ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט
ביצה כג
ע"א ור"י לא גזר כ' דר"י לטעמי' דס"ל מקלקל בחבורה פטור ואפי' קירוד לא הוה אלא דרבנן לא גזרי' גזירה לגזירה ורבנן ס"ל במקלקל בחבורה כר"ש דחייב והנה קירוד דאורייתא וגזרו קרצוף אטו קירוד.
תוס' ד"ה וג' מחלוקות ג' רש"א משוה ד' תוס' לד' הרא"ש דלא פליגי אפי' רש"י אלא דבזמנינו נשתנה ויל"ד לפירש רש"י בעץ גם ר"י מוד' ולמאי הל' כתב דהל' כשמואל וכר"ש וצ"ל משום דגזרינן קרצוף אטו קירוד והיינו עץ אטו ברזל ואכתי יל"ד דפתחו תוס' בחבורה וסיימו בתלישת שער אמנם בשי"מ כתב דמשום חבורה הוה בזה"ז בברזל פ"ר וכתב משום שער לא חיישינן דכבר היו תלושין ואמנם הרא"ש מייתי מנזיר דאבל לא סורק וצ"ל סורק דאדם היינו סמוך לעיקרי השער ושייך תלישה משא"כ בבהמה דאין סורקין סמוך לעיקרו ואמנם הר"ב יישב כל זה שמפרש לשון מקרדין כמו מגרדין כלומר האבק וכיו"ב שעל גבי בהמה ואין כאן תלישת שער כלל.
ועיין פירוש המשנה להרמב"ם פירוש אחר וכן הביא פי' זה בחיבורו אלא שה"ה לא ראה פי' המשנה ולזה פירש מה שפירש והדין עם הכסף משנה. ובערוך הביא בתחלה פירוש רש"י ולסוף פירוש הרמב"ם.
פסחים כה ע"ב הנאה הבאה לו לאדם בע"כ עיין ה"ה פי"ד ממ"א דדייק מרש"י דדוקא בהנאת ריח מיירי שמעתין והטעם נראה דקשה לי' לרש"י אפשר וקמכוין אסור פשיטא מאי קמ"ל אמנם אי בהנאת ריח מיירי דלא הוה כ"א איסור דרבנן והאי קמכוין אינו רוצה לומר דקמכוין ממש כ"א רוצה להתקרב ליהנות כלאחר יד וס"ד דכה"ג לא גזרו חכמים קמ"ל ועד"ז נראה ליישב מה שהקשינו במקום אחר ע"ד הר"ן פרק גי"ה בשמעתא דריחא מלתא שכתב דבאיסור הנאה לא שייך פ"ר והרי תנן פ"ק דע"א עיר שיש בה ע"א ויש בה חניות מעוטרות ושאינן מעוטרות המעוט' אסורות ושאינן מעוטרות מותרות ופירש ר"ל דמעוטרות היינו הוורד והדס ומשום דמתהני מריחא הרי דפ"ר אסור דמהי"ת מכוין להנות ולמ"ש א"ש דיל"ד לאיזה ענין נקט רש"י ושאינן מעוטרות מותרות פשיטא א"ו ה"ק ודאי אלו לא הי' שם כ"א מעוטרות ל"ג רבנן דהוה לא אפשר ולא מכוין אבל דאיכא שאינן מעוטרות והוא רוצה לכנוס למעוטורות והו"ל אפשר ואי מכוין ודאי אסור שוב גזרו שאינו מכוין אטו שמא יכוין.
ונראה לבאר אביי ורבא בלי"ק ולי"ק וכי"ב במאי פליגי הנה בס"פ יו"ט מקשה הש"ס עלה דהא דתנן עגלה של קטן אינו נגררת אלא ע"ג כלים וע"כ ר"י היא והרי בסיפא פליג ר"י ומשני תרי תנאי אליבא דר"י והכי ס"ל לאביי אבל לר"ש אפילו באפשר מותר בלא מכוון אבל רבא בלי"ק לא ניחא לי' בהאי תי' וסבר רישא בעגלה של קטן דהו"ל אפשר אפילו ר"ש מודה ורישא ר"ש וסיפא בעגלה שהיא כובשת סתמא עגלי גדולה ר"י היא דאפילו בלא אפשר פליג ואמנם בלי"ב גם רבא משני לה כהש"ס בביצה ולר"ש בכ"ג שרי ומאחר דאתותב לי"ק דרבא ע"כ משני הש"ס ביצה שם תרי תנאי ואליבא דר"י.
תוס' דיה לא אפשר עיין רש"א דיבור קמא ולכאורה מאחר דבין אביי בין רבא ס"ל הלכה כר"ש מהי"ת לינקוט הש"ס לכ"ע אסור אליבא דר"י דלא קיי"ל כוותי' אלא דקשה לי' לרש"א דגם בלי"ב נקט פלוגתייהו אליבא דר"י והא ודאי עיונא ועיין לפנינו מ"ש בזה.
באו"ד ממילה וכלאים ופרה כוונתם דממילה לא מקשה אאביי דלמא בדאורייתא אביי מודה וכן בפסול פרה ומכלאים לא מק' ארבא דרבא בפ"ר הוא דקאמר ובכלאים ע"כ לא הוה פ"ר ומאי קושיא אדרבא.
באו"ד דהאי סוגי' כר' ירמי' עיין רש"א כוונתו דר"י הלכה למעשה אמר ובמאי דלא אתותב לא אתותב אבל לי"ק דרבא דאתותב א"כ ע"כ עיקר כלי"ב.
והנה כבר עוררנו מאחר דקיי"ל כר"ש למאי הלכה פליגי אביי ורבא אליבא דר"י ומכ"ש דקשה ע"ד הרי"ף והרא"ש שכ' וקיי"ל כרבא ונראה דהנה אביי ורבא דאמרו תרווייהו ומודה ר"ש וא"כ פ"ר אף דלא מכוין אסור גם לר"ש ומ"מ מכוין לא הוה ומעתה לאביי דבלא אפשר אף דמכוין מתיר ר"י גם ר"ש מתיר בפ"ר כיון דלא כוון בהדיא משא"כ לרבא דבמכוין אוסר ר"י ה"ה לר"ש בפ"ר אסור.
תוס' ד"ה והא הכא ומ"מ צ"ע ונראה דמשמע להש"ס דהך ברייתא ע"כ ר"י היא דלר"ש בעי' כוונה בהדיא וכוונה בהדיא לא שייך כאן דעיקר כוונת ריב"ז ללמוד תורה לישראל ולמען יוכלו לסבול עמד במקום הצל משא"כ לר"י אליבא דרבא דבעינן אינו מתכוין דוקא ואינו מתכוין עכ"פ לא הוה ועד"ז יש ליישב גבי אומנין דדמי ג"כ להך וכן גבי עגלה שתינק ותידש דלר"י לא מקרי אינו מתכוין אבל לר"ש לא מקרי מתכוין.
כט ע"ב אי שתוקי כך יל"ד לימא בקיצור גזירא עיליתא דשישא ונראה דלמאי דמסקינן פ' כירה מ"ו דגרירה לא הוה כ"א א"כ הוה לי' גזירה לגזירה ולהכי הביא מדר"י דמאי גרם השתיקה שלא עלה ע"ד ר"י לחלק בין בית כתזא לשאר מקומות ה"נ אם אשתיק יאמרו שהתרתי גרירה ולא יעלה ע"ד האומר דבעיליתא דשישא דוקא התרתי וממילא מיושב קושית התוס' מאמימר דשרא זילחא במחוזא אמימר דרש בפרקא דזלחא במחוזא דוקא משרי וכששאלו על הטעם ידעו משום דמרצפו.
אימר דשרי ר"ש בלא אפשר נראה דהוה ס"ל רישא דמתני' בביצה דתנן אינה נגררת אלא ע"ג כלים ר"ש היא ומשום דעגלה של קטן אפשר קאסר ר"ש ור"י פליג בסיפא ואמר כל הכלים אינן נגררין אפילו לא אפשר ולא מוקמי בתרי תנאי ולבתר דאתותב ר"י ב"א ע"כ מוקמינן בתרי תנאי.
תוס' ד"ה ה"ג הקשה הרמב"ן בחי' אי ר"י מודה בגדולים מ"ט קאמר בבכורות בכור שאחזו דם אין מקיזין לו דם ואמנם בפסחים י"א ע"א קאמר הש"ס דהתם טעמא דר"י משום דאדם בהול על ממונו ואי שרית לי' אתי לאקוזי במקום שעושה מום.
עוד הקשה הרמב"ן ממתני' דביצה דתנן כל הכלי' אין נגררין משמע אפילו גדולים ועוד דתנן חוץ מן העגלה שכובשת והיינו גדולים ובעי' טעמא דכובשת ונראה דלמאי דמסקינן תרי תנאי אליבא דר"י י"ל דבתרתי פליגי לת"ק ר"י דוקא בקטנים קאמר דומיא דעגלה של קטן ולתנא בתרא בכל הכלים פליג ובעגלה של קטן דוקא מתיר וס"ל לעולא כסתם מתני' דהיינו ת"ק.
גמ' עולא מתרץ לטעמי' מטה דומיא דכסא ולא נקט כסא לחוד דס"ד בכסא מתיר ר"ש אבל דר"י מודה במטה גדולה לא נדע ונקט מטה דומיא דכסא אבל במטה גדולה גם ר"י מודה. ולר"י ב"א דאמרינן כסא דומיא דמטה אי נקט מטה ה"א אפי' שייך פ"ר מתיר ר"ש ונקט מטה דומיא דכסא דלא שייך פ"ר וכסא דומיא דמטה ואפ"ה פליג ר"י.
יב. ע"א תוס' סד"ה אך מק' ובזבחים שם תי' דהמקשה דהתם הוה סבר דמ"ד דבר שאינו מתכוין מותר ע"כ ס"ל משאצ"ל פטור עלי' וצריך ביאור נראה כוונתם דמשמע לי' דמה"ט משאצ"ל פטור משום דאינו מכוין לעשות עיקר המלאכה דהיינו פחם או פתילה ואמנם למסקנא מחלקינן בינייהו דבמלאכה שא"צ לגופה עכ"פ עשה עיקר המלאכה הכבה בכוונה משא"כ בדשא"מ.
גמ' ובכרמלית אפילו טובא יל"ד מ"ט טובא שרי כיון דמצי למעבד פחות מד"א ונ' דממכבי' גחלת של מתכת שמעינן לה דהוה מצי לדחותו בצידי רה"ר פחות מד' ושרי' כבוי ש"מ כל בדרבנן במקום נזק לא גזרו
שבת מב ע"א תוס' ד"ה אפי' של עץ כוונת תירוצם דהמק' סבר כרב יוסף לקמן מ"ו דבדרבנן דוקא מתיר ר"א ובמסקנא קיי"ל דלא תליא פלוגתייהו כלל דר"י אף בדרבנן אוסר ור"ש אף בדאורייתא מתיר.
ועיין בר"ן שהקשה לד' בה"ג אמאי לא שריא קוץ אפי' חוץ לד"א ונראה דקוץ ששייך בו נזק היינו קוץ גדול ונראה וניכר ודמי לגחלת של עץ.
כתובות ה ע"ב תוס' ד"ה לדם הוא צריך כוונת דברי' כיון לדם הוא צריך ע"כ בועל כדרכו בלא הטיי' והוה פ"ר אצל הפתח ולזה תירץ דאפילו בבועל בהטי' יוצא הדם פי' ע"י בעילה מתנועע הדם לצדדין וא"כ אי אפשר לפ' לדם הוא צריך כפי' ר"י לקמן דכיון דבהטי' בעל מנא ידע ע"י הדם דעדין בתולה וצ"ל ע"ד שכתב ר"ת ואמנם ד' הר"י דאם הי' פתחה פתוח לא הי' הדם מצוי והדם גופא הוא סי' בתולים.
בכורות כד ע"ב תוס' ד"ה וה"ט בסוה"ד שלא תתקלקל שחיטתו פי' לדברי' שאם לא תתיר לו התלישה שהוא דרבנן אתי למעבד חלדה מעשה אב מלאכה בחנם.
תוס' ד"ה אי אמר נראה דדיבור זה שייך לסו"ד קמא ולפי' קמא של תוס'.
תוס' ד"ה דהוה לי' בסוה"ד אין ללמוד והרמב"ן בהלכות בכורות אחרי שנחלק ע"ד תוס' החזיק ג"כ בסברא זו דהוה משאצ"ל נראה כוונתו דאם אתה מתיר לו מחיים לצורך שחיטה לא הוה כ"א משאצ"ל ואם יתלוש לאחר שחיטה וישמור הנוצות לצורך הוה צריכה לגופא. וראיתי תרי תמיהא בלח"מ פ"ג מה' יו"ט שהקשה למה לא התיר הרמב' לתלוש משום שמחת יו"ט מאחר דלא הוה כ"א משאצ"ל מידי דהוה אחופר בדקר נעוץ דמותר משום חופר גומא וא"צ אלא לעפרא ולא זכר כי הרמב' פסק דמשאצ"ל חייב עלי' ובחופר גומא טעמא משום מקלקל כדאמרינן בחגיגה ובמקלקל דוקא התירו.
והנה הרא"ש דחה דעת הרמב"ן מטעם שהי' יכול לתלוש מעיו"ט וה"ה דחה מטעם דעדין אינו אוכל נפש עד לאחר שחיטה ונר' דנ"מ בינייהו דלהרא"ש אף אם אי אפשר לשחוט בלא"ה אסור ולה"ה מותר כיון דלא סגי בלא"ה.
תוס' ד"ה מדרב ס"ל ביוה"ד ולמסקנא צ"ל דרב ס"ל כר"י ולא מטעמי' כדאמרינן כל ישראל בני מלכים.