אור ברסלב

ליקוטי חבר בן חיים יא· רבי חזקי' פייבל פלויט

שבת מא

כריתות כ

ע"א אר"א בר מתנא כ' דהאידנא מתרץ ר"א בר מתנא כאביי דק' לי' אי ס"ד שהמים חמין בתוך המיחם מאחר דקיי"ל תתאה גבר מהי"ת יהא מותר לתת לתוכו צונן מים מועטין ותו אי בפינה המיחם מעל האור הו"ל למתני מיחם שהעבירו כדתנן לקמן גבי אלפס וקדרה ותו דבשלמא אי המיחם ריקם ואמצרף אנו דנין י"ל דמיירי במיחם דחברי' דע"כ י"ל דמיירי בהכי דאל"כ הו"ל פזר וכ"מ לשון "המיחם בה' הידיעה, כלומר מיחם דחברי' אבל אי מיירי שהמים בתוכו כדאביי האיך יבא חבירו מעצמו להפשירן דלמא בעל המיחם לחמין הוא צריך.

מא ע"ב תוס' ד"ה לא שנו ומשמע אפי' במתכוין והקשה רש"א א"כ גם במסקנא למה לא מפרש אפילו במתכוין ונראה דבמסקנא מיירי במכוין להפשיר אלא דרב מ"מ אוסר בשיעור לצרף ועכ"פ באינו מתכוין ע"כ מיירי.

גמ' אפילו שיעור לצרף ודלא הוה פ"ר י"ל דבמיחם דחברי' מיירי ומ"מ קשה דהו"ל להש"ס להקשו' כאן קושיא דפרק הבונה ולתרץ כמו כן דבמיחם דחברי' מיירי ונראה דהכא לשמואל קיימי' ודלמא לית לי' הא דאביי ורבא אבל לקמן לאביי קיימי' שפיר מקשה.

קג ע"א גמרא וכגון צ"ע מאי וכגון דקאמר הרי בהדיא תנן שמכוין לענין אחר ונראה דגם בס"ד רצה אביי ליישב למה לא הוה פ"ר וקאמר דמיירי בזמן שאין מחפין עדן הקרקע והיינו כגון דקאמר ואעפי"כ מקשה הש"ס הרי עכ"פ כשיגיע העת הוה פ"ר למפרע ומשני בארעא דחברי'.

יומא לא ע"ב מתני' רש"י ד"ה מחמין לו חמין בסו"ד לתוך חקק בנין נרא' כוונתו דאם היו מערין מלמעלה נשערו החמין למעלה והצונן למטה ומה הועילו בתקנתן משא"כ אם נותנין לתוך חקק המים חמין באין מלמטה וע"י הטבילה נעשו כולן פושרין.

ר"י אומר נראה טעמא דר"י כיון דחמש טבילות טובל לא מהני חמין כ"א לטבילה ראשונה לא זולת משא"כ בעששיות שמחאין משך זמן טובא.

רש"י ד"ה והלא מצרף לא כתב רש"י הטעם דהוה בכלל מכה בפטיש דדוק' גבי מיחם שהוא כלי שייך מכה בפטיש משא"כ הכא בעששיות לא שייך זה. ונראה דרב ביבי לא קאמר כאביי דמשמע לי' דהוה פ"ר ואביי ס"ל דבלא אפשר דהיינו בגדולים גם ר"י מודה דמהני אינו מתכוין וע"ז מקשה הש"ס ובהרת דהוה ג"כ לא אפשר ואפ"ה אמר אביי דאסור מדאורייתא ומשני דהכי בצירוף דרבנן.

שבת קי"א ע"א תוס' ד"ה למימרא ולא נהירא נראה דקו' זו אי הגי' ברש"י בכולי שבת בכ"ף, אבל אי הגי' בקולי 'בקו"ף,' י"ל דממוקצה אין ראי' מאחר דביו"ט סתם לן תנא כר"י ס' לי' לרב ה"ה בשבת קיי"ל כר"י.

גמ' מסוכריי' נראה הא דלא מקשה מיד מגרירה דמ' להמקשה דבגרירה מכללא מהאי דמסוכריי' אתמר ולזה מייתי הך דוסוכריי' אבל כדדחי לי' דהתם הוה פ"ר א"כ בגרירה בפירש אתמר מקשה לי' מגרירה.

קי ע"ב תוס' ד"ה כדמשמע לעיל פרק המוציא אבל בחידושי הרשב"א הקשה עד"ז מאי מייתי הש"ס פרק המוציא מהא דנזיר דלמא התם דוקא סבר ר"י דבר שאינו מתכוין מותר ובשבת ס"ל דאסור וזה תימא אם בשבת דכ' מלאכת מחשבת קאסר ר"י כ"ש בנזיר וצ"ע.

והנה בק"נ הקשה בסוגיא זאת סתירת ד' הרא"ש דכאן מייתי ראי' מהך דזבחים בשטת הערוך ובפרק הבונה דחה הרא"ש מהך דמזלפין על האשים שטת הערוך והביא דברי מג"א שכתב לתרץ דראיי' הרא"ש כאן משום דלא קיי"ל כשמואל דזבחים והק' הק"נ א"כ גם לשטת הערוך הו"ל להרא"ש להק' ונראה דד' הרא"ש דלמא הערוך לטעמי' באמת פוסק בזבחים כשמואל והרא"ש הוא דס"ל כהרמב"ם דלא קיי"ל כשמואל.

מו ע"ב רש"י ד"ה אי דאורייתא נקט רש"י גרירה משום חורש ובפרק ב"מ כתב רש"י חורש או בונה ונראה דבונה שייך דוקא בבית ובבית פשיטא דלא הוה דרבנן דהו"ל מקלקל כדאמרינן בחגיגה בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דאפילו לר"י פטור אבל ששדה שייך חורש ואעפי"כ הוה דרבנן משום דבעי' מרא וקרדום ועיין בחידושי רשב"א למאי הלכתא כ' רש"י מרא וקרדום דוקא.

רש"י ד"ה כדרכן ואפילו של כלאים מל' ואפי' שכתב רש"י ביאור החידושי ר"ן דרש"י לטעמי' דתפירה לא הוה כ"א דרבנן ולא מקשה הש"ס מידי לזה כתב רש"י ואפי' של כלאים באריגה דהוה דאוריית' אבל ד' רש"י אלו דחוי' מכל הפוסקים.

צה ע"א תוס' סוד"ה דבהא פליגי ובחי' הרמב"ן דחה דברי' דהאיך יפלגו במציאות אמנם בסנהדרין פ"א כתב דמשום בונה מחייב ר"א וס"ל דכל תיקון הבית מקרי בונה דחייב אפילו בכ"ש ובחידושי הרמב"ן מחזיק בזה אלא שכתב משום מוכה בפטיש הוא דחייב לר"א.

רש"י ד"ה זילחא בכל העיר עיין תוס' פ' ב"מ שפי' דבריו למה נקט רש"י בכל העיר דוקא.

תוס' ד"ה שרא זילחא ולפמ"ש רש"י דבעי' בכל העיר דוקא לק"מ דבאמת בירושלים לא היו כל הבתים מרוצפים אלא בעזרה בלבד ולכך דוקא משום דאין שבות במקדש שרי הא לא"ה הי' אסור ומסולק בזה קושית רש"א הרי גם לחכמים ק' ל"ל אין שבות במקדש כיון דהי' מרוצף, אבל כיון דבירושלים לא הי' רצפה לא שרי אמימר.

גמ' והאידנא דקיי"ל כר"ש משמע דכולהו אמוראי אמימר רבינא ורב אשי הוה ס"ל הלכה כר"י וזה תימא ונראה דאנהו הוה ס"ל כאביי ורב יוסף לעיל פרק כירה מ"ו דר"ש לא התיר כ"א היכא דבמתכוין הוא דרבנן ולכך משמע להו דגם ר"ש אוסר ריבוץ ולמסקנא קיי"ל כרבא לעיל דאפי' בדאורייתא מתיר ר"ש מהך דמוכרי כסות וממילא ריבוץ שרי ובזה יש ליישב קו' תוס' לעיל פ' כירה דאביי מוקי מתני' דהמיחם כר"י והרי אביי כרבה רבי' ס"ל דהל' כר"ש ולמ"ש ר"י דנקט אביי לאו דוקא כ"א ר"ל דבמיחם הוה צירוף דאורייתא ואפי' ר"ש מודה.

קלג ע"א גמ' בתר דשמעא מרבא סברא הרי דכולי מלתא דמודה ר"ש בפ"ר ממילה בצרעת ידעינן וקשה א"כ מנ"ל להש"ס דגם בשבת ויו"ט מודה ר"ש דלמא התם שאני משום דבעינן מלאכת מחשבת ונראה דהא דפשיטא לן דגם בכל התורה ס"ל לר"ש דבר שאינו מתכוין מותר ודלמא דוקא בשבת משום מלאכת מחשבת ומנמקיז דם לבכור אין ראי' כמ"ש תוס' בבכורות דלמא התם טעמא משום דכתיב תמים יהי' לרצון אמנם ממוכרי כסות דע"כ כר"ש אתי' דאל"כ אמאן תרמיי' הוא דידעי' וא"כ ע"כ טעמא דר"ש לאו מלאכת מחשבת ושפיר בפ"ר דמודה ר"ש בכל התורה מודה.

תו"ס ד"ה בלקוץ בהרתו י"ל משום דא"כ קרא דוקא בליכא אחר מוקמינן לי' וזה דוחק וניחא לי' טפי לאוקמי' כר"י.

גמ' ואם עברה עברה עיין חי ר"ן ויש לפרש דה"ק דאי מקרי מזיד אין לו טהרה עולמית אבל השתא דמוקמינן לה באינו מכוין שפיר טהור כשאר בהרת שעברה ממילא.

גמ' האי בשר מאי עביד לי' יל"ד טפי הו"ל לאקשויי האי לעשות מאי עביד לי' ונראה דהש"ס ידע דאיכא לתרץ באומר לקוץ בהרתו הוא מכוין אלא דקשה לי' ליעבד אחר אמנם בלעשות דלא שייך זה ובודאי כוונתו ג"כ שתעבור הבהרת כל"ק מידי להש"ס.

והנה שפיר צריכי תרי קראי דוובשר לא הוה ידעי' אלא במקום מצוה ואצטריך לעשות ומלעשות לא ידעי' אלא גרמא ואצטריך בשר דעביד בידים ונ"מ בין הני תרי לישנא דלל"ק דעל בשר מתני לה לא ידעינן דמודה ר"ש בפ"ר אלא דעביד בידים ולל"ב אפי' בגרמא מודה ר"ש.

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים יא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה