אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים יא בעז"ה סוגיא דקטן או"נ מהדורא בתרא.

ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט

בעז"ה סוגיא דקטן או"נ מהדורא בתרא.

ארכסי

ת"ש לא תאכלום לא תאכילום כך הגירסא לפנינו ורש"י ע"כ לא גרס הכי כמו שבארנו במה"ק אבל ס"פ ר"ע במסכת שבת שם כתב רש"י גופי' לא תאכלום לא תאכילום ונבאר תחלה בע"ה לפי גירסא דידן מכיון שהמקשה בעצמו מפרש לא תאכילום והאיך קאמר מאי לאו דקאמר להו לא תאכלו ונראה דבפסחים בשטה דחזקי' ור' אבהו מקשה הש"ס הא בשרצים כתוב לא יאכל ואמאי מותרים בהנאה ומשני משום דכתיב $ציור בספר$ ושקץ יהי' לכם משמע שלכם יהי' ומקשה א"כ אמאי בעינן נזדמן דוקא ומשני אמר קרא יהי' בהווייתן יהי' ולפי"ז מבואר דבלא נזדמן אפילו אסור למכור או ליתן ובאמת הוא מלבד דרשא דיהי' דבר הלמד מענינו דהאי קרא דלכם בדגים טמאים כתיב ושם שייך נזדמן אבל קרא דלא תאכלום בשרץ הארץ כתיב ומאי נזדמן שייך וא"כ הכי עדיף להאכילו לתינוק מלהאכילו לנכרי וא"כ ל"ל קרא דאסור להאכילו לתינוק בידים והיינו דמקשה אמת כי לשון לא תאכלום משמע לא תאכילום אבל ל"ל קרא ע"ז בשרץ הארץ מאחר דלא שייך נזדמן אטו קיל להאכילו לתינוק ישראל מלהאכילו לנכרי דאסרי' משום דכתיב יהי' בהווייתן יהי' א"ו אם אין ענין להאכילו בידים דלא אצטריך קרא תנהו ענין למימר להו לא תיכלו ומשני הש"ס לעולם קרא למאכיל בידים אתא ולגופי' באמת לא אצטריך כ"א לדיוקא דוקא להאכילו בידים אסרתי לך אבל אי אתה מצווה להפרישו. ועד"ז יש לתרץ קושית תוס' פרק כל כתבי גבי קטן הבא לכבות אמאי לא דחה הש"ס דמירי בקטן שהגיע לחינוך ולפמ"ש א"ש מאחר דמקרא דשרצים ילפינן דאי אתה מצווה להפרישו וכי אצטריך קרא לאשמעינן דאין ב"ד מצווה להפרישו כי הב"ד יעמידו השוטרים לפקח על מעשה הקטנים אלא ש"מ משום אביו כתב כן קרא דלא תימא משום דכתיב ונטמתם בם בשרצים ודרשינן ונטמתם ר"ל המוח יטומתם אביו מצווה מן התורה להפריש כתב קרא דאין חילוק בין שרצים לשאר איסורין והחינוך בכלהו רק בדרבנן. ועיין מ"ש לקמן בזה. ועתה נבוא לבאר לד' רש"י בסוגיא דלא רצה לפרש דגרסינן לא תאכילום משום דקשה לי' א"כ מה זה דמסיים המקשה מאי לאו למימר להו לא תיכלו ומ"מ יל"ד לשון לא תאילום ואמאי נפיק להו למימר להו לא תיכלו ולמ"ש א"ש משום דקשה למקשה למאכיל בידים ל"ל קרא. אלא דאכתי קושי' במה"ק על מ"ש רש"י קרא יתירא קשה הא רש"י בעצמו מנה בפרק כל שעה אהא דאמר אביי נמלה לוקה שש לאו דלא תאכלום להנך ששה לאווין ולא הוה קרא יתירא ושלא להניח ד' רש"י בתימא נראה דרש"י פרק שמיני ע"פ לא יאכלו כי שקץ הביא מתו"כ דקרא אתא דכתיב לא תאכלו להזהיר גדולים על קטנים להאכילן בידים וי"ל $ציור בספר$ דקושית הש"ס מאי לאו למימר להו היה דאי להאכיל בידים מלא יאכל ילפי' ר"ל דאי לא כתב רחמנא כ"א קרא קמא הוה מפקי' לי' להאכיל בידים כתב רחמנא קרא בתרא למדרש אבי"ד שמצווין להפרישו וע"ד שכתב בפ' משפטים על ויצאה חנם דב' קראי צריכי דאי מחד הוה אמינא דמוקמי' לה אבוגרת וה"נ דכותה ומשמע לי' לאביי דהני תרי פליגי ברייתא קמייתא יליף מאכיל מקרא קמא ע"כ אייתר קרא בתרא וש"מ ללאו יתירא והיינו דאביי.

וכתב תוס' פרק כל כתבי דהו"מ לשנויי בקטן שהגיע לחינוך והא דלא משני הכי משום דבדם כתיב כל נפש וכתב רש"י פרשת משפטים דלשון כל נפש אפילו קטן כל דהו גם כי יכה כל נפש עיי"ש וא"כ בדם מיירי קרא בקטן כל דהו מסתבר דה"ה בשרצים וטומאה. ומ"מ משני הש"ס גם גבי טומאת כהנים למספי בידים וקשה על הטור שכתב ביו"ד שם דפשטא דקרא משמע למיסר כי' לא תטמא א"כ אמאי לא משני הש"ס התם שאני דכתיב אמור ואמרת וכ"ת לילף מני' שאני כהנים דריבה בהן הכתוב מצות יתירות ונראה כוונת הטור דמסקינן לעיל ר"י ספוקי מספקא לי' אי מצווין להפרישו ולמה מספקא לי' לר"י אלא ודאי בטמאת כהנים פשיטא לי' לר"י כמ"ש הטור דמצווין להפרישו ופשיטא לי' דטומאת כהנים ליכא למילף דשאני כהנים דריבה בהן הכתיב מצות יתירות אלא דמספ' לי' מאחר דבטומאת כהנים כתיב אמור ואמרת דמ' דמצווין להפרישו דלמא גם בדם ושרצים פי' דקרא דמצווין להפרישו או האי כדאיתא והאי כדאיתא והיינו ספיקא דר"י ואמנם ר' פדת דפשיטא לי' דאין מצווין ע"כ ס"ל דגם בטמאת כהנים דוקא בידים אסור ומעתה הש"ס דמוקמי קרא דמטומאת כהנים לבידים ע"כ הוצרך לתרץ כן לר' פדת אבל לר"י דספוקי מספקא ני' דע"כ פשיטא לי' דבטומאת כהנים מצווין להפרישו קיי"ל כר"י דקרא כוותי' דייקי אבל בשאר איסור לא שבקינן הלכה למעשה דר' פדת מפני ספיקא דר"י.

ודע דהך צריכי פירושא מדכתב רחמנא תלתא פסוקי אאיסור מאכילין ומשמע דבכל התור' מאכילין וזה נגד הסברא ונח לנו לאוקמי קרא לבי"ד מצווין ונימא דזה דוקא בהני תלת אבל מאכיל בכל איסור אסור וע"ז משני דג' קראי צריכי ושפיר ילפי' מנייהו ובכל איסור אסור מאכיל.

והנה הרש"א תירוץ על קושית המזרחי דגם בטומאה שייך צד כרת האוכל קדשים בטומאת הגוף ודבריו צריכין עיון א"כ למה צותה תורה זאת לכהנים הרי בישראל שייך זה ואדרבא קדשים קלים של ישראל נאכלים בכל העיר וקדשי כהנים לפנים מן הקלעים ואם אביו יודע שהבן נטמא לא יתניהו לעלות למקדש ויש ליישב ע"ד שכתב בחומש ובנבלתם לא תגאו ברגל או אינו אלא לגמרי הרי טומאת מת חמירה ולא הזהרו עלי' רק הכהנים הרי דאצטריך האי קרא דכהנים ללמד על קרא דבנבלתם. ולי נראה לתרץ קושית המזרחי באופן שגם קושי' שנייה של המהרש"א תתישב דכבר הצענו לעיל ד' הנ"י שכתב דקרא דאמור ואמרת קאי על האב וקשה למה לא מתרץ כן הש"ס וצ"ל דמאחר דאית לן קראי דדם ושרצים משמע להאכיל בידים ניחא טפי להש"ס לאוקמי גם קרא דאמור בלהאכיל בידים והא תינח בתר דאית לן הני תרי קראי אבל אי לא כתב רחמנא רק דם או שרצים דלא דמי לשאר איסור הוי מוקמינן קרא דאמור כפשוטו ואאב כד' הנ"י.

והנה ה"ה פי"ז מהלכות שבת השוה ד' הרמב' בענין עושה ע"ד אביו לד' רש"י אמנם רש"י כתב דאביו לאו דוקא ה"ה שאר גדול והיכן רמיז זה בד' הרמב' ונראה דמיד כתב אחר כך אבל אם הקטן עושה מעצמו אין מוחין ולא כתב שלא ע"ד אביו ש"מ דדוקא מעצמו הוא דאין מוחין אבל ע"ד אחרים מוחין והכי מסתבר דאביו במתני' דאין שומעין לו מאן דכר שמי'. ומד' כל הפוסקים מבואר דגם ע"ד אביו לאו דאורייתא אבל הרמב"ן בחומש פרשת יתרו כתב דקרא דאתה ובינך ע"כ לעושה ע"ד אביו קאי דהאי ובנך ע"כ בקטן מיירי ולא משכחת לה אלא בע"ד אביו ואתה ובנך דומי' דאתה ובהמתך דקאי אמחמר אחר בהמתו וצ"ע על הראשונים האיך מפרש קרא דאתה ובנך וצ"ל דקרא מיירי דאב ובנו עשו מלאכה אחת דשתים שעשו מלאכה אחת מה"ת שרי ובהנך אתא האי קרא לאסור אף דשנים פטורין. והי' נראה להביא ראי' לד' הרמב"ן דלשאר מפרשים אין חילוק בין שבת לשאר איסורים ואמאי לא מוקי הש"ס קראי דדם ושרצים וכהנים לעושה ע"ד אביו אלא ש"מ דגם ע"ד אביו דוקא בשבת שייך ולא בשאר איסורים ולדברי החולקים צ"ל דלשון הברייתא להזהיר גדולים על הקטנים משמע אפילו קטנים שאין בהם דעת וכן כל נפש לא תאכל דם משמע ג"כ כל נפש אפילו קטן כ"ד כמו כי יכה כל נפש ובקטן שאין בו דעת לא שייך עושה ע"ד אביו וכ"כ רש"י בהדיא שיודע להבחין.

והנה בפרק כ' מהלכות שבת הביא ה"ה דעת הרשב"א והרמב"ן דקטן דומיא דבהמה שנותנה עליו כשהוא מהלך ונוטלה כשהוא עומד וכתב ה"ה דד' הרמב' נראה דקטן מיירי שנותנה עליו מע"ש וכשעושה בשבת עקירה והנחה אין אנו מצווין על שביתתו משא"כ בבהמה וקשה הא עכ"פ עושה ע"ד אביו וכ"ת הא הוה ג"כ דרבנן והתירו משום פסידא יקשה עכ"פ למה לא התירו אפילו במקום קטן פחות מד"א וצ"ל דנח לרבנן להתיר איסור דרבנן שאינו עושה מעשה בידים מלהתיר פחות מד"א שעושה מעשה בידים וכמו ר' יהושע לענין בל תגרע ובל תוסיף ולפי"ז שפיר דייק הרמב"ם לשטתו כאן למ"ש בסוף הלכה מ"א דאפילו איסור דרבנן אין מאכילין דטעם הרמב"ם כאן שנחלק על הרשב"א ורמב"ן מדלא הזכיר הש"ס גם גבי קטן דנותנו עליו כשהוא מהלך ש"מ דאין לעשות כן והטעם משום דאם יתנו עליו בשבת והקטן כשיעמוד יעשה הנחה הרי האכילו אביו איסור דרבנן בידים והרשב"א שנחלק על הרמב"ם וס"ל דאיסור דרבנן מאכילין בידים באמת הביא ראי' מכאן והביאו הרן בפרק מי שהחשיך והרמב"ן דס"ל עושה ע"ד אביו הוה דאורייתא ע"כ הוצרך לפרש דמיירי שנותנו עליו כשהוא מהלך וכן הביא בשמו הר"ן בפרק מי שהחשיך.

וז"ל הרמב"ם פרק כ"ה מהלכות שבת קטן שעושה שבות דרבנן כגון שהי' תולש מעעוץ שאינו נקוב או מטלטל בכרמלית אין בי"ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין והרואה דבריו יראה שהעתיק תירוץ הש"ס ער מניחו תולש מניחו זורק ומאחר דתירוץ הש"ס קאי למ"ד מצווין והרמב"ם פסק אין מצווין למאי הלכתא הביא תירוץ הש"ס ונראה דקשה לי, להרמב"ם קושית הרשב"א למנה פתח בהבאה וסיים בתלישה ובשלמא למ"ד ווציווין בא לגלות דסיפא בדרבנן דוקא מיירי וכמ"ש במה"ק אבל לדידן דקיי"ל אין מצווין קשה ולזה בא הרמב"ם לבאר דמאחר דגם לדידן עושה ע"ד גדול אסור ואי הוה תני מניחו ומביא ס"ד אפילו אם צופה באביו שצריך מפתח או חותם ומביאו שרי לכך שייר הבאה דכה"ג אסור ונקט מניחו תולש וזורק לעצמו כדרך הקטנים ומרישא מוכח דבכרמלית ג"כ אסור דנקט לא יאמר לתינוק דהוה מאכיל בידים דאפי' בדרבנן אסור וא"כ סיפא ג"כ בכה"ג מיירי בדרבנן ודלא תקשה לך הרי אפילו בדאורייתא אין בי"ד מצווין כתב הרמב"ם דבדרבנן אפילו אביו אינו מצוה ואם הניחו אין ממחין ואתא לאשמעינן הא בדאורייתא אביו מצווה לחנכו ולא די דלא הוה סתירה למ"ש הרמב"ם סוף הלכה מ"א כ"א אדרבא מהכא נפקא לי' להרמב"ם דאף דאין בי"ד מצווין אביו מצווה ומשמע לי' להרמב"ם דכשם דעושה ע"ד אביו אפי' בדרבנן אסור מדשבק הבאה למימר אף שלא אור לו אם רק מעצמו מביא לצורך אביו אסור ה"ה להאכילו בידים אסור בדרבנן.

שובת פרק כל כתבי, נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה לכאורה משמע מזה דמתני' ר"ש דס"ל כבוי דרבנן ואשמעינן תנא דאפי' שבות דשבות אסור אפילו במקום פסידא אבל לר"י דכבוי דאורייתא מאי קמ"ל מהי"ת נימא דשבות במקום פסידא שרי והשיב תלמיד אחד דס"ד כי היכי דתנן בפרק מי שהחשיך דנותן כיסו לנכרי ומשמע דבנכרי לא בעינן שיתנו כשהוא מהלך דאבהמא דוקא מסיק הש"ס ה"נ שרי במקום פסיד' קמ"ל דלא וכ"ז אי לא קיי"ל דאתא לדיוקא כבה אין לומר אבל כל המכבה אינו מפסיד שרי. אלא דאכתי יל"ד הא הנכרי בא לכבות ולמה לי' למימר לי' כבה ובחידושי ר"ן יישב זה ונראה דרש"י בא ליישב זה שכתב דאמירה לנכרי אסור מדרבנן ומאי אתא רש"י למימר אטו לא ידעינן זה עדין אמנם רש"י מפרש מתני' עד"ז אף שהנכרי בא מעצמו לכבות אסור לומר לו יישר כוחך אם תכבה אף שבלא"ה יכבה אדעתא דנפשי' משום דכל אמירה לנכרי אסור מדרבנן. ואמנם נראה כוונת רש"י דלקוון כתב עוד דאין אדם מצויה על שביתת הנכרי וה"ק רש"י דהא דסמכינן אהא דנכרי אדעתא דנפשי' עביד משום דמדאורייתא אפילו הנכרי אדעתא ואפי' צוה לו הישראל ליכא עלי' ונהי דאסרו רבנן אפילו עבד אדעתא דישראל כגון גוי שהביא פירות במסכ' ביצה עכ"פ אאומדנא סמכינן דאדעתי' דנפשי' עביד

ויל"ד לד' הרמב"ן דעושה ע"ד אביו הוא דאוריי' מאתה ובנך מאי מקשה הש"ס נכרי כמי וצ"ל דהרי מ"מ אסרו חכמים בעבד ע"ד ישראל א"כ בנדקדק לשון שביתתו עליהם דנקטא מתני' והיים משום דתנן אין אומרים לשון רבים ואמאי נקט תכא לשון רבים למימר דע"ד אביו לאי דוקא ה"ה ע"ד גדולים אחרים כמו שכתב רש"י במסכת יבמות שם וההוא ודאי לאו דאורייתא.

והנה הב"י או"ח סי' שמ"ג כתב דהריף והרא"ש השמיטו תירוץ הש"ס משום דמסקינן ביבמות ר"י ספוקי מספקא לי' אנהו נמי לא פשיטא להו ומד' הרא"ש ס"פ כל כתבי גבי מילא מים שהביא דברי ר"פ ביבמות לפסק הלכה משמע דפשיטא דקיי"ל אין בי"ד מצווין להפרישו ולכאורה יש להביא ראי' ברורה לזה מדפשיטא להש"ס ריש פרק מי שהחשיך דאם נכרי וחמור יהיב כיסי' לקטן ונהי דיהיב לי' מע"ש ע"מ כשנושאו בשבת הרי צריך להפרישו ובשלמא לענין עושה ע"ד אביו כתב לעיל דלא הוה כ"א דרבנן ובמקום פסידא לא גזרו אבל ס"ד דב"ד מצווין להפרישו וילפינן לה מתלתא קראי הרי הוה דאורייתא אלא ש"מ פשיטא דקיי"ל אין בי"ד מצווין להפרישו.

ואפשר דרמיז לן תנא ג"כ דטעמא דמתניתין משום עושה ע"ד אביו דאל"ה למה לא נקט חש"ו אלא ודאי בעושה ע"ד אביו קמיירי וזה לא שייך כ"א בקטן שיש בו דעת אא"כ למה מסקינן להלכה דחרש וקטן כדבעי עביד הא בחרש לא שייך עושה ע"ד אביו ובקטן שייך.

ודע דלפנינו הגירסא ברש"י במקום ר"פ ר' יוחנן והב"י סימן שמ"ג כתב ע"ד הטור כמו כן ר' יוחנן דלא היה גורס ר"י ספוקי מספקא לי' אבל ע"ד רש"י ביבמות מבואר שהיה גורס כן עיי"ש וע"כ טעות סופר הוא בדברי רש"י.

והנה התוס' נתקשו למה לא מוקי הש"ס הני קראי בהגיע לחינוך לכאורה מאחר דעבדינן צריכותא על הני תלתא קראי ש"מ דילפינן מנייהו לכל התורה ואי מוקי בהגיע לחינוך הוה חינוך דאורייתא וזה לא מצינו אדרבא תניא גבי בן מברך לאביו דוקא באכל אביו שיעורא דרבנן ש"מ פשיטא דחינך דרבנן.

יבמות פרק חרש, מפתחא דבי מדרשא מדלא עבד ר"י מנפשי' לדבר טליא ש"מ דהוה ס"ל קטן או"נ בי"ד מצווין להפרישו וא"כ למאי הלכתא שואל לר"פ ולזה נראה מאחר דברה"ר מיירי ואם יאמר לגוי להביאן הו"ל חד שבות ונסתפק מאחר דאיכא כאן ביטול ביהמ"ד אי שרוי לומר לגוי להביאן ונסתפק בפירוש דברי ר' יוסף בפרק הדר דיש חילוק בין שבות שיש בו מעשה שנחלק שם ר"ח עם הרי"ף אי אמירה לנכרי במקום מצוה מותר אפילו בדאורייתא.

דבר טליא וטליתא פירוש רש"י זכרים ונקיבות יל"פ דאמרינן בפ"ק דב"מ מציאת הבן לאביו דאדעתא דאביו הגביה דהרי כשמצאה מריצה אצל אביו ואי הוה מדבר טליא לחוד אי משכח להו מייתי להו לאבוה אבל אם גם טליתא היו שם יוודע הדבר בנקל.

וכתב רש"י ישחקו שם שבת היתה נראה כוונת רש"י דלא דר"י הלך אל הבתים לקרוא לתינוקת לשחק כ"א שבת היתה והיו התינוקות משחקים במקום אחר וצוה עליהם ר"פ שיוליכים כאן וכ"מ הלשון ולטיילו התם וז"ש רש"י וישחקו שם במקום דאורכסי הני מפתחי וע"ז כתב רש"י שבת היתה שהיו התנוקות משחקים ברה"ר.

קטן או"נ יל"ד מאחר דהשתא בשבת עסקינן לימא קטן מחלל שבת אין בי"ד מצווין להפרישו ונראה דבאמת בשבת כתיב אתה ובנך וע"כ בבנך קטן מיירי כמ"ש הרמב"ן בפרשת יתרו דאי בגדול היינו אתה וע"כ ה"ק אתה מצווה על בנך כמו שאתה וכל בהמתך ואמאי נימא בשבת אין בי"ד מצווין להפרישו וצ"ל דגם בשרצים כתיב קרא יתירא להזהיר על הקטנים אבל מדכתב לא תאכלום דמשמע לא תאכילום כמ"ש רש"י בהדיא ס"פ שמנה שרצים ילפינן דדוקא אאכילה בידים הקפידה תורה ומינה ילפינן דגם גבי שבת לא הזהירה תורה אלא אמרגילו בידים ובכלל זה עושה ע"ד אביו ואביו שותק ולהכי נקט הש"ס קטן או"נ והול"ל אוכל שרצים אבל דברו חכמים בלשון נקיה דאיזו קטן בישראל יאכל שרצים וקרו להו נבילות וקאמר משום דר' פדת סבר דקרא דלא תאכלום פירוש לא תאכילום ס"ל גם גבי שבת אתה ובנך לא יעשה בכך מלאכה בשבת אדעתך.

אל יאמר אדם לתינוק נראה דלא נקט תנא לקטן דס"ד בקטן שהגיע לחינוך דוקא הוא דלא יאמר ולהכי נקט לשון תינוק דסתם תינוק הוא קטן שבקטנים ומכ"ש לשטת תוס' פרק כל כתבי דבהגיע לחינוך צריך להפרישו דא"ש דאי נקט קטן היה צריך לחלק בסיפא מניחו תולש בין הגיע לחינוך בין לא ונקט תיכוק דממילא ידעינן דבלא הגיע לחינוך מיירי ועד"ז נבוא בעזה"ש לבאר הברייתא שנתקשה בה בחידושי רשב"א טובא ואנן נקשי ג"כ למה נקט תרתי ברישא ותרתי בסיפא ולמה נקט מפתח או חותם ברישא ובסיפא תולש או זורק ונבאר בעז"ה דהא גופא דנקט תנא הבאה ברה"ר כבר כתב הרשב"א דאתא לאשמעינן דאע"ג דהוה ספק אם יעשה איסור דאורייתא כלל אסור דיכול להביא פחות מד' אמות אמנם נהי דהוה רק ספק כיון דדאורייתא הוא ואם יעקור ד' אמות ע"י שהגדול אמר לו הביא הו"ל כמאכל בידים ועתה נקט מפתח או חותם ע"ד לא זו אף זו דבמפתח מצי מיירי שהתינוק בקש מאביו דבר וא"ל אביו הבא לי מפתח ואפתח המגדול שסגור בו ואתן לך ובכה"ג כיון שהתינוק להוט בודאי לא יעמוד תוך ד' אמות אבל חותם אין לתינוק תועלת בו ורק לצורך המצוה הביאו נימא דשרי דספק המצוי שלא ירוץ בב"א ויביא קמ"ל ומעתה אם הוה תני מניחו מביא א"כ ארישא קאי בדבר שצורך לאביו בו וכה"ג דעושה רק לצורך אביו באמת צריך למחות ונקט תולש דהוא אדרבא דבר שא"צ לאביו דהרי יאסור בו אם תלשו ומשו"ה מניחו דעושה לצורך עצמו ואין מצווין להפרישו, ואפילו זורק דמצוי מיירי שזורק דבר שצורך לאביו בו תוך ד"א של אביו ואביו צריך לזה מ"מ כיון דסתם זריקת התינוק לעצמו לשחוק בזריקה מקרי עושה לעצמו וא"צ להפרישו ואמנם כ"ז בס"ד אבל במסקנא דמוקי לה בכרמלית דרבנן ק' לפלוג ולתני אבל מניחו מביא בכרמלית דע"כ להאי תירוץ רישא ברה"ר מיירי דמשו"ה דהוה דאורייתא אל יאמר הבא ואמנם לד' הרמב"ם דאפילו דרבנן לא שרי להאכילו בידים ולמסקנא גם רישא מיירי בכרמלית ומשו"ה אל יאמר דהו"ל מאכיל בידים אבל בסיפא אי הוה נקט מניחו מביא אין זה מוחלט דכשם דלהאכיל בידים אסור בדרבנן ה"ה אם התינוק צופה באביו שצריך מפתח או חותם ומביאו מעצמו צריך אביו למחות בידו ולהכי נקט תולש וזורק ועל ד' שבארנו דלעצמו עביד.

ולד' הרשב"א דס"ל דדרבנן מאכילין בידים צ"ל האי תירוץ למ"ד בי"ד מצווין להפרישו ואליבי' מודה הרשב"א.

בעושה ע"ד אביו עיין רש"י שכתב דהו"ל כאלו מצוהו ומכוח זה מוכרח דאביו ל"ד ה"ה כל גדול ומכח זה הוכרח ג"כ רש"י ליישב מר"י בר בסנא ולא רצה לפרש כהרמב"ן ביתרו דהיינו דכתיב אתה ובנך ואביו דוקא דא"כ מאי פריך הש"ס נכרי נמי בנך כתיב ותו לא.

וכתב תוס' פרק כל כתבי דהו"מ לשנויי דמיירי שהגיע לחינוך ולמ"ש הרשב"א דעיקר קושית הש"ס מלשון ששביתתו עליך מתורץ ג"כ קושית תוס'.

בן חבר וכו' עיין תוס' ומ"מ יל"ד מאחר דכבר תירוץ הש"ס לעיל דבדרבנן שרי מאי זה שחזר והקשה מדרבנן ונראה דברייתא נקט בן חבר שרגיל לילך ומ"מ אין חוששין דמספק לא ממחינן ביד האב דלמא לא יתן לו הזקן ומאחר שיודע דלא ניחא לחבר אבל מאחר דקתני מצא בידו פירות אינו זקוק לו פירש רש"י לטלו ממנו דאם יטלו פ"א לא יקח הקטן ומשמע להש"ס דמרגיל באיסור דרבנן הוה כדאורייתא ואי בדאורייתא מצווה להפריש בדרבנן עכ"פ להרגיל אסור ומזה נראה דיצא להרמב' שכתב סוף הלכות מאכלות אסורות וכן אסור להרגילו בחילול שבת אפילו בשבות דרבנן דמרגילו חמור כמאכיל בידים שכתב הרמב' שאסור אפילו בדרבנן.

יונק תינוק והולך יל"ד מה לשון והולך ונראה דס"ד דבעינן אומדנא כמה פעמים ביום צריך לינק ויותר מזה יהא אסור קמ"ל דיונק והולך.

מן הנכרית עיין בחידושי רשב"א שנתקשה דפשיטא מהי"ת לא יינק ונראה דס"ד דניחוש שהנכרית תאכילנו דברים אסורים קמ"ל דאין לנו ליחוש לכך כ"א אנן אסורים להאכילו בידים ובתר הכי קתני בהמה טמאה אף דע"כ אנן מסייעים לו שיינק מבהמה טמאה כי מעצמו לא יקרב התינוק לינק מבהמה אעפי"כ משום דסתם תינוק מסוכן אצל חלב שרי וע"ז קאמר ומכולן ר"ל אפילו מבהמה שהיא נבילה או טריפה מחיים יכול לינוק ואפילו אף דאנן מסייעין בהדי' וס"ד דמוטב לחלוב ע"י נכרי הבהמה ולהשקותו החלב קמ"ל דלא דלהשקותו הוא בכלל ולא יאכילנו דחלב טמאה אסור מה"ת ומה"ט הפסיק תנא במאי דתני ולא יאכילנו משום לתת טעם למה יונק אפי' בשבת.

שייך לעיל בתרומה דרבנן, צע"ג לד' הראב"ד בהלכות מעשרות דכל פירות אילן אפילו זיתים וענבים פטורים מה"ת ודוקא תירוש ויצהר חייב מאי ס"ד להקשות הא פירות קתני ופירות כולהו דרבנן וצע"ג.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים יא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה