אור ברסלב

ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט

ארכסי

תרנ"א מהדורא קמא שייכא למסכת שבת

לי' מפתח דבי מדרשא יל"ד מאי נ"מ אם הי' מפתח ביה"מ או מפתח דעלמא ונראה דפרק מי שהחשיך קאמר ר' יצחק עוד אחת היתה שם כשהתירו היתירים אלו למי שהחשיך לו ולא רצו לגלותה ומאי היא מוליכו פחות פחות מד' אמות והכי קיי"ל הרי דמשום הפסד מותר להוליך פחות מד"א וס"ד לא גרע ת"ת דרבים מהפסד ממון וה"נ מותר להוליכו פחות פחות מד"א קמ"ל דלא.

או"נ דק' לומר שלא הי' מצוי גוי שיוכלו לצוות עליו שיביא המפתחות אלא דלא התירו שבות דאמירה לנכרי אפילו במקום מצוה דרבים מלבד מיישוב א"י דמותר כדאיתא פרק קמא דגיטין והי' ראי' מכאן לד' הפוסקים כן והיינו דוקא פתחי דבי מדרשא.

ויל"ד מנא ידע דארכסי לי' ברה"ר וכ"ת כי באמת מצא אותם מונחים ברה"ר א"כ מאי קאמר לקמן גבי טליא וטליתא דאי משכחי להו מייתי להו מאי דאי דקאמר כיון שהיו מונחים להדי' ודאי משכחי להו וצ"ל שהיו מונחים להדיא אלא מאחר שאינו רשאי להראות אותם לתינוקת דהוה כאלו אמר הבא לי ודלמא לא יגיעו לשחק באותו מקום שפיר שייך לשון דאי. ועד"ז יש ליישב שאמר ר' פדת דבר טליא וטליתא ולפי פשוטו הוה משמע זכרים או נקבות אבל רש"י פירש זכרים ונקבות לאיזו ענין צוה ר' פדת כן ואמנם לפמ"ש אתי שפיר אם ישחקו רק זכרים לחוד או נקבות לחוד לא ישחקו כ"א בחד מקום ודלמא לא מתחזיא להו לכך צוה להביא זכרים ונקיבות ואלו ישחקו במקום אחד ואלו אחר במקום ולא ימלט דלא מתחזיא להו.

ואכתי יל"ד א"נ מייתי להו האיך רשאי לפתוח ברה"ר דבי מדרשא הוה רה"י וצ"ל שהי' המנעול פחות מד' דמותר לרבנן ויש להרחיב לבאר שהיו מע"ש המפתחות מונחות בחלון שאין בו ארבעה והיו נוטלין משם ונועלין כרבנן דפ' בתרא דעירובין ובפעם הזאת זרקן הרוח מע"ג החלון ונפלו לרה"ר.

וכתב רש"י וישחקו שם שבת היתה נראה דקש' לי' לרש"י בשלמא טליתא שפיר אבל טליא הם תנוקות של בית רבן וקיי"ל אין מבטלין תינוקת של בית רבן אפילו לבנין ביהמ"ק והאיך צוה ר' פדת להוליכם לטייל לכך פירש רש"י שבת היתה שלא היו לומדים אצל רבם ושפיר צוה וליטיילו התם.

הבא לי מפתח הבא לי חותם יל"ד תרתי ל"ל ונראה כיון דעיקר כוונת התנא בהך רישא לאשמעינן דאם אומר לו הו"ל כמאכיל בידים אצטריך תרווייהו דאי ממפתח הייתי אומר דאין הטעם משום הקטן כ"א משום הגדול דאם יביא לו הקטן המפתח יטלנו מידו והו"ל עקירה ביד הקטן והנחה ביד הגדול והו"ל שנים שעשו מלאכה דאסור מדרבנן מיהת ולכך נקט גם מפתח דע"כ לא בחותם גרידי' דהרי אסור לטלטלו בשבת א"ו בטבעת שיש עליו חותם קאמר וכד התינוק מייתי לי' ודאי נותנו באצבעו של גדול וגדול לא עביד מידי דהוה כעני שנותן ליד בעה"ב דבעה"ב פטור ומותר ואעפי"כ כאן אסור וע"כ משום הקטן גופי' הוא.

מניחו תולש יל"ד כיון דפתח בהביא לי ליסיים מניחו מביא ונראה דנקט בכוון מניחו תולש וזורק דסתמא דמלתא האי דאמר כי' לתינוק הוא אביו ואם אפילו מביא מעצמו משום שיודע שיהיה לאביו הנאה מזה היינו עושה ע"ד אביו כדפירש רש"י להלן בד' ר' יוחנן וא"כ שוב אסור ולכך נקט מניחו תולש וזורק כדרך הקטנים שמתהנים כה"ג הוא דשרי לא זולת.

ובדקדוק זה שדקדקנו יש להמתיק ד' אביי דמתרץ דמיירי באיסור דרבנן ומאי רמז יש בברייתא לזה הא סתמא קאמר אבל מדלא תני סיפא דומיא דרישא ש"מ הואיל ורישא ברה"ר קאי דהוה איסור דאורייתא וכה"ג אסור ושביק לי' ונקט מלתא אחריתא ש"מ להורות דבאיסור דרבנן דוקא מותר. וכ"ת למ"ש דבאביו מיירי א"כ תולש וזורק מותר הא מצוה לחנכו וצ"ל ע"ד שכתבו תוס' פרק כל כתבי דכולא שמעתא בלא הגיע לחינוך מיירי.

רש"י ד"ה כבר הדליקה יל"ד מנ"ל לרש"י הא ודאי למאי דרצה הש"ס לסייע פרק כל כתבי לר' אמי דבדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד צ"ל משום דקשה לן כבה לא אמרינן הא אינו מפסיד אמרינן ע"כ בדליקה דשייך זה מיירי אבל בתר דדחינן להאי סייעתא מנ"ל לרש"י לאוקמא בדליקה ונראה דבתירוץ דר' יוחנן ביאר רש"י דבריו שכתב ע"ד אביו שרואה באביו דניחא לי' בהכי וכיו"ב וזה לא שייך במכבה כר וכיו"ב.

ודע דלמה שפירשנו דחותם ר"ל טבעת שיש עליה חותם הי' ראי' מכאן לד' הר"ת פרק במה אשה דבאנשים לא גזרו על תכשיטין דאס"ד גזרו טבעת שיש עליה חותם למאי מתבעי לי' ברה"ר הא אסור לנושאה.

אלמא קסבר אין בי"ד מצווין להפרישו נראה פירושו דבאמת אית לן בשמעתין לקמן ג' כתובים דצריכי וליכא למימר בהו אין מלמדין להזהיר גדולים על הקטנים אלא מאן דס"ל אין בי"ד מצווין להפרישו מוקי לקראי במאכיל בידים ואהא קאי כולא שו"ט.

רש"י בעושה ע"ד אביו בא רש"י לעורר דלא תימא אביו דוקא וממילא א"ש דר"י בר בסנא להכי כתב רש"י אביו לאו דוקא ודר"י בר בסנא שאני וכמ"ש רש"י.

ומבואר עוד מד' רש"י דהכוונה בע"ד אביו שצופה הקטן באביו דניח' לי'.

ואולי יש ליישב בד' רש"י קושית הח"ר למה קרא הש"ס בנדה הפרת הבעל קטן או"נ הא אמר לה טלי אכלי והוה כעושה ע"ד אביו ולד' רש"י דוקא אם עושה להנאת אביו לא זולת והכא הבעל מיפר לטובתה ולא לטובת עצמו. ועיין מ"ש ח"ר לתרץ הקושיא מתולש שכתב לעיל ותי' הח"ר אינו עולה כ"א לס"ד אבל במסקנא דמיירי בתולש דרבנן עדין יקשה.

גמרא נכרי אדעתא דנפשי' עביד יל"ד הא גבי איגרת פ"ק דשבת דדוקא בקצץ אמרינן אדעתא דנפשי' עביד וי"ל לר"ש דס"ל כבוי רק מדרבנן אסור י"ל דמה"ט סמכינן אפילו לא קצץ ולר"י צ"ל משום פסידא לא גזרו רבנן וי"ל בזה דיוסף סמאי פרק כל כתבי שם שלא הניח נכרים לכבות הי' מסופק דלמא מתני' דידן דאין אומרים אם תכבה ר"ש היא אבל לר"י אסור ופשטו לי' חכמים דגם לר"י שרי.

גמרא בדמאי הקילו יל"ד להפוסקים דס"ל כל פירות אילן חוץ מזתים וענבים רק מדרבנן חייבים במעשר א"כ מצינו לאוקמא הך ברייתא בשאר פירות וי"ל דהך ברייתא פ"ג ממסכת דמאי מתניי' ובודאי בדמאי מיירי. ויע"ל דרישא דאין חוששין ע"כ גם אזתים וענבים קאי דלא ידעינן אם לא ספי לי' מזתים ומשמע דה"ה סיפא אפילו בענבים וזיתים מיירי. ומה"ט דמקשה לי' תו מתרומה דמשמע לי' ג"כ סיפא דומיא דרישא ומשני לי' דהתם על כרחך לאו דומיא דרישא תניא.

גמרא יונק מנכרי' וכתב רש"י יונק שקץ דבר משוקץ והי' נראה ראי' מכאן לד' תוס' תמורה סו"פ כל האסורין דכשירה שינקה רק מן הטריפה אפילו להדיוט אסורה והך נכרית דניזונת מדברים האסורים חלבה אסור ואעפי"כ יונק וכו' ומאחר דהתינוק מאמו או משאר גדול ניתנה להניק מבהמה טמאה דמותר להאכילו בידים נבילות להכי קאמר דמ"מ דוקא יונק שרי לי' רבנן משום חיותא לא זולת.

גמרא ואפילו בשבת דס"ד מאחר דהתינוק אינו יונק מעצמו כ"א מוליכין אותו לבהמה טמאה ויהא אסור בשבת מפני ששביתתו עליך קמ"ל משום דסתם תינוק מסוכן אצל חלב מותר.

גדול בעי אומדנא עיין רש"י מפרש לה רש"י אאיסור שבת דשייך אומדנא כמ"ש רש"י אבל בחלב טמא ומאי אומדנא שייך אי ליכא חלב אחר והוא מסוכן.

לא תאכילום כך הגירסא לפנינו אבל רש"י לא גרס לי' משום דמפרש משום קרא יתירא והדין עמו דאי כגירסתינו מאי עלה ע"ד המקשה להקשות וכן בדם ליכא לפרש דממלת נפש קמקשה דמשמע אפילו קטן ולא פירש רש"י כן משום דקושי' ראשונה אזלא.

עד"ז וכן באמור ואמרת נוכל לפרש אמור להם ואמרת שיאמרו לקטנים וגם בזה פי' רש"י ע"ד הקו' הראשונה דמיותרא קמק'.

וצריכא עיי' רש"א והנה מה שתירץ דגם בטומאה שייך כרת צ"ע מאי ענין טומאת כהנים לטומאת קדשים טומאת קדשים גם בישראל שייכא. וכן מ"ש דטומאת מת בכזית ג"כ קשה הא עצם כשעורה ג"כ מטמא ונראה כוונתו דעכ"פ תרווייהו שרצים וטומאה במשהו ועיקר סמיכות רש"א על מ"ש דבמה הצד פרכינן כל דהוא.

והנה בחידושי רשב"א תמה ע"ד הרמב"ם דפסק אפילו באיסור דרבנן אין מאכילין בידים מ"ש מאכיל בידים לדידן מב"ד מצווין להפרישו למאן דאית להו הכי הא תרווייהו מקרא נפקא אלא דמר מפיק לקרא למצווין להפרישו ומר מפיק לי' למאכיל בידים וכי היכי דלמ"ד מצווין קרא לא איירי אלא באיסור דאורייתא ה"נ למ"ד אין מאכילין קרא לא מיירי כ"א באיסור דאורייתא נראה דיש לחלק דלמ"ד בי"ד מצווין שפיר כיון דקרא לא קאי כ"א אאיסור דאורייתא כ"ז דלא אשכחן דה"ה באיסור דרבנן רבנן גזרו דמצווין מדעתן לית לן למימר הכי משא"כ למ"ד קרא לאין מאכילין איסור קאתי הא כל איסור דרבנן אסור ולא תסור ממילא ג"כ אין מאכילין. אלא שהחידושי רשב"א הקשה א"כ מאי פריך הש"ס פרק תולין וליתבי' לתינוק ישראל ש"מ דאיסור דרבנן מאכילין בידים הנה בלא"ה קשה מנא פשיטא להש"ס דרב משרשיא ס"ל אין בי"ד מצווין דלמא סבר מצווין וא"כ להאכיל בידים ודאי אסור אלא ע"כ קושית הש"ס הוה עד"ז לימא ס"ל לרב משרשיא בי"ד מצווין ודחי הכי ה"ט דלמא אתי למסרך.

והנה ה"ה פרק כ"ד מהלכות שבת הקשה ד' הרמב"ם אהדדי שכתב הרמב"ם שם דבשבות דרבנן אין בי"ד מצווין משמע דבדאורייתא מצווין ובהלכה מ"א פסק דאפילו באיסור דאורייתא אין מצווין ותירוץ הכ"מ דהרמב"ם נקט שם ואם גם אביו אינו מוחה בו אין ממחין בידו וע"ז כתב הרמב"ם דדוקא באיסור דרבנן אבל באיסור דארייתא ממחין ביד אביו ונראה להביא ראי' לד' הכ"מ ממה שכתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות שבת גבי כבוי קטן שבא לכבות אין שומעין לו ודוקא אם עושה ע"ד אביו הרי מבואר דע"ד עצמו אף דהרמב"ם פסק כר"י דמשאצ"ל חייב עלי' והוה כבוי מלאכה דאורייתא מ"מ אין מוחין בידו אא"כ עושה ע"ד אביו הרי מבואר כדברי הכסף משנה.

ועיין במ"ל סוף הלכות מאכלות אסורות מה שפלפל מסוגיא דפרק יוצא דופן ופירש דבריו גם קושית תוס' פרק יוצא דופן מיושב שהקשו היתכן שילקו אחרים על שלא הפרישו לקטן ולד' המ"ל דכל הסוגיא קאי אמאכיל בידים אין תימא כל כך אלא שיל"ד למה לא הקשה תוס' בפשיטות כיון ופלא לאו דאורייתא מאי מלקות שייך וצ"ל דמשמע לתוס' דמלקות לאו דוקא כי אם מכות מרדות דלקי אפילו אדרבנן.

והנה הב"י סימן שמ"ג בא ליישב ד' הטויו"ד שע"ג דפסק בטומאת כהנים ב"ד מצווין להפרישו דמשמע להטור שהצריכותא לאו דוקא כ"א כ"א הני תלתא קראי כפשוטן דב"ד מצווין להפרישו ולא ילפינן מינייהו ותימא על דבריו א"כ בשרצים ודם היה להטור לפסוק כן כמ"ש. והנה הרמב"ם כתב דאב חייב להרגילו ולכנחו בקדושה אבל לכאורה רק מדרבנן אמנם הנ"י בפ"ק כתב דבטומאת כהנים קרא דאמור ואמרת קאי על האב וא"כ החינוך בטומאת כהנים דאורייתא ולא כמו שהשוה הב"י ד' הנ"י לד' הטור ומ"מ על הנ"י קשה אמאי לא מתרץ הש"ס כן ולא אצטריך לשנויי ליטמו להו בידים דאין זאת משמעות לשון אמור ואמרת כמ"ש הטור. ועיין ברא"ש פ"ק שם ותמצא מרגליות טובה.

ועיין ר"ן פרק מי שהחשיך שהביא בשם הרשב"א ראי' משם דמאכילן לקטן איסור דרבנן בידים ולאתי למפרך לא חיישינן משום אדם בהנ"ל והן ד' הרשב"א בחידושיו שם אבל הר"ן אגב שיטפא מייתי מקטן שבא לכבות והתם מוקמינן לה בעושה על דעת אביו.

והנה הב"י החליט דהרא"ש השמיט סוגיא דפ' חרש ולא זכר כי בסו"פ כ"כ סי' י"ב הביא הרא"ש כל הסוגיא דיבמות.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים יא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה