ליקוטי חבר בן חיים י· רבי חזקי' פייבל פלויט
מסכת בבא קמא
דברי חבר בבא קמא בן חיים בעזר שוכן רומה נתחיל לבאר מס' בבא קמא: א' ע"א תוס' ד"ה ולר"א ועוד נר' כוונתם ליישב הא דלא קאמר הש"ס בקיצור משום דא"כ כיון דתנא לא חשיב מבשל ונוטע הייתי אומר דצריכא להתרות משו' אופה וזרע דתנן לה"ק הש"ס דהויא במשכן למיכלל גם נוטע ומבשל:
ע"ב תוס' ד"ה דאלו אב לכאורה כיון דחרב הוה אבי אבות וחמור מטמא מת ל"ש לומר כיוצא בהן:
רש"י ד"ה הכא דבריו צריכין ביאור דאי לא משלם אתולדה מאי ל' תולדה דקרינן לה ונרא' כוונתו לד' הרי"ף וזה שהאריך אלא שבא להוסיף דלד' האומר ח"נ קנסא י"ל באב קנסא רחמנא אבל לא בתולדה:
ואומר קרני ראם הא דלא מייתי מעיקרא מקרא זה שכ' בתורה דקרני ראם מצינו כאן נגיחה שאר קרנים לא ידעי' וע"ז מייתי מקרא דמלכים ואין להק' דלמא קרני ראם ג"כ תלושין מיירי דבתלושין מה לי ראם מה לי שור: ג' ע"א תוס' ד"ה דומי' דרגל דמידה הוא ר"ל דבהוק' אמרי' לחומרא מקשי':
תוס' ד"ה ושן בהמות אשלח בם ע' רש"א עיקר קו' על ל' תולדה דקרן שכ' תוס' דתולדה דרגל היא:
הי מנייהו מפקת עי' חי' רשב"א וכיו"ב כ' הר"ן פ' ע"פ ופ"ק דמגיל' לענין ס' דרבנן דלא אמרי' ס' לקולא היכא דהחיוב וודאי כ"א בעי' שיקיים בוודאי המצוה:
עיי"ש בע"פ גבי היסיבה ופ"ק דמגילה לענין ס' מוקף:
מ"ש התו"ח דלד' רש"י יקשה מנ"ל דבקרן לא בעי' מכליא קרנא י"ל דמשן ורגל ילפי' וכ"ת למ"ד ס"נ קנסא מא"ל היינו לענין תם אבל מועד עכ"פ ילפי' ושוב ילפי' תם ממועד:
ע"ב רש"י ד"ה בח"נ צרורות ע' רש"ל במ"ש ולי נרא' דרש"י בא לעורר במ"פ ר"פ ורבא ר"פ דפשיטא לי' דח"נ ממונא וא"כ עכ"פ הל"מ א"כ מאי מק' הש"ס לרבא למאי הל' היינו דהו"ל לרבא למיבעי אי ח"נ קנסא או ממונא א"וו בלא"ה שייך למבעי לענין עליי' משום דאיכא לאוקמי לפוטרו בר"הר אבל למסקנא כשם דלר"פ לא מוקמי' לי' לפוטרו גם לרבא לא מוקמי' לי' כ"א נ"מ דבצרורות פ"נ ממונא:
גמ' אם תובעין בעי' נר' משום דבאדם החובל צריך לבקש ג"כ מחילה כדתנן פ' החובל שפיר שייך ל' בעי' כדפי' רש"י עי"ש:
תוס' ד"ה לא ראי נראה כוונת תוס' ליישב קו' רש"י מדוע לא פריך גם אהנאה להיזיקה ולאו קושי' היא ולזה כ' דמ"מ הוה פושע משא"כ בכוונתו להזיק הו"ל מ"מ ק' דאכתי פושע היא:
ד' ס"א תוס' ד"ה מידי דהוה אעבד י"ל דמאשה לא ק' דמהי"ת יהא הבעל חייב לשלם וכי ממוני' היא משא"כ בעבד דהוה ממוני':
תוס' ד"ה לא אע"ג בסו"הד ורב אשי ע' רש"א ולי נ' דרב אשי הכי אפ' למתני' שמא יקניטנו רבו וילך וא"כ אין שמירתו על רבו ואח"כ ידליק גדישו של חבירו ואי אמרת כיון דממונ' היא חייב לשלם יחייב את רבו מאה מנה בכל יום:
ויל"ד היכי מצי ליילף קרן משן ושן מקרן הא שן מועד מתחלתו וקרן אינו מיעד מתחלתו ונ' דשן הוה ילפי' משור המועד משום דחזי' שן הוה מועד מתחלתו מאכול את הראוי לה וקרן ק' לן לא לכתוב קרא אלא תם ומועד נילף משן וכ"ת דהוה מוקמי' וחצו את כספו במועד כיון דמועד הוה למה יגרע משן ובוודאי הוה מוקמי' וחצו את כספו לתם:
וכי שור דרכו להזיק וי"לד הרי ע"כ מתני' במועד מיירי מדמשלם ממטב הארץ ותם מגופו משלם וצ"ל דעיקר קושי' המקשן אי מועד דרכו להזיק ופי' הקו' דהרי מועד לשבתות אינו מועד לחול ואי דרכו להזיק מ"ש ומשני דלמאי דאייעד דרכו להזיק:
ע"ד תוס' ד"ה ואימא מבעה א"נ בתר דנחו כלומר וכפי' רש"י ולא ניחא להו מעיקרא משום דק' להו הייני בור:
בסוה"ד הו"מ למפרך י"ל משום דקרא קאמר מים חיים שייך בהו ל' חיים: ומ"ש התו' משום דכ' ושלח ר"ל דלא שייך שליחות בבהמה משא"כ במים מצינו ל' שליחות והפי' ע"ד שאמר הכ' כי כאשר ירד הגשם ועשה אשר חפצתי והצליח אשר שלחתי:
רש"י מטעא תרומה ומטעא שמגיע בשרץ בתרומת כהן ויל"ד למאי כ' רש"י הא הנוגע יכול להיות טמא ומטמא במגע ונ' משום דתנן שוגג פטור ומנא ידעי' דמזיד הוה ע"ז כ' רש"י שמגיע בשרץ וע"כ נתכוין לטמאתי ומה"ט כ' ג"כ תרומת כהן כלומר דרוב מאכליו של כהן הם תרומה שהוא בזול ודוודאי ידע שהוא תרומה:
ה' ע"א מדמע כ' רש"י כאן תרומה בחולין ולקמן פי' רש"י מערב תרומה עם חולין של חבירו נ' משום דלקמן קרי לה היזק שאינו ניכר קי לי' לרש"י הרי ניכר ההיזק ע"י שנתרבה ולזה פי' רש"י שבין התרומה בין החולין היו של חבירו ושפיר מקרי אינו ניכר:
מנסך ע' רש"א ועדן ק' מ"ט לא קאמר הש"ס בגיטין מערב לא אפסדי ותו ק' הא ביין ביין לא קיי"ל ימכר כלו ונ' דמה"ט באמת לא משני הכי בגיטין ואמנם כאן כ' רש"י דקרי לה אבות משום דכ' בתורה ומדאוריי' באמת אפי' ביין ביין רשאי למכור וע"כ מנסך מנסך מנסך ממש וזה עיקר כוונת רש"י: והנה לקמן כ' רש"י דמנסך אסור משום דעביד בי' מעשה ולכאורה הייני כרב הונא בפ' השוחט ולא קיי"ל כוותי' ונ' ד' רש"י דללי"ב פ' השוחט דמוקי מנסך בישראל מומר אמנם דווקא משום דעביד מעש' דמה"ית נימא דללי"ב ר"נ וסיעת מחמרי טפי מר"ה ולא בעי מעשה:
גמ' בקנסא לא מיירי היה יכול לומר דרבנן לא קרי אבות:
תוס' ד"ה וקתני היזק דלא מנכרא ע' רש"א וי"ל משום שוכר אתי בתוס' לדמות:
תוס' ד"ה למועטי מוסר בהגה' הש"ך חו"מ שפ"ו הניח ד' תוס' אלו בצ"ע דמבואר לקמן פ' הגוזל ומאכיל דמוסר תליא בדינא דגרמי ונ' ד' תוס' דהא דאמרי' זיל לגבי דר"ש בן יהוצדק דדאין דינא ר"ל דס"ל גרמי דינא הוה ודנין אותו בבבל כמו תבלות אבל קנסא לכ"ע הוה וכסתם מתני' בהגוזל שם אלא דאין דנין קנסות בבבל:
תוס' ד"ה מ"ק משום דאיכא לפרושי על ב' פנים הפן הא' כדמפ' הש"ס ויע"ל דר"ל דלאו דינא דהאי כהאי דייק הש"ס מסיפא דע"כ הפי' כדמפ' הש"ס:
רש"י ד"ה כחו הוא והיינו אדם ואעפ"י דלא תנן אדם בקרא מיהא כתיבא: ו' ע"א תוס' ד"ה היינו בור שאין כח אחר ע' רש"א ואמנם הא דדרכן לילך ולהזיק חומרא הוה ומכ"ש ילפי' וכ"כ הראש בשמעתין:
גמ' ומה אלו יל"ד מאי ק"ו שייך כאן ונ' דבכחושות איכא תרי גווני יש כחושות שיכולין עוד לתקן עצמם ויש שאין להם תקנה ואמר רבא ומה אח הזיק כחושה שעומדת עדן לתקן מ"מ אינו משלם כ"א כחושה השתא דלא ידעי' דיוכל להיות שהיתה כחושה שאין להתקנה ישלם שמונה:
וצריך ביאור מה עלה ע"ד המתרץ מעיקרא ונ' דהחי' רשב"א כ' לעיל דס' נזקין לחומרא וזה הוה ג"כ סברת המתרץ וע"ז השיב רבא דהיכא דאיכא לברורי אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ול"ש ס' ניזקין לחומרא: וראיתי ברש"י ר"פ הניזקין בשמעתין דידן שכ' המוציא מחבירו עליו הראי' מקרא דמי בעל דברים יגש והש"ס פ' הכונס דחה זה הא ל"ל קרא ומפיק קרא לנזקקין לתובע תחלה:
ע"ב תוס' ד"ה חב כוונתם דהתם לא סגי בתיבת חייב ר"א מחייב ונקט חבין וחב משא"כ כאן דהו"מ למימר חייב:
תוס' ד"ה ור' ישמעאל צריך הסבר מאי בשלמא דכי תוס' ונ' הפי' דערוגה שמינה בין ערוגות כחושות הכחושות מכחישין השמינה ומ"מ משלם שמינה כמות שהיא ודי בזה אבל לכחושה גמורה אין ענין לשלם שמינה:
תוס' ד'ה שור רעהו וכן מוכח בירושלמי יל"ד מאי מוכח בירושלמי טפי מש"ס דילן ונ' דעיקר דאייתם מהירושלמי דאצטריך לנזקי אדם קרא אחרינא ש"מ דלא ילפי' כולא מקרן:
באו"ד מקרן ומאדם פי' ואדם ילפי' מכי יאכל ע"ד שבארו התוס' בסו"ד: ז' ע"א גמ' לא יהא אלא ב"ח והק' עד"ז ומה נזיקין דמצי למפרע לי' אפי' מסובין אי מגבי לי' קרקע מגבי לי' עידית הקדש דדיני' בזוזא לא כ"ש דשקיל קרקע מעידית. וב"ח בבינונית אף דד"ת בזיבורי' נקט הש"ס בינונית משום דלמא ר"ע כר"מ ס"ל דב"ח ד"ת בבינונית:
מי כ' ישולם אף דלר"ע לא כ' קרא ישולם דלא נימא דבניזוק שיימי' מ"מ מישלם ל"מ מידי:
ע"ב רש"י ד"ה אפי' פורתא צ"ע מה לי ששוות כיון שאין נותנין לו ונ' דה"ק כיון שקרקעיתא שוות נח להלוות לו על קרקעותיו מה שיחסר לו ולא שיטול מ"ע:
גמ' עד פלגא אורחא למיזל לכאורה מה צורך לזה הרי כיון דפלגא שוה יתנו לו ההיא פלגא ויהא לו מתשרי עד ניסן ובניסן ימכור ביוקר ונ' דבימות הגשמי' צרכי אדם מרובים ולא די לו בק' זוז אף כי לכל השנה די בכ' היינו משום דבקיץ צרכיו מועטין:
גמ' א"כ נעלת דלת נ' ד' רב אחא בר יעקב מאחר דבבינונית תק"ח היא והב"ח אומר אי אפשי בתק"ח ומ"מ אין שומעין לו משום פסידא דלוה וע"ז השיב ר"א ב"י דעד"ז הדר הוה נעילת דלת:
גמ' בשל עולם נ' משום דק' לי' למה ישולם הניזק ביותר משהיה לו היזק ולמסקנא צ"ל דקנסו תורה למזיק שישמור בהמתו ואשר לו מהזיק: ח' ע"א תוס' ד"ה מכרן לאחד בב"א ונ' דמה"ט גופא נקט תנא הא דב"א דס"ד משום דמצי אמר אהדר שטרא דזיבורות לא נכנס תחת הבעלי' קמ"ל: ע"ב תוס' ד"ה בדיתמי וע' בחי' רשב"א שנחלק ע"ז וע' בראש סברת תוס' דע"כ מחזיר הקרקע דאין אותיות נקנית במסירה וא"כ שפיר הו"ל קנה לאחר מיתת אביהן:
תוס' ד"ה אבל זבן עודיות עיקר כוונתם ליישב למאי איצטריך הך דייקי הרי בהנחתו לך מקום דיו וי"ל דבשלמא בבינונית ובינונית הוה מדת סדום אבל זיבורית ובינונית יכול לומר אנא כזיבורית טפי פורתא ניחא לי: או"ד אפי' שלא באחריות נ' ד' הלי"ק כיון דעכ"פ הבע"ח ישבע מ"מ יהא לו תרעומת ולי"ב סבר אי ראובן לא טען אשתבע לי מאמין הלוקח לבע"ח וי"ל תרעומת ואם ראובן טוען אשתבע לי לא יאמן הבע"ח יותר מראובן: ט' ע"א גמ' ויצאה עליו עסוקין הק' התו"ח מאי קמ"ל אביי אמנם תוס' בכתובות כ' הרי עכ"פ בנמצאת שאינה שלו חוזר עליו ותי' דלאחר שכ' לו טירפא דווקא חוזר עליו והא גופא קמ"ל אביי:
רש"י ד"ה ישיב בסו"הד ואת אמרת כסף כוונת רש"י דלעיל עיקר קו' הש"ס מסובין אלמא לא בעי' מיטב והכא הקו' דהרי גם שוה כסף ככסף: רש"י ד"ה לענין מיטב כוונת רש"י דלא תימא אי בדר"ה דווקא בלית לי' עידית ידעי' וקמ"ל רב אשי דאפי' אית לי' עידית ע"ז כ' רש"י כיון דר"ה אמיטב קאי א"כ אפי' אית לי' עידית קאמר:
תוס' ד"ה פשיטא לכאורה למה שכתבו תוס' לקמן דרב ושמואל בשעשאו אפותיקי מיירי וע"כ שידע היורש שהוא אפותיקי דאי לא ידע הו"ל מקח טעות וא"כ שפיר קאמר שמואל וויתר משא"כ ר' אסי לא מיירי באפותיקי: תוס' ד"ה רב אמר ע' רש"א ולדבריו ק' הרי קו' הרי דחו תוס' לקמן ללי"ק וצ"ל דקו' תוס' היה לימא מהכא נמי ק' אלי"ק דרש"י ותוס' מהכא ל"ק:
רש"י ד"ה שליש ביתו נקט רש"י הני תלתא לולב ציצית ס"ת משום דלמסקנא מוקי לה בהידור מצוה ותניא לולב ס"ת וציצית לכך מפ' רש"י גם בס"ד דאהנהו ודכוותי' קאי דהיינו בין מצוה עוברת כלולב בין מצוה שאינה עוברת כס"ת וציצית:
ע"ב תוס' ד"ה אילימא מ"ש תוס' משמע משום דאיכא למימר דאמצוה שאינה עוברות קאי אא"כ למה לי' לאוקמה בהידור מצוה לוקמי במצוה עוברת וע"י כ' דלפי"ז הא דאמרי' אל יבזבז יותר משליש גם אמצוה עוברת קאי ולא צדקה דווקא ומייתי ראי' מר"ג שהיה עושר גדול ומייחס הש"ס שקנה בספינה אתרוג באלף זוז וזה לא היה חומש מעושרו:
רש"י ד"ה בהידור יל"ד ל' שני ס"ת לקנות הא אין מצוה לקנות ס"ת דמקרי חוטף מצוה מן השוק כדאמרי' במנחות אלא לכתוב הו"ל לרש"י למנקט ואולי מאחר דאמרי' הגיה בה אות א' כאילו כתבה שייך בנקל גם בלקנות מצוה לקנות:
ומ"מ מ' מד' רש"י דדווקא בלקנות דינא הכי משא"כ אם כבר קנה וד' תוס' מטין להכי ולהכי אלא שדעתם דדווקא אם הראשון מצומצם ומד' רש"י כאן ל"מ כן ומ"מ לקמן בד"ה שליש מלגיז כ' רש"י אם הקטן נמכר אפשר דר"ל דאפי' במצומצם איבעי' לי' אי סגי בשליש מלגיו:
והנה הרי"ף פ' לולב הגזול השמיט בעיי' זו וכ' הר"ן משום דמפ' לחומרא ושלא כד' הרא"ש כאן ונ' טעם ד' הרי"ף דמאחר דמסקי' אי מוסף מוסיפין לו בעו"הז כפי' רש"י א"כ ממ"נ אם אינו מצווה הרי יוסיף הש"י בעו"הז: ע"ב כל שחבתי בשמירתו עיי' רש"י אולי יש נ"מ בין הני תרי לישנא לענין שומר שהתנה שאין עליו אחריות דלפי' קמא מ"מ בניזקין חייב דהפטור לא מהני כ"א לגבי בעלים אבל לפי' שני כל שאין עליו אחריות שמירה אין עליו אחריות ניזקין ולזה הפי' ק' ל' הברייתא שאמרה כל שחבתי כיצד כאילו באה לפ' המשנה ומה"ט נחלק הנ"י על רש"י ומפ' פי' אחר:
והנה לד' רש"י פלוגתת ר"י ור"ל אליבא דהך ברייתא ר"ל אית לי' סברא דדרכי' לאנתיקו ושפיר מוקי ברייתא בקשור ומכוסה ודומיא דהכי באש גחלת ולר"י לית לי' הך סברא וע"כ במגולה ומותר מיירי ודומיא דהכי שלהבת וזה נ' פי' ד' תוס' שהק' רק לדברי' דלאנתוקי קאי אחש"ו מ' דלפי' רש"י א"ש והיינו משום דלפי' רש"י ע"כ לר"י במותר ומגולה מיירי דומיא דשלהבת:
ואמנם הרש"א הק' דבפשיטות הו"ל לתוס' להק' כיון דלר"י שלהבת כגחלת מ"ש דק' לי' לר"י טפי מלר"ל ותי' דלר"י סיפא לאו רבותא ע"כ רישא רבותא הוה ומגולה ומותר אין כאן רבותא ולמסקנא סיפא הוה רבותא דמשום צבתא:
תוס' ד"ה ההוא שור היינו קרן וכ"כ רש"י לקמן גבי לאכול את הראוי ואת שאינה ראוי כלומר דאילו הוה שן ורגל בעי' ג"כ הראוי לה ועיי' בחי' רשב"א:
תוס' ד"ה משא"כ בבור ע' רש"א לכאורה הוה אפשר לומר דקו' תוס' ג"כ אבור ומ' להו לחלק בין דמי כופר ודמי נזיקין ומשור ולא אדם נזיקין דווקא ממעטי' ולא כופר וכ"כ חי' רשב"א לחד תי' אא"כ לא מק' תוס' מידי בתר הכי שור ל"ל הרי לנזיקין איצטריך:
י' ע"א תוס' ד"ה חומר בשור מבור דהוה בכלל מוסרן לחש"ו כוונתם דהיינו ג"כ דרכן לילך ולהזיק וכמ"ש תוס' לעיל:
תוס' ד"ה שור טמון ואין להשיב דמה"ט נקט רש"י חמור עם שק תבואה שנפל לבור דמ"מ מי עדיף מהא דתנן חמור וכליו ונתקרעו חייב על החמור ופטור על הכלים עוררני ע"ז תלמיד א':
גמ' אף לשואל לכאורה ק' דיוקא דרישא דמ' דווקא לגנב ולגזלן אדיוקא דסיפא דמ' דווקא לניזקין שמין ומזה ראי' לגי' רש"י דשמואל דיבר מהנהיג בין הדיינין והייני בין בגנב וגזלן ונזיקין דשכיח אבל בשואל דהוה מלתא דלא שכיחא לא ידעי מאי ודייני בי':
ואמנם לגי' השאלתות ק':
ודנקט שמואל שואל ולא שומר חנם ושכר בפשיעה משום דכל פושע מזיק הוא והיינו נזיקין:
י"א ע"א תוס' ד"ה אין שמין וה"ט דמ"ד נ' כוונתם דבהא פליגי רב ורב כהנא ורב אסי דרב אזיל בתר טעמא ור"כ ור"א לא אזלא בתר טעמא ולכאורה לד' הירשלמי יש לסייע להו דל"ל ב' קראי חד בגנב וחד בגזלן כיון דאזלינן בתר טעמא. ואמנם למ"ש ה"ה דמחיים שנים ישלם לד' הרמב"ם דאפי' בכפל צריך לשלם בעין ולא הנבילה א"כ אצטריך בגנב לכפל ואי כ' קרא רק בגנב הייתי אומר שאני גנב דהחמירה התורה עליו לשלם כפל ואכתי גזלן לא ידעי' אצטריך קרא גם בגזלן ולעולם למסקנא אזלי בתר טעמא: וראיתי בהג"א דבר תמוה שכלל משאיל בהדי גנב וגזלן דהייני לרב ואנן כר"כ ור"א פסקי' בב"מ בהדיא הלכתא:
מאי קמ"ל פי' בשלמא אי אמרינן מונה אפי' לקולא היינו רבותא אבל לחוש הרי תנינא:
תוס' ד"ה שליא בסו"הד ואמנם ד' רש"י דלענין טהרות קאי ונשמר רש"י מל' ס"ס כ"א תרי חומרא ונ' כוונתו דנהי דאמרה תורה ספק טומאה ברה"י טמא אפי' במקום חזקת טהרה ואפי' ס"ס לא מהני מ"מ נגד תרי חזקת טהרה כגון הכא דאיכא חזקת טהרה של אשה וחזקת טהרה של טהרות כה"ג לא מחמרי' בס"ס ברה"י:
ע"ב תוס' ד"ה גזירה מקצתה עיי' תו"ח ועוררני תלמיד א' דפי' קו' תוס' דבכל אבר שיצא לחוץ ג"כ היה לן לגזור חוץ אטו פנים ונסתלקי ד' התו"ח:
בכור שנטרף התוס' הרבו להק' על ד' רש"י ולא ירדתי לסוף דעתם כי כוונת רש"י מבן חדש תפדה וודאי היינו אומרים כד' תוס' דגזי"הכ אמנם מאחר דכ' פדה תפדה רבוי הייתי מרבה לכלו לו חדשיו ומאחר דרוב נשים אין מפולת הייתי הולך אחר הרוב ומוקי לי' בחזקת בן קימא אף שנהרג וכ' רחמנ' אך לחלק דל"ש ואפי' כלו לו חדשיו ושוב מבן חדש הוה גזי"הכ כד' תוס' ולק"מ:
ומיושב ממילא דאצטריך אך חלק דלא נילוף מפדה תפדה:
ואמנם מה שהביא לרש"י לפ' נטרף נהרג משום דק' לי' אי נטרף כמשמעו וע"כ מיירי שחי לאחר ל' ומאי משני במנחות הכא בגלגלת תלא רחמנא כיון דהוה טריפה מאי פדיון שייך אלא ש"מ לנהרג אתא קרא וטריפה שחי לאחר ל' חייב בפדיון ובאמת לא זכותי לעמוד ע"ד ר"ת בענין זה למה יהא ב' ראשים חייב בפדיון וצ"ע:
ע' נ"י יישוב למה כ' פדה תפדה ובאמת פ"ק דקידושין ילפי' מפדה תפדה דחייב לפדות עצמו. ועכ"פ יוצא ליהרג נקט נ"י אגב שיטפא דל"ש כאן כ"א גוסס. ונחלקו נ"י והרא"ש אי גם למ"ד טריפה חיה פטור מפדיון ולנ"י חייב ואולי ס"ל דההוא סבא דמנחות טריפה חיה ס"ל ומיושב קושיותן וצ"ע:
י"ב ע"א רש"י ד"ה אבל לא מה שטען ובזה מפ' הראש ד' הירושלמי דבגדי שבת שמין והנ"י בשם הרמה כ' משום דזכו בהן ואין לבע"ח מהם כלום וכ"כ הרמב"ם משום שזכו ומ"מ הביא ד' הירשלמי וצ"ע:
תוס' ד"ה מכר לו עבדי' עיי' רש"א וי"ל כוונת תוס' דהו"ל לחלק בעבדי' בין כפות דמשתמר לדעתו לאינו כפות:
תוס' ד"ה במטלטלין לא קנה עבדי' אולי במטלטלים שעל גופו מיירי דאל"כ פשיטא:
דכ"ע עבדא כמקרקעי ל"ד דבריי' דפרוזבל ע"כ פליג אבל ללי"ב א"ש וז"נ סברת ר"נ דקרי לה טועה בדבר משנה דאי הוה פלוגתא דתנאי שוב לא הוה כ"א טועה בשיקול הדעת:
ע"ב רש"י ד"ה מאן תנא שור שלמי' כוונת רש"י דאף דלמסקנא מודה ר"י הגלילי בבכור נמצא דגם בנכסי' שאין בהם מעילה אין שייך ניזקין מ"מ תנא נקט מעילה ולא נקט הקדש להוציא שלמים:
רש"י ד"ה מחיים שאחריות היא עליו ויל"ד אי מטעם אחריות אתא עלה ה"ה ק"ק באומר הרי עלי עולה יש עליו אחריות וכדס"ל לר"ש דבאחריות תליא מלתא וגם מה הביא לרש"י לפ' כן הרי מחיים ל"ש משלחן גבוה זכו וצע"ג: י"ג ע"א רש"י ד"ה תם חי והלוקח ימתין נ' משום מקדשין בו אשה כ' רש"י כן דחשיב כסף כשתמתין עד שיפול בו מים:
רש"י ד"ה את אשה ד' רש"י צריכין ביאר ועוררני תלמיד אחד דק' לרש"י למה לא מחלק גם כאן בין תם לבעל מום ופי' רש"י דמיירי בבכור של כהן עצמו דמשעה ראשונה ממונא הוה:
ע"ב גמ' תנא והדר מפ' פי' דס"ד דה"ה גוי שהזיק של ישראל פטור דרעהו כתיב וכמו שהקשו שרי רומי לקמן פ' שור שנגח מפ' לן תנא דלא היא: שנים רודפין אחר א' כ' שור של אחד פי' דלא תימא בשנים שרדפו אחר שנים והזיקו שני' וודאי אמרי' דכל א' הזיק לא' לא כן כ"א אחר של אחד ואפי' הם אלף לא מפקי' ממונא מספיקי':
והק' חי' רשב"א פשיטא ומאי קמ"ל ונ' דהרבותא בא' תם א' מועד דלרב אחא דאזל בתר אומדנא תלי, במועד קמ"ל דלא כרב אחא:
גמ' נגח ואח"כ הקדיש יל"ד הקדיש מאן דכר כאן שמי' וא ואולי בא רבינא ליישב ד' רבא לעיל שפי' דין מעילה והק' התו"ח הא תנן בהדי' ומתרץ דהכא בנגח ואח"כ הקדיש גת:
וע' בתו"ח דד' הטור דמ"מ מיירי בזכה בו אחר ומיושב קו' הלח"מ לזה פסק הרמב' כל הב' תי' מאחר דגם לתי' רבינא מיירי בזכה בו אחר: רש"י ד"ה להועד ויל"ד כיון דמגם בעלי' יומת יליף מהתם הו"ל להש"ס להק' ולא מוהשור יסקל וצ"ל דהתם בידי שמים קאי ול"ש גמר דין ומ"מ נ' דמה"ט נאדי תוס' מפי' רש"י ומפ' דמוהועד לחוד יליף אלא דסמוך או השור יסקל והמק' לא אסיק הכי אדעתי':
רש"י ד"ה כולא בעי לשלומי דשואל חייב באונסי' ולעיל לא אצטריך לפ' כן דכולה נכנסו תחת הבעלי' והך קו' באמת אשואל לחוד קאי ועי' תו"ח: משונה קרן ע' נ"י מה שפי' ורש"י לא ניחא לי' לפ' כן משום דגם לרבנן נקט הש"ס הך לישנא דמשונה קרן ולפי' רש"י ניחא:
רש"י ד"ה אין אומרים תצא פרה בטלית ד' תוס' ושאר מפ' דכוונת רש"י דיצא היזק זה בזה אבל ל' רש"י שכ' יטול את הפרה שהזיקה ל"מ כן כ"א ע"ד שפי' ר"ת דאי או קתני אלא שלא הזכיר רש"י מטלית מאומה ואמנם כפשוטו ד' רש"י תמוהים הרי בשור תם דכתיב בהדיא ומכרו את השור החי וחצי לא מ' לן למימר כפשוטו ברגל מה"ית ועוד הא ביאר הכ' מיטב שדהו ישלם ולא השור שהזיק ונ' ד' רש"י דלהכי נקט תנא פרה שהזיקה טלית דס"ד מיטב שדהו דכ' ברגל היינו בנזקי שדה וכרם העומדים ליקצר וליבצר וכיון דמשלם לי' היזיקו ושפיר דמי אבל גבי טלית א"נ משלם לי' היזיקה לא ניחא לי' למלבש טלית קרוע וס"ד דיתפוש הפרה עד דזבין לי' טלית חדש ואמנם כהא מבור ילפי' דאמרה תורה והמת יהיה לו שהבעלי' מטפלי' בנבילה אלמא אפי' נבילה מחשב לי' בדמי הנזק והשתא תנא סיפח לגלוי רישא כי היכי דטלית שהזיקה פרה דהיינו בור ע"כ א"צ ליקנות לו פרה אחרת דכ' והמת יהיה לו ה"ה ברגל דהיינו פרה שהזיקה טלית דינא הכי ועד"ז מיושבין כל קו' תוס' אלא דצריך למחוק בד' רש"י תיבות ומי שהזיק את חבירו יותר ישלם דזה שהביא התוס' לפ' כן בד' רש"י וד' ס"א דמחקי לי' היינו כדפי':
תוס' ד"ה דבר השוה כל כסף ונ' דרש"י יישב קו' זאת שכ' שאפי' קנאן ביותר מדמיהן שתות קנה ואין מחזיר אונאה גילה לן רש"י בזה דעתו דלענין ביטול מקח בפלגא שוה קרקעות למטלטלי' אבל התם טעמא משום מקח טעות ואין זה ענין לאונאה ואונאה היינו דהמקח קיים אלא שמחזיר האונאה וזה לא מצינו בקרקעות:
הרי עבדי' ושטרות הנה לד' הרי"ף דס"ל דמדאוריי' ליכא מכירת שטרות כלל ע"כ גם באונאה שטרות ל"ד כמ"ש תוס' לענין קנין כסף:
רש"י ד"ה ביתמי בסו"ד דלמא לאחר מיתת אביהם קנאים ויל"ד א"כ כי איכא סהדי שקנאים אביהם מחיים גבי מיתמי ואמאי פליג ר"ע בפ' הכותב גבי פקדון ביד אחרי' ותו למה לא מפ' רש"י דלמא במתנה נתנם אביהם להם מחיים ועשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה הימנו ונ' דרש"י בא ליישב אליבא דר"ט דס"ל דדווקא פקדון ביד אחרים ב"ח גובה הימנו אבל לא ביד יתמי וטעמא מאי א"וו ר"ט ס"ל דהא דמטלטלי' דיתמי לא משתעבדו משום דיכולי' לטעון לאחר מיתת אביהם וביד אחרי' ל"ש זה ובאמת לר"ט מהני סהדי כה"ג לאפוקי מיתמי:
רש"י ד"ה ש"מ והא קיי"ל דאתי מלוה יל"ד מאי והא קיי"ל דאי לא טריף שטרא מאי אהניא ונ' דק' לי' לרש"י מאי קו' משטר התם משום דכתיבא אחריות נכסים הוא והו"ל כאלו קנאן המלוה והיינו דכ' רש"י וקיי"ל דאפי' לא כ' אחריות נכסים טורף דאחריות ט"ס היא מ"ש הכא:
תוס' ד"ה פרט לב"ד הדיוטת ע' ברא"ש ונ' דה"ק דווקא בניזקין בעי' מומחי' אבל בהודאות והלואות לא בעי' משום נעילת דלת:
תוס' ד"ה אלא אמנם ק' למסקנא ל"ל הך דפ' מרובה השתא מודה ואח"כ באו עדים פטור לא באו עדי' לא כ"ש וצ"ל לד' תוס' דבתר דתנן תרי זמנין הוא ידעי' דחדא לאח"כ בעי עדי':
ט"ו ע"א גמרא משום דאין לו יחס תימא מה ענין יחס לעדות ולהחולקי' על הרמב"ם וס"ל עדות בשטר דאוריי' וע"כ חותם שמו ושם אביו וכיון דאב אין לו פסול ושוב לא התירה לו תורה על פיו דאתא לאחתומי בשטרא אבל להרמב"ם קשה דס"ל דכל עדות בשטר לאו דאורייתא ק':
רש"י ד"ה ממונא דאי מודה מקמי דאתי סהדי ולכאורה אי מודה לחוד הוה סגי ואמנם נ' דמ' לרש"י דכולא סוגי' פשיטא לן דממונא חומרא הוה אבל אי ס"ד דמודה ואח"כ באו עדים חייב משכחת לה אפכא דאי ממונא וודאי לא יודה דהרי משלם וכיון דמכחש סובר הניזק אולי אומר האמת ושור אחר הזיק אבל אי קנסא מודה ולא ישלם וכיון דהוא מודה יבקש הניזק אחר עדי' ויחייבו לשלם א"וו סוגין כמ"ד הודה ואח"כ באו עדים פטור: קנסא דסתם שוורים בחזקת שימור וכ"ת א"כ אמאי קנסי' לי' דלא הו"ל למסמך ארובא דאין הולכין בממון אחר הרוב:
תוס' ד"ה הא מני וא"ת נר' דאי הוה מוקי לה כר"ע ע"כ מ"ד ממונא דשקלי' כאן אליבי' כרבה ס"ל ובהא לא ניחא להש"ס:
גמ' לא במועד וכ"ת מאי קמ"ל דלא נימא כופרא כפרה והוה כעין קנס: ע"ב גמ' כולא במועד וקמ"ל לאפוקי מר"י הגלילי דס"ל דגם תם משלם ח"נ: תיובתא והל' נ' דהא דלא משני הש"ס הכי היינו משום דע"כ מוקי לה דלא כר"י הגלילי כסומכוס ודלא קיי"ל כתרוויי' קיי"ל הכי:
גמ' ומשמתינן לי' ע' ברא"ש ד' צ"ע דהיינו פלוגתא דר"מ ור"י דר"א לחוד ס"ל אין שימור אלא סכין וקיי"ל כר"י:
צ"ע למאי הל' מייתי הרי"ף ד' הירושלמי דאתיין כמ"ד ממונא:
הדרן עלך פ' ארבעה אבות בעור צור מגן אבות ונתחיל לבאר פרק כיצד הרגיל בעזר מעוז לעמו ומגדל:
אר"א ל"ש י"לד למאי דמסייע המק' מבריית' א"כ גם באדם ובהמה דינא הכי ואמאי נקט ר"א סכין ונ' דאדם אינו חייב אלא אם הזיק בעלמא אבל אם המית השור במיתה והבעלים פטורין ול"מ למנקט אדם ואי הוה נקט בהמה הו"א למעוטי אדם לכך לא נקט כ"א פכים:
בדי גורותיו ע' רש"א היכי הוה המק' מפ' לקרא אבל ממחנק לבאותיו קשה דע"כ הוא בשביל לבאותיו ונ' דקושי' המק' היה תרתי ל"ל אלא ש"מ בדי גורותיו ר"ל די לגורותיו אבל לא בשביל גורותיו ושני דהך לבאותיו לאו היינו גוריו שנקראו ג"כ לביאה והיינו בשביל לבאותיו. וימלא טרף גוריו מ' לי' להמק' דלא תחלק שמואל בין טרף ואכל לטרף והניח דאל"כ לפלוג בטרף לחוד ולמסקנא צ"ל דשמואל דרס רלה לאשמעי' ולעולם טרף ואכל דווקא קאמר שמואל אבל להניח מודה:
מנא ידעי' ועוד ק' מאי ועוד ונ' די"ל דה"פ אורחא שלא לאכול ואם אכל נמלך הוא אא"כ גם בדשמואל נימא הכי:
גמ' מאי מן העליי' אף דידע דר"ל מגופו כמו שפירשו במתני' מ"מ מקשה דהו"ל למתני מכיסו מאי מן העליי' ומשני דלגבות מן העידית קאמר: תוס' ד"ה שחשדוהו מזונה עיי' תו"ח ויע"ל דאי לאו דכהן הוה דלמא נשא לו ע"ד שאמר ה' להושע קח לך את גמר. והנה הריף הביא הא דהושיבו ישיבה על קברו ולד' הרמ"ה א"ש דאשמעינן דא"צ ריחוק ד"א משום דלכבוד שכבא לא שייך לועג לרש ואמנם למאי שכ' תוס' דדווקא חזקי' ליכא בלא"ה למגמר מנה:
כ' רש"י בגמ' פריך היינו רגל רצה רש"י לדחות בזה פי' התוס' דרישא וסיפא חדא הוא ותוס' יישבו זאת ואמנם רש"י הוסיף עוד משום די"ל דמסיפא ה"ק דהא דבהמה מועדת דווקא אם תלך כדרכה גסה כי דרכה ודקה כי דרכה אא"כ הו"ל לש"ס לשנויי הכא:
ובענין קו' תוס' רישא מאי קמ"ל י"ל דאי ממתני' דלעיל הו"א הא דקתני לעיל מועדת דרך הליכה ה"ק אפי' דרך הילוכה הוה מועדת דלא תימא איהו הוא דקאפשע שהניח חפצים בתוך ההלוך קמ"ל כיון דבחצר הניזק מיירי בהמת חבירו מאי עבדתה תמן ולעולם נימא דכ"ש שלא כדרך הילוכה דהוה מועדת להכי הדר ותני כיצד הרגל מועדת כל רגל דקרא במאי ארי' לשבר דרך הילוכה ואידך תולדות הוה:
י"ז ע"ב דחיה בכלל בהמה אף דבכל התורה אמרי' הכי ס"ד דווקא היכא דכ' בהמה אבל כאן דכ' בעירה אימא לא הוה בכלל קמ"ל:
תוס' ד"ה חמור במשאו י"ל דרישא בבהמה העומדת למלאכה ואם מנוח עלי' משא אינה יכולה לסבול ופשעה ומזיקה אבל חמור עומד למשא לא קמ"ל דל"ש:
תוס' ד"ה היתה מבעטת אגב דשוה י"ל דשוה דאשמעי' תרוויי מגופו ולא מן העליי' ומ"מ ליכא למפשט בעיא דרבא דלמא דתרוויי' ממונא בא לאשמעי' וכמ"ד הכי ועי' וחי' רשב"א:
התרנגולים מועדין להלך כדרכן נ' דבא לאשמעי' דהיו מפריחין ושברו את הכלים מקרי כדרכן וכ"כ רש"י לקמן:
י"ה ע"א בעי רבא ח"נ צרורות מן העליי' משלם וכו' יל"ד דבפ"ק גבי פלוגתא אי פ"נ קנסא או ממונא פשיטא להש"ס דח"נ צרורות ממונא היא ומ"ש דהכא מס' לי' ונ' משום דבתשלומי מן העליי' כ' שור תחת השור מ' משום דמשלם כולא נזק משלם מן העליי' והן הן ד' הש"ס דל"מ ח"נ מן העליי' ואמנם להיפך ג"כ לא מצינו במועד כי אורחי' דמשלם מגופו: ותני עלה יל"ד מדוע לא תניא הך בריי' אמתני' דידן ונ' דאמתני' פשיטא לתוספתא דמשלם מגופו דלא מצינו ח"נ מן העליי' ואמנם לקמן כייל תנא חררה עם גדיש ס"ד תרוויי' מן העליי' קמ"ל:
ע"ב או דלמא תולדה דרגל היא י"ל הכוונה דהרי קמ"ל ח"נ צרורות ממונא הוא ש"מ תולדה דרגל הוא ול"ש העדאה. וע' רש"א כוונתו לד' תוס' דל' זה מ' דבשלא שינוי מיירי ואמנם לקמן כדמק' והא משונה הוה וק' א"כ גם דרבא לא תפשוט רמז רש"י דגם בשינוי מיירי רבא וכמסקנת ד' תוס' דרבא לב' צדדי' מבעי' לי':
הא דמק' שוב מהידוס אף דכבר שנינן לעיל דפליגי בדסמכוס היינו דל' אינו מועד וה"ז מועד ק' לי' א"וו דר"ל אין כאן דין מועד ולבתר דמשני צ"ל דר"ל דאין משלם מן העליי' וס"ל הא בהא תליי' למ"ד ח"נ מגופו משלם:
בתר גופן גרירן קמ"ל יל"ד אמאי לא קאמר דהיינו פלוגתיי' אי בתר גופן גרירן או לא ואולי משום דרבא קאמר לעיל כל שבזב טמא משלם נ"ש ומעיינות בזב טמא ובשלמא אי בהמה לאו בתר גופן גרירן שפיר אבל אי גם בבהמה אמרי' הכא הו"ל רבא כתנאי:
מסתברא תולדה נ' דמשו"ה מסתברא משום דקיי"ל פ"נ קנסא ופ"נ צרורות ממונא:
י"ט ע"א מאי לאו עומדת בר"הר והתיזה בר"הר ע' רש"י שהאהך בזה ואולי ק' לי' דלמא הך בריי' סומכס היא ור"ז דאמר מסתברא תולדה דרגל לרבנן קאמר וה"ק אי ס"ד דיש לדמות לקרן וא"כ בר"הר ג"כ חייב ח"נ וק"ו ברשות הניזק והל"מ ברשות הניזק לח"נ למה לי אלא ש"מ תולדה דרגל הוא ובר"הר פטור וכ"ז לרבנן אבל לסמכוס דלית לי' הל"מ לצרורות י"ל דגם בר"הר משלם ח"נ ע"ז השיב רש"י דכל ספיקו של ר' ירמי' לא היה אלא משום דמשלם ח"נ עשאה תורה מרגל קרן אבל לסומכוס פשיטא דלא דמי לקרן וכעין שאמר רבא לעיל:
וע' בראש דפשיטא לי' דס"ס לא מהני נגד תפיסה מ' דס"ל ג"כ ס"ס לא עדיף מרוב וכי היכי דברוב אין מוציאין מיד המוחזק ה"נ בס"ס: ע"ב תוס' ד"ה אבל קשרו אדם נ' כוונתם דאי הוה קשרו דווקא הו"ל תולדה דאש כמ"ש תוס' לקמן ואפי' בהדי דאזיל חייב אבל מדאמרי' דאפי' לא אצנעי ג"כ חייב א"כ אין זה דומה לאבנו סכינו ומשאו שהניחן דמעשה מיהא עביד שהניחן שם וא"כ ע"כ מטעם בור מיחייב וממילא דווקא בתר דנייח:
אבל בראש מ' דאפי' בלא אצנעיי לחוד דמי לאבנו סכינו ומשאו ונ' דהראש היה מפ' שהניחם בראש גגו שהיו מונחי' שם ולא הצניעם וצ"ע:
כ' ע"א ואזדי לטעמיה נ' דהיינו בס"ד אבל למאי דמסיק דר"י אית לי' דר"ל ל"ש ואזדי לטעמיה והנה הרמב' אף דלא פסק כר"ל בפרות כ"א כרבא מ"מ מייתי ד' הש"ס כאן דעביד אינש דמנח גלימא וה"ט דהא דלא קיי"ל כר"ל משום דרבא דלאוזוקי לית לי' רשיתא ומ"מ שפיר קיי"ל דכל השנה ובא אחר ושונה פטור ושפיר אצטריך הא דעביד אינש דמנח גלימי': דמי עמיר נ' לכאורה דהיינו פלוגתיי' מ"ד עמיר ס"ל בתר מזיק אזלינן ואיהו לא הוה יהיב לה כ"א עמור ומ"ד דמי שעורי' משלמת קתני דמאחר דהוה תולדה דקרן מגופה משתלמת והבהמה הרי נהנית יותר משעורי' ומ"מ נהי דנהני' יותר אינה נהנות לפי שער שבשוק. וזה מבואר בלפיכך דקאמר תנא בתרא דמאחר דבבהמה אמדי' הבהמה לא נהנית ממאכל רע ולפי"ז לבריי' קמייתא דאזלא בתר מזיק ומזיק גם במאכל רע והנה דמ"מ מלאה גרוגנה ואילו דגם תנא קמא אזיל בתר בהמה אלא דס"ל דהבהמה אינה נהנית שעורי' יותר מעמיר:
כ' ע"א אעפ"י שאינה רגיל ע' נ"י וי"ל דברגיל גם תנא דבריי' קמייתא מודה וא"כ ד' הרמב' פשיטא וה"ק ברגיל בשעורי' משלם דמי שעורי' לכ"ע ובאינו הגין הו"ל ספיקא דדינא כמ"ש ה"ה ומשלם מס' רק דמי עמיר: מאכל רע הוסיף רש"י כל מאכל ר"ל דגם בחטין ה"ט משום דהוה מאכל רע אלא שפרט חטין להשמיענו דחטין הוה מאכל רע וכן ביאר הרמב' ג"כ: וכ' רש"י בר"הר דווקא פטורה אבל בחצר הניזק דהו"ל שן חייב אהכל: כ"א ע"א גמ' דשבקו' רחבה ואזלא בצידי רחבה י"ל דאם מתחלה אזלא בצידי רחבה לא הוה שינוי לד' רש"י וי"ל דזה ענין הפלוגתא למאן דמתני לה באפי נפשה דטעמא דרב אי כשמואל לפלוג מתני' בדידה בצידה רחבה אי שבקא או לאו וא"כ מוכח חילוק הנ"ל אף לשמואל אבל למאן דמתני באפי נפשה לא מחלק ובמתני' תרוויי' שוין דמיירי בשבקא:
ע"ב מה שנהני' אין נ' משום דלפעמי' מה שנהני' מרובה דהו"ל זו שלישי' שער השיק כמ"ש רש"א וגם לענין מודה בקנס וי"ל דמה שנהני' לחומרא נקט אבל ברחבה ג"כ נקט מה שנהני' מפעם וודאי לקולא קאמר:
תנן הכלב שנטל חררה תוכן קו' הש"ס לפי היוצא מד' רש"י עד"ז דלר"ל דלית לי' חציו א"כ אם חייב מ"מ על הגדיש צ"ל דמאחר דכלבו גרם הכל הו"ל החררה גם הגחלי' שעל החררה של בעל הכלב ונ"ש הו"ל לשלומי ואי אמרת דלא מקרי ממונא אפי' מח"נ ליפטר וע"ז משני לעולם כשלו הוה ומיירי דאדיי אדויי ומשו"ה הו"ל צרורות:
ור' יוחנן יל"ד מאי ק' לי' דקאמר ור' יוחנן וצ"ל דהכי ק' לי' בשלמא לר"ל גדיש דמתני' היינו מקום גחלת אלא לר"י אמאי לא תנן מקום גחלת ומשני דלר"י הרי הוא בכלל חררה:
כ"ב ע"ב תוס' ד"ה ועל הגדיש כוונת דברי' דוודאי שכיח על החררה גחלת אבל גחלת ע"כ אינו מדליק מדלא הזכירו בין ר"ל בין ר"י לקמן גחלת: תוס' ד"ה ממונא אית בי' ממשא כוונת דברי' דבבור רק משום ממון חייב שקראו הכ' בעל הבור ואי בעי' ממשו אמאי חייב אהבלו:
באו"ד דע"י כריית הבור וק' אפתיחה עכ"פ משום מאי חייב וצ"ל דלמא פתיחה מיירי בבור שברשותו והפקיר רשותו ולא בור דאז גם לרב חייב אחבטה ועי' בחי' רשב"א:
בסוה"ד אבל יש חץ כוונת תוס' בזה דמ"מ יק' לר"י דס"ד למה לא בעי ממונא כיון דחץ ג"כ ממונא הוה וע"ז משני תוס' דאיכא בחץ גווני דליכא כלל ממונא ומשם היא דיליף ר"י:
ע"ב תוס' ד"ה וגדי כפות בסו"הד הו"מ למימר ולטעמך ע' בחי' רשב"א דע"כ הו"מ למימר וליטעמיך מטעם אחר:
רש"י ד"ה זאת אלמא לאו שינוי יל"ד דלמא לעולם הוה שינוי ומתני' ר"ט דאמר משונה קרן בחצר הניזק וצ"ל דל"מ לי דליהוי סתמא כר"ט דלא קיי"ל כוותי':
גמ' שנתחככה בכותל וק' הא וביער כ' י"ל מה ביער להנאתו אף כל להנאתו לא זולת:
כ"ג ע"א תוס' ד"ה כששימר גחלתו בסו"ד ובתי' תוס' זה מיושבי' ב' קו' של חי' רשב"א חדא טורח נעילה ל"ל כיון דסתם דלתות חתורות ותו דאמאי לא מחייב מ"מ ולמ"ש תוס' א"ש כיון דנטר כדנטרי אינשי שוב פטור והיינו דווקא אי נעל דנטר כדנטרי אינשא:
ע"ב תוס' ד"ה יכלו למימר אפשר דק' לי' לאביי מ"ט לא יבקש ר"י תשלומין מניי' ש"מ גברא אלמי נינהו ולא רצה להיות לו עסק עמהם. א"נ סבר אביי ר"י לא יבקש תשלומין משום דאיהו ג"כ פשע דלא עבד גדירא וא"ל א"כ גם הם יאמרו זה ולא יקבלו ההתראה:
רש"י ד"ה מתרתן כ' רש"י בר"ה ר"ל מדלא מגבי' מניי' ש"מ בר"הר הוה ומשום קרן ולא מגבי' כ"א פ"נ וקנסא הוה ולא מגבי' בבבל ותו' יישבו בענין אחר ואמנם מהכי נ' דדייק הרמב' דמיירי דאכתי לא אפסדי וכ' הכ"מ אינו יודע מניין לו ולמ"ש א"ש דשבק ר"י ענין תשלומין: יתני' איזו תם ע' נ"י ולי נ' דהא דתנן מועד משיעידו בו ג' ימים הוה פי' לאיזו תם ולאיזו מועד דמידעינן מועד ידעי' תם ממילא ובתר ה"ק ומועד נעשה תם משיחזור בו:
וג' דפלוגתת ר"מ ור"י כל חד כטמעי' דלר"מ דקאמר אפי' ג"פ ביום א' אין לומר דאם ראה שוורי' באותו יום ג"פ ולא נגח הוה תם דאטו כל יומא לנגח וליזל והוצרך ר"מ לומר כל שהתנוקות וכו' אבל לר"י דאמר ג"פ גם תם נעשה שוב אם לא נגח ג' ימים. ויל"ע מנ"ל דמועד חוזר ונעשה תם ונ' דיל"ד מאחר דבשור שהרג את האדם כ' ואם שור נגח הוא מתמול שלשום וידעי' מה היא שור נגח שיהיה די בשור למכתב ואם שור נגח הוא מתמול שלשום ל"ל אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט כ"א דבשור שהרג אדם אינו חוזר ונעשה מועד אבל בהרג שור חוזר ונעשה מועד:
כ"ד ע"א מתמול תרי פי' דתמול היינו תמול לחוד אבל מתמול מ' מתמול עד היום והיינו תרי:
גמ' צייעודא תורא או לייעודא גברא י"ל דמבעי' לי' מ"ט דר' דמודה בשור המועד דבעי' שלש פעמים אם הטעם דהכא בלייעדא גברא תליא מלתא ומה"ט בעי' ג' התראות או דלמא לייעודא תורא סגי ואפ"ה מודה משום דכ' קראי כמ"ש תוס':
תוס' ד"ה השתא ע' מהר"ם לובלין וי"ל דק' להו לתוס' למה קיצר הש"ס ולא קאמר בהדיא דמשלם פ"נ ממונא:
גמ' והוא פטור ע' רש"י נ' דתנא אשמעי' דס"ד כיון דעכ"פ התרו בו ג' התראות יהא חייב לשלם נזק שלם קמ"ל כיון דשקר היו התראות הוא פטור: גמ' וע"ז נאמר ועשיתם לו ע' תו"ח וי"ל דה"פ דיל"ד למה נקט קרא כולא פרשה בל' יחיד הרי ע"א אין נעשה זומם אלא ע"כ קרא אשמעי' דאפי' העדים ג' כתות אינם נחשבים אלא לכת אחת ובעי' שיזמו כלם:
ע"ב תוס' ד"ה לימרו ה"ה דהו"מ למפרך י"ל משום דידע דמבתראי אפי' אי לייעודא תורא מבתראי לא א"ש לכך נקט מקמאי:
גמ' אימא פטור אף משסה ע' חי' רשב"א ומ"מ ק' לימא פטור אף בעל הכלב כד' המק' דמשסה וודאי פטור ונ' דמדלא נקט תנא כלב שסיסוהו פטור כ"א המשסה פטור ע"כ פטור אנושא המאמר קאי דהיינו דמשסה ואיבעית למימר תרוויי' פטורין ע"כ צ"ל דבעל הכלב וודאי פטור אבל אף המשסה פטור: מתני' שור המזיק ברשות הניזק כיצד נגח וכו' יל"ד למאי נ"מ הפסיק בהני עניני בנתים דהרי כבר תנן לעיל כל הני מילי בכלל קרן ונ' משום דר"ט לא הזכיר כ"א קרן וס"ד דבקרן הוא דמחייב ר"ט נ"ש ברשות הניזק להכי הדר תני דל"ש קרן ל"ש שאר ניזקין והטעם דקרן דווקא במועד כתיב ואם שור נגח הוא אבל בתם לא כ' יגח כ"א יגיף ובכלל נגיפה הכל בכלל:
ומה במקום יל"ד מאי בעי ר"ט באריכות זה ולא אמר בקיצור ומה שן ורגל שפטורין וכו' ונ' דר"ט ידע דטעמי' דרבנן דלעולם אין תם משלם נ"ש אלא דשן ורגל מועדת מתחלתן וא"כ בקרן ברשות הניזק דל"ש זה אינו משלם נ"ש ולהכי קאמר ר"ט דלא זה הטעם כ"א הא דחייבה תורה בשן ורגל ברשות הניזק נ"ש הטעם דתורך ברשותי מאי בעי ומכ"ש דשייך זה בקרן דחייבתו תורה אפי' בר"הר:
כ"ה ע"א תוס' ד"ה ק"ו לשכינה אולי דאו"א בגוף הוא דנשתפו אבל לא בנשמה והקב"ה שותף בין בגוף בין בנשמה:
ע"ב תוס' ד"ה אמר קרא וכבסתם סו"ד צריכין ביאור וה"פ הך דרשא דוכבסתם הו"ל דרשא גמורה הגזי"ש משרץ למת ואל"ה לא הוה שייך בזה דמפריך ק"ו דלא כ' קרא בהדיא ואף דגזי"ש זאת ג"כ סמוכה על ה"ו ק"ו דשרץ מ"מ מדגלי לן גזי"ש להקיש מת לשרץ גלי לן ג"כ דהאי ק"ו דשרץ מעליא הוא:
כ"ו ע"א גמ' ולא תהא שן ורגל חייבת ברשות הניזק אלא ח"נ יל"ד מה לקרן שהוא תם משא"כ בשן ורגל שהן מועדין ויש מזה שוב ראיה למה שאמרנו לעיל דהא גופא ק' מאי טעמא דשן ורגל משום תורך ברשותי מאי בעי ומ"מ בר"הר משלם ח"נ בק"ו מקרן דשייך ג"כ תורך ברשותי ומ"מ אינו משלם כ"א ח"נ:
אמר קרא יחצון עיי' רש"י ואולי י"ל דכולי קרא מיותר דהרי אפי' במועד שהוא חמור אמרה תורה והמת יהיה לו לניזק דאפי' פחת נבילה דניזק תם לא כ"ש אלא ש"מ לדרשא אתי:
רש"י ד"ה ויהא אדם פשיטא לי' לרש"י דהיכי דמיחייב מיתה או גלות אין כאן כופר ומ"מ יל"ד למה לא מוקי לה רש"י בהרגו בשוגג דרך עלייה ונ' דהתורה אמרה וגם בעליו יומת ואח"כ ואם כופר מבואר דכופר זה לפטרו ממיתה בידי שמים אתא ובדרך עליי' דאפי' מגלות פטרו תורה מכ"ש דאינו חייב מיתה בידי שמים. וע"ד שטת רש"י כאן מבואר דלא כמ"ש רש"א במ' מכות דהא דאין עונשין מן הדין הטעם דלמא אדרבא כיון שענין הזה חמור לא סגי לי' בעונש זה הרי הכא ג"כ יש לומר עד"ז אין עונשין מן הדין כיון שחייב מיתה לשמים אמנם לפי' תוס' א"ש:
תוס' ד"ה ויהא אדם ס"ל לתוס' דאף דכ' ולא תקחו כפר מ"מ כפר דפ"נ מלתא אחריתי ומקלב"ת ל"ק להו ג"כ דפלגי נזקי שאני:
וכ' רש"א על סו"ד תוס' דברי' מעורבבין דמה ק' להו מחזקיה ונ' כוונת דבריו דבשוגג וודאי דסגי בגלות וא"כ לחזקי' נילף מזיד משוגג דהרי לא חלקת וע' בחי' רשב"א:
תוס' ד"ה אינו דין ע' ברש"א ולי אפשר כוונת דברי' מאחר דבשור הנסקל איירינן ה"ק דנילף שור הנסקל מאדם הנסקל ומ' להו דחייב גם בארבעה דברים כשם שרצונו להעלות עליו כפר לפי' התוס' וצ"ע:
תוס' ד"ה או דלמא בסו"הד וא"כ ק' כיון דמ"מ קיי"ל כופר ברגל מנ"ל ונ' דקו' זאת בא הרא"ש ליישבה ועיי"ש בביאורו במאי מס' להש"ס ובזה יסולק קו' רש"א בתוס' בד"ה לאו משום דסבר דנימא אדם יוכיח כיון דע"כ אית לן דדשא דשייך ברגל כופר ואית לן דרשא דבאדם ל"ש כופר א"כ ל"ל שוב אדם יוכיח דמה לאדם שכן אינו בכופר:
ע"ב גמ' מלאכת מחשבת אסרה תורה יל"ד פשיטא ומאי קמ"ל ונ' דס"ד דתליא בפלוגתא דדבר שאין מתכוין אסור או מותר קמ"ל דהכא כ"ע מודו דלא מקרי' מלאכת מחשבת ועד"ז היה מבואר דלמאן דאסור דשא"מ ס"ל דהוה מלאכת מחשבת וא"כ ע"כ מדאוריי' אוסר ודלא כמו שצידדו תוס' ביומא דלר"י מדרבנן דווקא אסר:
רש"י ד"ה גלות נ' דהני תרי לישנא ברשי' פליגי בהני תרי פירושא שהביא רש"י בפ' משפטים שם לחד פירוש צדה מלשון צדה נפשי וזה ענין פי' הראשון כאן ובפי' השני אזיל למאן דמפ' מלשון צדה אורה וכן מבואר בד' רש"י וזה שהביא רש"י בפי' קמא קרא דכי יזיד לומר דמסתבר דצדה מל' צודה מדכתיב אחריו וכי יזיד:
רש"י ד"ה זרק כלי בעל הכלי משום דלא מפ' הש"ס דין הזורק כ' רש"י דקאי אבעל הכלי ועי' בראש:
כ"ז ע"א רש"י ד"ה דמי מזיק נ' דדווקא לריב"ז שייך הכא כופר אבל לרבנן דפטרוהו ממיתה גם מכופר פטור:
הדרן עלך פ' כיצד הרגל בעזר אהבתו עלינו דגל ונתחיל לבאר פ' המניח את הכד בעזר זן עמו ישראל במן כזרע גד:
רמאי נ"מ למקח וממכר הק' הרשב"א אכתי תלת זמני ל"ל לתנא לאשמעי' הא מלתא דאי בחדא זמנא הייתי אומר דמיירי דווקא היכי דרובא קרי לכדא חבותא והולכין אחר הרוב ואי בתרי זמני הייתי אומר דבפלגא ופלגא מיהת מיירי מתני' קמ"ל ג' זמני למימרא דאפי' במיעוט קרי לכדא חביתא תנן ואין הולכין בממון אחר הרוב:
והנה ד' תוס' דסוגיין אתא אפי' כרב ולא כן פי' רש"י לקמן ונ' ד' רש"י דלרב מוקמי' מתני' בפלגא ופלגא וקמ"ל דמרצה ע"מ אינו כרוב: וע"ד תי' התוס' ד"ה אין הולכין יש לעיין כיון דעכ"פ אפי' במיעוט דל"ש כמאן דליתא אזלי' בדי"נ אחר הרוב למה לא נילף די"מ בק"ו וכי חזקת ממון עדיף מחזקת חיים שיש לכ' איש ואיש וצ"ע:
ובסנהדרין תי' תוס' דרוב דרודיא הוה רוב גרוע נ' פי' דברי' דלגבי לוקח רובא לרדיא זבני אבל רוב מוכרי' שמביאין בהמות למכור רובן לנכסתא דמטעם דלא אהני רדוא מוכרין אותו אלא דק' משמעתין דאמרי ג"כ אין הולכין וצ"ל דהכא מיירי שהדמי' מסייעין כמ"ש תוס' לעיל ומיושב קו' תוס' לעיל לשמואל למה נקט הדמים מסייעין דהכא שאני דהוה רוב מעלייא ואי לאו דדמי' מסייעי' היינו הולכין אחר הרוב:
ל' ע"א מתני' השופך לכאורה מאי קמ"ל למה יהא פטור. ולמאי דמוקמי' לה בימות הגשמי' א"ש דהא אתא לאשמעי' אף דשופך ברשות מ"מ חייב: והנ"י הק' ליתנו בימות הגשמי' ותי' דס"ד בימות החמה אפי' בלא נתכוין חייב וצ"ע דלכאורה הך דהשופך מיירי בימות הגשמי' ומתני' קמא בימות החמה והתם באמת נשברה כדי תנן בלא נתכוין. ובעיקר הקו' לכאורה אי לא תנן אלא חדא הוה מוקמי' לה בימות החמה:
מתני' המוציא תבנו וקשו למאי דמוקי רב אשי דווקא תבנו וקשו וודאי א"ש דלא נקט זבלו וגם לר"נ י"ל דנקט לה דנדע דמיירי שלא בשעת הוצאת זבלים ואמנם בלא"ה א"ש דנקט הכי משום כל הקודם בהן זכה משא"כ בזבל: והק' התו"ח למסקנא דר"י פוטר ברשות ב"ד אמאי קאמר בנר חנכה ברשות מצוה ותי' דר"י בזבל הוא דפוטר משום דע"מ כן הנחיל יהושע וק' א"כ היאיך קאמר אביי ר"י ורשב"ג אמרו דבר אחד בב"מ שם הרי ר"י בזבל דווקא קפטר ונ' דג' מחלוקת בדבר ר"י פוטר בזבל משום ע"מ כן הנחיל יהושע לא זולת ורשב"ג לית לי' ע"מ כן פוטר ואמנם בעלמא רשות ב"ד פוטר מלבד זבל דחמיר ות"ק בב"מ שם ס"ל כר"י דרשות ב"ד אינו פוטר ובזבל לית לי' ע"מ כן הנחיל והשתא קאמר אביי דר"י ורשב"ג תרוויי' פליגא את"ק דב"מ וס"ל לא אשכחן רשות ב"ד דפוטר ותרוויי' ס"ל דיש רשות ב"ד דפוטר. ועד"ז מובנים ד' תוס' כאן שכ' לרשב"ג דב' עניני' יש כוונתם דזבל חמור משאר מתקן מלאכתו אלא דתנא דידן ור"י ס"ל ע"מ כן בזבל ורשב"ג הא לית לי' ע"מ כן ומחמיר מה"ט בזבל דווקא ובעלמא מהני רשות ב"ד:
והנה רש"י פי' בדרשב"ג ב' פי' ונ' דהרי"ף מפ' כפי' קמא דרשב"ג גופן בא להוסיף ומאחר דהרי"ף הביא המשנה כצורתה ולא מחלק בין גופן לשבחן לא אצטריך תו לאתויי דרשב"ג:
ע"ב קנסו גופן אטו שבחן נ' דשבחן מדינא אבד מידיה דהוה למנח תבן או קש בחצר חבירו שלא מדעתו לעשות זבל דהוה נותן לו דמי תבנו והזבל לעצמו ואמנם קדירה דבי שותפי לא קרירי ולא חמימא ואי אמרת דצריך לשלם לו דמי גופן יאמר כ"א לא ניחא לי דליקו בדינא ודייני וזעירא לית לי' קנסא כלל:
והנה נתקשו בתוס' למה לא מייתי הש"ס מרשב"ג דמתני' וצ"ע למה לא תי' כתי' רש"י בלישנא בתרא דבמקלקלין ברשות פליגי ונ' משום קו' דרשב"ג אדרשב"ג שק' לפי' זה מה"ט לא ניחא להו לתוס' בפי' זה אף כי תי' לעיל דיש עניני' שוני' תי' זה נ' להם דוחק:
לזעירי וודאי תנאי ע' תוס' וצ"ע בנ"י שכ' דגם לענין שבחא אין מורין כן הדרא קו' תוס' לדוכתא:
והנה הכ"מ והלח"מ כ' דהרמב' ס"ל כרשי' במתני' וס"ל דהל' כרשב"ג במשנתינו וק' הא ר"ה אמר רב הל' ואין מורין כן וצ"ל דהרמב' פסק כרב אדא בר אהבה וצ"ע:
ר"א ע"א מתני' שני קדרין י"ל דלהכי נקט תנא שני קדרין שאומנותן א' וכ"א רץ אחר חבירו למען לא יפסיד אומנותו וס"ד דהשני ג"כ פשע בריצתו קמ"ל:
בעומד לפוש כ' רש"י דמשונה הוא ולכאורה לא היה צריך לכך דכיון דעומד לפוש ואינו טרוד הוה לי' להזהיר ואמנם ל' הגמ' מ' כד' רש"י שכ' לכתף אורחי' הוא ש"מ דלפוש לאו אורחא וכן צ"ל מדמק' הש"ס ליפלוג ולתני הרי הוצרך לומר מ"ט ברישא חייב ותני בסיפא משום דלא אמר עמוד אלא ש"מ דלפוש בלא"ה חייב משום דמשונה היא ובזה מיושב קו' הראש דמאי קמ"ל דבאמר עמוד דפטור דס"ד כיון דמשונה היא אפי' אמר עמוד חייב קמ"ל וכן מיושב קו' תוס' אמאי בעומד לפוש חייב ה"ט משום דמשונה הוא. ומ"ש תוס' דניכר היא נ' כוונתם דהעומד לכתף היינו משום שהמשא הכביד לצד אחד וצריך לתקן ואמנם אם המשא מוטל כראוי ממילא ידעי' דעמד לפוש:
גמ' אע"ג דהזהירו הק' הרא"ש כמו כן פשיטא דפטור ונ' דאתי לאפיקו מדר"מ דאמר נתקל פושע ולדידי' לא מהני אמר עמוד והטעם דאם נתקל אנוס שפיר צריך השני לילך בנחת דלמא יתקל הראשון וכשהולך בנחת מהני א"ל עמוד אבל אי פושע הוא לא יעלה ע"ד השני שהראשון יפשע ויתקל והולך כדרכו ועד דאמר לי' עמוד כבר נתקל וא"ש דתנא דמתני' לא נקט ואם אמר לו עמוד משום דמתני' גם לר"מ מתני':
ע"ב מקלא דסמיותא ע' נ"י דגם לפי' הר"מ מיירי שהיה לו לעמוד וצ"ל שלא נפל לגמרי ואם היה מחזיק נפשו לא נפלו חביריו:
זה בא בחביתו נ' דנקט חביתו ולא נקט חבית דאפי' היה שכיר שנשא חבית חבירו הוא חייב בתשלומין כדאמרי' סוף האומנין והוא צריך לדין עם בעל הקורה. רש"י ופגעו זה בזה ר"ל דברישא מיירי שבאו נגד זה ובסיפא מיירי שהלכו זה אחר זה:
רש"י של שניהם רשות להלך נ' כוונתו דמתני' במקום שהיה אפשר לשנים להלך זה כנגד זה אבל אם היה מבוי קצר שלא היה אפשר לשניהם להלך מי שבא לבסוף חייב:
ויע"ל דנ"מ ביו"ט דחביות מותר במשא לצורך יו"ט וקורה של בנין אסור במשא דעד"ז מקרי בעל הקורה אין לו רשות להלך:
ל"ב ע"א בעי' מני' רבה בר נתן י"ל דרבה בר נתן בטרוד טרדא דמצוה מבעי לי' אי מ"מ אמרי' דאיבעי לי' לעייני והש"ס פשיט לי' מכ"ש מה במתני' פטור דלא הוה מצוה הכא לא כ"ש ורבא דחה באמת דבמתני' ע"כ הטעם משום דתרוויי' כהדדי נינהו וא"כ במקום מצוה עדן תיבעי ולא כדמ' מכל הפוסקים דהאבעי' נפשטא והא דלא פשיט מרץ כמ"ש דהתם הריצה בעצמה המצוה אלא מר"י פוטר בנ"א הו"ל למפשט ואמנם רבא פ"ב דשבת דייק באמת מדר"י פוטר בנ"ח דנ"ח מצוה להניחה למטה מי' טפחים וא"כ י"ל הא דרבה גופא איבעי לי' א"נ אי ת"ק פליג אדר"י בנ"ח ועכ"פ מיושב בזה קו' התו"ח לעיל מאחר דלר"י ברשות ב"ד לחוד ג"כ פטור למה נקט ר"י בנ"ח בבריי' רשות מצוה דר"ל דמצוה להניחה למטה מי' וא"כ ברשות קעביד ולא איבעי' לי' לעיונו: