אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים יא בעז"ה מהדורא בתרא בסוגיא דעשה דוחה לא תעשה

ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט

בעז"ה מהדורא בתרא בסוגיא דעשה דוחה לא תעשה

סוגיא דעשה דוחה ל"ת ריש יבמות מהדורא קמא:

יבמות ג ע"ב מנהנ"מ פירש רש"י דבין אערוה בין חצרה וכן מוכח מת"ר שהביא הש"ס אבל מ"מ קשה מהי"ת יעלה על הדעת שצותה תורה יבום במקום ערוה ונראה דתנא דברייתא ביאר דבר זה במ"ש לפי שנאמר יבמה יבא עליה שומע אני אפילו אחת מכל העריות ומה שומע אני דקאמר א"ו דה"ק מאחר דכתיב בקרא ולקחה לו לאשה יבמה יבא עליה ל"ל הו"ל למכתב יבמה יקחנה לו לאשה ולזה הייתי אומר אי כתב רחמנא יבמה יקחנה לו לאשה ס"ד דדוקא בהני דבנות קידושין ננהו לאפוקי ערוה דלא, כתוב רחמנא יבמה יבא עליה ולמימר דלאו בקידושין תליא מלתא לכך אצטריך לגזירה שוה דעליה ודכתב רחמנא יבמה יבא עליה ואח"כ ולקחה לו לאשה בא לאשמעינן דאפילו קדשו אחד מן האחין זה שבא עליה יקח אותה לאשה דמה"ת אין מאמר פוסל באחין. אא"כ יקשה מאי פריך הש"ס לקמן טעמא דכתיב עליה וכו' הא תנא דברייתא אקרא דיבמה יבא עליה קאי ושפיר ס"ד דאפילו במקום ערוה צותה תורה ליבם י"ל דקושית הש"ס מאחר דלא מצינו עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת א"נ לא כתב עליה הייתי ג"כ יודע דשלא במקום ערוה הכתוב מדבר ודלא כתיב יבמה יקחנה היינו דלא נטעה ונאמר דבקידושין נקנית ואם אחד מן האחין קדשה קודם לזה אסורה עליו מה"ת לזה כתב יבמה יבא בביאה נקנית ולא בקידושין.

רש"י ד"ה עליה מה ת"ל יש עוד להוסיף על דברי רש"י דאדרבא בלא עליה א"ש טפי דמשמע כל זמן שהיא בחייה לא יקח אחותה אפילו לאחר שגירש אשתו ומעליה יש לטעות דדוקא אם היא בביתו דשייך עליה אסרה תורה אבל לא אם גרשה ולמה לי' דכתב קרא עליה א"ו לגזי"ש.

שם שומע אני אפילו באחת מכל וכו' עיין רש"י וקשה מה חידש בדבריו ונראה דרש"י בא לרמז דעיקר דרשה אשאר עריות אצטריך אבל אאחות אשה לא ס"ד דלצרור אמר הכתוב ולצרור שייך שפיר תמיד אפילו ביבום. ועד"ז א"ש דקאמר צרתה מנין ת"ל לצרור ר"ל מאחר דכתיב גזי"ש דאחות אשה לא תתייבם א"כ לצרור ל"ל דבלא"ה הייתי אומר דמשום יבום כתיב לצרור אבל לבתר דאית לן גזירה שוה לצרור ל"ל.

ו' ע"ב תוס' ד"ה טעמא וא"ת וכו' כראה ליישב בנדקדק תחלה אמאי לא ביאר הש"ס פירש הברייתא מקמי דאקשי ממנה כדרך הש"ס בכל מקום וכאן שביק לה אדבתר א"ו משום דקו' הי' מרישא לסיפא דכשהתנא בא ללמוד דדחי שבת ע"כ ר"ל ונלמוד מכאן דעשה דוחה אפילו פ"ת שיש בו כרת ולכך אצטריך כאן לא תבערו וא"כ גם למסקנא אמרינן דקרא לא גילה לן כ"א דלא אמרינן מה לי חומרא רבא מה לי זוטא ומרישא גמרינן לסיפא.

וכ"כ לעיל דלמאי דס"ד דלא דחי ל"ח שיש בו כרת הוה אמרינן דעשה חמיר מלא תעש' ול"ק מה לי חומרא רבא כיון דעשה חמיר ומ"ט משום דמכין עליו עד שתצא נפשו ובזה יש לתרץ ד' רש"י שכתב יבום מקרי הכשר מצוה כוונת רש"י כיון דאי בעי חולץ א"כ אין מכין איבום ושוב ל"ת חמיר ולא דחה כלל דאינו דוחה לכלאים בציצית דמכין אציצית אם נושא בגד המחויב בציצית בלא ציצית.

באו"ד וא"ת צ"ע הרי הגזי"ש ממושבותיכם דכתיב גבי רוצח ואי ס"ד קרא רק בשריפת כהן משום בישול פתילה מיירי גזירה שוה למאי אתא.

שם בא"ד בגליון וי"ל כיון וכו' תירוץ זה קאי לתירוץ בתרא בתחלת דברי תוס' אבל לתירוץ קמא ע"כ לא אמרינן הכי דאל"כ ליתא לתירוץ קמא.

שם ד"ה לא ר' יוסי עשה ול"ת ודמ"מא ס"ד דדחי צ"ל דחשבינן ענוי הדין ג"כ לל"ת והוה תרווייהו שוין וי"ל דהך עשה חמיר.

י ע"א אמר רב אשי מתני' נמי דייקא הקשה ה"ה על הרמב"ם שהביא הך דרבי גם לענין ערוה נגד מסקנת רבא ורב אשי, הנה לכאורה לפי מה שכתבו תוס' ד"ה רבא אמר דרבא ס"ל ביאה במקצת לא שמה ביאה היה אפשר לומר דהרמב"ם כעולא וממילא אצטריך קרא ואמנם הרמב"ם בהל' ביאת מקדש פסק דעל ביאה במקצת מכין מכות מרדות א"כ ע"כ ס"ל דלא הוה כ"א דרבנן ואמנם י"ל דהרמב"ם מספקא לי' אי כעולא אי כרבא ומספק לא מצי' להתרות בי' ואינו לוקה כ"א מכות מרדות ומ"מ אי כעולא שפיר אצטריך קרא לערוה ולזה נקט הרמב"ם קרא לערוה ג"כ דנדע דלא פשיט' לי' דביא' במקצת לאו דאורייתא וכ"ת הא מתני' מסייע לי' לרבא כדאמר רב אשי אבל מאחר דברייתא דרבי כפשטא משמע דבעינן קרא לערוה י"ל דתנא דמתני' וברייתא דרבי פליגי בהא גופא תנא דמתני' סבר ביאה במקצת לא שמה ביאה ולא משכחת כיון דאשתרי אשתרי ורבי בברייתא סבר ביאה במקצת שמה ביאה וע"כ משכחת כיון דאשתרי אשתרי ואצטריך קרא לערוה.

ואמנם י"ל דרבא דפשיטא לי' דלא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי דייק לה מהא גופא מדכתב קרא למעט יבום באחות אשה א"כ אכתי י"ל דוקא באחות אשה קפיד קרא משום דכתיב לצרור וביבום שייך ג"כ לצרור דאחיות נעשות צרה זו לזו ודמי למשלח מדנים בין אחים אבל בשאר עריות אכתי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אלא ש"מ דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וערוה גופא לא צריך דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

ויל"פ עד"ז קושית התוס' בתחלת הסוגי' דלכאו' למה לא עלה ע"ד המקשה דס"ד הואיל ואשתרי אשתרי אמנם א"כ אכתי בשאר עריות נימא הכי וקרא באחות אשה משום לצרור הוא דקפיד ומדיליף תנא מאחות אשה שאר עריות ש"מ אין כאן סברא לומר הואיל ואשתרי אשתרי.

רש"י בתחלת הסוגיא, מאי טעמא כתב רש"י הלא בכרת קאי עלה וקשה הא הש"ס אכולא מלתא מהדר למה נימא עשה דוחה ל"ת דהרי מדמחלקינן בין חומרא רבא לזוטא ע"כ ס"ל השתא דלאו דלא תעשה חמירא מעשה כ"א עשה חמיר משום דמכין אותו עד שתצא נפשו אמנם לזה כתב רש"י דנהי דס"ל דעשה חמיר מטעם מכין אותו התינח היכא דהל"ת אין בה אלא מלקות אבל ל"ת שיש בה כרת ודאי אין עשה חמיר מנה ועד"ז יישב רש"י מ"ש לעיל דהש"ס דלא ידע מכלן דעשה דוחה ל"ת הוה לי' להקשות מנ"ל דעשה דוחה לא תעשה ואח"כ קושיא הראשונה אלא ודאי הש"ס באמת ידע דמקרא ילפינן דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית וא"כ ל"ת שיש בה כרת מנ"ל אלא דלשון ותו יקשה עד"ז מאחר דאינה קושיא בפ"ע לזה י"ל דהאי ותו קאי אפלפול דמפלפל הש"ס על כל הלימוד מכלאים בציצית.

רש"י ד"ה הוה אמינא בסו"ד מייבמת "מיבם" ר"ל דלשון מיבמת קשה וכי היא מיבמת אותו לזה כתב רש"י דהוה כמו מיבם ומ"מ קשה למה נקט לשון זה לא אמר מתיבמת ונרא' דדברים בגי דהנה אמצוה דיבום היבם לבדו מצווה ולא היבמה ובאיסור ערוה כתב רחמנא הנפשות העושות להקיש נקבה לזכר ולמה תתיבם ותעבור על איסור ערוה שלא במקום מצוה דידה הא זה דומה לאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך והיינו דנקט הש"ס לשון מיבמת דהו"א אמרינן עשה דידי' דחה איסור דידה ג"כ וכ"ת באמת טעמא מאי י"ל מאחר דכתב קרא יבמא יבא עליה בע"כ א"כ היא קרקע עולם ואין עליה אשם כלל. ואפשר לזה כוון רש"י במ"ש דאתי עשה דיבום ומאי בעי רש"י בזה הלא ביבום שקלי' וטרי' אמנם רש"י רמוז למ"ש דאפילו יבום דמצוה ליכא לגבי דידה ואיסור איכא אעפי"כ אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת. אמנם י"ל כוונת רש"י דא"נ דאמרינן דעשה חמיר מל"ת משום דמכין אותו עד שתצא נפשו הרי ביבום לא שייך זה דאם רצה חולץ ואינו מיבם וז"ש רש"י דאתי עשה דיבום לרבותא.

תוס' ד"ה טעמא לכאורה יש לתרץ קושית תוס' דאס"ד דכתב רחמנא עליה להורות דבדעלמא דחי עשה ל"ת אפילו יש בה כרת לא הו"ל לקרא למכתב זאת גבי אחות אשה דאיכא למימר באחות אשה הוא דאצטריך קרא לאסור דס"ד הואיל והותר מכללה דרק בחיי שתיהן איכא איסור הא לאחר מיתת אחותה מותרת לו ולא מצי למילף כ"א חייבי כריתות שהותרו ג"כ מכללן ואין זה דומה לשבת דלקמן דלא הותר מכללה וכ"ת הרי הותר אצל פקוח נפש התם וחי בהם כתב שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש.

תוס' ד"ה ר"ת שיש בה כרת יש לתרץ קושית תוס' דאשת אח מידי אחרינא אית בי' ודמי לאחות אשה דבחיים אסורה ולאחר מיתה מותרת וה"ה באשת אח התורה לא אסרה אלא בחיי האח ולאחר מיתה אם יש לו בנים לא זולת ואתי שפיר בהא דהגמרא לא בעי למילף לקמן כ"א אחות אשה לחוד משום דדמי לאשת אח וכמ"ש ולא שאר עריות.

ד"א נראה כיון דמצינו ביהודה שאמר קודם מ"ת בא אל אשת אחיך ויבם אותה נמצא שהי' המצוה קודם איסור אשת אח וליכא למילף מני'.

תוס' ד"ה דכתיב לא תלבש יש לתרץ קושית התוס' דאם כוונת הכתיב לאסור כלאים בציצית יותר הו"ל למכתב בתחלה גדילים תעשה לך ואח"כ לא תלבש שעטנז ואנא ידענא דאפילו במקום גדילים לא תלבש שעטנז ומדכתב קרא אפכא ש"מ להתיר עביד כן וכ"ת בלא תחסום שור ג"כ הו"ל למכתב אפכא י"ל משום דאמרינן ודברו אליו נותנים לו עצה הוגנת לו ומוכה שחין בכלל עצה הוגנת לו וע"ז כתב קרא אם אינה רוצה לקבל לא תחסום שור וכל לייבם בע"כ ולזה כתב רחמנא מקמי הכי לא תחסום שור.

ד ע"א תוס' ד"ה דכתיב לא תלבש הקשה ה"ר יעקב וי"ל וכו' ולכאורה יש להשיב דהנה ר"ש ורבנן פליגי אי וראיתם קאי אכסות לילה והו"ל ציצית מ"ע שהזמן גרמא וצ"ל דבאמת מאן דמפיק לי' לכסות לילה ס"ל כר' יהודה דסומא פטור מכל המצות ולא צריך קרא אלא שהי' להש"ס לעורר זה עיין ר"ש במנחות שם.

באו"ד מחייב נשים מסמוכין עיין רש"א ונראה פירש דברי תוס' דקאי אמ"ש לעיל דאפילו למ"ד תפילין לא הוה מצות עשה שהז"ג וא"כ ליכא היקישא ואצטריכו למימר מסמוכין.

בסוה"ד ומיהו קשה ובערכין תירוץ תוס' דמאחר דהיקישא עדיף מסמוכין והק"ש הכתיב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ע"כ חייבין בכלאים וכ' דהכי לא ניחא להו בהאי תי' משום הקושיא שהקשו מבל תאכל חמץ דבעי הש"ס למימר אפכא דנימא דאינה בבר תאכל חמץ משום דאינה בבל תאכל מצה ועיין שם מה שתירץ ועכ"פ מה"ט לא ניחא להו הכי בתירוץ זה. והנה גם מם שהפכו התוס' שם והקדימו קושיא אחרונה שהקשו בזה היינו ג"כ משום דסיימו שם דבריהם דבאכילת חמץ א"א למפטרינהו והיינו משום דהקיש הכתיב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה לכך הקדימו תירוץ זה בתחלת הדיבור.

ודע דשו"ט של תוס' אזיל עד"ז מנ"ל דהסמיכות קאי על סדין בציצית על חיוב ציצית או פטור כלאים אבל אי מוקמינן לסמיכות אסדין בציצית אין מקום למימר נשים פטורות מכלאים ובזה מסולקות קושית רש"א דלפרוך הש"ס כלאים אינו שוה בכל.

ד ע"ב תוס' ד"ה אבל לבישה וא"ת וכו' ונראה לתרץ דגם המקשה ידע מגזי"ש דשעטנז אלא דלא ע"ד דנילף מגזי"ש זאת דבעינן צמר ופשתים אבל תרי מיני ודאי ילפינן דהרי כלאים כתיב בהדיא גבי שעטנז דהעלאה.

תוס' ד"ה ותנא דבי ר"י בסוה"ד הכא בגדי' כתיב פירוש דהו"מ למכתב בגדם ויש להקשות דהרי ס"ד דאפילו מלבן פשתים $ציור בספר$ פטור ואצטריך בגדים וצ"ל כיון דלתנא דבי ר' ישמעאל בגד צמר ופשתים משמע וע"כ גם פשתים חייב בציצית ולענין תכלת הוה ממעטינן פשתים משום כלאים לא זולת.

ולולי דבריהם נראה לתרץ דהנה עכ"פ ה' דהכנף לדרשא אתי ולרבנן אתי לכדרבא אבל לתנא דבי ר' ישמעאל ע"כ ר"ל דעל כנף אפילו של פשתים יעשה של תכלת דאל"כ למאי אתא דליכא למימר דהכנף שאין בו כלאים קאמר א"כ לשתוק קרא מנה וכמ"ש תוס' לעיל.

ויש לעורר מאחר דתנא דבי ר' ישמעאל מחלק בין לשון בגד ללשון כסותך מאי חזית דאזלית בתר לשון בגד ולא מחייבת בציצית כ"א צמר ופשתים ניזל בתר לשון כסותך וניחייב ונראה כיון דכתב קרא כאן בגד אמרינן בגד דוקא ולשון כסותך אצטריך משום אשר תכסה בה דאתיא לדרשא או לכסות לילה או לשיעור הכסות.

תוס' ד"ה ואמר רחמנא לולי דבריהם יש לתרץ דכשם דילפינן מבגדי כהונה דתכלת עמרא הוה ה"נ ילפינן מהתם דתכלת היינו שוע וטוי ונוז כמו בבגדי כהונה.

בסוה"ד אבל קשיא לכאורה היינו קושיתם לעיל וכתיב לא תלבש אמנם כד דייקת לעיל כפשוטו הקשו דלמא אפכא והכא הק' דלמא ה"ק קרא אף בפשתים תעשה ציצית ובלבד ע"ד שלא יעשה כלאים דהיינו בלא קשר ע"ג קשר וע"ז תירוץ הר"י קלנו דא"כ מבואר דתכיפה אחת אינו חיבור ויחדו ל"ל אלא ש"מ דיחדו קאי אב' תכיפות וש"מ קשר עליון דאורייתא וע"כ להתיר כלאים אתי הסמיכות דאי לאסור לשתוק קרא מני' וכמ"ש תוס' לעיל.

תוס' ד"ה ול"ל דמהכנף מרבה לכאורה א"כ נלמוד מציצית דכל המינים נקראו בגד ונראה דכיון דאצטריך קרא בציצית לרבות ש"מ אדרבא היכי דליכא ריבוי רק צמר ופשתים נקרא בגד.

רש"י ד"ה והכא אמר רחמנא בסוה"ד למשרי כלאים בציצית נראה דרש"י בא ליישב תינח צמר דהיינו תכלת בפשתים דלא סגי בלא"ה אבל פשתים לצמר מהי"ת לזה סיים רש"י דקרא אתי למשרי כלאים בציצית, ונראה הפירוש עד"ז מאחר דתנא דבי ר' ישמאל ס"ל בגד היינו צמר ופשתים א"כ מאחר דכתב קרא ובגד כלאים שעטנז ידעינן דשעטנז בעי בגד דהיינו צמר ופשתים דוקא וצמר ופשתים דכתב רחמנא ל"ל לאשתרויי בין צמר לפשתים ובין פשתים לצמר וז"ש רש"י דבמקום ציצית אין כאן כלאים וכן הוא לשון הרמב"ם פרק וי"ו מהלכות ציצית עיין לפנינו בס"ד.

ואמנם תוס' כתב דמטעם מגו שרי והביאו ראי' ממנחות והדבר צריך ביאור בשלמא בתכלת א"א לקיים שניהם אבל בלבן מ"ט נשתרי וצ"ל כיון דאי בעינן למיסר לבן של צמר כ"א נימא בעינן של פשתים דוקא ואם אתה לוקח פשתים בהדי תכלת הו"ל תרתי כלאים, כלאים דתכלת בבגד, וכלאים דציצית בהדי הדדי אא"כ מגו ל"ל וצ"ל דס"ד אין לבן של צמר פוטר כלל בפשתים משום כל שתעבתי קמ"ל וכן מורה לשון התוס' דנקטו פטרו. וכתבו עוד דה"ה דלבן של פשתן פוטר בצמר משום מגו על מגו ר"ל כיון דאמרינן דהתירה התורה כלאים בציצית אפילו היכא דאפשר לקיים שניהם ה"ה דלבן של פשתים פוטר בצמר. ואמנם כן סוף דברי תוס' מוקשים שכתבו דבמקום דליכא תכלת אסור והביאו ראי' ברורה ע"ז וא"כ האיך שוב שרי לבן של פשתים בצמר דודאי אפשר לקיים שניהם ואחר העיון נראה ד' תוס' דהא דהתירה התורה כלאים בכה"ג בציצית היינו דאל"כ אתי לאמנועי מתכלת ובפשתים ג"כ משום איסור כלאים וכל זה כל זמן דהוה תכלת אבל לאחר שאסרו התכלת בפשתים משום קלא אילן אדרבא אסור לבן של פשתים בתכלת דמאי איכא אתי לאמנועי אדרבא ימנע וימנע.

ועד"ז נבוא לד' הרמב"ם שזכרנו למעלה שכתב דמדינא הי' מותר לבן פשתים בצמר רק משום אפשר לקיים שניהם אסור הרמב"ם מיירי כאן מלבן וקאמר דאי שרית לי' לבן בהדי תכלת דאין בו איסור במצות תכלת אין בו כלאים אתי למשרי לבן לחודי' ג"כ ובלבן לחודי' אפשר לקיים שניהם ולא התירה תורה.

ולרבנן דפליגי פירוש דהסוגיא השתא קאי לר"י דבעי מופנה אבל במוכח לא סגי וא"כ לרבנן לא הוה מופנה.

נזיר נח ע"א והאמר ר"ל וקשה והאיך עלה על דעת רבא לתרץ הכי ונראה טעמא דרבא כיון דמצורע מצווה לגלח כל ראשו ואדעתא דהכי התחיל בפאות גילה קרא דאינו חייב והש"ס מקשה עכ"פ כיון דלא אמרינן לי' הכי מהי"ת לומר כן.

רש"י ד"ה ומאן דמוקים ובשיטה מקובצת תירוץ דאי לאו קרא הוה מוקמינן לל"ת גרידא ונראה דעת רש"י דע"כ טעמא דלא גמרינן מנזיר משום דאיתא בשאלה כדמוקמינן ביבמות ובשמעתין כאן וא"כ מסתבר יותר לאוקמי בנזיר אף דהוה ל"ת ועשה אבל איתא בשאלה מלמוקי בל"ת גרידא דליתא בשאלה.

ונראה דהא דלא מקרי איתא בשאלה ג"כ אפשר לקיים שניהם כיון דאי אשאיל עליו הרי ביטול לנזירותו לא מקרי אפשר לקיים שניהם.

תוס' ד"ה והאי תנא אין לתמוה וי"ל ממתני' דב"מ קשה לי' דאשמעינן דכאו"א אינו דוחה השבת אבדה וקשה הא הוה לא תעשה ועשה כדמקשה הש"ס שם.

רש"י ד"ה ומאן דנפקא לי' נראה דבא ליישב מאי נ"מ בין אם יליף מראשו בין אם יליף מגדילים משום דבראשו נוכל למיפך שכן אינו שוה בכל.

יבמות ה ע"א תוס' ד"ה מאי ללאו דע"כ פירכא גמורה היא דאל"כ נגמר מנה לכאורה י"ל כמ"ש תוס' לקמן ד"ה לגמר מנזיר דאדרבא נגמר מכיבוד אב ואם דלא דחי.

רש"י ד"ה ראשו עיין רש"א שתמה ע"ד רש"י וי"ל דהא תליא אי אב מדיר בנו בנזיר דאורייתא או דרבנן ולמ"ד דרבנן א"כ מה"ט אין כאן לאו דתער לא יעבור על ראשו אף שהוא נזיר נמצא דאינו שוה בכל דיש נזירים שאין בהם לאו זה ולהאי מ"ד כתב רש"י מ"ש וסוגיא דנזיר קאי למ"ד הלכה היא בנזיר והוה דאורייתא וגדול המקיף אותו בתער לוקה דא' המקיף וא' הניקף.

תוס' ד"ה נגמר מנזיר לילף מכיבוד אב ואם לכאורה יש לתרץ שאני התם דאתה ואביך חייבים בכבודי ואין כאן עשה כלל.

שם תוס' ד"ה שכן ישנן בשאלה פרכא כל דהו לא ניחא להו למימר משום דבמצורע גדול השלום דא"כ הי"ל להש"ס שם למימר כן.

שם ע"ב תוס' ד"ה ואכתי מבעי' לי' יש לתרץ מאחר דבהעלאה כתיב ובגד כלאים ש"מ דהבגד עצמו כלאים וכתיב גבי שעטנז סתמא דמלתא גם לא תלבש דומיא דהכי מיירי בבגד אחד.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים יא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה