ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
בעז"ה סוגיא דחמץ נוקשה מה"ב.
ואלו עוברין דפתח התנא בוי"ו ואלו ע"כ אפרקין דלעיל קאי והיינו במתני' בתרא פרק כל שעה תנן קמח לתוך חרוסת או חרדל ואכל מיד ור"מ אוסר והנה לדברי רש"י דאלו עוברין אבל יראה תנן קאי אד' ר"מ דקאמר התם רק ר"מ אוסר והיינו באכילה ועלה קאי ואלו לא די שאסורין באכילה אף בל יראה עובר עליהם וא"ש כמ"ד מתני' ר"מ ולד' ר"ת דעוברין מעל השלחן קאמר קאי את"ק דקאמר לעיל יאכל מיד קודם שיחמיץ ואהא תנן דהני דתנן גם ת"ק מודה דעוברין מעל השלחן ומתני' ר"א כתי' ר"נ בגמרא לקמן.
וכתב רש"י עוברין עליו ויל"ד אמאי דילג לפי' רש"י תנא דידן תיבת עליהם עד שכ' הרא"ש דמה"ט נאדי ריב"א מפירוש רש"י ונראה דהנה הרמב"ם בפ"א מהלכות חו"מ באיסור אכילה כתב דלא די דאינו לוקה עד שיהא כזית בכדי אכילת פרס כ"א גם צריך לאכול כל הג' ביצים בכאכ"פ ובפרק ד' כתב תערובות חמץ כגון מורייס וכותח הבבלי עובר עליהם בבל יראה וכתב ה"ה ב' פירושים הפירוש שהוא עיקר אצלי דמשו"ה נקט הרמב"ם כגון כותח הבבלי משום שכבר ביאר לעיל דכותח הבבלי יש בו כזית בכדי אכילת פרס ובשם רמ"ך כתב דאפילו באין בו כזית בכא"פ כיון שיש בו כזית חמץ עובר בבל יראה והכ"מ החזיק בפירוש השני הזה ותחלת דבריו מאירין כנוגה אבל סוף דבריו קשין להולמן כיון דלד' הרמב"ם בכל איסורין בכזית ביותר מא"פ בטל מן התורה ואפילו אכלו כלו אינו לוקה אף שמרגיש הטעם דמקרי טעמא ולא ממשו האיך יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא הא הוה כאינו מצוי כלל וה"ז דומה למ"ש הר"ן בנדרים דלהכי במין בשאינו מינו לא שייך דשיל"מ דהרי אין האיסור בעולם ול"ש תאכלנו בהיתר והוא הדין בדאוריית' בשטת הרמב"ם ורש"י אין טע"כ ביותר מכזית בכא"פ ומעתה לא שייך בל יראה אבל כל זמן שעדין הכזית חמץ ברור בכא"פ ואם נאכל כזית א' מן התערובות שוב אין כאן כזית בכא"פ דלא די שאין כאן כזית שלם דהרי גם מן החמץ נאכל אלא דאדרב' תלינן שהאיסור נאכל כמו בטבעת של ע"א שנפל א' מן התרעבות בים דאמרינן איסור הוא דנפל ומעת' לא רצה התנא למתני עובר עליהם דס"ד דכל הכותח נחשב לחמץ וכ"ז שנשתייר ממנו כזית עובר בבל יראה והא ליתא וכמ"ש ותנא בכותח התחיל ששם שייך איסור בל יראה וסיים אח"כ הרי אלו באזהרה למימר כ"ז שיש בו כזית בכא"פ דיש באכילתו באזהר' עובר ג"כ בבל יראה אבל לא כשאין בו כזית בכא"פ דאינו באזהרת אכילה ג"כ אינו בבל יראה. ומעתה נבא לבאר בס"ד דברי הרמב"ם בפ"א דהטור מפשט פשיטא לי' דהרמב"ם פוסק כר"א וכן הבין הראב"ד והביאם לזה משום שהרמב"ם כתב דלוקה משום כל מחמצת לא תאכלו ורבנן לא דרשי להאי קרא והכ"מ רצה לצדד דאפשר דפסק כרבנן וכל דבריו צריכין עיון אמנם ה"ה הקשה מאחר דהרמב"ם פוסק בהלכות מאכלות אסורות פט"ו דבכל איסור שבתורה לוקה אכזית בכא"פ אכתי גם לר"א קשה ל"ל קרא דכל מחמצת ואדרבא קשה דכרת נמי ניחייב וע"ז תירוץ הכ"מ מאחר דטעמא דרבנן דפטרי משום דא"א לכזית בכא"פ אא"כ אוכל שלא כדרך אכילתו וע"ז דרש ר"א כל מחמצת דחייבה תורה שלא כדרך אכילתו ודברי' אלו קשה להולמן כיון דגם בתערובות כתיב כל מחמצת לא תאכלו מהי"ת נימא דאכילה שלא כדרך אכילה מקרי אכילה והנה הטור הקשה גם לדידן דקיי"ל כר"ת דטע"כ דאוריית' עד ס' קשה כמו כן האיך פליגי רבנן עלי' דר"א וא"נ רבנן ל"ל טע"כ וא"כ ע"כ בלא קרא דווחמצת אכן ע"כ כר"א קיי"ל ולזה כתב דהני ד' מיני מדינה אין האוכל מרגיש באכילתו טעם חמץ כ"א קיוה' בעלמ' וצריך ביאור למה לא תירוץ הש"ס כן כדמקשה מ"ט פליגי רבנן עלי' דר"א ולזה נראה דהנה הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות כתב דבכל איסור שבתורה אפילו אכל כזית בכא"פ אם אינו מרגיש הטעם היינו ממשו ולא טעמא אינו לוקה כשם שאינו לוקה על טעמו ולא ממשו ומעתה גם אר"א יקשה ממ"נ אם מרגיש הטעם קרא ל"ל ואדרבא כרת נמי ליתחייב ואם אינו מרגיש הטעם מ"ט מיחייב ר"א ועל זה קאמר ר"א לעולם דאינו מרגיש הטעם והכי בפי' רבה הכתיב ממשו ולא טעמ' משום דמרגיש הקיוה' של חמץ דאית בי' וכשם דאנן לדידן דקיי"ל טע"כ דאוריית' עד ס' הכא פטור משום דאין זה טעם חמץ ממש ה"נ לר"א דוקא מרבוי דקרא מחייב ועל זה פריך הש"ס כיון דמודו רבנן דכזית בכא"פ דאורייתא למה פליגי רבנן עלי' דר"א דאם אכל כזית בכא"פ דחייב והוה מצי לתרוצי משום דהוה ממשו בלא טעמו אלא דעדיפ' מני' משני דבדרך אכילתו אפי' ממשו אין כאן ור"א ס"ל דקרא דכל מחמצת אתא לרבות בחמץ ממשו ולא טעמו כיון דקיוהא מיהא איכא ואף דממשו אי אפשר כ"א בשלא כדרך אכילתו אנן לא ילפינן מקרא דהאכילה אסורה כ"א דהקיוה' מחייבו ולאו דאתא קרא דמחמצת לא תאכלו להורות על שלא כדרך אכילתו כד' הכ"מ כ"א דמחייב אממשו ולא טעמו ואם גם דממשו לא אפשר כ"א שלא כדרך אכילתו בהא לא אכפת לן דשבקינן לקרא דדחיק ומוקים נפשי' מאחר דבדאיכא ממשו וטעמ' אפילו כרת חייב ע"כ אקיוה' אתא קרא ואם גם אי אפשר אלא שלא כדרך אכילתו. וראיתי בב"ח סימן תמ"ב דבר תימא שהקשה הרי תנינן לעיל כ"א ע"ב דבי"ש סברי כותח וכל מיני כותח אסור למכרו לנכרי אא"כ יכלה קודם הפסח ונהי דבהא פליגי בי"ה על בי"ש אבל מודו דבפסח עצמו אסור למכור הרי דבכותח אפילו לבי"ה שייך איסור חמץ ונדחק דהאי כותח לאו בכותח הבבלי מיירי ולא זכר דתני תנא וכל מיני כותח אבל נעלם מכ"ק דברי תוס' שם שכתב לתרץ על נכון קושי' זאת.
ודע דגם דברי תוס' שם קצת תמוהים שכתב דגם לר"ת אסור מטעם שכתב שם ובריש מכלתין כתב דכ"מ דאסור באכילה אסור בשהיי' אלא שהרשב"א הוא שם בתוס'.
ועכ"פ הריב"א לד' הרא"ש נאדי מפירוש רש"י משום דחסר תיבת עליהם ור"ת גם בפירוש ריב"א לא ניחא לי' ומ"ט והשיב תלמוד אחד משום דתנן עוברין בפסח ולריב"א דר"ל עוברין מן העולם ל"ש בפסח כי מצות תשביתו היה קודם הפסח ונראה בניישב תחלה מאחר דד' הרא"ש דהריב"א מיאן בפירוש רש"י משום דלא תנן עלי' גם עליו יקשה ל"ל לתנא למתני עוברין ור"ל מן העולם למה לא תנן עוברין עליהם וממילא ידענא דעוברין מן העולם והנה התוס' בריש מכלתין צידדו אם הטעם שהחמירו חכמים לבדוק הוא משום דהחמירה תורה לעבור בבל יראה או משום דלמא אתי למיכל מני' ונראה דהנה בגוי שהפקיד חמצו ביד ישראל בלא אחריות על ישראל החמירו חכמים לעשות מחיצה אף דהתורה מיעטה בהדיא חמצו של נכרי ש"מ דהטעם דלמא אתי למיכל מני' ולדברי הריב"א זה בכלל עוברין מן העולם והשתא אי תנן עוברין עליהם ס"ד דהיכא דליכא בל יראה כמו בחמצו של נכרי א"צ להעבירו מן העין ולהכי תנן אלו עוברין מן העולם אפילו אין בהם בל יראה כמו בשל נכרי אפילו צריך לעשות מחיצה או כפית כלי והנה הר"ן כתב ריש מכלתין דהא דהחמירו בחמץ טפי וגזרו דלמא אתי למיכל לאו משום דלא בדילי לחוד כד' תוס' דא"כ נזיר יהי' אסור להשהות יין בביתו אלא משום דכרת איכא ג"כ בחמץ וא"כ בע"פ אחר ו' שעות דליכא עדין כרת לכולא עלמא באמת לא גזרו בחמצו של נכרי ובישראל צריך לבאר משום תשביתו.
והנה הר"ת הקשה אד' רש"י מאחר דגם אאכילי אצטריך קרא מנ"ל דגם בבל יראה עובר ול"ש לד' רש"י תירוץ הרמ"ך בה"ה דתירוצו אינו מספיק כ"א אד' הרמב"ם דפסק כן רק בתערובות דמתני אבל לרש"י גם אנוקשה דינא הכי ודאי קשה אמנם הרא"ש הביא עוד קושיא אד' רש"י דאי עובר דמתני' אבל יראה קאי ל"ל למתני ואין בו כרת, כרת בבל יראה מאן דכר שמי' ונראה דב' קושית אלו מתרצות זו את זו דלד' רש"י הא גופא קמ"ל תנא דלא תימא אין בל יראה כ"א בחמץ שיש בו כרת הרי כאן שנינו דה"ז עובר בפסח בבל יראה אף שאין בו כרת. ואמנם לשון ה"ז עובר בפסח קצת קשה לד' ר"ת דלא בא למימר כ"א דאסור באכילה ולמה בפסח דוקא הרי גם בע"פ אחר חצות אסור אם לא דנאמר דלר"ת באמת כי היכי דאינו מחויב לבערו משום דאין בו כרת ה"ה מותר באכילה לפני זמנו וצ"ע.
וכתב הרא"ש דלד' הר"ת עכ"פ א"א לבערו דס"ל דטעם הביעור משום בל יראה וקשה עלי' קושית תוס' ריש מכלתין הרי שאור דהוא נוקשה אפילו למ"ד דהאוכלו פטור תנן דישרף ונראה דהתם טעמא אחרינא בגווה דאם לא ישרפנו יהא חמץ ונח לו שישרף טרם יעבור בבל יראה.
תוס' ד"ה אומר נחלקו רש"א ורש"ל בפשט ד' תוס' ולפע"ד בתחלה פשיטא להו לתוס' דתכשיטי נשים הוה נוקשה וק' דר"א אדר"א וע"ז צידדו דלמא משום שבנות עשירים מערבין הסולת עם בשמים כמ"ש הרז"ה הו"ל חמץ גמור ע"י תערובות ומשו"ה עובר לר"א ות"ק ס"ל דהוה רק נוקשה ע"י תערובות ואינו עובר ולא קשה דר"א אדר"א וע"ז כתב דהא מדקאמר ר"א אף משמע דמודה מיהת בנוקשה בעין לת"ק.
תוס' ד"ה למה מנו חכמים כ"כ במה"ק דמד' תוס' נראה דגם אנוקשה הוה קושית ר' יהושע ונתקשיתי א"כ אנוקשה לא תירץ ואמנם לד' רש"י א"ש דיהא בקי באיזו נוקשה עובר בבל יראה ור"ל לאפוקי מתכשיטי נשים דר"א וע"ז מקשה תוס' האי זה הכלל ר"א קאמר לי' ומאי מקשה ר' יהושע את"ק דלית לי' זה הכלל וע"ז כתבתי במה"ק דבאמת אר"א שמודה לת"ק שמנו את אלו אלא שמוסיף תכשיטי נשים לר"א מנין ל"ל.
והנה הניחו התוס' בקושי' מאחר דסיפא ע"כ ר"א דאוסר בתכשיטי נשים קתני דלת"ק ליכא למימר כל שהוא ממין דגן עובר שהרי מתיר תכשיטי נשים ונראה בע"ה ליישב דלכאורה מאי מקשה תש"ס מאן תנא כיון דסיפא רק ר"א היא כד' תוס' א"כ הרי ידעינן מאן תנא א"ו מה"ט מייתי הש"ס תחלה ברייתא דר' יהושע שהקשה למה מנו חכמים וקשה קושית תוס' היכן מנו הא סיפא ר"א קתני לה והוא לא מנה אלא ע"כ שמע ר' יהושע בבי מדרשא דלא נחלקו ת"ק ור"א רק בתכשיטי נשים אבל בר מן דין רישא וסיפא חכמים ולכך מאן האי תנא מאן הם חכמים אלו.
ודע דכשם דידע הש"ס סברת ר"מ בנוקשה דמתני' ה"נ ידע סברת ר"א בתערובות אלא שמק' מאן דאית לי נוקשה לא שמעינן לי' בתערובות דמפיק לקרא דכל מחמצת אנוקשה ומאן דאית לי' תערובת לא שמעינן לי' דאית לי' נוקשה דהרי מפיק לקרא לתערובות וע"ז משני ר"י דר"מ במכ"ש יליף לי' ור"נ משני לי' דר"א במכ"ש יליף לי'. וביאר לנו רש"י דבתרווייהו איכא מעלה וחסרון בתערובות המעלה שהוא חמץ גמור אבל החסרון שנימוח ואינו בעין ובנוקשה המעלה שהוא בעין והחסרון שאינו חמץ גמור. אלא דקשה בדברי רש"י דנקט לחמץ נוקשה בתכשיטי נשים ולא נקט מלתא דסתמ' דמתניתין קולן וזומן ונראה דקשה לי' מאחר דר"א דתנא להך סיפא נקט אף וכתב תוס' דמזה מוכח דגם באינך דתנן מודה לת"ק א"כ מאי מהדר הש"ס להקשות מאן תנא הרי ר"א בהדי' קתני לה ומנה לה אם הוא ר"א ביו"ד או בלא יו"ד אלא דהא ל"ק כיון דעכ"פ ת"ק לא הוה ר"א ומ"מ לא פליג עלי' דר"א אלא בתכשיטי נשים משמע להש"ס דבמה דאמר ר"א הרי אלו באזהרה ג"כ ת"ק מודה ומאן הוא ת"ק מאחר דר"א נחלק עכ"פ עמו אלא דמצינו סוף פרק יו"ט במסכת ביצה כל הכלים אינם נגררין אף דר"י פליג בסיפ' נקטינן שם דע"כ גם רישא ר"י ותרי תנאי ואליבא דר' יהודה ולמה לא משני גם בזה תרי תנאי אליבא דר"א דת"ק לית לי' תכשיטי נשים אליבא דר"א ותנא בתרא אית לי' וע"ז בא רש"י ליישב דמנא ידעינן דר"א מודה לת"ק מדקאמר אף אבל מאחר דתכשיטי נשים הוה לד' רש"י רק נוקשה בעיני' דלמא ר"א לא קאי כ"א אנוקשה דהיינו קולן וזומן ובתערובות לא מודה וז"ש רש"י דמתכשיטי נשים אין ראי' דר"א מודה בכולהו הני דמתני' די"ל דוקא בנוקשה דמיירי בי' מודה אבל לא בתערובות.
וכתב דשמעתין משמע דמאן דלית לי' קרא לנוקשה גם אי' לית לי' וכ"כ במה"ק דר"ל איסור דאוריית' והניח רש"א דבריהם בצ"ע ונראה כוונתם דאס"ד אפילו מאן דלא מפיק נוקשה מקרא מודה דאסור מדאוריית' א"כ האיך קאמר ר"י ושמענא לר"מ דאית לי' נוקשה וכ"ש תערובות הרי נוקשה לכ"ע אסור מדאוריית' ובתערובות קאמרי חכמים ועל עירובו בולא כלום וכתב רש"י בסוף סוגיין דהנך רבנן דכותח הבבלי ע"כ לית להו טע"כ דאוריית' מדאמרי ולא כלום הרי דנוקשה חמיר לרבנן א"ו מאן דלא דריש כל מחמצת כי היכי דס"ל על עירובו בלא כלום ה"נ ס"ל בנוקשה ור"מ דמחייב קרא דריש וע"ז קשה דלמא בחמץ דרשינן קרא ולא בתודה.
תוס' ד"ה וניתנו לפני כלבו בסוה"ד מדרבנן ומ"מ יש לדקדק מנ"ל להש"ס דלר"י מצה מעליית' היא ונראה דע"כ הא דאמר שאור ישרף והאוכלו פטור ומ"ט ישרף וצ"ל דלר"י אפילו בשאור דידי' דהאוכלו פטור מ"מ אמרו רבנן ישרף ומ"ט שלא יאמר מצה היא ויצא בה ידי מצה ול"מ אי ספיקא הוה ודאי א"ש אפילו אי לר"י בריה הוה מ"מ מצה אינה ואמרו רבנן ישרף שלא יצא בה ידי מצה וממילא ש"מ בשאור דר"מ דלר"י נותנו לפני כלבו ולא אמרו ישרף משום דא"נ יצא בה ידי מצה משום דמצה מעלייתא היא.
הנה בפלוגתא דר"י ור"נ אי נוקשה חמיר או תערובות חמיר נראה לבאר דר"י ס"ל ר"א ורבנן בכזית בכא"פ פליגי ולרבנן פטור כדאמרינן לקמן דדרך טיבול ליכא כזית ואי משטר קשטר בטלה דעתו בצל כל בני אדם וכ"ז לענין אכילה אבל בל יראה איכא כיון דיש כאן כזית בכא"פ הו"ל בעין ושייך לא ימצא וא"צ קרא לכך ותוס' שהקשו על רש"י קרא מנ"ל צ"ל דאנוקשה קשה להו אבל בתערובות של כזית בכא"פ א"צ קרא לבל יראה ומעתה אי ר"מ דיליף מרבוי דכל נוקשה כמ"ש רש"י כאן ס"ל דכל רבוי הוא ומרבה הכתיב שפיר אבל למימר דרק אנוקשה מפיק ר"מ ההוא רבוי ועל כזית בכאכ"פ לא זה לא אפשר דאדרבא בכזית בכדי אכילת פרס דאבל יראה ודאי עובר י"ל דאתרבי גם לאכילה ללאו מיהת אבל בנוקשה דל"מ בל יראה דחמץ שהוא ראוי לאכילה אמרה תורה ושאור שראוי לחימוץ אבל נוקשה לא אלא ש"מ דר"מ מרבה אפילו נוקשה ומכ"ש כזית בכא"פ ומשו"ה הרחיב רש"י לבאר דנוקשה אינו בכלל חמץ ואינו בכלל שאור זה ד' ר"י ור"נ ס"ל דבממשו ולא טעמא פליגי דד' מיני מדינה אין טעם החמץ כ"א קיוהא בעלמא ור"א דדריש כל יליף מני' קיוהא אף שאין טעמו ודוקא בחמץ ולא בשאר איסור' וא"כ נוקשה מסתבר טפי לרבויא דחמץ מיהא הוה ובשלמא אי ר"א מרבה הכל נקט לרבותא אפי' קיוהא אבל אי רק קיוהא מרבה אדרבא נוקשה מסתבר טפי דקיוהא דבר חדש הוא.
ומעתה נבא לד' הרי"ף שכתב דהלכה כחכמים דאד' מיני מדינה לא לקי והטעם משום דאין בהם כזית בכא"פ אבל אי הוה בתערובות כזית בכא"פ מודו רבנן דלקי וקשה ממ"נ אי מרבויא הא רבנן לא דרשי כלל כל וע"כ צ"ל מסברא חיצונה וא"כ כרת נמי ליחייב ולמה כתב הרי"ף מודו רבנן דלקי דמשמע דכרת ליכא ונראה מזה דהרי"ף קאי בסברת ר"א בתוס' ע"א שם דבכזית בכא"פ אמרינן טעם כעיקר כיון דאיתא לאיסורא בעינא ולזה לא ביאר הרי"ף במסכת ע"א שם דבעינן שיאכל כל הפרס כד' הרמב"ם דאי אכל כל הפרס אפילו כרת איכא ור"א בע"א לא קאמר כ"א לוקין והיינו דס"ל לר' אבהו לענין כרת בעינן שיאכל כל הזית דאטעם כעיקר ליכא כרת אבל מלקות לקי אטעם כעיקר בכזית בכא"פ אפילו לא אכל כ"א כזית א' ובהא פליגי ר"א ורבנן ר"א דדריש כל מפיק לי' לטע"כ אפילו בליכא כזית בכא"פ אף דכל התורה כולה לא אמרינן טעם כעיקר אלא בכזית בכא"פ בחמץ אתרבי טעם כעיקר אף בליכא כזית בכא"פ ורבנן דלא דרשי כל משוו חמץ לשאר איסורים שבתורה אבל בדאיכא כזית בכא"פ גם רבנן מודו דבכל איסור שבתורה בכה"ג לקי אטעם כעיקר וכדרב אבהו אבל כרת ליכא דגם בחלב ליכא כרת עד דאכל כזית בכדי אכילת פרס. ונבא בזה ג"כ לעורר ע"ד הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות שכתב תחלה דאפילו יש כזית בכא"פ אם לא אכל כל הג' ביצים אינו לוקה מלקות ולמאי הלכתא אצטריך לאשמעינן בסוף דאם לא הי' כזית בכא"פ אינו לוקה כיון דליכא כזית בכא"פ מהי"ת ילקה הרי לא אכל וביאור דבריו כך דבתחלה כתב דדוקא טעמו וממשו הוא דאורייתא אבל טעמו ולא ממשו לא הוה כ"א מדברי סופרים וזה בא לבאר דמיירי שלא הי' כזית בכא"פ ועכ"פ באכילה אסור מן התורה דהרי גם חצי שיעור אסור מן התורה וס"ד דעכ"פ גם טעמו אסור מה"ת קמ"ל הרמב"ם דאטעם דחצי שיעור אין כאן איסור דאורייתא ואינו לוקה כ"א מכות מרדות וצ"ע.
ובמ"ש לפרש דברי הרי"ף נתיישב לנו קושיא עצומה על דבריו דמאחר דלדבריו ר"א מחייב בד' מיני מדינה בליכא כזית בכא"פ והיכא ס"ד דכה"ג יהיה חייב כרת ולמ"ש דטעמא דר"א משום טע"כ שפיר ס"ד כיון דריבה לן קרא בחמץ טעם כעיקר אפילו בפחות מכזית בכא"פ הוה אמינא גם לענין כרת אתרבי.
ומ"מ הא דנקט תנא בהדי' הני ד' מיני מדינ' ולא נקט סתם על עירובו בלאו היינו משום דדוק' בתערובות ד' מיני מדינה פליגי רבנן אדר"א להרי"ף משום דאין בהם כזית בכא"פ ולהרמב"ם והטור משום דלא הוה כ"א קיוהא ולא טעמא.
ואמנם למ"ש לעיל דהאי סברא דקיוהא הוא ד' ר"נ וא"כ מאחר דאתיא כוותי' דר"י ולמה פסק הרמב"ם כר"נ אבל במ"ש תוס' ד"ה ואלו נוקשה בעינא דקשה ולר"נ דהו"ל למתני נוקשה דלא תימא דחייב כרת אנוקשה א"כ בהא גם הרמב"ם פסק כר"י דנוקשה לאו דאורייתא ובתערובת הוא דפסק כר"נ.
כל מבעי' לי' הקשה תוס' הא תרי כל כתיבי וגם לרבנן נמי קשה דתרי כי כל כתיבי וקו' אחרונה קשה ג"כ אש"ס לקמן דמקשה אר"א דוקא מכי כל והרי מכי כל גם לרבנן יקשה ולזה נבאר תחלה הפסוקים בפסוק ראשון תשביתו שאור מבתיכם ונתן הכתיב טעם למה תשביתו ולולא היו נשים מותרים באכילת חמץ לא שייך השבתת שאור דהרי אצטריך לשאור לגבי נשים ולזה נתן הכתוב הטעם כי כל אוכל חמץ ונכרתה אפילו נשים ומאחר שיצא הכתוב לידון בין חמץ שנתחמץ מאליו לנתחמץ מחמת דבר אחר חזר הכתוב לומר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי גם כזה שנתחמץ מחמת ד"א חייב כרת וצ"ל דמלתא אגב אורחי' כתב עוד הפעם כי כל דאפילו נשים חייבין ולמימר דאעירובו קאי וכי היכן נזכר אתערובת חמץ אזהרה דנימא שיחייב עליו כרת אבל לר"א דקרא דכל מחמצת לא תאכלו אזהרא לתערובות מוטב לדרוש האי כי כל אתערובת דקראו קרא מחמצת מדנוקי לי' פעם שני' אנתחמץ מחמת ד"א ולרבות עוד הפעם נשים משא"כ לרבנן דלא מצינו לתערובת אפילו רמז איסור שבקינן לקרא דדחיק ומוקי אנפשי' למימר דגם בנתחמץ מחמת ד"א נשים חייבת עלי'.
תוס' ד"ה סד"א נראה ליישב קושית תוספת דודאי באכילת מצה חייבות נשים מכח לקול' לחומר' לחומר' מקשינן אבל להלקות במזיד או לקבל מאשה קרבן אי אפשר דדלמא לא היא כי ההיקש פוטר מכרת ולכך אצטריך רבוי דכל למלקות ולקרבן..
בעז"ה מילי דהספידא על מות ראש דקהלתינו הקצין ה' ראובן ברוין בעש"ק ט' סיון תרנ"גלפ"ק .
ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני. בבואי הנה לקהלתינו אלול תר"ט באו עמי יותר משלשים תלמידים והגביר הנפטר ה' ראובן ברוין עם אמנו הצדקת בעדן תנוח קבלו על נפשם לתת להבחור המחזיר השיעורים עם בחורים הקטנים שלחנו כל ימי השבוע מלבד זה מדי שבוע בשבוע ליטרא נרות לביהמ"ד ושני לטרות בשר לשבת להבחורים שאין להם שלחן בשבת וכ"ז קיים הגביר הנ"ל עד יום מותו אלא שחלק שלחנו לבנים שונים גדולים וקטנים וממנו ראו שאר בני עירי ותמכו כפי כחם את תלמודי וזה שעמדה לי שיכולתי להחזיק תלמודים עד היום ולזה אני קורא עליו "ראובן בכורי אתה" אתה קדמת לפני אחרים והרבית כחי ואתה היית ראשית אוני ובזה תהי' לנשמתך "יתר שאת ויתר עז" כשד' רז"ל על הכתוב כי בצל החכמה בצל הכסף, עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לעומלי מצות אצל עומלי תורה. וכן קראתי עליו המקרא "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר" הנה האיש הזה היה בטבעו איש חלוש והיה נגוע בחולי השיעול ובכל זאת לא עכב עליו מעולם קור וקרח והיה משכים ומעריב לביהכ"נ אף שהיה בע"ה משופע בנכסים וממנו למדו אחרים ולא חסו על נפשם ולקחו מוסר ממנו והיו משכימים ומעריבים לביהכ"נ הן בקיץ הן בחורף ונתקיים בו גדול המעשה יותר מן העושה ויקבל בעוה"ב חלק מכל אחד ואחד שהי' הולך בעקבותיו וז"ש יחי ראובן ואל ימות תרגום אונקלס ומותא תנינא לא ימות וביאר הטעם ויהי מתיו האנשים שלמדו מדרכי יראתו מספר וזכות מעשיו הטובים גרם לו שקיבל שכרו בארבע בנותיו שזכו כולם לאנשים כשרים ורובם מבני משפחתם וארבעתם צניעות וצדקניות לא ילכו ח"ו בפרוע ראש כנהוג בזמנינו בעוה"ר וגם שני בנים אשר הניח אחריו למדם אביהם ללכת מדי שבת בשבתו להקשיב בפרשת השבוע והגביר בעצמו לא כתב שבת אחד שלא היה חוזר ללמוד רש"י על פרשת השבוע ונתקיים בו ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור זה הדרך לכו בו וע"ז אמרו רז"ל במסכת שבת איזהו בן עוה"ב ואזניך תשמענה וגו' תהא נשמתו צרורה בצרור החיים עם שאר צדיקים בג"ע