים יוצאין בזגין וכל אדם ה"מ ר"ש היא דאמר כל ישראל בני מלכים הם ונראה ד' תוס' דהמקשה דק' לי' מ"ט פסק רב כר"ש נגד ת"ק נדחק דה"ט משום דבר שאינו מתכוין מותר במסקנא דרב בהדיא קאמר דשא"מ אסור ע"כ טעמא דרב משום דשכיח משחא בעירו ות"ק ור"ש דכל ישראל בני מלכים פליגי ונראה דד' ר"ח דפסק כר"ש לגמרי דלא כרב ומ"מ הוא כד' תוס' ומ' לי' דגם במסקנא לדידן פליגי בדשא"מ וכיון דאנן קיי"ל מותר הלכה כר"ש וד' הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כרב שפסקו היינו או דלית להו סברת תוס' כלל או אי' אבל רק לס"ד ולא למסקנא מהך דבגון וממילא אין הל' כר"ש אלא כרב.

וכתב רש"י ור' יודא סבר לכאורה לד' רש"י דלא תליא בפלוגתתן בדבר שאינו מתכוין מה לו לרש"י להזכיר ר' יודא ונראה דרש"י בא ליישב דמאחר דמסקינן בפרק כל שעה דבלא אפשר לר' יודא אפילו מתכוין שרי וא"כ ת"ק דידן כמאן ס"ל והו"מ רש"י לתרץ דהכא רבא הוא דמתרץ ורבא פליג התם ואמר דאפילו בלא אפשר לר' יודא במכוין אסור אא"כ יק' לאביי שמעתא לזה כתב רש"י דאם באת לומר כן יהי' לר"י כל רפואה שרי כיון דלא אפשר אלא ודאי כל רפואה דמוכחא ודאי גזרו בה רבנן וא"כ ת"ק שפיר כר"י ס"ל אפי' לאביי.

מו ע"ב הא שמעינן לי' לר"ש דאמר דשא"מ מותר צריך ביאור מה ענין זה לדשא"מ דאם כבתה לא כבתה כ"א ע"י הרוח והוא גורם בעלמא ונרא' דנרות שלהם של חרס היו פתוחים מלמעלה והמוליך הנר אפילו בחדרי חדרים השמן מתפשט ע"י הולכה זאת ושוטף על הפתילה ומכבה אותה. עיין לקמן בחי' מ' שבת מ"ו ע"ב.

מתיב רבא הנה גם בזה יקשה מה שהקשיתי מאחר דלהערוך הו"ל מוכרי כסות פ"ר ולא שרי לר"ש כ"א מטעם דלא ניחא לי' מאי מייתי רבא לדשא"מ משם ונראה דבב"ק פרק הגוזל ומאכיל מייתי הש"ס מתני' דכלאים דלא ילבש כלאים אפי' על עשרה בגדים לגנוב את המכס וקאמר הש"ס מתני' דלא כר"ש דתני' ר"ש משום ר"ע אומר מותר לגנוב את המכס וקאמר בשלמא לענין כלאים פליגי בדשא"מ אבל במכס במ"פ עיי"ש וק' כי קאמר דלענין כלאים פליגי בדשא"מ אמאי לא מקשה הא אביי ורבא אמרו תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות בשלמא לד' התוס' בפ' ב"מ שכתב דמיירי בגוונא דלא הוה פ"ר כגון שלבוש א"כ הכא דתנן בהדיא אפילו על גבי עשרה ודאי דלא הוה פ"ר אבל לד' הערוך דהו"ל פ"ר קשה אלא ש"מ דהא דכ' הערוך בפ"ר דלא ניחא לי' לא מודה ר"ש ר"ל והוה לי' שוב דשא"מ ולמ"ד דשא"מ מותר גם כאן מותר ושפיר קאמר הש"ס דפליגי בדשא"מ וא"כ גם בסוגין גם בפ' ב"מ גם בפ' כל שעה מקש' הש"ס שפיר דא"נ הו"ל פ"ר דלא ניחא לי' מ"מ אינו מתכוין וש"מ דאפילו בדאורייתא ואפילו באפשר מתיר ר"ש. אבל אי קשי' הא קשיא הרי הרמב"ן בסו"פ שמונה שרצים וכן הר"ן שם אחרי שדחו ד' הערוך כ' ליישב ראיתו ממוכרי כסות דכלאים שאני דאהנאת לבושא קפיד קרא והיכא דליכא הנאת לבושא לא אסור קרא א"כ קשה טובא מאי ראי' מייתי הש"ס בין בשמעתין בין בפרק ב"מ בין בפ' כ"ש וצע"ג.

אבל דע לך דלד' הרמב"ן האלו מיושב דברי הרמב"ם שהקשה עלי' הכ"מ פ"ט דכלאים דהרמב"ם פסק למתני' דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ופסק ג"כ לא ילבש אדם כלאים אפילו ע"ג עשרה בגדים לגנוב את המכס לפי' הש"ס בב"ק דגם הך מתני' דלא ילבש כלאים דלא כר"ש וכתב דאם לבש לוקה ולד' הרמב"ן א"ש דבמוכרי כסות קיי"ל כר"ש דליכא הנאת לבושא כלל אבל בכלאים כיון שע"י לבושה זאת נפטר מן המכס שפיר מקרי הנאת לבושא ומ"מ סוגי' דבב"ק עדן לא נתיישב דקאמר הש"ס בהדיא דלר"ש מותר בלבישת מכס משום דשא"מ.

והנה הכ"מ כתב לתרץ דברי הרמב"ם דבמוכרי כסות מיירי שהם רק על כתיפו לא כדרך לבושא לכך מהני דשא"מ משא"כ בכלאים איירי שלובשו ממש ולכך לא הוה דשא"מ ותימא דלא הביא דעת הרמב' בפי' המשנה שם שכ"כ בהדיא וכן כאן בחיבורו רמז ע"ז שכתב שמחמם כתיפיו וכ' עד"ז ליישב מה ששינה הרמב"ם בחיבורו והקדים סיפא דמתני' תופרי כסות תופרין כדרכן לרישא כ' כוונתו בהיפוך זה להביא ראי' מסיפא לרישא דבסיפ' ע"כ לא מיירי כ"א שהכלאים מונחים לו על ברכיו ואי ברישא מיירי בלבשו הו"ל זו ואצ"ל זו אלא ש"מ דגם רישא לא מיירי כ"א במונחים לו על כתיפיו.

ואמנם נתקשה הכ"מ כמו כן בסוגיא דידן דקאמר דלר"ש שרי משום דשא"מ ותירוצו צ"ע דעכ"פ קאמר הש"ס הכי אבל כל דברי הש"ס שם צריכין ביאור דקאמר מתני' דלא כר"ע מה ענין מתני' אצל ר"ע דמתני' לא קאמר דאסור לגנוב ור"ע לא מיירי בכלאים ומה עלה ע"ד לומר דמתני' דלא כר"ע וצ"ע.

שם קל"ג גמ' הא ל"ל קרא י"ל קו' הש"ס היה מאחר דר"ש מדכתיב ביום השמיני אפילו בשבת יליף דמקלקל בחבורה חייב ה"נ הי' לו ללמוד מבשר דכתיב גבי בהרת דדאיש אסור ואביי לא הבין הקו' עד"ז ומשני דר' יאשי' כר"י ס"ל דאוסר דשא"מ והמתין הש"ס עד לבתר דמסיק רבא דלר"ש אצטריך קרא לפ"ר ומהכא נרא' דיליף רבא דמודה ר"ש בפ"ר דהש"ס מקשה עליו דאביי ותי' בדוחק. והנה אם ילפינן מכאן דמודה ר"ש בפ"ר וכיון דהתורה הניחה מצות מילה על האב ובאב הוה פ"ר ניחא לי' דיו אם ילפינן פ"ר דניחא לי' לא זולת.

תוס' ד"ה באומר נראה לתרץ דמאחר דמוקמי' לה דוקא בדליכא אחר לא רצה אביי לתרץ עד"ז באומר לקוץ דס"ד דכיון דמצות מילה על האב ופי' שמתכוין לקוץ שרי וע"ד שהביא החי' ר"ן בשם רא"ה דדמיא לכלאים בציצית וניחא לי' טפי לשנויי לא נצרכה אלא לר"י.

ואי דאיכא אחר מכאן הביא הערוך ראי' דפ"ר דלא ניחא לי' שרי והקשה עליו בתוס' הא סוגיין קאי לס"ד אליבא דאביי ונראה דקשה לי' להערוך למה לא מקשה הש"ס גם אברייתא בתריית' א"ו משום דהתם דל"ש ליעבד אחר והוה פ"ר דניח' לי' משא"כ כאן דאי איכ' אחר הוה פ"ר דלא ניח' לי' וא"כ מוכח דגם לרבא מקשה הש"ס.

אמנם בחידושי הרמב"ן הכריח דע"כ גם לרבא מקשה דלמאי דילפינן מלעשות דאפילו דבר הרשות שרי פ"ר בשר גבי מילה למה לי וע"כ מוקמי' לה ג"כ באומר לקוץ מכוין א"כ דברי הערוך מבוררים. אבל בחי' הרשב"א יישב קו' הרמב"ן ע"ד אחר עיין שם.

ואם עברה עיין בחי' הר"ן שנתקשה כיון דהוה פ"ר האיך שייך לשון ואם עברה ונראה דהפי' ואם עיברה אלא שהיוד חסר.

שם צה ע"א המכבד כתב רש"י הבית נראה כוונתו דבבית דוקא מחייב ר"א אחרי כי ע"י הכיבוד מתמלאים הגומות כפי' רש"י לקמן מקרי בנין לר"א ורבנן פטרו משום דהוה בנין כלאחר יד כמו גבי גרירה שכתב רש"י דדרך חופר במרא וכאן כמו כן אין דרך בונה ע"י כיבוד ועיין סנהדרין פ"ה תוס' ד"ה ור"ש ומ"מ מטעם שבות אסור ואמנם מרבץ מאי עביד ד' ר"א משום דע"י הריבוץ נדבק העפר בקרקע והו"ל מוסיף ורבנן כמו כן פליגי משום דהוה ג"כ בנין כלאחר יד ומ"מ מדרבנן אסור ומסיק הש"ס דלדידן דקיי"ל כר"ש אפילו לכתחלה מותר ואמנם ד' הרמב"ם וסיעתו דדוקא ריבוץ מותר אבל לא כיבוד וכן משמע פשט המשנה בביצה פרק אין צדין ר"ג אומר מכבדין בית המטות ביו"ט וחכמי' אוסרין והי' נראה משום דכיבוד הוה פ",ר ומ"מ לא אסור אלא מדרבנן משום דהוה כלאחר יד וגרירה דמותר אפילו לכתחלה משום דלא הוה פ"ר.

תוס' ד"ה המכבד דברי' כאן למסקנתם ביומא שם דלא כפי' רש"י דצירוף דרבנן כ"א דשא"מ הוה דרבנן אבל לשטת רש"י אין מקום לקושית תוספ' ולכאורה אפילו לפי דעתם היה אפשר לומר דבהא גופ' פליגי אי דשא"מ דאוריית' או דרבנן וע"ד דסבר ר' יוסף פרק כירה מ"ו למימר דר"ש ור"י לא פליגי כ"א באיסור דרבנן אבל בדאריי' מודה ר"ש אלא דרבא מותיב לה ממוכרי כסות ומ"מ לר"י ע"כ לכאורה בהא פליגי דלר"י דשא"מ דאוריי' ואפילו בדרבנן גזרו רבנן ולר"ש הוה דרבנן ובדרבנן לא גזרו ומצי' למימר דר"א סבר דשא"מ דאורייתא וקאמר חייב ורבנן ס"ל דבר שאינו מתכוין דרבנן וסוגי' יומא לרבנן קאי דס"ל דרבנן ועד"ז מוקמינן שפיר אבל תי' התוס' צע"ג שכתב דפלוגתייהו אי הוה פ"ר וכי אין זה פלוגת' במציאות ואמנם במכבד הי' אפשר לומר דבכיבוד כשם שממלא גומות כך עושה גומות ופליגי ר"א וחכמים בפלוגת' דר"י ור"ש במקלקל בחבורה דר"ש יליף ממילה מקלקל בחבור' חייב ור"י סבר התם משום דמתקן גבר' ור"א הכא כר"י ס"ל דכיון דאיכ' תיקון במקום אחד תו לא משגחינן אקלקול במקום אחר ורבנן ס"ל כר"ש ודוקא אם התיקון יתר על הקלקול הוא דמקרי בונה לא זולת אבל במרבץ קשה במאי פליגי לדברי תוס' ואולי ר"א לטעמי' דס"ל תוס' ארעי ג"כ מקרי מלאכ' א"כ גם הכא ע"י הריבוץ מתחזק העפר בקרקע והו"ל מוסיף ארעי ורבנן דס"ל תוס' אוהל ארעי שרי ג"כ פליגי אדר"א.

שם כט ע"ב אי שתיקו לך וכו' יל"ד א"כ דיו שיאמר לו כי דוקא בשישי מותר לא זולת ואי בעי למגזר למה לי' למימר אי שתיקו לך ונ' דה"ק אני אומר לך דדוקא בשיש' מותר אבל אי שתיקו לך כשתגרור פעם אחרת שלא בפני ואשתק שייך למגזר משום עילית' בעלמ' ולכך אינני מתיר לך.

ועיין במ"ש במה"ק ליישב עולא מתרץ לטעמי' ובענין ר"י רבה מתרץ לטעמי' נראה לע"ע דה"פ דאי לא תנא אלא מטה ס"ד דר"י ג"כ לא פליג אלא בגדולים דומי' דמטה ולכך נקטו מטה וכסא כלומר בגדולים ר"ש מתיר ובקטנים מודה ור"י אפילו בגדולים פליג אבל בקטנים אפילו ר"ש מודה.

תוס' ד"ה מחלוקת בקטנים הקשה בחי' הרמב"ן הרי ר"י אוסר להקיז דם בבכור אף דהוה לא אפשר ועיין במה"ק שכתבנו יישוב לקושי' זאת מגמ' דפסחים י"א ע"א אבל למ"ש תוס' יומא ל"ד דבשבת דבר שאין מתכוין לר"י רק מדרבנן אסור משא"כ בשאר איסורים אסור מדאוריית' לק"מ. אבל אי קשי' הא קשי' הרי בפרק כ"ש בלי"ב מסקינן לכ"ע דבלא אפשר ולא מיכוין מודה ר"י והתם בשאר איסורים ג"כ מיירי א"כ קשי' שפיר מגמ' דבכור' וצ"ל כמ"ש במה"ק אבל אד' הרמב"ן קשי' טובא הרי עכ"פ ק' מבכורות על הסוגי' בפסחים וצ"ע.

ובמה שהקשה הרמב"ן עוד ממה דאמר ר"י בסו"פ אין צדין כל הכלים אינם נגררין משמע בין קטנים בין גדולים נראה דלמאי דמסקינן התם תרי תנאי אליב' דר"י ות"ק דהוא סתם מתני' פליג אהך סיפא וקיי"ל כת"ק ושפיר קאמר עולא דר"י מודה בגדולים.

מוכרי כסות עיין רש"י כ"כ לחלוק ע"ד תוס' דאפילו הוה פ"ר ליכא איסור דבעינן העלאה דומי' דלבושה אא"כ יקשה מנ"ל למימר דר"ש היא דלמא גם ר"י מודה וכמו שהקשיתי לעיל אד' הרמב"ן ונראה דרש"י יישב זה במ"ש ור"ש היא דאזיל בתר כוונה והענין דאם החמה או הגשמים מצערין אותו וניצול ע"י כסות זאת אי מכוין ודאי חייב משום כלאים אלא דאי לא מכוין פטור והיינו ע"כ כר"ש אבל לר"י אסור שמא יהנה ע"י שניצול מצער החמה והגשמים.

פסחים דף כ"ה ע"ב אפשר ומכוין לא אפשר ומכוין נראה דאפשר ומכוין נקט משום דללי"ב דלא אפשר אף דמכוין שרי קאמר בלי"ק כשם שבאפשר וקמכוין לכ"ע אסור ה"נ בלא אפשר וקמכוין ולאפוקי מלי"ב.

תוס' ד"ה לא אפשר מדמקשה ממעילה וכלאים פי' ואס"ד דהכא בדרבנן דוקא מיירי מאי ראי' ומאי קושי' מדאורייתא לדרבנן דלמא בדאורייתא אביי מודה ויל"ד למאי דמסקי תוס' דהכא מיירי בלא הוה פ"ר מאי מייתי שוב מריב"ז הא התם הוה פ"ר ונראה דבשלמא לענין כוונה יש לחלק דבין דאורייתא לדרבנן שפיר יש לחלק. אבל במכוין לא שייך לחלק אם הוא פ"ר או לא דהרי מתכוין.

באו"ד והא דאמרינן נראה כוונתם בשלמא אי מיירי בפ"ר הכא והתם לא הוה פ"ר דאם יכול לבעול בהטי' לא הוה פ"ר ממילא לא מקרי לא אפשר אבל השתא דכל ע"י טורח מקרי לא אפשר.

שם בסוה"ד כר"י בר אבא עיין רש"א ודבריו מוקשים דהרי גם לי"ק לא אתותב אלא באפשר ולא מכוין ונראה כוונתו דלי"ק כיון דאתותב הו"ל טעותא דלא נאמר כזה מאביי ורבא אבל התם בר"י בר אבא מעשה רב הוה.

תוס' ד"ה אביי כר"י לכאורה כל דברי' נכללין בד' רש"י ונראה דדקדקו בד' רש"י שלא זכר אלא אפשר ולא מכוין ושבק לא אפשר ולא מכוין ואדרבה מהתם מוכח דלר"י באפשר תלי' מילת' וזה שהוסיפו בתוס'.

ובענין פלוגתת אביי ורבא נראה טעמ' דאביי דאי אמרת בלא אפשר ג"כ בעינן ולא מכוין לא יבינו כלל דבאפשר תלי' מלת' דאי אמרת דבלא אפשר אפי' מכוין שרי ידעו דבאפשר ולא אפשר תלי' מלת' ורבא ס"ל דבאמת לר"י תרוייהו בעינן לא אפשר ולא מכוין אבל בכוונה בכה"ג אסור וטעם פלוגתייהו יש לומר דאביי ס"ל דר"י אינו מכוין מדינא אבל דוקא היכא דאפשר ורבא ס"ל דר"י אוסר אינו מכוין גזירה אטו מכוין וא"כ אדרבה כונה לר"י חמור מלר"ש אלא דבלא אפשר לא גזר אבל בכוונה מ"מ אסור.

שם כ"ו ע"א רש"י ד"ה דלתוכו עשוי ויל"ד אטו שלא כדרך הנאתן מותר לכתחלה וצ"ל משום ת"ת דרבים התירו רבנן אלא דיקשה לימא באמת התם משום ת"ת דרבים התירו כדאמרינן בברכות ובגיטין עלי' דר"א דשחרר עבדו מצוה דרבים שאני ונראה דהתם קרא כתיב לעולם בהם תעבודו וידעו כ"ע דמשום מצוה דרבים שחרר עבדו אבל הכא יאמרו לא אפשר ומכוין שרי א"ו שלא כדרך הנאתן הוה דלא אסור כ"א מדרבנן וכה"ג הוא דשרינן משום מצוה דרבים דאי נמי נפיק טעותא ויאמרו דמשום לא אפשר התירו לא עברו כ"א אשלא כדרך הנאתן דרבנן.

ונראה דה"ט דאמר רבא מנא אמינ' לה דמאי ראי' צריך רבא הרי סברא חיצונה מסעיי' לי' אלא משום דלמאי דמסקינן מריב"ז טפי משמע כאביי מדנימא משום דשלא כדרך הנאתן הוי'.

רש"י ד"ה ודורש בפ' החג משום דהי' דורש כל היום משמע לרש"י לפרש כן דברגל מצינו כן לר"א במס' ביצה.

תוס' ד"ה והא הכא הוי מצי לאוקמי כר"ש י"ל דבענין צורת הבית לא מצינו פלוגתא ואותן לולין ע"כ לא הי' לצורך דבר אחר.

תוס' ד"ה מעילה בסוה"ד ובירושלמי עיין רש"א ולי נראה דבלא ירושלמי הייתי אומר דשמן של חולין הי' בבית השואבה אבל מדברי הירושלמי מבואר דשמן של קודש הי'.

הכניסה לרבקה נראה דמשמע להש"ס פשיט' דכשירה אלא ודאי ר' יודא היא ואשמעינן כיון דבעגלה מיירי כמ"ש רש"י לא ניחא שתדוש וכשירה. ולד' תוס' דבפרה מאי ותינוק שייך וחפשתי בתוספת' מסכת פרה ולא מצאתי בריית' זו.

זבחים צב שם ע"א תוס' ד"ה אבל לא כ' לפרש דודאי ידע הש"ס דשמואל אמר הלכה כר"ש בגרירה אלא דהוה משמע לי' דוקא בגרירה שהוא דרבנן פסק כן וע"ד דסבר ר' יוסף שבת מ"ו למימר גם לר"ש אלא דאתותב ומ"מ שמואל דוק' בדרבנן אלא ס"ל לגמרי כר"ש ואהא מייתי דגחלת של מתכת דלא הוה כ"א צורך דרבנן מתיר שמואל אינו מתכוין אבל של עץ דשם כיבוי דאוריי' כדאמר ר' יוסף שבת הנ"ל לא פסק שמואל כר"ש אף דסביר' לי' כוותי' במשאצ"ל והתרצן דחה דהתם טעמא דשמואל משום דס"ל במשאצ"ל כר' יודא וא"כ כיון דמכבה בידים חייב חטאת ולא שרי' במקום הזיקה דרבים.

בכורות כה ע"א תוס' ד"ה מדרב סבר וכ"ת עכ"פ למסקנ' ק' כבר במה"ק דרב כר"י ולאו מטעמי' ולע"ע נראה דלשון תולש ק' לרב דמ' במכוין.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים יא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה