ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
בעז"ה סוגיא דביטול כלי מהיכנו לסיומא דמסכת שבת פרק כירה מ"ז
אין נותני כלי פירש רש"י בשבת וקשה הא בהדיא תנן לה בסיפא ואם נותנה בע"ש מותר ונרא' דתוס' כתב אהך סיפא דהל' דחוק עיין בדבריהם והיה אפשר למימר דבאמת גם מע"ש אסור ליתן לכתחלה הא דיעבד מותר וא"כ שפיר י"ל דאין נותנין דרישא היינו אפילו מע"ש לזה כתב רש"י דלא היא דמע"ש נותנין אפילו לכתחלה ומאי דתנן בלישנא דחיקא היינו לאשמעינן דמותר להניחו בע"ש וא"צ לסלקו ומעתה נבאר יותר תנן בפרק ב"מ לא יקוב אדם שפופרת לא ימלא אדם קערה ותרווייהו משום שמא יסתפק וס"ד שפיר דה"ה כיון דאין נאותין ממנו גם כאן גזרינן שמא יסתפק וא"כ כי היכי דבשפופרת וקערה דטעמא משום שמא יסתפק אפילו עשה כן מע"ש צריך לסלקו וס"ד דה"נ כן קמ"ל דמותר להניחו וטעמא דהתם אי מסתפק איכא איסור דאורייתא כבוי ולפחות כעין דאורייתא הוא דגזרינן אבל הכא מוקצה דרבנן מע"ש הכל מותר בין לכתחלה בין דיעבד להניחו והיינו דתנן בהדיא ואין ניאותין ממנו ומעתה יקשה א"כ טעמא מאי אין נותנין בשבת וע"ז כתב רש"י או משום דר' יצחק או משום דר' יוסף וכתב רש"י תחלה לפי שהשמן מוקצה ול"ת הכוונה משום דיסתפק הימנו דאם כן אפילו מע"ש יהי' אסור אלא משום הני טעמי דכתב. ויב"ד ע"ט הקדים רש"י לדר' יצחק מקמי דר' יוסף ותלמיד אחד השיב משום דר' חסדא אליבא דרבה ג"כ קאי בשיטת דרב יצחק לפי פירוש רש"י. ולי נראה דמשמע לי' לרש"י דע"כ מסברת חוץ משמע טפי כרב יצחק מכרב יוסף דיצ"ד דמדפריך הש"ס פרק מי שהחשיך בפשיטות והא קמבטל כלי מהיכנו משמע דביטול כלי מהיכנו לכ"ע אסור ומאי דוחקי' דר' יצחק לחדש אין כלי ניטל א"ו דקשה לי' אי ס"ד דטעמא משום ביטל כלי מהיכנו משכחת לה שפיר דנותנין כלי תחת הנר והיינו אם נתן שם תחלה דבר המותר וכשנופל השמן לתוכו הו"ל הכלי בסיס לדבר האסור והמותר ומותר בטלטול ואין כאן ביטול כלי מהיכנו והאיך סתם לן תנא אין נותנין אלא ש"מ משום אין כלי ניטול אלא לצורך דבר הניטול וה"ט דרבה אליבא דרב חסדא ג"כ לפי פירוש רש"י.
והנה פירש רש"י דטעמא דאיסור ביטול כלי מהיכנו הוא דהוה כאלו חברו בטיט ובפרק מי שהחשיך כתב רש"י דטעמא משום סותר פירש דאף דאין סתירה בכלים סתירת כל הכלי עכ"פ אסורה ונראה דקשה לי' לרש"י דמדפריך הש"ס שם והרי מבטל כלי שהיכנו דמשמע דכ"ע מודו באיסור זה והרי רבה בשמעתין ע"כ לית לי' ביטול כלי מהיכנו אסור לזה כתב רש"י דביטול כלי מהיכנו ממש כדלקמן בכרים וכסתות שעומדים לשכיבה וישיבה וע"י שהמוקצה מונח עליהם בטלים זה אסור לכ"ע מטעם סותר משא"כ הכא דהכלי מיוחד לקבל שמן והרי השמן בתוכו מאי סתירה שייך וע"כ דמשום דאסור בטלטול הו"ל כאלו חברו בטיט בביטול כהאי הוא דפליג רבה.
ואין ניאותין, כתב רש"י ואין נהנין ומה בעי רש"י בזה ונראה דקשה לרש"י למה לא תנן אין מסתפקין הימנו כדתנן בפרק במה מדליקין גבי כנוי סוכה לזה כתב רש"י דלכאורה האי לפי שאינו מן המוכן הוא שפת יתר דאטו לא ידענא דאינו מן המוכן ונראה ע"ד שכתב תוס' בפרק מי שהחשיך דתנן נמי התם לפי שאינו מן המוכן וכתב תוס' דבא להורות דגם ביו"ט אסור וה"נ מאחר דבנר של יו"ט אסור שמן המטפטף משום הוקצה למצותו ואסור להדליקו לצורך רשות ורמז רש"י דלהכי נקט ניאותין שאין נהנין ממנו אפילו כדרכו להדליקת רשות.
גמרא איתיבי' נותנין כלי לקבל ניצוצות צ"ל דאביי דמקשה הוה סבר כרב יוסף דטעמא דמתני' משום ביטול כלי מהיכנו וניצוצות אין בהם ממש ולא שייך ביטול כלי מהיכנו דאל"כ תקשה לנפשי' מ"ש שמן דאסור ומ"ש ניצוצות דמותר. אא"כ יקשה שוב אמאי פריך אביי לרב יוסף אי ידע מהאי דניצוצות אין בהם ממש וע"כ דלא ידע וא"כ מאי פריך לרבה תקשה לנפשי' וצ"ע.
ודע דהא דלא הוה סבר אביי דניצוצות שכיחי היינו דלא ידע דניצוצות שכיחי להזק אבל מצ"ע ודאי שכיחי.
בבתי חדתי ה"ה דהו"מ לשנויי בדלף הראוי אלא משום דסתם דלף אינו ראוי ניחא לי' טפי לשנויי בבתי חדתי.
רש"י ד"ה מפני שמבטל כלי מהיכנו שעשה מכלי מוכן כלי מוקצה ר"ל ע"ד שכתב רש"י פרק מי שהחשיך דדמי לסתירה ואולי הביא לרש"י לחזור ממ"ש במתני' דלכאורה ממאי דמקשה אביי מכופין הסל לפני האפרוחים משמע דס"ל לאביי דאפילו ביטול כלי לפי שעה שמי' ביטול דאם לא היו על הסל ביה"ש מהי"ת יהא הסל מוקצה ועל זמן מועט ל"א דמקרי מחובר לקרקע כדפירש במתני' ולזה אולי בחר רש"י בהאי פירושא.
טבל מוכן, ובמי שהחשיך אדרבא אמרינן טבל לא חזי לי', ונראה דבשמעתין מיירי בחבית שנשברה בבית הבעלים ואי אמרת דלא מצי לקולטו לתוך כלי משום דטבל הוא ימהר ויתקנו למען הצילו וכיון שהוא בידו מקרי מוכן.
אלא שלשון עבר צ"ע דמשמע אפילו במזיד ומעשר בשבת במזיד לא יאכל ולמ"ש דעושה זה להציל היין מזיד כזה מקרי שוגג.
ניצוצות אין בהם ממש כתב רש"י כיון שנפלו מותרים לטלטל ובסו"פ כתב רש"י לאחר שכבו מותרים ונראה דג"כ בהא תליא דלמאי דס"ל לאביי למ"ש דאפילו לפי שעה שייך ביטול כלי מהיכנו ע"כ צ"ל דמיד שנפלו מותרים בטלטול שלא יהי' ביטול כלי מהיכנו אפילו לפי שעה אבל למסקנא באמת לא משגחינן בביטול כלי לפי שעה א"כ דיו אם מותרים לאחר שכבו.
בדלף הראוי, יל"ד אמאי בעינן דלף הראוי מ"ש מהא דאמר רבה לאביי בפרק משילין עייל פוריא להתם ויהא מותר לשפוך הדלף משום גרף של רעי והכא בבית דירה מיירי ואמאי יהי' הדלף אסור בטלטול וע"א הדוחק נראה דכ"ז שלא נתמלא הכלי אין כאן גרף של רעי ושמא יפסוק מלדלוף ולא יתמלא ולא יהא רשאי לשפוך והוה ביטול כלי מהיכנו.
והתניא אעפ"י שאין עודן עליו נראה דס"ל דדמי למטה שיחדה למעות דבעי למימר לקמן דאפילו אין עליו מעות בהזמנה בעלמא מתסרי בטלטול.
א"ר יצחק יל"ד ר' יצחק אמר הול"ל ונראה משום דר"י אדר"ח קאי דמודה דאסור ליתן כלי תחת תרנגולת וקאמר לי' ר"י כשם שאתה מודה בלתת תרנגולת כך עליך להודות באי' ליקח כלי לכוף על הביצה.
וצריך ביאור מאי דוחקי' לר"י לפרש טעם משנתינו עד"ז ולחדש איסור בטלטול לצורך איסור שלא נזכר בשום מקום ונראה דלשון אין נותנין כלי תחת הנר קשה לי' דלדידי' אתי שפיר דהאיסור על הנתינה אבל אי טעמא כרב יוסף משום ביטול כלי מהיכנו האיסור קבלת השמן לכלי אבל לא הנתינה. והנה יש לר"י ב' קולות הא' דאם צריך למקומו של כלי מותר לתת כלי תחת הנר ולרב יוסף אסור משום ביטול כלי מהיכנו וזאת שנית דלרב יוסף אפילו ע"י גוי אסור לבטל כלי מהיכנו משא"כ לרב יצחק טלטול ע"י גוי אפילו במוקצה עצמו מותר. והנה עכ"פ מבואר דרב יצחק לית לי' מבטל כלי מהיכנו וא"כ קשה למאי דמסקינן בשמעתין אדרב יצחק כבר תרגמא ר"ה לשמעתיך בבבל גם ר"ה לית לי' מבטל כלי מהיכנו ומאי מקשה הש"ס פרק מי שהחשיך עלי' דר"ה והא קמבטל כלי מהיכנו והא ביטול כלי מהיכנו לית לי' לר"ה וזה סיוע לד' הרי"ף שם דר"ה לית לי' דרב יצחק. ועיין בזה בד' תוס' בצריך למקומו.
א' ביצה וכו' י"ל דקמ"ל אף דביצה שנולדה בשבת דעלמא וביו"ט אינו אסור רק מטעם גזירה משום שבת אחר יו"ט ויו"ט אחר שבת וס"ד דאטלטול לא גזרו כ"א אאכילה דהוה ביו"ט אחר שבת דאוריי' קמ"ל.
באבנים מקורזלות וא"כ עיקר חסר מן הספר דתניא סתם אבנים ועוד אבנים מקורזלות פשיטא דמכסין דהרי אפילו לבית הכסא מותרין ולזה כ' דחדא קו' מתרצת חברתא וה"פ לעולם באבנים סתם מיירי אלא דאיכא בהדיי' גם אבנים מקורזלות ואיידי דמכסי בהני מותר לכסות גם בסתם ולא גזרי' שלא יכסה אבנים סתם לחודיי'.
אי ר"ש לית לי' מוקצה יל"ד כי הכי דאמרינן לקמן מ"ה ע"ב דאף דר' אית לי' כר"ש אוסר במדבריות דכגרוגרת וצמוקים דמיא פירש רש"י דדחינהו ולמא לא נימא גם בהני ב' חלות דכגרורת וצמוקים דמי ואולי דהתם עכ"פ דחינהו בידים למדבר משא"כ בהני צ' חלות שהניחן רק במקומן שהיו כבר.
אי ר"י כי לא מתכוין וכו' יל"ד הא מסקינן בפ' כל שעה דלא אפשר ולא מכוין מודה ר"ש דשרי וצ"ל מאחר דצודה כ"א אם לא ישאר שום רווחא מקרי אפשר וי"ל דהיינו דמשני לי' כיון דמה"ט לא אתיא לדידך כר"י משום דאפשר שלא לכסותה כולה א"כ ה"נ קאמר ובלבד שלא יעשנה כמצודה.
והנה בפרק משילין מקשה הש"ס והא מודה ר"ש בפסיק רישא וכאן לא מקשה והי' נראה דהש"ס דהכא אזיל בשטת הערוך דפ"ר דלא אכפת לי' לא מקרי פ"ר.
והנה הרשב"א תי' על הקו' תקשה לי' אביי לנפשי' דאביי כר' יצחק ס"ל ומשני בצריך למקומו ואמנם פשטא דלישנא דש"ס משמע דגם לר' יצחק אביי הוא דמקשה.
תוס' ד"ה ואין ניאותין עיין רש"א ולי נראה דכוונת תוס' דהך סיפא משנה יתירא דמרישא שמעינן דהשמן מוקצה דאל"כ אמאי אין נותנין כלי תחתיו ואמת לפי ד' תוס' במלתא דרבה לרבה ליכא לאוכוחי דהשמן אסור אבל לרבי יוסף ורב יצחק קשה ולרש"י אפילו לרבה ולזה כתב דסיפא אצטריך לר"ש וממילא לפי מ"ש תוס' לקמן דגם לר"ש שייך ביטול כלי מהיכנו גם רישא אתיא כר"ש ותני סיפא לגלויי רישא אבל לר' יצחק דנימא דאתיא גם כר' שמעון קשה להבין דהאיך יתכן דר' שמעון יהא סובר דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל.
תוס' ד"ה הצלה שאינה מצויה דהו"ל לאתויי גם לר' יוסף והך ברייתא קמייתא ונראה לתרץ דבאמת הסברא דטבל מוכן הוא מסתברא אבל דוקא אם הבעלים במקומן יכולים לתרום ומעתה הברייתא קמייתא דתני בראש גגו וקתני נשברה לו משמע דהבעלים שם ושפיר ידע אביי סברה דאם עבר ותקנו מתוקן ולהכי מקשי ליה מברייתא אחרינא דמשמע אפילו אין הבעלים שם ומשני הב"ע ג"כ שהבעלים שם.
תוס' ד"ה טבל מוfן מיהא קשה לרשב"א ולמ"ש לעיל דהכא ה"פ מאחר שיראה דע"י שהיין טבל אסור להניח כלי תחתיו יתקנו ונהי דשייך בזה לשון עבר מ"מ מחמת אונס הוא וכשוגג דיינינן לה. ועד"ז גם הקושיא מפרק מפנין מיושבת דדוקא בשמעתין אמרינן הכי אבל לקמן נהי דמתוקן כיון דאסור באכילה אסור בטלטול. וכן הקושיא מהיתה בהמתו טעונה טבל ל"ק ג"כ דאמרינן מה טבל לא חזי דהתם ודאי לא חזי.
תוס' ד"ה ושני לי' ר"י אית לי' נמי מבטל כלי מהיכנו וצ"ל דלאו ממתני' דידן דייק לה ר"י דבמתני' י"ל הטעם משום מבטל כלי מהיכנו כ"א ר"י רק ארב חסדא בעי לאפלוגי דמתיר לחפות עליו כלי וקאמר איהו דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ונראה דהסוגיא בביצה דמשני לי' בדלף הראוי ס"ל דר"י אית לי' איסור דמבטל כלי מהיכנו וע"כ אוקמי בדלף הראוי ועפ"ז הי' נראה ליישב הסוגיא שם דיק' אי בדלף הראוי הא תני לי' רישא ולמ"ש תני סיפא לגלויי רישא דסיפא ע"כ מיירי בדלף הראוי משום ביטול כלי מהיכנו וה"ה רישא ואמנם כד דייקת ל"ש אפילו בדלף שאינו ראוי ביטול כלי מהיכנו מדאמרינן שופך ושונה משום גרף של רעי וא"כ לא שייך ביטול כלי מהיכנו ומ"מ לרב יצחק אסור משום אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטול אא"כ אמאי אצטריך לשנויי לרב יוסף בדלף הראוי וכמ"ש לעיל ונראה דגרף לא שייך כ"א בבית מושב ומתני' דלף סתמא אפילו בחצר קתני וכיו"ב ואמנם הדרן לקושיי' אי בדלף הראוי הא תנא לי' רישא וצ"ל דתני לה התם בהדי שאר דברים הראוים דנדע דדלף ראוי דוקא שרי ובמ"ש כאן יישבנו דהתוס' צדדו אם גם רבה אית לי' ביטול כלי מהיכנו והאיך אפשר והרי רבה התיר לאביי בביצה שם הדלף משום גרף של רעי ועדין הרי מבטל כלי מהיכנו ואמנם למ"ש היינו דא"ל עיילי' לפורייך להתם ויהי' בית מושב ואז מותר מטעם גרף של רעי.
תוס' ד"ה כבר תרגמה בסו"ה ור"י תי' והרמב"ן בפרק מי שהחשיך דחה תירוץ זה מסוגיא דביצה דמבואר שם דר"י אפילו במקום הפסד מרובה אינו מתיר ונראה כוונת תוס' דר"ה אית לי' דר"י ודוקא שלא במקום הפסד מרובה אבל במקום הפסד מרובה לא גזרו ועד"ז מתורצים כל הקושיות שהקשה שם אדר"י וכן בשמעתין דכולהו התירו משום הפסד מרובה.
בעז"ה סוגיא דביטול כלי מהיכנו מהדורא בתרא.
מתניתין אין נותנין עיין רש"י ויל"ד בדבריו אלו ד' דקדוקים אשר כבר הערנו עליו במה"ק א) פירש רש"י "בשבת" ומאי בעי בזה פשיטא דבשבת מיירי מתני' ב) ומפרש רש"י מתני' או כר' יצחק טעמה או כרב יוסף והשמיט ד' רבה ג) ותו למה הקדים רש"י ד' ר' יצחק לדרב יוסף ובגמרא אפכא אתאמרא ד) וכן צריך ביאור מה שפירש רש"י בסיפא מותר להניחו ונבאר בעזהש"י הנה תוס' עמדו בסיפא על דקדוק לשון המשנה בסיפא דהו"ל למתני מבע"י נותנין ונראה דקושיא זו יישב רש"י במ"ש אבשבת, כוונתו דע"כ רישא רק בשבת מיירי בין לטעמא דרב יצחק בין לטעמא דרב יוסף וא"כ ל"ש למתני אבל מבעו"י נותנין דמרישא שמעינן וכמ"ש ואמנם פירוש הסיפא הוא משום דתני בהדיא ואין ניאותין הימנו וס"ד דדמי להא דתנן פרק במה מדליקין לא ימלא אדם קערה שמן וטעמא שמא יסתפק ממנו וממילא אפילו כבר מלא קערה מבעו"י צריך להסירה קודם שתחשך שלא יסתפק הימנה וס"ד נהי דהכא מבעוד יום נותנין היינו לקבל השמן הנוטף קודם שתחשך דאיננו מוקצה אבל להניחה משתחשך אסור שמא יסתפק קמ"ל מתני' דדוקא בקערה דהמסתפק חייב משום מכבה הוא דצריך להסירה משא"כ הכא דאינו אסור רק משום מוקצה דרבנן מותר להניחה ולזה ביאר רש"י דבריו למה רישא ע"כ בשבת מ' דמידי הוא טעמא או כרב יצחק או כרב יוסף ואמאי מקרי דבר שאינו ניטל משום שהוא מוקצה וכן ביטול כלי מהיכנו מה"ט הוא ומוקצה כ"ש אלא בשבת ולא מבעוד יום אלא דאכתי קשה א"כ מרישא שמעינן דאין ניאותין הימנו וסיפא ל"ל ואמנם תינח לרב יצחק ורב יוסף אבל לרבה אי מפרש טעמא דרבה משום טורח כמסקנת תוס' שוב לא ידעינן מרישא דהשמן מוקצה אא"כ יקשה שוב לרבה קושית תוס' למה לא תנן אבל מבעו"י נותנין ומה"ט נאדי רש"י ופירש התוספת ומפרש דרבה בשטת דרב יצחק אמרה אלא דפליג עליו ומתיר בהצלה מצויי' וא"כ גם לרבה מרישא ידעינן דטעמא משום דהשמן מוקצה ואצטריך סיפא לאשמעינן דעיקר טעמא משום דהשמן מוקצה לא התירו ליטל כלי בהצלה שאינה מצויה ומבואר מדוע לא פירש רש"י כפירש התוס' ומעתה לא קשה דשביק רש"י לד' רבה דמאחר דהציע רש"י ד' ר' יצחק גם ד' רבה בכלל בשטת רש"י בפירש דברי רבה וה"ט דאקדמי' רש"י לד' רב יצחק משום דבכלל דבריו ד' רבה ורבה הוא אוקימתא קמייתא בפירוש דמתני' ומיישבים בעז"ה כל דברי רש"י אלא דהא גופא קשה כיון דרבה אית לי' דרב יצחק מה עלה ע"ד לחלק בין הצלה מצויה לאינה מצויה הרי לד' רב יצחק מתני' מבוארת כפשוטו ומה דחקו לרב חסדא לחלק בין נתינה תחת התרנגולת לכופה עליו כלי אמנם י"ל דברייתא קתני לה בהדיא דכופה עליו כלי אלא דרב יצחק מוקי לה בצריך למקומו והאי טעמא לא ניחא לי' לר"ח דאכתי קשה סיפא דניצוצות ואם גם שם נתרץ בצריך למקומו וכדמשני ר' יצחק קשה קושית תוס' מ"ש דבשמן תנן אין נותנין ובניצוצות נותנין הרי בצריך למקומו תרווייהו שרי ולזה מפרש רבה דדוקא בהצלה שאינה מצויה כשמן המטפטף הוא דאין כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל אבל בנצוצות דשכיחו ושכיח דאם אין כלי לקבל ניצוצות שיבער השלחן ומה"ט שרי בנצוצות.
ונראה הגם ר"ה דאיתא לקמן בשמעתין דס"ל כרב יצחק ואמנם בהפסד מרובה מתיר פרק מי שה שיך אבל לא בהפסד מועט דגם ר"ה מכח קושית תוס' נחית לפלוגי דשמן הוה הפסד מועט לא התירו ליטול כלי לצורך דבר שאינו ניטול אבל בנצוצות דשייך הפסד מרובה מתיר וממילא שמעינן דר"י דמשני בפרק משילין דבפירות הראוין מיירי מתני' דמכסין פירות אף דאיכא הפסד מרובה לא מחלק בהכי ומשו"ה משני גבי נצוצות בצריך למקומו אף שהוא דוחק משום קושית תוס' הנ"ל וזה נראה כוונת הרז"ה פרק מי שהחשיך אלא מ"ש שם דגם ר"י ס"ל לחלק קולמסו פלטה וצ"ל ר"ה בשטת ר' יצחק דעיקר כוונתו שם לתרץ דלא תקשה דר"ה דשמעתין אדר"ה פרק מי שהחשיך וחצ"ל סמי חד מנייהו כדמשמע מדברי הרי"ף.
וכתב רש"י במתני' כאן דביטול כרי מהיכנו איסורו משום דהוה כבונה ובשמעתין בגמרא פירש רש"י משום דע"י שנתן מוקצה לתוך הכלי נעשה הכלי מוקצה והן הן דבריו פרק מי שהחשיך שכתב דהוה כסותר וכן ה"ה הביא במקום א' ד' רש"י בשמעתין ובדוכתא אחריתא הביא לשון פרק מי שהחשיך דמפרש דהיא היא ואמנם מה הביאו לרש"י לחזור ממ"ש במתני' ונראה דד' רש"י מתקיימין דוקא במוקצה דלא שייך בי' ניער וממילא אתקצי לכל היום ודמי לבונה אבל הש"ס מקשה אדר' יוסף מ"ט בנצוצות מותר ומאי מקשה הא בנצוצות לאחר שיכבו יכול לנערם ומאי בונה שייך א"ו ס"ל להמקשה דאפילו לפי שעה שייך ג"כ ביטול כלי מהיכנו וע"כ משום סותר אתיא עלה וכן בפ' מי שהחשיך דמחלק ר"ה בשליפי זוטרי בין הפסד מרובה להפסד מועט ה"ט ג"כ דס"ל לר"ה אפילו לפי שעה שייך ביטול כלי מהיכנו וכמ"ש הרז"ה אלא דבהפסד מרובה התירו בביטול לפי שעה וכמ"ש המפרש דשם מפירוש רש"י ג"כ הטעם משום סותר וא"ש הכל בעז"ה ית'.
וצריך ביאור מאין הוציא רב יצחק דין חדש שלא מצינו במתניתין ובברייתא מאחר דבמתניתין דידן שפיר יש לפרש מטעם ביטל כלי מהיכנו ומי עדיפי תירוץ דרב יצחק אקוש' שהקשינו מתי' אהני קושיות אליבא דרב יוסף ומכ"ש למה שצידדו בתוס' דגס ר' יצחק אית לי' ביטול כלי מהיכנו ונראה דקשה לי' לר"י דמתני' סתמא קתני אין נותנין כלי תחת הנר ויש במשמע אפילו כלי שאינו ריקן כ"א יש בתוכו דבר המותר מ"ט אסור ליתנו תחת הנר וקשה דהלא כה"ג לא שייך ביטול כלי מהיכנו כמ"ש בהג"ה והובא במג"א רס"ה אלא ודאי טעמא משום דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ונראה דרש"י בא ליישב דרב יוסף דקדוק זה דלאחר שהאריך במתני' בענין ביטל כלי מהיכנו סיים וכלי זה משנפל בו השמן המוקצה יהא אסור לטלטלו ר"ל מאחר דלא ידעינן טעם לאין נותנין כ"א משום ביטול כלי מהיכנו שהוא דבר פשוט ואמנם זה לא שייך כ"א אם הכלי אסור בטלטול ע"י שמן זה והיינו אם אין דבר היתר בתוכו וממילא ידעינן דדוקא כה"ג מיירי מתני'.
ומ"ש רש"י על אין ניאותין הימנו עיין מה שכתב במה"ק.
איתיבי' אביי והצלה שאינה מצויה לא התירו והתניא יל"ד למה הוצרך אביי לכפול והצלה שא"מ וכו' והי' נראה מזה ראיה לפירוש התוס' מקמי דמקשה אביי לרבה מאחר דל"ג טבל וא"כ מאי מקשה דלמא באמת דוקא בדבר שאינו ניטל קאמר רב חסדא ורבה ולזה קאמר אביי דתלית הענין בהצלה שאינה מצויה משמע דבהא לחודא תליא והתניא חבית וכו'. ואמנם י"ל דממתניתין לא רצה להקשות דלמא משני לי' מתני' ר"ש ולדידי' אין בנצוצות לאחר שכבו דין מוקצה אבל בברייתא מיירי משל טבל וטבל גם לר"ש מוקצה הוה דלא חזי לכלום אלא די"ל מאחר דרבה בדרב יצחק תלי לפירוש רש"י וי"ל כמ"ש המפרש דלר"ש מודה ר"י דשרי אבל התינח לר"י אמנם לדידך בהצלה מצויה תליא מלתא למה נימא דר"ש פליג.
ועלינו ליישב הקושיא למה הקדים אביי הבריית' למתני' בדוכתין לשטת התוס' ונאמר דקושיא הראשונה אלימא מקושיא שנייה דהנה כדא תוס' עיקר טעמא דרבה משום טורח ומאי טורח שייך בנתינת כלי תחת הנר ומקשה לי' אביי הרי בחבית שנשברה איכא טורח גדול ואעפי"כ שרי אפילו בהצלה שאינה מצויה ובתר הכי מקשה לי' האיך עלה ע"ד למימר דנתינת כלי תחת הנר מקרי טורח הרי בנצוצות ג"כ הוה הצלה שאינה מצויה ואעפי"כ שרי נתינת כלי ומשני לי' דהתם הוה הצלה מצויה.
ובמה נחלקו המקשה והתרצן היינו לד' רש"י היה המקשה סבר דכשם דנטיפת השמן הוה אינו מצוי ה"ה התזת נצוצות והתרצן השיב לו דהתזת ניצוצות שכיח טפי אבל לד' התוס' התרצן סבר דאף דניצוצות שכיח מ"מ אין דרך להשים כלי משום ניצוצות וא"כ עיקר חסר מן הספר והתרצן לא אמר כ"א ניצוצות נמי שכיחי וצריך להסביר דקושית המקשה היה ממ"נ אי ניצוצות שכיחי א"כ דרך לתת כלי מע"ש ושוב הוה הצלה שאינה מצויה ואי לא שכיחי א"כ ממילא הוה הצלה שאינה מצויה והשיב התרצן דניצוצות נמי שכיחי כמו שמן המנטף ומ"מ אין דרך לתת כלי מע"ש דמ"מ ניצוצות שיש לירא שידלקו השלחן או הבית לא שכיחי. ועד"ז אזדא בשטת תוס' הקושיא מכופין את הקערה דע"כ לא שכיח דאי שכיח היו כופין את הקערה מע"ש וא"כ הוה הצלה שאינה מצויה ומשני דבאמת שכיח שיאחז הקורה אם הנר מבעיר ביותר אלא דמ"מ אין נותנין קערה דסומכין ע"ז שלא יבער הנר כ"כ ובעת שיבער מ"מ הצלה מצויה הוה משום דלא נתנה קערה מע"ש. ולרש"י אתיא כפשטא.
ויל"ד לד' תוס' כיון דעכ"פ רגילות לתת כלי מע"ש בשביל השמן הרי יש כאן כלי לניצוצות ג"כ אלא דבלא דברי תוס' קשה קושיא זאת מאחר דמותר לתת כלי לניצוצות א"כ יש שם כלי גם לשמן וצ"ל דאין מקבלין השמן בכלי שיש בו ניצוצות כי השמן בימיהם היה מיוחד לאכילה וכיו"ב ואם יש בו ניצוצות הוא מאיס לאכילה.
קורה שנשברה כתב רש"י בשבת כ"כ לטעמי' דמיירי בדבר שאינו ניטל והיינו קורה שנשברה בשבת ומ"מ גם לתוס' מיירי שנשברה בשבת וחשיב לי' המקשה הצלה שאינה מצויה משום דלא שכיח ומשני לי' דמיירי בכשורי חדתא דשכיח ומ"מ לא שכיח כולא האי שיתנו סמיכה מבע"י.
בבתי חדתי דשכיחי דדרפי לרש"י היה יכול לתרץ בדלף הראוי דבר הניטל.
והנה הר"ן פרק משילין כתב דאף דלא קיי"ל כרב יצחק מ"מ בעינן דלף הראוי משום ביטול כלי מהיכנו ובדבריו מיושב דבשמעתין שני רב יצחק גם אדלף בצריך למקומו ובמשילין שם משני בדלף הראוי דהתם ה"ק לי' לעולא ולטעמיך הא מבטל כלי מהיכנו וע"כ מיירי בדלף הראוי א"כ לדידי נמי לא קשיא. ואמנם הכ"מ פרק כ"ה מהלכות שבת הקשה א"נ מבטל כלי מהיכנו הרי מותר מטעם גרף של רעי ותירץ דגרף לא שייך אלא במקום דירה ומתני' סתמא קתני משמע אפילו שלא במקום דירה ותירוץ עולא ע"ד הר"ן לפי סוגית הש"ס אבל הרמב"ם והראב"ד שם פירשו תרווייהו דבעינן דלף הראוי ולמה לא חלקו בין בית דירה לאין בית דירה ואדרבה פשט לשון הרמב"ם שהשמיט להא דבי ריחיא דאביי משמע דבבית דירה מיירי ולמה בעינן דלף הראוי ויותר מזה קשה דלשון הרמב"ם משמע דבעינן דלף הראוי שלא יהא גרף של רעי ואמנם דברי הרי"ף והרא"ש פרק משילין מורין להיפך שהשמיטו תירוץ הש"ס משום דלא קיי"ל כר' יצחק והנה גם דברי הראב"ד שכתב ה"ה עלי' שהם ברורים צריכין ביאור דמאחר שכתב דהטעם שהבית יהיה מלוכלך מותר להיות שופך ושונה למאי הלכה נקט הראב"ד אוקימתא דדלף הראוי ולזה נראה פירוש ד' הראב"ד דמלשון הרמב"ם משמע דגרף של רעי היינו המים העומדים מאוסים בכלי ממילא כמו כן גרף של רעי שבש"ס וע"ז מקשה הראב"ד דלמאי דמוקמינן בדלף הראוי ומ"מ שופך ושונה הרי הדלף ראוי ואין כאן גרף של רעי א"ו שאם לא ישפוך וישנה ירבה הליכלוך בבית ש"מ דהיינו הגרף של רעי וא"כ אפילו דלף ראוי מותר להניח כלי תחתיו שלא יתלכלך הבית ואמנם להרמב"ם קשה לי' כדמקשה אביי לרב יוסף מדלף למה לא משני לי' דמשום גרף של רעי מותר דמתני' במקום דירה מיירי א"ו משום ביטול כלי מהיכנו עכ"פ בעינן דלף הראוי ודלא תקשה לך ואמאי הא שופך ושונה וממילא א"כ ביטול כלי מהיכנו ע"ז קאמר הרמב"ם דהא דשופך ושונה היינו שאם המים מאוסים יעמדו לגרף ידמו לגרף של רעי וממילא מה"ט אסור לכתחלה להעמיד כלי תחת דלף שאינו ראוי ובלכלוך הבית לית לן בה דיוכל להניח דפין וכיו"ב.
נשברה לו חבית של טבל שוב יל"ד למה הקדים אביי קושיא זאת ממרחק ושביק קושיא דניצוצות בשלהי פרקין ונראה דגם אביי ידע ניצוצות דלאחר שכבו מותר הכלי בטלטול אלא דס"ל דאפילו לפי שעה שייך ביטול כלי מהיכנו אמנם לא פסיקא לי' כ"כ ולהכי מקשה תחלה מטבל שהוא ביטול כלי לכל היום ובזה נבין מדע פירוש רש"י כאן אין בהם ממש "לאחר שנפלו" ובשלהי פרקין פירש רש"י "לאחר שכבו" דס"ד דגם כאן ר"ל לאחר שכבו א"כ מוכח דביטול כלי למקצת היום לא הוה ביטול ומאי פריך לי' אביי מכופין את הסל הרי גם התם לא הוה כ"א ביטול למקצת היום אלא ש"מ דאביי הבין דמשני לי' דאין כאן ביטול כלי כלל גבי ניצוצות דמיד אחר שנפלו מותרים ולהכי פריך לי' מכופין את הסל ואמנם למסקנא מסקינן פרק מי שהחשיך דבמקום הפסד מותרים ביטול כלי לשעה וא"כ בניצוצות ג"כ אם אתה אוסרו לתת כלי יוכל לבא לידי הפסד גדול ושפיר כתב רש"י דאפי' תימא דלא שרי בטלטול כ"א לאחר שכבו מכל מקום מותר.
רש"י טבל מוכן הוא אם בא אחד ותקנו כראה כוונת רש"י ליישב קושית תוס' הא אם עבר ותקנו במזיד לא יאכל בו ביום לזה כתב רש"י דהיינו אם בא אחר ותקנו בפניו לצורך עצמו והוא שתק וא"כ הטבל מתוקן והבעלים אינם אסורים לאכול הימנו. ולכאורה יקשה מנ"ל לתוס' דבמזיד לא יאכל בין לו בין לאחרים ונראה דבמתני' כייל בתרומות שם המבשל והמעשר משמע מעשר דומיא דמבשל ומבשל ביארו תוס' פרק קמא דחולין דלא יאכל בין לו בין לאחרים משמע דגם במעשר דינא הכי.
תוס' באו"ד דמשתברין לי' קאי אטבל והא דאמרינן התם דקתני דומיא דטבל ר"ל דבטבל לא מיירי דמשתברין הלכך לא יוכל להצילו ובעששית אף דמשתברין.
או"ד אם הסיר הביצה לכאורה יל"ד הא במקום מדרון מיירי ואם יסיר הביצה יפול וישתבר ואם יתננו לכלי אחר שוב מבטל כלי מהיכנו ונראה דיוכל להסירו לתוך כלי שיש בו דבר המותר ואין כאן מבטל כלי מהיכנו.
בסוה"ד דאמר בשוגג מבוקר ליתא יל"ד א"כ תקשה להו הא גופא למה במעשר בשוגג יאכל י"ל דהמבקר את הבכור הוא ע"כ ת"ח ושגגת תלמוד עולה זדון.
תוס' ד"ה בעודן למ"ד יש מוקצה נראה דהא דלא הרגישו כאן תוס' סברא דלקמן דיכול להפריחן דלשון יעלו וירדו משמע שהוקצה הסל לכל השבת ויעלו הימנו מע"ש וירדו בשבת בבוקר אא"כ גם הקושיא לקמן במגו דאתקצאי לא קשה דהכא גלי דעתי' דאינו רוצה להפריחן.
תוס' ד"ה ושני לי' לכאורה אפכא הו"ל לאתנויי דבניצוצות י"ל טעמא משום דאין בהם ממש אלא מדלא שנו רב יצחק הכי ש"מ דלית לי' האי סברא אא"כ יקשה למ"ש תוס' דרב יצחק אית לי' ביטול כלי מהיכנו א"כ ע"כ אית לי' ניצוצות אין בהם ממש וצ"ל לענין ביטול כלי מהיכנו ודאי מהני ניצוצות אין בהם ממש.