ליקוטי חבר בן חיים י· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין קיים והכחשה עדי'
אין מז מזימין לכאורה הטעם משום דכיון ההזמה עדות בגופן של עדי' הרי אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד אא"כ גם להכחשה לא ליחשוב לזה כ' רש"י דמידי הוא טעמא משום דאין חבין לאדם אלא בפניו ובשלמא הזמה שפיר דחוב הוא להם משא"כ הכחשה הרי אין להם לחוב והן ד' הריבא שדחה ד' ראב"י דאל"כ גם הזמה לתקיים בדיעבד לד' הראבי' ואמנם ד' ראבי' נ' כמ"ש הריב"ש הובא בב"י חו"מ סי' ל"ח שם דמ"מ נפסלו עדי' הראשוני' כמו בשאר הכחשה אף דעדי' האחרוני' לא נפסלו בזה וא"כ הוה שפיר חוב א"וו דדיעבד מהני שלא בפני בע"ד והא דלא הויא הזמה בדיעבד התם הזמה חידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה ואולי דה"ט דהך ויש דוחין בהג"א שם שיש לתמוה עליו טובא הרי מהכחשה יליף הראבי' ולא מהזמה:
דקדקו הפוסקי' מד' רש"י דקרא עליו ערער דווקא ולי נ' לדייק אפכא דיל"ד בדברי' שכ' והוחזק ע"י עדיו וק' עדי' הו"ל למימר דאטו מי לא סגי אם נתקיים ע"י עדי' אחרי' אלא ש"מ דרש"י ס"ל דקרא עליו ערער ל"ד ומ"מ ק' לי' לאיזו ענין נקטא הש"ס א"וו בא להורות לאפוקי אם התחזק ע"י הלוה בב"ד דנהי דנאמן הלוה ע"ע כק' עדי' מ"מ אין אנו יכולין לקיים הימנו חתימת העדי' ולזה נקט קרא עלי' ערער שהוצרך הב"ד לקיים השטר ע"י עדי' ר"ל ע"י שיקיימו כ"י העדי' ואז שפיר מקיימי' הימנו: בענין ב' כתובות נ' להוסיף ע"ד הר"ן דמאחר שכ"א יודע כי יש לאשה כתובה על בעלה כל הרוצה ליקח מן הבעל חוקר תחלה כמה יש לאשתו כתובה וא"כ ע"כ מגיע הדבר לאזני הבעל ואי מזוי' היתה הי' טוען כנגדה משא"כ במלוה שיש לו שטר מזוייף אינו מפרסם הדבר עד ימות הלוה או ילך למדה"י ומאין ידע הלוה מזה:
ומ"מ מן הסברא נ' דלא כהפוסקי' דגם בכתובה בעי' ג' שני' וכמסקנת הש"ך חו"מ מ"ו ע"ש:
הנה עיקר פלוגתת רש"י והרמב' בזיופי זייף דלרש"י חיישי' שדומה החתימה לחתימת העדי' ולהרמב' לא חיישי' כ"א שאין חתימה זו דומה כלל לחתומין מאחר שאין אנו יודעי' וע' בלח"מ כל דברי' ד"ח וש"י: והנה קו' הראש מסופר הוא רק לרש"י ואמנם על תי' יש להשיב דאכתי אם להסופר א' מהשמות בנ"א הרבי' הכתובי' בתורה נח אברהם וכיוצא מא"ל וצ"ל דעיקר כוונת הראש דאדם משנה בחתימתו מכתיבתו בספרי' ואכתי ק' מהירושלמי שהביא הר"ן וצ"ל דהראש מפ' דהיינו ספרי' אחרי' שהסופר חותם עצמו בסופן ואמנם ע"ז דקדק הש"ך מ"ו דא"כ מה לי מוגה או אינו מוגה פי' לדברי' בשלמא לד' הר"ן בס' שאינו מוגה א"ל דלא דקדק היטב בכתיבת האותיות משא"כ במוגה ויותר מזה ק' מ"ש דלא פשיטא להירושלמי באגרת אם חתם עצמו מספר א"וו לא קאי אחתימה ואגרת הוה כס' שאינו מוגה וצ"ע:
בענין מה שהק' הריף על ר"ה מובן מן המפ' דיש לתרץ דרבא קמ"ל דאפי' עד דהוה כנוגע בדבר יכול להזכירו. אלא דק' מנ"ל תו לרבא הא: אמנם לד' רש"י והריף א"ש הכל וזה דמ"ש רש"י דאם אינו זוכר כלל גם ר"י מודה דאינו יכול להעיד לאו מעלמא קמייתי לה כ"א מד' רבא מוכח מדדייק מר"י מה שדייק דמנ"ל הא בשלמא שטרו שכ' בכ"י מהני אבל אסהדותא דאחריני לא מצי להעיד א"וו דגם אשטרא לא יכול להעיד משום מפיהם ולא מפי כתבם ואמנם מדאמר דרמי אנפשי' ומדכר מהמני' לי' וה"ה בעד אחר:
הנה ד' תוס' צריכין קצת ביאור דמה שלא הק' בפשיטות מקיום שטרות דעלמא היינו משום דמצי' למימר דהיינו דאמרי' כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי כלומר דהוה כאילו העידו הן עצמן בע"פ משא"כ בנמחק ונשרף דמתוך הכתב בעלמא מעידי' עדי' שניי':
והנה בתי' אין פי' דמחזי כמשקרי שאומרי' שזוכרי' ואינם זוכרי' דל' הגמ' אינו סובל פי' זה דאמרי' ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם א"ו ענין ותו"ת דכל הדיבור א' דעתם מסכמת דעדות בשטר במי שראוי להעיד בע"פ ולאפוקי אלם עדות גמור הוא ואכולא מלתא אמרי' כמו שנחקרה בב"ד אלא דבעי' או בע"פ או שטר ואמנם הנך סהדי דקידושין ביבמו' לא יזכרו העדות וגם השטר אל יביאו וא"כ אין עידתן עדות כלל לא בע"פ משום דאינם זוכרי' ולא בכתב דהרי לא הביאו השטר לב"ד וע"ז אכתי משמעתין היק' להם משום דהכא לא הוה שטר גמור או משום דבשטר בעי' ב' עדי' ביחד או משום דנכתב שלא מד' הלוה או משום דאין בו אלא זכרון דברי' בעלמא כ"נ תו"ד בקיצור וע':
והנה כוונת הריף ביבמות הוא לד' עד"ז דכל עדות שמסרו העדי' לבע"ד פ"א באותה שעה שמסרו לו השטר העידו עלי' בע"פ והשטר אינו אלא לזכרון דברי' בעלמא משא"כ היכא דמעולם לא מסרו עדותן ביד הבע"ד א"כ עכשיו באי' להעי' ולא מהני משום מפי כתבם וע' ברמב"ן שם דאף דנמסר השטר ליד האשה בשעת קידושי' לאו בתורת עדות נמסר כ"א לקנות בו והעדות עכ"פ לא נפיק מתותי ידי העדי' ע' בזה:
והנה בענין די הרמב' פ"ג מה' עדות נציע בקיצור מה שיש לתמוה עלי' הא' קו' הרשב"ץ דהרי קרא כ' ותי' הכ"מ דד"ק לאו דאוריי' וע"ז י"ל לפקפק דהתם קוב"ה קאמר לי' הכי לירמי' בהדי' וק' לומר דכה"ג לא מקרי דאוריי' ואין זה דומה לשאר ד"ק ע' קצת ואמנם ע"ז יק' שוב מגיטין דקאמר הש"ס דאוריי' וצ"ל ג"כ ל"ד וק' תו אדרבא הרי גם בירמי' הי' מפני תי"ה ותי' מהרי די ליאון דקו' הש"ס הרי עכ"פ תקנה קדומה היא וע"ז הק' הש"ך דל' הש"ס ל"מ כן וכן הק' דלמא בגט אכתי ירמי' לא תיקן וגוף התי' דחוי מעיקרא דמי תנן במתני' כלל מאן תיקן בבריי' מייתי לענין פי' שמות דר"ג תיקן ולא במתני' כלל ע"ש ועוד הק' הכ"מ ממה דאמרי' בכמה סוגיות דקי"ש דרבנן ולהרמב' אדרבא מדאוריי' לא מהני שטר כלל וכן ק' לי ממ"ש הרמב' פ"ט מעדות דאם העדי' שכחו העדות ל"מ השטר דהוה מפי כתבם והרי כל השטר הוה מפי כתבם ורבנן אכשרי ומ"ש האי והנה תי' הלח"מ הוא רפואה לכל הקו' אלא שאין ל' הרמב' סובל זה ובפרט דהי"ל לפ' דבקנסות וחבלות ל"מ עדות בשטר אם אין העדי' קיימי' דווקא ולי יש עוד לדקדק ע"ד הרמב' כיון דעכ"פ תקנה זו שהזכיר הרמב' בקרא כתיבה גבי מו"מ למה זה שבק הרמב' מו"מ דמפו' והביא שטרי מלוה דווקא ולזה נ' לי דיש ב' מיני שטרות שטרי קניין כמו"מ וגיטין ושטרי ראי' כמלוה וקנסות וחבלות והנה שטרי קנין הדין שיהי' עדי' חתומי' עלי' ואנהו משוי לי' שטרא ולאחר זמן כשהלוקח או האשה מוציא' השטר לפנינו אין אנו דנין על פי העדי' כ"א אחרי שאנו רואין בידה שטר כתקנתו חתום בעדי' ומן התורה אפי' אינו מקוים ומדרבנן במקויים ואין זה ענין כלל למפי כתבם כ"א ה"ז דומה לתפיסה במטלטלין דאנן סהדי כל מה שביד אדם הוא שלו וכן ענין זה וא"כ מזה לא מיירי הרמב' ומזה איירי קרא דירתי' ומזה שפיר פריך הש"ס בגיטין דגט ומו"מ חדא מלתא ואמנ' הרמב' מיירי משטרי ראי' דהתם עדות העדי' עכשיו כשיוצא בב"ד ומשו"ה בעי' מפיהם דווקא ולא מפי כתבם אלא דבשטרי מלוה תק"ח ואמנם ד' הרמב' דחכמי' כעין דאוריי' תקנו וכ"ז שאין אנו יודעי' שהעדי' שכחו העדו' אמדי' דוודאי מדכר דכרי ואפ"ה לא מהמני' להו היכא דל"ל מיגו דשכח משא"כ אם י"ל מגו דע"כ מהמני דשכחי כה"ג לא תקינו רבנן דליהוי עדות בכתב עדיף מבע"פ:
בענין ד' הראב"ד שהק' פ"ט מעדות על הרמב' דמ"ש אין אנו יודעי' משטר אמנה שהק' עליו מה ענין שטר אמנה לכאן ולי נ' דה"פ כיון שאומרי' שזה כ"י אלא שלא ראו המלוה א"כ ה"ז ע"כ לפי דברי' שטר אמנה ומה"ט גופא לא מהמני וע':
ובענין קו' הלח"מ על הכ"מ וב"י דאי להרחב' כ"ש מאי מדייק הש"ס מרב כהנא ורב אשי הא ר"א ת"ח הוה וכן ק' למה לא הזכיר הש"ס שהי' הנתבע ת"ח לפי דברי הכ"מ להרמב' בנתבע תלי' ונ' לו דמדמחסם רב כהנא דייק הש"ס דאי לא הוה הנתבע צורבא מרבנן עצמו לא ואמנם בתר דקאמר רב אשי אנא כמאי וודאי דצורבא מרבנן מהימן ואמנם דווקא כי אמר הכי בהדי' וכה"ג הוא דעד מהימן להרמב' אם אין הנתבע צורבא מרבנן:
בענין שאר דיני קיום:
מתני' הרי אלו נאמנין יל"ד פשיטא ואפי' לר' מסיפא שמעי' לה ונ' דס"ד הא דנקט בסיפא זה כ"י לחוד לרבותא דרבנן ולעולם לר' אפי' מעיד כ"א על של חבירו לא מהני מטעם נוגע בעדות וליבעי' בכ"ג צירוף קמ"ל: אלא נאמן אדם לומר זה כ"י נ' דאצטריך למאי דמסקינן בגמ' דטעמא דרבנן משום דעל מנה שבשטר הן מעידין וס"ד דצריכין לפ' כן קמ"ל דבאומר זה כ"י לחוד סגי:
ומזה נ' לי להביא ראי' לד' הרמב' דאם העדי' שכחו העדות ל"מ קיומם דעד"ז שפיר קאמרי רבנן דא"צ לפ' דאמנה הן מעידין דהכי מסתבר דאי ס"ד דלרבנן צריכין לפ' א"כ עיקר חסר מן הספר אמנם להרמב' שפיר דאי ס"ד דשכחו העדות הלא עלי' לפ' דהרי אין קיומם קיום א"וו לא שכחו העדות ואמנה שבשטר הן מעידין משא"כ להחולקי' דס"ל אפי' כי אמרי שכחנו העדות לא מהימני ולא מפסול שטרא למאי הל' יאמרו כן וא"כ מנא ידעי' דאמנה הן מעידין:
לר' על כ"י וכו' למדתי מד' רש"י ז"ל דה"פ רבנן ס"ל כיון דאמנה שבשטר יש כאן עדות כשר דיו ור' ס"ל הך עדות אמנה שבשטר לא משוי לי' אכתי שטרא דבעדות זה לא הוה כ"א מע"פ ואכתי צריך עדות על כ"י דליהוי מלוה בשטר ולענין זה צריך שוב ב' עדים ולרבנן באמת צ"ל דלא הוה שוב כ"א גילוי מלתא בעלמא ואמנם כ' רש"י זה לקמן על ר' ספוקי מס' לי' למימר דלאו דמס' לר' על מה הן מעידין לישיילינהו כ"א כ' רש"י אם אנו נזקקין על כ"י וע"ד שכ':
ואמנם עד"ז יחלוק הש"ס דילן על הירושלמי דמפ' פלוגתא דר' ורבנן בע"א ומד' הפוסקי' שהביאו ההוא ירושלמי מי דס"ל דל"פ עלי' ש"ס דילן ונ' דס"ל דה"פ ר' ס"ל כיון דחזי כ"י שוב אמרי' דוודאי אינם יודעי' כ"א שזה כ"י וע"ז סומכי' לומר דהמעשה אמת ורבנן סברי כיון דעכשיו אומרי' שזוכרי' העדות ל"ל זה וע"ז קאמר הש"ס דל"ש טעמא דר' משום דחשדי' להו דבאמת אינם זוכרי' כלל הא אלו ידעי' דזוכרי' סמכי' עליי' לא היא כ"א טעמא דר' דזכירה מתוך השטר לא מהני וכד' הירושלמי ואמנם תוס' לטעמיי' שכבר דחו לעיל במקצת ד' הירושלמי רצו להוכיח דאין הפי' כן לש"ס דילן דא"כ אם אמרי' בהדי' דמלבד השטר זוכרי' המנה מהמני וגם לרבנן כה"ג אפכא בכ"י מהמני ואמאי צריך לקמן חספא לסהד האי סהדא רק אכ"י:
ואמנם לד' הנ"י פ' חזקת הובא בחי' א"ש בזה דאם קבלו ב"ד העד האחר קודם שקבלו העד השטר ג"כ מהני א"כ הי' הש"ס יכול לומר עוד כי האי גוונא א"כ אין ראי' תוס' מכרחת ודווקא אחספא עי' תוס' ענין הבל"ז בד' התוס' נ' דה"ק דהו"מ למימר ה"ה אמגילתא רק ארישא אמנם בא להורות לן דבחספא בכ"ג ליכא למיחש ואהא סיימו דברי':
ואמנם אין כוונתם לדעה"ק דלר"א איכא למיחש גם בחספא דלמא כ' ע"ג שטר מכירה דה"ט דכשר לר"א יכול להזדייף משום דלא סמכי' אשטרא כלל כ"א עפ"י ע"מ והם הלא ידעו מה הי' כ' בשטר ואין מקום לדעתי לתמיהת הש"ך סי' מ"ו בענין זה על הפוסקי' כר"א בשטרות וכמ"ש:
בענין כוונת ד' תוס' בזה ע' בראש כי רמזו דמסוגיי' ק' על רב אלפס דהרי טעון פרעתי וע' בראש ונבאר קצת כוונת הריף דאין לומר דה"ט דאינו נאמן פרעתי משום דלמה הנחת ביד המלוה השטר הלא יחזור ויתבע ממך דמה אכפת לי' הלא יאמר ופרעתי א"וו ה"ט דעכ"פ כ"ז שהשטר ביד המלוה ימנעו לקוחות ליקח ממנו ולמה יעשה כך וא"כ בלא עדי' דליכא למיחש להכי שפיר לא אכפת לי' כלל וע"ז השיב רבינו יצחק בתוס' דאין זה הטעם כ"א משום דאנן סהדי דאין זה רגילות כלל וה"נ ל"ש והראש תפס סברא זו אמנם אומר כי ד' הריף דעכ"פ יוכל להיות כי שכח שיש בידו שטר ממנו אלא שבשטר שיש בו עדי' ל"ש זה דאי' לי' קלא וה"ט דמודה הריף באין בו אחריות ואמנם החילוק השני שכ' הראש הכוונה דכיון דעדי' מפקי לקלא איכא דשמע בהא ולא שמע בהא דאין בו אחריות ולכך גרע מכ"י: הל' כר' כ' רש"י כי היכא וכו' כוונתו דמדלא אמר הש"ס כדלקמן ובהא אפי' מחבריו ש"מ דלגמרי קאמר ואמנם אעפ"כ האי כי היכא שכ' רש"י צריך ביאור וכי מה ענין יחיד ויחיד ליחיד ורבים ואמנם הענין הוא כך דהנה בוודאי רבים לא מקרי בני בלי חכמה וא"כ כיון דהל' כר' נגד כל חכמי דורו א"כ ע"כ הי' גדול מכלם בחכמה א"כ ס"ד דרוב דידהו לא חשיב למולו קמ"ל:
אמנם לקמן דקאמר ובהא אפי' מחביריו היינו דלטעות כזה לא חש שמואל כולי האי ואמנם להא מיהא חייש דבהא מיהת איכא דטעו ואפשר להסביר דלכאור' א"ל דפלוגתא דר' ורבנן בפלוגתא דר"מ ורבנן לעיל אי אלימי עדי' לאורועי שטרא דרבנן דאמרי אמנה שבשטר הן מעידין דאי לא"ה הוו אמרי דאין זוכרי' העדות דהרי אם אין זוכרי' נפסל השטר אמנם כ"ז אי מהמני אבל ח' ס"ל דלא מהמני וא"כ למה להם למימר שאין זוכרי' והנה רב פסק לעיל כר"מ דלא אלימי עדי' והיינו כר' והיינו דחש לה שמואל לתלמיד טועה שיסבור דבהא פליגי ר' ורבנן והל' כר' בהא:
עד ודיין ע' רש"י והנה הראש הק' אד' רש"י דקנפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא והר"ן קיים פי' רש"י ולא זכר קו' זו כלל ועי' בש"ך חו"מ סי' מ"ו תי' על קו' זו ולדעתי נ' ליישב במ"ש הנ"י פרק חזקת הנ"ל בדברינו דאם קבלו ב"ד העד מן השוק טרם קבלו עד השטר ל"ש נפיק נכי רבעא וא"כ הכי מיירי כי אותו הדיין יושב בב"ד זה וכי מטא האי שטרא מיד נתן עדותו, ול"צ שוב העד השטר כ"א אמחצה:
ואמנם לדידי ק' אחריתא א"כ למאי דפריך רבא דעדות כזה אינו מצטרף אמאי מצרפי' לעיל שני' מן השוק לעד השטר הרי גם זה לא מסהיד אמאי דמסהדי אנהו ולזה נ' לפ' ע"ד רש"י כל הסוגיי' בע"א די"לד נהי דרב"ח לא פריך עלה למה זה עוד שבחה א"וו דגם שמואל הבין קו' נכי רבעא וקו' רבא ועיקר מלתא דשמואל הוא עד"ז כי אנן לא נצרף העד להעיד על השטר כלל כ"א על הקיום שהרי גם הוא הי' בב"ד בשעת הקיום וא"כ שפיר עדותן שוה וכ"א מעיד על המחצה והיינו דקלסה רב"ח אמנם רבא השיב דכיון דלרבנן אמרי' דעד השטר מעיד על מנה שבשטר ה"נ אף דמעיד על הקיום כיון שמעידי השטר הוא על השטר הוא ולא על הקיום ולא אצטרפי והנה העיקר הוא משום דהדיין מעיד על הקיום ולא על השטר ועד השטר מעיד על השטר ולא על הקיום משא"כ לעיל גבי שני' דתרוויי' על השטר מסהידי: ולדברי אלה אין מקום לד' הר"ן בשם הרא"ה דעד מן השוק מצטרף משום דאינו מעיד אמנה שבשטר ולמ"ש לאו ה"ט:
ובשו"ע שגם הרא"ש חולק על הר"ן בזה ולכאורה ל"מ כן דא"כ למה לי' להרא"ש לדחוקי ולמימר דעד עם הדיין או ב' עדים מקיימי' חתימת עדים לוקמא דהאי עד מיירי דעד מן השוק דל"ש ג"כ נכי רבעא אלא מ' דס"ל דעד מן השוק גם למסקנא מצטרף:
אמנם בכ"ז נ"ל להכריח דהרא"ש חולק על הר"ן דהנה כ' בפשיטות לקמי דעד יכול להיות קרוב לדיין כיון דלא מצטרף והתם ע"כ אעד מן השוק קאי הראש דאי בעד השטר הרי כתב דטעם משום דל"ש כאן הזמה ובעד השטר וודאי שייך הזמה וא"כ ע"כ ס"ל דגם עד מן השוק לא מצטרף:
ובענין שאר ד' הרא"ש בקרובים ע' בר"ן סוף פרקין ובש"ך חו"מ סי' מ"ו באריכות:
בענן מחזי כשקרא. הענין הזה כבר מבואר אצלינו ברי' פ' הכותב ובמק"א ופה לא אבא כ"א ללקט אחרי הקיצורי בענין קו' הש"ך והל"מ על ד' הכ"מ פ"ה ממלוה ולוה דדעתו דבחתימה שייך מחזי כשקרא א"כ מ"פ מרב אסי ואמנם לפי המובן מד' רש"י בגיטין דקו' הש"ס הי' עד"ז כיון דאיכא גוונא דשייך מחזי כשקרא ול"ש נמחל שעבודא כגון שעדן לא נחתם הו"ל לרב אסי למימר משום דמחזי כשקרא א"כ עיקר קו' הש"ס מהיכא דעדן לא נחתם ואמנם י"ל דדלמא מאין בו אחריות יק' להש"ס דג"כ ל"ש נמחל שעבודא ומ"מ גם לדידן שייך מחזי כשקרא:
מ"ש רש"י פ' הכותב אם לא שיש ביטול שטר גמור נ' כוונתו לד' הר"ן בגיטין דלשקר גמור כאורכתא וכיוצא חיישי':
כ' רש"י בזה ג' שישבו בב"ד כוונתו אף דשנים מהם עדים ומצות עדים בעמידה מ"מ כיון דהיו ג"כ ב"ד מחויבים לישב כב"ד:
בענין ד' הכב"ה בש"ג נ' הכוונה דס"ל כהרא"ש דהטעם בחתמו משום דמקרי שקר גמור ואמנ' לכאורה היכא דגם השלישי חתם מש"אכ אם אח"כ לאחר שהעידו בפני הג' החתם וחתימתו היא עיקר שוב לא הוה שקר גמור ודעת כב"ה דטעם המז"ה החולק משום דס"ל כתוס' דטעמא משום נוגעי' וע"ז הביא ור"ח דפליג לקמ' בערעור דל"ש בזה נוגע בעדות וא"כ כהרא"ש ס"ל: נ' דלהר"י מז מדנפיר הא דלרב לכתחלה מיהת חיישי' לשיקרא לאו משילי והיני דייקא דא"כ הו"ל להש"ס לאתומי הך דשילי והינו אלא ע"ד שכ' תוס' מתחלה דא"כ מ"ש חתימה ואמנם ל"ק מרב דגיטין התם דיעבד והכא לכתחלה ולכתחילה אפי' בכתיבה חיישי':
בענין שאר דיני קיום. בענין מה שצריך לכתיך וחד ליתוהו נ' דא"ל דיסברו דבמותב תלתא הוו והשלישי לא הסכים על הקיום וקיימוהו עפ"י רוב כבשאר די"מ ולכאור' במלת' דלא תליא בשיקול הדעת ל"מ רובא וע': והנה הרא"ש כ' דיאמרו שלא היו יודעי' כשכ' שלא הי' תלתא ואף דהרא"ש פסק דגם בכתיבה חיישי' למחזי כשקרא ואמנם הא גופא ואמרו עלי' שכתבו בשקר:
פ' ד' התוס' ד"ה ודלמא רבנן דבי ר"א דלכאורה קו' הש"ס הי' עד"ז לאו דרבנן דר"א יהי' ב"ד חציף כ"א ס"ל בעלמא הוא דהוו ב"ד חציף ובקיום שטרות אפי' לכתחלה מותר וע"ז דחו תוס' דהרי שמואל בעצמו דבקיום שטרות בעי' ג' לכתחלה אע"כ קו' הש"ס דאטו באלפי' תלמידי' שהיו לו לר"א לא משכחת ב' שיעשו כן וע"ז משני דמ"מ ר"א לא ימנם ב"ד חציף וכפי' רש"י אמנם הרמב"ם נ' דהנה מפ' קו' הש"ס באמת דלמאן דסבר כשמואל בקי"ש לכתחלה סגי בב' וא"כ אכתי דלמא ר"א ג"כ כשמואל ס"ל ולזה פי' דה"ק דר"א נצטרף בהדיי' וע' בזה:
בענין עד נעשה דיין כתובות פ"ב וסיומי לשעורי ימות הקיץ תדי"ר: מעידין בפני' וחותם ע' רש"י דמיישב ל' וחותם כי הכוונה אף שהם כותבי' אשתמודענא והג' באמת אינו מכיר מ"מ חותם עמהם ובאמת י"לד כיון דלא בעי' למחת"כ"א תרי כד כדאמרי' לפנינו אמאי יחתמו טפי מתרי אשתמודעי ובשלמא לד' הרא"ש דכה"ג לכתחלה מיהת צריך למכתב וחד ליתוהו וזה ל"ש כאן ואם יכתבו ל"א בנקל יגיע לערעור שוב ניחא משא"כ להרא"ה לקמן והר"ן שהביא ד' הרא"ה דאין חיוב למכתב וחד ליתוהו הלא אתי שפיר טפי למחתם רק תרין ולזה נ' דדוקא אי מקיימי מפי סהדי כ' הרא"ה כן משא"כ באשתמודענא איכא למיחש שיערערו כי רק השני' אשתתודעי ולא העידו בפני הג' ושפיר טפי שיחתום גם הג':
ואמנם עכ"פ הך וחותם בסיפא צריך ביאור ואמנם לד' הפוסקי' דאף דלא חתם הג' לא מהני א"ש דה"ק דאין מעידין אף דחותם וכן למ"ש הש"ך בפי' ד' הש"ג ג"כ א"ש דלבדו לא יחתום משא"כ בהדי אינך ואמנם למ"ש לעיל בכוונת הש"ג ק' טובא וצ"ל דה"ק דאינו רשאי לחתום עם אשתמודענא דהוה שקר כ"א בפ"ע ולומר שקיבל מהם העדות ועד"ז גם ד' הש"ג מבוארים: וש"מ דייני' המכירי' א"צ להעד י"לד האיך לא הרגיש המק' בד' ר"א ונ' דה"ק דמידי הוא טעמא דבחתמו אין מעידין משום שקר תיפוק לי' דהרי לא העידו אלא ש"מ א"צ להעיד ור"א דחי לי' דלמא באמת ה"ט דרב ועד"ז מבוארים ד' הרא"ש שכ' דא"צ ביחד מדלא פסלי' מה"ט בחתמו דלמא באמת ה"ט וכי מבוא' ברב מאיזו טעם פוסל אמנם למ"ש כל דיוק הש"ס הוה עד"ז ושפיר כ' הרא"ש. ואמנם דיחו שני של ר"א תליא בדיחוי ראשון וזה מובן ממילא:
בענין ד' הי"מ נ' דהנה עיקר קו' תוס' עלי' הי' עד"ז דמ' להו דטעמא דעד עצמו הי' קרוב ש"ד אמנם הי"מ ס"ל כמ"ש הר"ן בס"פ דקרוב לגמרי פסול מלא יומתו אבות על בנים ואמנם לכאור' ק' ע"ד הר"ן א"כ אמאי עד נעשה דיין וצ"ל דטעמא מאי לא יומתו אבות על בני' דאנן סהדי דהדיין מאמין לקרובי' ואינו דורש וחוקר כראוי אמנם התינח אי צריך דרישה וחקיר' משא"כ אם הדיין בעצמו העיד א"צ דרישה וחקירה כיון שהוא יודע האמת על בוריו ואמנם הי"מ ס"ל דעכ"פ אזי פסול מטעם אחר שאינו יכול להזימו וא"ש ד':
ואמנם ע"ד הרא"ש ק' לי למה זה לא דייק משמעתין למלתי' דקרוב רשאי להיות דיין בקי"ש ונ"ל דס"ל להראש דהנה באמת גם בקרוב יכול לילך להזימן בב"ד אחר אלא דחיישי' אדרבא דלמא לא ידעו עידי הזמה כי הדיין קרוב לעידי' וילכו לפניו לפי שבפניו נתקבל העדות והוא לא יקבל הזמה עלי' וא"כ התינח בקרוב משא"כ בעד עצמו שהוא דיין ל"ש זה דוודאי ילכו עידי הזמה לב"ד אחר:
ובזה נתיישב לד' הרא"ש עוד ב' קו' חדא דלד' הראש מ"פ הש"ס מקי"ה אשמעתין בשמעתין ל"ש הזמה כמ"ש הרא"ש ובקי"ה כיון דצריכין להעיד באיזו שעה ובאיזו מקום שייך הזמה לענין מלקות מיהת אמנם למ"ש בעד נעשה דיין ליכא למיחש לענין זה כלל שפיר פריך הש"ס וזאת שנית דלכאורה לד' הרא"ש גם עד נעשה דיין מטעם דלא בעי' הזמה מכשרי' וא"כ אמאי בשליח הגט שאומר בפ"נ והיינו באותו יום הכתיב בגט ושייך בי' הזמה אמאי מכשרי' עד לדיין אע"כ כמ"ש בעד נעשה דיין אדרבא ליכא למיחש להזמה דוודאי ילכו עידי הזמה לפני ב"ד אחר וע' בזה. ועד"ז יש לפ' כולא מלת' דבדרבנן עד נעש' דיין אלא דרבנן גזרו אטו קרוב דאיכא למיחש להזמה וא"כ כי גזרו בדאוריי' דלא הוה כ"א חדא גזירה משא"כ בקי"ש דרבנן דלא בעי' מה"ת ב"ד כלל דליהוי גזירה לגזירה לא גזרו: ולסיים בד' אגדה יש להמליץ הנה כ' ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו וד' רז"ל הכ' הזה על אנשי מעשהו על ענין אשר הנשמה כל לילה ולילה חותמת על מעשי' שעשתה ביום ויל"ד מלת כל הכ' בזה:
ונ' דד' רז"ל בסנהדרין ע"פ יקרא אל השמים ואל הארץ וגו' כי הש"י אינו דן לנשמה בלא גוף פי' נפש היסודי' אשר באדם והנה א"כ ע"כ שני' חותמין כל יום וז"ש ביד כל אדם הן הגוף הן הנפש יחתום לדעת כל אנשי מעשהו שאדם עושה בספר נכתב כדתנן וכל מעשיך בספר נכתבי' ובלילה באי' הגוף והנשמ' בצירוף הש"י שהוא ג"כ עד ודיין כדתנן לקיים את השטר והנה הש"י יעשה עצמו כאלו לא ידע מזה כלום למען לא ידמו הגוף והנפש כי האדם מוכרח במעשיו ואין כאן שכר ועונש והיינו ג' הנ"ל שישבו לקיים את השטר עד שלא חתמו מעידין הגוף והנפש ואח"כ הש"י חותם עמהם והנה בשטר זה עדן אינו מבואר אם הי' החוטא שוגג או מזיד אלא שהש"י הבוחן לב וכליות הוא היודע אכן אי בדאורייתא אין עד נעשה דיין שוב לא מהני ידיעת הש"י ואמנם כ"ז בע"ה משא"כ בחבר דא"צ התראה גם הקב"ה מצטרף עמהם והיינו דאמרי' והגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשה להם כזדונות דאף דיוכל להיות שהי' שוגגי' הקב"ה מצטרף לחייבי' ואמנ' לבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגת כי אין עד נעשה דיין בדאוריי' והיינו דאמרי' דדווקא בקיום שטרות דרבנן ר"ל שט"ח של ת"ח עד כביכול נעשה דיין וא"כ איפא הת"ח עי"ז נגרע חלקי אחרי כי אין לו שוגג ואמנם כן איזו דרכו להנצל אין לך דרך בזה כ"א וקנה לך חבר שיהי' הת"ח באגודה א' כל א' יפקח עיניו על מעשה חבירו ויוכיחם ועי"ז רק יגיעו לשלימות והנה הק' רז"ל ע"פ כי כשלת בעוניך עון מזיד הוא וקרי לי' מכשול אלמא דמכשול היינו שוגג וז"ש דהע"ה שלם רב כלומר השלם יקר לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול כי אין אצלם שום שוגג וז"ש ג"כ לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל דהיינו הת"ח המכוני' בשם ישראל כ"א השלם וע"ד שכ' שנא' ה' עז לעמו יתן כאשר נתן הקב"ה תורתו לעמו הוצרך לברכם בשלם ויה"ר שישים הש"י שלם בפמליא של מעלה ומטה בין התלמי' העוסקי' לשמה והעוסקים שלא לשמה וכלם יעסקו לשמה עד בא הגואל ב"בא"ס:
סוגי' דתרי ותרי תחלת ימות החורף תרט"ו:
שבועות מ"ז שתי כתי עדי' לכאור' מל' זה מ' כחכמי בריסק בש"ך חו"מ סימן ל"א דדווקא בב' עדים דינא הכי ולא בע"א שהוכחש מע"א ולפנינו בס"ד נרחיב הדיבור בסברתם והנה מדלא נקט הש"ס סתמא עדים המכחישי' זא"ז ודייק למימר בי כתי עדי' לכאורה דלדייקא אתי דבעדים לחוד כלומר שני עדים המכחישים זא"ז אין להם דין הכחשה ואמנם כד דייקת אין ראי' מזה דלרבותא דר"ה נקט הכי דאעפי"כ ס"ל דזו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה ולא אמרי' דהוה סהדי דשקרי':
כ' רש"י א' אומרת עלוני הרג וא' אומרת לא הרג נ' כוונת רש"י דדווקא כה"ג הוא דלא מהני בתראי הא א' אומרת בראשון הרג וא' אומרת בג' הרג לבתראי מהמני' במגו דאי בעי מזמי להו לקמאי וכמו שהק' בתוס' ב"ב ובשלמא אי אמרי' לא הרג אין כאן דירא' להזים דלמא יעשה בהם דין הזמה וכן בגזלנות' יראי' לומר דגם יוזמו ילקו ארבעים מיהת כמו בבן גרושה ריש מכות משא"כ אם אמרי' הרג ביום אחר דיש ג"כ חשש שמא יוזמו א"כ שפיר מהמני הן במגו דהזמה הן במגו דגזלנותא אהכי נקט רש"י הרג דווקא משא"כ פלוני לוה ל"ש למידק הכי דאפי' כי אמרי' דלוה ביום אחר ליכא מגו דהזמה דאי תזמי להו דלמא יצטרכו העדי' לשלם הפסד לקוחות בימי' לבנתים ולכי יוזמו הם יגבו העדים מהם הנך תשלומין ודוק בזה: ואמנם תוס' ב"ב ל"א אף שכ' לגבי הזמה דמתייראי' הקשו בתר הכי ממגו דגזלנותא וא"כ ע"כ אין כוונתם משום אחריות מלקות כ"א דכאשר עשה כן יעשה לו כיון שהם יודעים בעצמם דבשקר הזימו גם הם יוזמו ע"י עידי שקר אחרים ומ"מ צ"ל ג"כ דגם מן התשלומי' יראי' דא"כ גם גבי גזלנותא נימא הכי שיופסלו בגזלנותא א"וו דעיקר יראתם מהתשלומין:
וכ' הרשב"ם ב"ב שם המכחישות זו את זו בעדות אחת נ' כוונתו למ"ש הרשב"א בתוס' כתובו' דגבי עדי' החתומים על השטר ומתו אין כאן דין ב' כתי עדים כיון דהכחשה לא הוה כ"א ממילא ולא בהדי' ודלמא אלו הוה קמן וכו' והיינו שכ' דבעי' בעדות אחת דווקא דמה שאלו מעידי' כך אלו מעידים להיפך לא זולת וע' לפנינו:
וכ' עוד הרשב"ם הזמה היכי דמי נ' כוונתו דלכאורה לאביי דקיי"ל כוותי' דע"ז למפרע פסול וא"כ לא אמרי' ע"ז חידוש הוא ולמה לא ניליף הכחשה מהזמה דלבתראי נאמין וע"ז כ' רשב"ם דהכחשה מהזמה לא נוכל למילף דשאני הזמה שהיא בגופן של עדים ודין הוא דבתראי ליהמני משא"כ בהכחשה דלא הוה בגופן של עדים שפיר אמרי' דתרי ותרי נינהו: והנה כ' רש"י בשבועות ורשב"ם ב"ב שם דפלוגתי' דר"ה ור"ח דלר"ה חזקת כשרות עדיף ולר"ח חזקת ממון עדיף ולכאורה לפי"ז היינו פלוגתא דר"ג ור"י גבי משארסתני נאנסתי אמנם אין צורך כ"א תרוויי' כר"ג אלא דפליגי בטעמ' דר"ג ר"ה סבר כהאאי לשנא דטעמא דר"ג משום חזקה וה"נ ל"ש ואמנם ר"ח סבר טעמא דר"ג משום מגו וא"כ הכא מודה דחזקת ממון עדיף ועד"ז יובנו ד' תוס' שכ' ב"ב להק' דאמאי לא מהמני במגו יק' הא הוה מגו להוציא אמנם למ"ש א"ש דבאמת אי' להו לבתראי חזקת כשרות ג"כ ואי אי' להו מיגו וודאי עדופא חזקתם מחזקת ממון ודוק בזה:
במאי דלא מפ' רש"י כהרי"ף דהיינו מתני' דשנים נשבעים משום דא"ל בשלמא במתני' הרי הפועלי' מכחישים בברי לחנוני והחנוני דין הוא שישבע וכן החנוני מכחיש בברי לפועלי' ובדין הוא שהפועלי' ישבעו משא"כ כאן כ"ז שאין הלוה טוען השבע לי הרי אעפ"י שהעדים ממ"נ על שטר א' פסולי' מ"מ העדות יכול להיות אמת והוה כעין אין נשבעין על טענת "שמא":
מאי לאו לעדות ממון מל' זה מבואר לכאורה דטעמא דר"ח משום חזקת ממון דמה"ט דווקא בעדות ממון קאמר ר"ח דלא מהמני משא"כ בעדות החדש והוצרך הש"ס לדייק מאי לאו דגם לעדות ממון נאמני' משא"כ אי ר"ח בכל עדות ס"ל דלא מהמני למה ליה להש"ס למימר הכי:
ואמנם רש"י נ' דדייק מל' זה של הש"ס דהש"ס רצה לומר בזה דלא תטעי למימר דגם לר"ה קשי' דהרי מצטרפין מ' בהדי הדדי וזה גם לר"ה אי אפשר להכי קאמר הש"ס דל' מצטרפין איכא למימר הוה ל"ד וכ"ת לתני כשרי' אדרבא בעי למימר דלצרף עם אחרי' הוא דכשרי' ואמנם עכ"פ קתני אפי' לעדות ממון וקשי' לר"ח ואמנם אי הוה הש"ס מק' סתמא סד"א דגם לר"ה אמנם לבתר דמסיק רבא דלעדות ר"ח תנן ק' למה לי' תו לרבא למימר ה"ד הרי רק ממון ק' לן ואמנם רבא בא ליישב ל' צירוף אמאי לא קתני כשרי' א"וו דר"ל דלאותו עדות ר"ח עמו עדן כשרים לצרף דסד"א דנחוש לזילותא דב"ד מעיקרא פסלו העד ומיד יקבלו שוב דברי' קמ"ל וא"כ וודאי דגם לר"ה הכי מפרשי' למתני, כי היכי דליתי תפיר ל' מצטרפין ואין ראי' מרבא דס"ל כר"ח דמתרץ אליבא דאדרבא גם לר"ה אצטריך תירוצו וא"ש ג"כ ד' רש"י בר"ה שם שהביא ד' רבא והשיגו עליו בתוס' הרי לר"ה דהלכה כוותי' לא אצטריך להאי תי' למ"ש לא כן הדבר כ"א גם לר"ה אצטרי' וגם ד' הרמב' בקי"ה שהביא אוקימת' דרבא ותמה עלי' בתומי' סי' ל"א א"ש במ"ש:
והנה מכאן יש לתמוה על חכמי בריסק והש"ך שמביא דברי' דהרי מכאן מוכח בהדיא כר"ן שהביא בש"ך שם דא ס"ד דבע"א מול ע"א ואין כאן הכחשה ולר"ה מצטרפין בהדדי א"כ גם לר"ח מ"ט לא יוכשרו לממון אמנם נחזי אנן בלא ד' חכמי בריסק מה עלה ע"ד המק' להק' אר"ת דלמא ע"כ לא קאמר ר"ח אלא בעד שנפסל משני עדים אלא דאנן לא ידעי' אי נאמין להני עדים אמרי מידי ספיקא מיהת לא נפיק ומספיק' לא מפקי' ממונא משא"כ כשלא נפסל כ"א מע"א מ"ט יהא פסול בשביל זה בשלמא הר"ן כתב שפיר דאין ב' עדים הללו מצטרפין עוד דהיה כשוי ח"דא כיון דאתה אומר שהוא שקרן אין לך רשות להצטרף עמו משא"כ לפי מה דמבואר מל' מאי לאו לעדות ממון דמצורף בהדי הדדי לא מיירי הש"ס וודאי ק' מאי מק' ולזה נ' דהנה ד' הרי"ף ותוס' בכתובות גבי ערער דגזלנותא דגזלן שעשה תשובה לא מתכשר כ"א עד שיקבלו ב"ד עדות על הכשירו והר"ן שם דחה דברי' ונוכל לומר דעד"ז הוה עיקר פלוגתא דר"ה ור"ח דר"ה ס"ל כיון דהב"ד לא קבל העדות על הב' כתות משום דמכחישי' זה את זה לא נפסלו עדי' אלו מעולם ומן התורה כשרי' ואין כאן ספק כשר כלל וכ"ת א"כ גם בהדי הדדי לצטרפו לא היא כיון דעכ"פ העידו בב"א כל כת לפסול את חברתה שפיר הוא שויא ח"דא משא"כ בע"א דאין בעידותו כלום אפי' בהדי הדדי מצטרפי ואמנם ד' ר"ח לא כן כ"א כיון דאיכא ספיק' קמן איזו מהכתות אומרת אמת וידעי' בוודאי דא' מהם משקרת כל א' בחזקת ס' כשר ומס' לא מפקי' ממונא וא"כ לר"ח ה"ה בע"א וע"א כיון דעכ"פ מס' לב"ד איו מהן השקרן בשניהם לא מפקי' ממונא ושפיר מק' הש"ס עלי' דר"ח ומעתה אפשר לומר דמ"ש רש"י דלר"ח דווקא מק' היינו דלר"ה אפי' ל' מצטרפי' א"ש דכיון דע"א אין בעדותו ממש אפילו ח"דא לא אשוויי' וכמ"ש ואמנם כ"ז בשטת הריף ותוס' דבקבלת ב"ד תליא הכשירו וה"ה פסילו אמנם הר"ן שם שנחלק עלי' בזה וס"ל אמעשה לחוד תליא וודאי שפיר כ' דלא כחכמי בריסק ולדידי' פלוגתא דר"ה ור"ח שכ' רשב"ם וביארנו לעיל ומ"מ אין מדבריו תשובה על חכמי בריסק כלל וכמ"ש וע' בזה:
בענין קו' תוס' הא עדות מוכחשת לילי דברי' הי' נ' דגניבה וטביחה כיון דלא הוזמו עד לאחר זמן אמרי' אגניבה דלא הוזמו לא הוזמו משא"כ כאן דתוכ"כ הוזמו אתרוויי' הוזמו כיון דתכ"ד העידו:
ובענין מ"ש תוס' דאי עד זומם טעמא משום חידוש א"ש יק' דלקמן כ' אפכא דסוגיין למ"ד פסידא ע"כ אזלא וכבר עמד רש"א לקמן ע"ד ותי' דחוק דכולי האי הו"ל לתוס' לפ' ולזה נ' דעיקר קושי' בזה לא הי' אלא למסקנא דאמרי' דס"ל לרבא בעדות אחרת הוה היק' להם דרבא אדרבא דמ"ש מגניבה וטביחה משא"כ לס"ד דטעמא דרבא משום דר"ח וודאי קים להו דדווקא בהזמה דאפי' להוציא נפסלו שייך פסידא דלקוחות משא"כ בהכחש' דרק מס' נפסלו ולא מפקי' עכ"פ ממון על פיהם ל"ש כלל פסידא דלקוחות וע' בזה:
ובענין קו' תוס' מר"נ בכתובות לכאורה קו' לשטתם דס"ל דפ"ע לאו היינו גזלנותא דכה"ג הוו מהימני ותרי ותרי היינו עידי השטר ואמנם לד' הראש בכתובות דמיירי שפוסלי' אותם ומטעם אנן סהדי דעידי השטר כשרים א"כ שוב הו"ל תרי ותרי ממש ול"ש אוקמא אחזקה:
והנה בכתובות הביאו תי' עוד בשם הרשב"א וד' צ"ע דאטו אי הוו מודו להו הוו מהימנו הא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בשלמא ר"נ שפיר אתקיף עלי' דר"ש דאטו מגרע גרע אבל דנימא לקושטא דמהני הך סברא ק' ונ' ד' הרשבא דע"כ ס"ל לר"ה דמפקי' ממונא בחזקת כשרות דעדים משום דמסייע להו ברי דדהו בעדותן כעין שאמר ר"ג במשאירסתני נאנסתי משא"כ אילו הוה מודו נהי דלא מהמני ברי מיהת אין כאן ולא מהני חזקה וע': והנה צידדו בתוס' ד"ה אנן אחתי' אי מיירי סוגיא שהי' א' מוחזק או לא ולכאורה יש לפשוט שהי' מוחזק דאל"כ האיך ס"ד דטעמא דרבא כר"א וא"כ מידו ספיקא מיהת לא נפיק ואי אין כאן מוחזק גם ר"ח מודה אלא דיש לומר דנ"מ אם יתפוס לאחר מכן דכה"ג ג"כ לר"ח לא נפיק מני' ואפשר לתלות זה בפלוגתת רש"י ותוס' בכתובות אי תפיסה דלאחר ספיק' מהני גבי אוקי תרי להדי תרי וע' בזה:
ענין פלוגתת הס"ד עם המסקנא ביבמות י"ל על ב' אופני' סברת המק' הי' דחזקה לא אלומא מתרי סהדי וא"כ תרי כמאה כמ"ש תוס' גבי מיגו ולמסקנא אמרי' דאנן להנך סהדי לא משגחי' כלל וממילא מוקמי אחזקה והיינו אוקי תרי וכו':
ואמנם י"ל עוד ע"ד ד' הר"י בר ברוך דחזקה דעדי' חזקה היא וא"כ גם מכח הנך סהדי אית לה חזקה ואוקי תרי להדי תרי וחזקה לגבי חזקה ולמסקנ' דווקא תרי ותרי אמרי' וחזקה דעדים לאו חזקה הויא:
ובענין ד' רש"י הרשב"א נוסף ע"ד התוס' דבכת א' וודאי י"ל תתיבם ואין בכך כלום ונ' דבכת א' אפשר לומר תרוויי' בא"א קמסהדי והאי דאמר נתגרש' הו"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים משא"כ בתרי ותרי איכא למימר כד' הר"י בר ברוך דחזקה דעדים עדיפא וע' בזה:
כ' תוס' דל' מחצה ק' לרבה ור"י פי' לדברי' דבכת א' תרווויי' בא"א מסהדי ואין דברי' של א' במקום שנים ואפי' מחצה לא הוה. ואפשר לומר דאי כהן היא אסירא לי' ק' להו אמאי למה יגרע מאם ניסת לא תצא ואמאי לא נוקמוה בחזקת היתר לבעלה:
ב' אומרים מת וב' אומרים נתגרשה ע' רשב"ם ב"ב שכ' בנתגרשה ב' פירושי' חדא לענין עיגול וחדא לענין ייבום ונ' דכפל ל' ק' לי' אי מת למה נתגרשה מה לי הך מהך. ואמנם באמת י"ל חדא להודיעך כחן דרבנן וחדא להודיעך כחו דרמד"י וכמ"ש רבא אלא דר"י דבגירושין מסתבר טפי כרמב"י וקמ"ל דאפ"ה פליגי רבנן ובמיתה מסתברי' ד' רבנן ואפ"ה פליג רמב"י:
שבאו עדי' ע' רש"י נ' כוונתו דלכאורה מדלא קאמר ר"י הל' כרמב"י דבגירושין אלא ש"מ דר"י ס"ל דרמב"י לא קאי כ"א אגירושין לזה כ' רש"י דרמב"י גם אמת פליג וכ"ת ק' אדר"י לא היא התם ה"ט משום דר"י מ"מ אפי' בגירושין לא סבר כרמב"י דל"ח לזילות' ואפי' באו עדים אח"כ קאמר תצא:
תוס' דבור ב' באשם תלוי פי' דאפשר לברר י"לפ כוונתם דל"ת דבירור דהזה לאו בירור מקרי דלמא גם האחרים יוזמו וע"ז כ' ואטו התם מי עדיף דלמא בקי אחר יאמר שהוא שומן:
עוד י"לפ דל"ת נהי דהכא אם יבא הבעל יתברר האיסור ההיתר האיך יתברר והתם בעי' דגם ההיתר יהי' יכול להתברר דלא היא דע"י הזמה גם ההיתר יוכל להתברר:
ועל תי' ב' צריך להוסיף אף שכ' לעיל דחזקת א"א מתגרע ע"י חזקה דייקא ומנסבא מ"ת אקבע אי' מקרי:
והנה מסוגי' זו מוכח דלא כמ"ש רש"א לקחן כ"ו תוס' ד"ה אנן דלר"י בר ברוך למסקנא לא אזלי' כ"א בתר חזקה דעדים והמק' שהק' מ"ש רישא הוא דהוה סבר דגם חזקה דמעיקר' מהני דא"כ אמאי הבא עלי' באשם תלוי הרי אדרבא לא הוה כ"א ספיקא דמדאו' אוקמא אחזקת עדים שאמרו מת: דבור ראשון הבא עלי' ובר"ן תי' דע"ד את"ל ספיקא דאוריי' פריך וק' דא"כ מאי משני שניסת לא' מעידי' כקו' ב' בתוס' דלדידן לא מהני האי תי' וצ"ל דלבתר דמשני באומרת ברי לי מודה הר"ן לד' תוס' דאין כאן חזקה והש"ס דמק' אדידה קאי עוד ע"ד את"ל וסיים מאי דפתח ובשנוייא א"ש אף לדידן וע':
ונ' דצריך להוסיף ע"ד תוס' דלכאורה בניסת ואח"כ באו עדים מאי דייקא שייך הרי מותרת אפי' לחזור אלא דבאמת הו"מ הש"ס להק' ניסת ואח"כ ב"ע מא"ל אלא דעדיפא מק' מדידה ובתי' ברי לי גם זה א"ש:
ניסת לא' מעידי' ע' תוס' ור"ח כ' דבעי' ג' נ' כוונתו דהאי דנשאה לא מהימן וממילא הוה לי' אידך אין דברי' של א' במקום שנים ולכך בעי' ג':
באומרת ברי לי ע' רש"י והר"ן תמה ונ' דרש"י ק' לי' ל' באומרת כגון שאומרת הו"ל למימר א"וו המק' לא הבין ד' המתרץ אמאי בניסת לא' מעידי' לא תצא והק' מדידה ותי' לי' הרי ע"כ מיירי שהיא אמרה שדייקא ואנסבא וכמ"ש תוס' וא"כ אפי' אשם תלוי אין כאן:
מ"ש רישא ע' תוס' ונ' לי משום קו' זו של תוס' דבר חדש בסוגי' זו אשר לדעתי כל הסוגי' מחוורת בזה כשמלה בס"ד מזה הנה הרשב"א בתו"ה במשמרת ה' שחיטה ל"א כ' דלהכי לא אמרי ברו"מ אצל שחיטה סמוך מיעוט מומחין לחזקת אי' של בהמה כיון דעל חזקה זו אנו דנין אם נסתלקה ע"י הרוב או ע"י המיעט וכיוצא בזה ע"ש שהאריך ועד"ז נ' הענין בהא אי תרי ותרי ס' דאוריי' או דרבנן היכא דהעדים העידו על דבר אחר ברחוק ואמנם מכח עדותם זה אנו באין לידון על איזו חזקה אם נסתלקה או לא אמרי' כיון דבדבר שאנו דנין עלי' ולא אתיילד בו ספיקא אחזקה אוקמי' כאלו לא הי' כאן עדות כלל משא"כ אם על דבר זה גופי' שאנו דנין יש ב' כתי עדים עלי' כה"ג ל"ש למימר אוקמא אחזקה ומעתה ביבמות דהעדים מעידים על הערוה ואנו דנין על הצרה שפיר אמרי' אוקמא אחזקה וכן בבר שטי' העדים מעידים עלי' אם הי' חלום או שוטה ואנו דנין על הקרקע וכן גבי עדי' החתומים על השטר דהעדים מעידי' על העדים ואנו דנין על ההלואה וכן בדר"ה דאמר זו באה בפ"ע דהעדים הכחישו עצמן בעדות אחרת ואח"כ אונ דנין על העדים בכל הני אמרי' שפיר אוקמא אחזקה משא"כ בכולה סוגיין דעל אשה זו עצמה אנו דנין אם נתאלמנ' או נתגרשה או נתקדשה שפיר אמרי' דהו"ל כולהו ס' דאוריי' ובאשם תלוי קאי ומ"ש רישא מסיפא וכן גבי ינאי המלך דעל עלו אנו דנין אם אשתבאי או לאו וזה הוה ב' מיני עדות וכן גבי ערער דגזלנותא על ההיא גברא דנין אם גזל או לא ועלי' יש ב' כתי עדים בכל הני ל"ש למימר אוקמי' אחזקמה וכ"ת גבי בן גרושה לקמן אמאי אמרי' אוקמא אחזקה התם אבי' אוקמי' אחזקה דוודאי לא נסיב גרושה משא"כ בינאי המלך דעלי' לחוד אם אשתבאי אנו דנין וע' בכ"ז: ואמנם ד' רש"י בענין ינאי המלך נ' דהא דאמרינן דחזקת אם מהני לבן היינו אם באה היא לדין עלי' כגון שרוצה להנשא לכהונה משא"כ התם מעולם לא באה לדון עלי' ובבן גרושה דאוקמי' אחזקה מיירי באמת שהעדים אומרי' שדנו עלי' והחזיקוה לכהונה:
אמנם רש"י בהאי דבן גרושה לו ד' אחרת וע' בר"ן שם, וד' ר"י בר ברוך נ' דחזקה דאחזק בב"ד מקרי חזקה ואפי' בע"א מ"מ בב"ד אתחזקה: כ' רש"י גבי עדים החתומים וקרא ערער הנתבע כוונתו דאי עדים קראו ערער האיך הוחזק בב"ד הא תרי ותרי נינהו אלא ע"כ הנתבע קרא: ואם כ"י יוצא ע' תוס' ורא"ש ונראה סברת תוס' בזה דמהאי דאנן סהדי דעדים החתומים על השטר מלוה דייק עליי' היינו אי איכא עדים דההלואה אמת כדלעיל בדר"מ ורבנן דהעדים קיימי קמן ואמרי דההלואה אמת משא"כ כאן דעל זה אנו דנין דלמא לא הלוה וכן א"ל דחזקה העדים לא חתמו אם הם פסולי' דתינח אם הם פ"ע מחמת קורבה כמ"ש תוס' לקמן משא"כ לרשב"א לקמן דמצי מיירי בגזלני' א"כ כה"ג שוב אין כאן שום חזקה:
ונ' דבפלוגתא זו של תוס' והרא"ש פליגי הרי"ף והר"ן דלד' הרא"ש מסולק קו' הר"ן על הרי"ף שהביא ראי' מזה לשטתו דלא אמרי' אוקי אחזקה והרי הכא מידי אחרינא דמאי חזית דסמכת ואמנם כ"ז לד' התוס' דתרי ותרי היינו עידי השטר עם עידי הערעור משא"כ לד' הרא"ש דהיינו עידי דאנן סהדי א"כ שפיר אמרי' דנימא אוקי אחזקה וע' בזה:
אר"ש זאת אומרת נ' דר"ש כר"ח ס"ל דעידי הכחשה ל"ד להזמה דהתם רק הראשונים ובהכחשה גם האחרונים ומ"מ הראשונים פסולים והיינו תחלת הזמה והאי כשם ר"ל דגם הכחשה חוב הוא להם ואין מקבלי' עדות שלא בפני בע"ש וס"ל לר"ש אם קבלו אפי' דיעבד לא מהני והיינו דלא חש לקו' ר"נ: אוקי תרי ע' רש"י א"ל דבבכור מידי אחרינא דהו"ל ממון שא"ל תובעי' ולגבי כהן בס' בכור הו"ל בעלי' וודאי דלכהן איכא ס"ס ובבעלים איכא רק חד ס' משא"כ הכא דהוה ס' השקול:
ולא אמרן אלא וכו' ע' בר"ן ולדברי' י"ל הו"ל להש"ס לאפליגו בין קנה בחזקה לקנה בשטר ולי אפשר ליישב דאנן ה"ק דוודאי אם האי בר שטיא אתי לקמן אוקמי' לי' בחזקת בריא כמו שהוא עכשיו וכקו' התוס' מקידושין והכי מיירי שקרובי' באי' לדין ואי איכא להאי קרקע חזקת אבהתי' שפיר י"ל לדין משא"כ אי לא אמר להו לוקח לאו בע"ד דידי אתון וכשם שאתם אומרי' ע"כ שהי' חלים כשקנה ה"נ אני אומר שהי' חלים כשמכר: ערער דגזלנותא נ' ד' רש"י כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן מדרבנן מיהת פסול משא"כ בדר"ה ל"ש ספיקא דרבנן דלא משגחי' כלל בתרוויי' וממיל' ל"ק מפגם משפחה דבדבר גלוי לכל לא אמרי' ספיקא דרבנן כלל:
ואמנם ד' הריף דכה"ג דעל העד הזה אנו דנין הו"ל ס' דאוריי' ומשו"ה הוכרח לפ' בפגם משפחה כפי' ר"ח וע' בזה:
דעבד תשובה ע' תוס' ור"ן ולי נ' דלא אמרי' משום דבב"ד צריך לאכשורי דא"כ אם יאמרו העדים דבב"ד הוכשר מא"ל א"וו ה"ט דבפגם משפחה דידעי הדיינין דאין ממש בדברי' לא נתבטל וועד המושב משא"כ בגזלנותא וודאי בטל וועד המושב משום גנאי עד דבעי דעבד תשובה:
א"א הייתי וגרושה אני יל"ד ופנויה אני הו"ל למימר דהכל בכלל ונ' דמשום סיפא נקט גרושה דדווקא גרושה אינה נאמנת אבל אלמנה דהיינו מת בעלי נאמנת וא"כ מסולק קו' ה"ה על הרמ"ך למה לא נקט תנא לחלק בין כ"ד לאחר כ"ד לא היא דתנא בגרושה רצה לחלק בין יש עדים לאין עדים ולמידק הא אלמנ' בכ"ג נאמנת:
א"נ י"ל דגרושה נקט תנא לרבותא דאעפ"י דהו"ל לאחוויי גיטא לא אמרי' אנן סהדי אילו הוה לה גיטא לא אבדה אותו קמ"ל ועד"ז יתיישב ג"כ בסיפא למאי אצטריך פשיטא כיון דיש עדים דאינה נאמנת אמנם נ' דס"ד דתיהמן במגו דאי בעי אמרה מת בעלי קמ"ל דהוה מיגו במקום עדים ומ"מ הוה דומיא דרישא דהוה ג"כ מיגו וכעין אנן סהדי ומ"מ מיושב שוב קו' ה"ה דתנא במגו קמפליג:
ואמנם בד' הלח"מ דבנשבתי ע"כ יש חילוק בין כ"ד לאחר כ"ד וא"כ בנשבתי ע"כ אצטריך לחלק בין יש עדים וגם בא"א מחלק תו בכך:
נשבתי וטהורה י"לד פשיטא כיון דבאי' א"א מהני הפה שאסר מכ"ש באי' זונה לכהן ונר' דס"ד דהוה מיגו במקום דאנן סהדי דרוב נכרים פריצים בעריות וכעין שאר"י בראוה מדברת קמ"ל:
ואם יש עדים ק' פשיטא בשלמא ברישא כ' דס"ד מהימנא במגו דאי בעיא אמרה מת בעלי משא"כ בהך מאי קמ"ל ונ' דלכאור' אדרבא יק' למה לא תהימן מ"ש משאר אי' כשחיטה וחלב דע"א נאמן בשלמא ברישא הוה דבר שבערוה וגזי"הכ דאין דבר שבערוה פחות משני' משא"כ כאן מ' דהתם ה"ט משום אין אדם חוטא ולא לו דלמה לי' למספי איסורא לאחרינא ואפי' מכר לו הרי בידו הי' לשחוט וכמ"ש תוס' ריש גיטין משא"כ כאן דרוצה להנשא לכהן וכ"ת הרי גם נדה נאמנת התם ג"כ כמ"ש תוס' דבידה לטבול ומ"מ הא קמ"ל מתני':
תוס' ד"ה מניין בסו"הד אם אינו ענין ונ' להביא ראי' לתי' זה דהרי בקרא מיירי בעיר שנישאו והתם הרי הוחזקה א"א וכ"הג לא מהני הפה שאסר אלא ש"מ דאם אינו ענין דרשי':
סברא היא הק' הרא"ה ומתני' למאי אצטריך ואמנם למ"ש במתני' דגרושה קמ"ל דלא הוה מיגו במקום אנן סהדי דשמרה גיטה ל"ק. ויע"ל דאאב דל"ש גבי' שויא חתיכה דאי' ומטעם עדות מהימן הוא דפריך הש"ס טיט אסר וטיט שרי משא"כ במתניתן דבדידה ס"ד דהיכא דשויא נפשה ח"דא לא מהני מיגו קמ"ל:
. לדבריו ר"ל שיהא מסכים לדברי' ואין כל העניני' שוין גבי אמתלא: הק' הח"מ אד' הרא"ה דתהא נאמן במיגו דגירשתני ונ' דכיון דבשעה שנתנה אמתלא לא הי' אותו פלוני לפנינו ולא הוה לה אז מיגו דשלא בפני בעלה מעיזה ומשו"ה אפי' בפני בעלה אינה נאמנת אח"כ כדקיי"ל:
והנה הרמ"א הביא דין הרא"ה בשם י"א ונ' דה"ט ודמ' לי' דהרמב' חולק וז"ש הרמב' עד שיבא ארוסה ונדחק ה"ה והבי"ש כפי' אמנם כוונת הרמב' להיכא דאמרה לפלוני נתקדשתי:
אמרה כ' רש"י לבעלה ע' טו"ז יו"ד סי' קפ"ה וי"ל עוד ע"ד אחר דהנה הרא"ה הסביר ד' שמואל דמס' לי' ע' בדברי' אמנם נ' דגם תוס' הביאו מפני זה הירושלמי ולמימר דכה"ג דווקא היא דמס' לי' לשמואל דל"ל למימר הכי וכי יכפנה הבעל ויהא אץ ברגלי' חוטא ומשו"ה מס' לי' לשמואל והיינו שכ' רש"י לבעלה כלומר כשבעלה תובעה והיינו דמס' לי' ובהכי מתיישב לי למה הביא הרמב' אמתלא אחרת ולא אותה של הירושלמי דהנה הרמב' לא הביא שבעל נפש וחמיר אף שהריף הביא להכי הך דשמואל לא עבד עובדא והיינו דשמואל לא החמיר כ"א בגוונא של הירושלמי והרמב' הביא אמתלא אחרת:
נחלקו הש"ך והטו"ז סי' קפ"ה בכוונת הרמא בתשוב' אם הטעם השני של הרמ"א שהוכרחה ללבוש בגדי נדות מספיק להתירה ונ' להכריע כהטו"ז דאינו מספיק דהרי עכ"פ לבעלה היתה יכולה לגלות א"וו משום דבאמת גלתה וכ"ת ק' כהחו"ז למה לי טעם שני ונ' דהא דגלתה לבעלה לא מהני כ"א אי טעמא דשוי' ח"דא משום הודאת בע"ד משא"כ אי טעמא משום נדר וע' בזה בס' ש"ת ח"א באריכו' אם לא הוכרחה ללבוש נדות מ"מ חיישי' לנדר א"וו משום דהוכרחה ג"כ:
ועד"ז י"ל קו' האחרונים על המחבר שפסק כהרשבא סי' קפ"ה ובסי' א' יו"ד הביא בטבח שעשה סי' ד' הרשב"ץ ואמנם נ' ד' המחבר דשוי' חד"א הוא מטע' נדר ולהכי במעשה לא מהני אמתלא ואמנם משום נדר על הנודר אנו דנין כגון באשה משא"כ בטבח דלדידן ד' הרשב"ן ומהטבח לא מיירי מידי אין כאן חשש. כ' רש"י לא הייתי נדה כלומר דטבלה וודאי נאמנת ע' בפוסקים:
כוונת הרא"ה דשמואל מס' לי' דלמא גם אמתלא הוה קצת ספק וניד' הוה דשיל"מ ואפי' ס' כ"ד אסור:
בענין באו עדים וניסת. תוס' ד"ה מאן דמתני י"ל בנתרץ קו' הראשוני' כיון דמשום דרב המנונא לא תצא אפי' ניסת אחר באו עדים נמי ולולי דברי' י"ל משום דבשבויה דליתא לדרב המנונא ומשום דניסת בהיתר אתי' עלה נקט גם בא"א ניסת תחילה אמנם תינח אם בשבוי' ג"כ באו עדים תחלה לא תצא:
אך הי' ק' לכאורה דלא אדרבא משום דבשבוי' ליתא לדרב המנונא אפי' ניסת תצא ונ' דא"ה דבסיפא ליתא להאי דינא ל"ל לתנא למתנייא בסיפא לתניי' ברישא בשלמא מוס' הק' שפיר דיש בכלל ר' ק' משא"כ השתא אי נימא דשבויי' תמורה וע':
א"נ י"ל ע"ד שכ' הראשונים דמשום דרב המנונו אכתי תצא אלא משום דניסת בהיתר וא"כ בשבוי' מ"ש דתצא כה"י:
ואמנם באמת כוונת הראשוני' י"ל עד"ז דחזקה דרה"מ לא מהני כיון דחזי' דמעיזה אחרי שלא התירוה להנשא ולהכי בעי ניסת ואח"כ באו עדי' ואז מהני חזקה דרה"מ:
תוס' ד"ה אית לי' דרה"מ ההסבר נ' דמה דלא מהניא חזקה דרה"מ משום דהוה שלא בפניו להכי אהני שוב מיגו דידה שהתירוה עליו דאי בעיא הוה אמרה מעיקרא פנוי' וע':
כ' תוס' דכאן ליכא לזית ואי לא הוה קאי כ"א אשבוי' וודאי דא"ש דא"ל התם לא חששו ואמנם למ"ש הראשוני' דגם מא"א קאי אבוה דשמואל צ"ל דלזית ל"ש כ"א בעדי' המכחישי זא"ז דאיכא דמאמין לזה איכא לזות משא"כ הכא דאין העדי' אומרי' שלא נתגרשה יאמרו הב"ד וודאי חקרו היטב וכיוצא:
תוס' ד"ה לא תצא כוונתם מדלא קאמר הש"ס תנ"ה לא נעעי וכ"ת מה"ית דא"ל הואיל והיא אמרה י"ל עדי' והעדי' אומרי' לא ידענו. ודלא קאמר הש"ס ע' בר"ן:
רש"י ד"ה כמה בני' נ' כוונתו דמ' אפי' בני' גדולי' ואם אירע זה לאשת כהן שיושבת תחת בעלה קיי"ל דאסור לבוא עלי' ומותר לדור עמה לזה כ' רש"י דהכי מיירי שנשאה באיסור:
לנהרדעא כ' רש"י לפדותה כוונתו דלמ"ש תוס' דהני נטורי לאו שיעידו בב"ד כ"א שלא יבואו לידי עברה ואטו השבויי' צייתי להו לזה כ' רש"י מתוך שהי' רוצי' שיפדי אותן וודאי צייתי:
ואמנם הרמב"ם פי' כזה כי אותן שבוייות עבדו כבנתי' דמר שמואל ושפיר אהני להו הני נטורי:
תוס' דלמא איכא עדי' לכאור' בס"ד לא מק' מידי דש"ה דקיימי שבאי ומ"מ פשט ד' מוכח דגם בס"ד צריכי להכי וצ"ל דהרי מ"מ גם במתני' אמרה נשבתי ודלמא איכא סהדי:
שם ומיהו ק' ולכאור' דלמא הק' בס"ד שיצא קול שהעידו עדי' כבר לפני ב"ד וצ"ל דא"כ למה משני עידי טומאה וצ"ל באמת דס"ל להש"ס דקול כה"ג הוה אוסרה ואמנם אי לאו בקול כ"א בדילמא קמיירי לא הוה אסירא ולהכי הקדימו תוס' דלאו בדלמא קמיירי והיינו ל' ומיהו שכ' וע':
ד"ה מ"ט ובקידושין הביאו תי' זה בשם י"מ דהכא ס' וכ"כ רש"י לפנינו שם ותוס' לא מק' שם ונ' דלא אתי' הכי לתי' ע"ט כ"א דלא לפליג ר' חנינא עם אבוה דשמואל וכן ס"ל לר"ח בקידושין דל"פ ופסק כן שם ואמנם אביי ורבא ס"ל דר' חני' פליג אאבוהו דשמואל ולעולם בעידי שבוי' מיירי:
והנה החילוק עוד בין סוגי' דידן לסוגי' דקידושין דהכא יצא הקול אחר שכבר התירן ר"ח כדמוכ' והתם כשרצה ר"ח להתור מיד א"ל רבנן דאיכא קלא ולכאור' הו"ל להש"ס למימר דה"ט דפליגו אביי ורבא אלא ש"מ דאין חילוק בין יצא הקול קודם או לאח"כ ומיושב קו' הבי"ש סי' ז' על הרמב' דלא מחלק וע':
ע"ב תוס' ד"ה זאת אומרת בד' מיושב למאי הל' תניא תנא אלא כד'. ויע"ל דס"ד דנאמנת במגו דאי בעיא העידה על חברתה ובאמת דאינה נאמנת נ' הטעם דאתחזקה באי' ע"י עדי' בב"ד וכה"ג לא מהני מגו וע"ד שכ' לעיל בסוגי' דמו"מ:
מהו דתימא תמות וכו' מכאן נ' שהוכיח הש"ג דסוגיין באשת כהן ולא בפניי' כד' הח"מ סי' ז' בא"ע כי זה כוונתו ע' דאי בפנוי' מאי אהני לן מהו דתימא מ"מ שויא חד"א א"ו ביושבת תחת בעלה ואי לאו דהוי' חד"א בבירור לאו כמינה:
בד' הר"ן דיש חילוק לכאור' בין מתיר בתחלה או איסר בתחלה מיושב קו' תוס' דלא קאמר רישא דרישא דהתם בא המתיר תחלה ואכתי סיפא אצטריך דבא האוסר תחלה משא"כ רישא דמיירי ג"כ כה"ג:
י"ר מדלא משני הש"ס דרישא דרישא באשה מכחשת וסיפא באיש מכחיש ש"מ דאין חילוק בענין זה וכד' הרמב':
כוונת תוס' בתי' על קו' הל"ל דבכלל רישא גם רישא דרישא ואין בכלל רישא דרישא רישא:
בענין קו' רש"א והיא בתו"י דא"כ הי"ל להק' מיד הא תו נ' כוונת תוס' דלקמן עיקר קו' היא אמציעתא ובסיפא רק ביאר מה שכבר ידע:
בענין גומלין:
כ' רש"י ז"ל אינן נאמני' לאכול בתרומה נ' כוונתו לכאור' כד' הרמ"ך ורמ"א בא"ע סי' ג' דלקריאת התורה וכן לנ"כ נאמן וע' ח"מ ובי"ש שם ולי נ' דהא דאינן נאמני' היינו דווקא דאנן לא מהמני' לי' לענין למספי לי' תרומה וכן לענין ק"הת אי הוה בי' אי' וה"ה נ"כ לד' הרמב' משום דכל הנו"כ נותנין לו תרומה וזה כוונת הר"ן וה"ה לומר דאין זה גזירה לגזירה ואמנם לד' הרמ"ך לדידן דל"ש גזירת תרומה למה לא ישא כפיו אטו אנן ספו לי' ומצווי' עליו שישא כפי' איהי דקא שקיל והא טעון ברי ואין בידינו למחות בידו:
א"נ י"ל דכוונת רש"י דדווקא לקולא אינו נאמן אבל לחומרא נאמן וכ"כ הרמב' פ"כ מאי"ב וע' מל"מ שם שתמה למה לא כ' הרמב' דאינו לוקה עד לאחר למד יום וכמו שכ' בפ"א מאי"ב ולי ק' עוד טפי דמידי מהני ל' יום משום דהוחזקה א"א משא"כ הכא דאפי' בתור' אין קורין אותו מאי חזקה שייך ולזה נאמר דלעולם הכא ה"ט משום שוי' חד"א והיינו משום הודאת בע"ד וכ"ת א"כ בא"א נמי התם הטעם כמ"ש רש"י בסוגי' דעדי' שאמרו דלגבי חזקה דמעיקרא לא מהימן אדם על עצמו וא"כ בשלמא בא"א דהוה לה חזקת פנוי' דמעיקרא אינה נאמנת עד שיהא לה נגד הך חזקה דהשתא משא"כ בכהן דלית ליה קמן שום חזקה ע"כ אומר דלעולם הוה כהן וודאי דמהנה הודאת בע"ד ללקות:
ובזה מיושבים ד' ה"ה שעמד עלי' במ"למ שם שכתב דאם נשא גרושה הוולד ס' חלל למה לא יהא וודאי חלל הק' לפי שטתו דס"ל פשט ד' הרמב"ם משום חזקה משא"כ למ"ש דחזקה ל"ש כאן ומשום שוי' ח"דא אתי עלה א"כ לדידי' הוא דשני' משא"כ היולד לא הוה כ"א ספק:
והנה ראיתי תימא בד' הרמב"ם פ"א מאי"ב שם שהביא ד' הירושלמי דמקלל ומכה אביו ואמו ילפי' הא דהרגי' על החזקא דדלמא לאו אבוה וש"ס דידן בחולין פ"ק קאמר בהדיא דהתם טעמא משום רוב ונ' דהנה כבר עמדנו ספ"ק ע"ד תוס' בסנהדרין ג' ע"ב שכתב לתרץ על הא דקיי"ל בממון אין הולכין אחר הרוב ובדי"נ הולכין אחר רוב סנהדרין וכ' דהתם המיעוט כמאן דליתא ונ' א"כ רוצח ומכה או"א מא"ל דהורגים על הרוב ונ' דמרוצת ל"ק כ"כ דכאשר עשה כן יעשה לו אמרה תורה הוא הרג ס' טריפה אף אנן קטלי' לי' דהוא ג"כ ס' טריפה אמנם ממכה א"וא ק' ונ' דקו' זו לחצי להרמב"ם ולהכי מ' לי' דסוגי' דחולין למ"ד הולכין בממון אאר הרוב אזלי' משא"כ לדידן דע"כ ס"ל כתי' התוס' במכה א"וא ע"כ ה"ט משום חזקה וכד' הירושל' עי בזה:
ואפשר משום דרפי' בידי הרמב' כ' כעין ראי' לדבר אף דבירושלמי יליף לה בהדי'. ועי' בי"ש סי' י"ט:
כ' רש"י מעידי' אני וחברי כהן והוא ל' הברייתא לקמן אמנם כוונת רש"י נ' דל"ד היכא דלא אמר בהדיא שהוא ג"כ כהן דל"ח לגומלין אפי' אמר בהדיא שהוא ג"כ כהן מ"מ ל"ח לאומלין:
ובזה יש ליישב קו' לקמן דלימא התם טעמא דרבנן משום דאומר שלו חדש ג"כ ואמנם מ"מ כולא חשדא התם ליכא הוכחה לזה בהדיא משא"כ בהך דכהן שאומר בהדיא אני כהן וודאי מה"ט מעיד על חבירו שחבירו יעיד עליו וע':
תוס' ד"ה דררא דממונא לא ניחא להו בפי' רש"י דרש"י פי' כן לשיטתו לעיל דבאינו תובעו מיירי משא"כ לתוס' לעיל כיון דע"כ השיבו מה לי להד"מ מה לי לקוח:
דה' אבל עדים י"לד בדברי' הכי הו"ל למימר דאף דר"מ מודה ברישא פליג בסיפא ונ' כוונתם וכ"ת א"כ לא לתני כ"א סיפא לחוד לזה כ' דרישא ר"מ וסיפא רבנן. ומ"מ א"ל דלד' רש"י לעיל דר"מ ורבנן אפי' בלוה עצמו פליגי רצה הש"ס ליישב עדים למה נקט תנא ולא טוען ונטען ברישא וע': גמ' ה"מ ממונא בהא מתיישב לי למה לא הק' הש"ס האי מניין להפה שאסר עד במתני' דא"א אלא דבממון וודאי סברא הוא משא"כ באי' ס"ד דבעי קרא ומ"מ מסיק דבאי':
תוס' ד"ה נשבתי ע' רש"א ואפשר דמשום דעתה לא ידעי' עדן דצריכו להך דשתי נשים נקטו תוס' כרקיס:
ד"ה משום דבעי למתני בסו"ד מבוא' מדי דלא כהר"מ שכ' דבתרומה דאוריי' גם רבנן מודו דאין מעלין עפ"י ע"א וא"כ הכא בתרומה דרבנן והדרא קו' תוס' לדוכתא וע' בר"ן ותימא שלא עמד ע"ז וע' לפני' בסוף סוגיין בס"ד:
ואינו נאמן וכ' תוס' בסי"ד שיצא ערער יל"ד א"כ למה דחו שב ד' רש"י דלמא גם לענין ממזר גרע בערעור ונ' דא"כ למה אצטריך הש"ס בקידושין לא לאשמעי' כן בחלל לרבנן דמהי"ת יהא חלל קיל מממזר וכ"ש דלחד לשנא באמת אפי' ערער לא גרע:
ור"ש חייש לגומלין י"לד א"כ אפי' בשנים מאי אהני אכתי איכא גומלין והי' נ' דמיירי שא' מהג' א"צ עדות ומה"ט לכולם מאמינים וע"ד שכ' תוס' וראשוני' גבי וכן העדים שהעידו לעיל וביבמות ולכאורה גם לישנא דייק הכי דלא תני הרי שנים מעידין על כל א' וכ"ת הרי גם ת"ק קאמר בהאי לישנא א"ל משום דר"י נקט האי לישנא נקט נמי ת"ק ואמנם נ' דדווקא בע"א הוא דלא מקבלי' עדותו משום חשש גומלין ולא בב' עדים דהוה עדות מה"ת ולפי"ז גם בהך דעוגונא א"צ להך חזקה דא"א חוטא כ"א מטעמא דכתיבנא דבב' לא מבטלי' עדותן משום חשדא בעלמא. וע' בר"ן ותוס' לעיל בסוגיא דתרי ותרי פ' התוס' כמ"ש וד' הר"ן כלישנא קמא: כ' רש"י דחדש וישן לרבותא דת"ק ע' רש"א והסברא נ' דבהא איכא לברורי ואם נמצא כדברי' ס"ד דשוב גם למתוקן יהא נאמן קמ"ל:
וכ' תוס' דמשום הא לא הוה מחמרי רבנן נ' דה"ט משום דבדמאי הקילו, וע' לעיל:
ד"ה בשכלי אומנתו ק' להו אד' רש"י דמאן לימא לן דמשום שאינו רוצה למכור אינו מתוקן קאמר:
ד"ה במעלין הנה לפי ד' תוס' אלו הק' הכ"מ פי"ב ממעשר על הרמב"ם שלא הביא לא בכהן ולא בחמרין הא דכלי אומנת וכ' אולי הרמב"ם ס"ל דלמסקנ' גם אדרבנן ל"ק ולא ביאר ונ' לבאר דלכאורה יק' אד' תוס' כיון דבאמת קיי"ל בכולא ש"ס בדמאי הקילו ל"ל לתרוצי הכא תירוצא אחרינא ונ' דה"ט דהאי תי' לא מספיק כ"א אי ר"י ורבנן בתרומה דאורייתא פליגו משא"כ אי בתרומה דרבנן פליגו א"כ אדרבא תרומה דרבנן אין בה נדנוד דאוריי' ודמאי איכא מיהת חשש דאוריי' ומעתה אביי ורבא היה ס"ל דבתרומה דאוריי' פליגו ושפיר תירצו משא"כ סתמא דהש"ס לא ס"ל הכי והוכרח לתי' אחרינא ומעתה אנו נאמר דרבא שהק' אדאביי מרבנן שפיר הק' דלאביי ע"כ בתרומה דאוריי' משא"כ לדידן במסקנא דבתרומה דרבנן מוקמי' פלוגתיי' ל"ק אדרבנן דבדמאי דאיכא מיהת נדנוד דאוריי' חששו משא"כ בתרומ' דרבנן דהקילו בה בכמה דברים. ומ"מ התוס' שהוכיחו לעיל ממסל"ת דבדאוריי' מיירי שפיר כ' מ"ש וד' הרמב"ם מבוארין בס"ד:
וממילא תוכחי' ד' הרמב"ם פ' כ' מאי"ב שכ' דבתרומ' מדרבנן הוא דמכשרי רבנן בע"א ומה שהק' עליו הר"ן הא אמרי' דבתרומה דרבנן לכ"ע אין מעלין מיושב בד' התוס' דבאמת גם ר"י סבר דאין מעלין אלא דמיחש הוא דחייש וה"ט לד' הרמב' משום דבדאוריי' באמת מעלין:
מ"ש עוד הר"ן דמ"ט לא יהי' נאמן הא ע"א נאמן באי' לא הבנתי הרי באתחזק אי' כתרומה דהכא ולאו בידו כע"א דהכא איבעי' ביבמות ולא איפשטא וקיי"ל דאינו נאמן ואפשר דבאמת מה"ט הוסיף הר"ן ואפשר למיקם וכו' ומ"מ אין זה הכרח, ודוק בזה:
י"ל הבל"ז בד' תוס' דאי גם ד' רבנן מיושבים שפיר הוא דהיינו דחידש המתרץ משא"כ אי רק ד' ר"י א"כ מ"ט לא ידע זה המק':
בענין מעלין ליוחסין:
הנה האחרונים הניחו בתימא דהרמב"ם חולק על הרשב"א דב' עדים אכולהו מסהדי וגם על תוס' דבהוחזקי מעלין א"כ ק' מב"ב ונ' דיל"ד עוד למאי שכ' הר"ן בשטת החולקי' על הרשב"א דרגילות הסופרים לכתוב כהן א"כ אפכא הו"ל לתנא בב"ב לאתנוי יכתבו ואם שנים כהנים ישלשו ונ' מזה משום דאין מעלין משטרות ליוחסין לא רצו חכמים להנהיג שיכתבו כהן בשטר דחיישי' לב"ד טועין ואמנם היכא דא"א דהיינו שהם משילשי' א"כ הוא יאמר אטו משום ב"ד טועין לא אוכל להלוות מעות וע"כ יכתבו כהן ולעולם אין מעלין אף דהוחזקו:
תרומה דעון מיתה אין להק' לרמ"ך דס"ל דנו"כ וקורא בתורה טפ"ו עצמו א"כ בלא"ה ע"כ אין מעלין מנ"כ לא הי"א דהיכא דתרומה דאוריי' גם הרמ"ך מודה:
אנא מתניתא ידענא הא דלא א"ל מעיקרא מתניתא היינו דאיכא למדחי דלמא ר"י דמתניתא ס"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין ולמ"ד מעלין אכתי לא ידענא ואמנם רבא ס"ל ע"כ דר"י מעלין ס"ל והיינו דקאמר לי' ר"נ דאלת"ה למ"ד מעלין דמאי ק' לי' ר"י ס"ל אין מעלין ואמנם א"כ לא פשיט רבא מידי:
מ"ש תוס' לעיל דמעלין ואין מעלין ר"ל חיישי' לב"ד שיעלו ובסוגיין עכ"ל ליכא למימר הכי בסוגיין מיירי היכא דאכילוהו בתרומה בעדות שאינו עבד כמ"ש תוס' לקמן יעי"ש:
סברת תוס' דמיגו דבידו להאכיל עדיף משום דמתחיל מחיי' משא"כ בהך דיריח וע':
בענין ערער. כ' רש"י ערער חד היה ערער ואין ע"א וכו' כוונתו ליישב קו' תוס' דלמא הכא דווקא קאמר ר"י וע"ש ולזה כ' רש"י דהא בהא תליא דאי ערער חד הוה ערער א"כ כל מקום שהאמינו חכמים ע"א הרי כאן שני' ואין ע"א נאמן להכשירו דאין דברי' של ע"א במקום שנים ואם ע"א נאמן להכשירו ע"כ משום דערער חד לא הוה ערער:
בענין אשת ישראל שנחבשה. הק' הבי"ש האיך נוכל לומר דגם באשת ישראל אל אסור' אם נחבשה ע"י נפשות הא קיי"ל אין אשה נאסרה לבעלה אלא ע"י קינוי וסתירה וע"ש סי' ז' מ"ש ונ' בנתרץ ג"כ קו' תוס' שהקשו דצנועות לשתרי דהרי מקמי דדרשי' להו דאונס שרי גם אאונס הוה מסרי נפשי' א"כ השתא מיהת ארצון מסרי נפשי' זה תוכן קושי' ומסולק תלונת רש"א ועל תי' י"ל דאדרבא נוקמי כולהו בחזקת צניעות דרוב בנות ישראל צנועות הן ולזה נ' לולי ד' דהא דבנות ישראל צנועות מסרי נפשי' אפי' באונס בזנות היינו דחמיר בעיניי' להטמאות מגוי אמנם תינח אם יכולת להנצל מזה משא"כ אם הגוי מאנסן בע"כ ואך ע"י השונוי מאונס לרצון יכולות להציל עצמן ממות וודאי עבדי הכי ולא אהני להו כה"ג חזקת צניעות ומעתה ה"ה לענין קינוי וסתירה הא דאין אשה נאסרה לבעלה בלא קינוי וסתירה היינו אם לא ידעי' שזנתה כלל משא"כ הכא הזנות ברור אצלינו אלא דיצאנו לדין אם הי' ברצין או באונס כה"ג לא בעיא קינוי וסתירה כ"א סמכי' אסברין:
ד"א בישוב קו' תוס' הנ"ל נ' בניישב קו' אחרת של הבי"ש למה בפרקים הכהנות דווקא אסורות ונ' דהא דצנועות מסרי נפשיי' היינו דמ' להו דהא דאשה קרקע עולם היינו דווקא בצנעא אבל בפרהסיא לא עדיף ג"ע לנשי' מכל עבירות שבתורה לישראל וא"כ עיקר מסירת נפשם הוה רק בפרהסיא משא"כ במתני' דאיירי בצנעא וא"כ בכרקי' דבאמת כעין פרהסיא הוה שוב מוקמי' להו אחזקת צנועות וכהנת דווקא משום מעלה אסירי לא זולת: והנה על הגאונים שנחלקו על תוס' ורש"י וק' קושי' תוס' בע"א שם מאי דחי הש"ס כלל ד' רבינא הא ע"י נפשות קתני ע"ש ועוד וק' כיון דבאשת כהן מיירי סיפא א"כ מה לי נשי' דגנבי או לא נגמר דינן להריגה ולזה נ' דד' הגאונים דבהא גופא נחלקו הני אומראי מאן דלא מחלק ס"ל מתני' באשת כהן ומאן דמחלק ס"ל באשת ישראל מיירי וכן רבינא וסתמא דש"ס בע"א בהא גופא פליגי הש"ס דקאמר תדע ע"כ מוקי לה באשת ישראל וכמ"ש תוס' ורבינא באשת כהן מוקי לה אלא דמ' להו בע"כ הל' כרבינא כמ"ש תוס' דא"כ מעב"י אשת כהנימ שמתייחדין ולא אסרי' להו וא"כ ע"כ מתני' באשת כהן ובהא מיושב ג"כ הא דלא מייתי הרי"ף והרמב"ם הך דבן דונאי וכן דפסקו כר"י במקום הזקי' דמ' להו דאנן כרבינא קיי"ל ומתני' באשת כהן ובאשת כהן ל"ש לחלק. ומתוך דברינו נתבארו ד' רש"י בע"א שכ' דבכתובות מוכח דמתני' באשת ישראל כוונתו על הסיפא לא כמו שהבינו בתוס' מדברי' וכוונתו למ"ש מבן דינאי וגמור דינן וע' בזה:
בענין אשת ישראל כתובות:
ואמנם מה שלא הביא הריף הך דבן דונאי ודחזקי א"ל בע"א דמ' לי' דכ"ז מדינא דמתני' דמיירי שיד ישראל תקיפא על או"הע ואמנם עכשיו שיד או"הע תקיפא אין חילוק וכיון שהביא לדרב שמואל ב"י לא הביא הנך פלוגתיי' ואמנם על הרמב' אין זה מספיק וע':
כ' תוס' בכתובות דאי רישא באשת ישראל אבל בכהן אסורה א"כ מייתי רבינא ראיה לסתור ואמנם יש לדחות דמעלה עשו בכהונה משא"כ אי דיעבד מדינא אסור גם בישראל ונ' דמה"ט השלימו בע"א דברי' וכ' דבישראל בעי' רצון ודלמא בלא נשבי' ליכא רצון:
והנה למה שכ' תוס' בע"א דד' רבינא הוה דאי לאו דדיעבד שרי משו' מרתת אשת כהן מיהת ליתסר ונ' א"כ כל שבוי' מ"ט אסורה לכהן וצ"ל דרבינא ס"ל כרשב"י דביד גוי תקיפא גרע ורבינא לא קאמר כ"א בנתייחד בבית ישראל דאז מקרי יד ישראל תקיפא וא"כ בשבויי דיד גוי תקיפא שפיר אסור וזה דלא כבי"ש סי' ז' שהחליט דלרבינא ליתא לדרשב"י כ"א אדרבא ע"כ רבינא צריך לדרשב"י וכ"ת א"כ ק' כיון דלרבינא לא הוה טעמא משום מרתת מה לי יד גוי תקיפא או לא כמ"ש הבי"ש לא היא כ"א גם לרבינ' מרתת מהני אלא דס"ל דאי בעלמא דיעבד לא היה מהני מרתת וא"כ א"ש כל הסוגיין גם לרבינא וע':
בענין כרקום. רש"י ד"ה כל כהנות כוונתו ליישב קו' הראש אמאי לא נקט תנא סתמא כל הנשי' פסולות לכהונה וכ' רש"י דס"ד דדווקא להנשא לכתחלה אסורות ולא ביושבות תחת בעלי' להכי נקט תנא כהנות אפי' יושבות יצאו: הק' בתוס' לרש"י מ"ש ערק ממחבואה ונ' ליישב דבאמת נ' דעיקר טעמא דכהנות אסורות הוא כדאמרי' ספ"ק כיון דאזלי אינהו לגבי בי נשא הו"ל קבוע וכמע"מ דמי משא"כ במחבואה דאיכא ס' פירש הקילו וא"כ דווקא במחבואה דשייך פירש משא"כ בערק חד לגביי' דשוב הו"ל קבוע וע': קו' מגווזא הסביר הרא"ה וכ' וכ"ת דבעיר שם קביעי' הני שלשלות דאטו בפני כל בית עבדו כדין ואמנם רש"י יושב גם זאת דלא ר"ל בכולהו איכא כולהו כ"א בחד צד גוזא ובחד צד כלבא וכיוצא והנה באמת קיימי משמורת אלא דזמנין דניימי ואמנם כן הרוצה לעשות כן עליו לעשות במהירות וא"א דלא מנבח חד כלבא וכיוצא ע' ברש"י ותמצא:
ואמנם בענין קו' הר"ן על ר"ח יל"ד לכאורה הרי גם לרש"י יק' עכ"פ א"א דלא ערקא חדא מניי' וצ"ל דלרש"י אמרי' דמסטפי לברוח מאימת חרב אמנם גם לר"ח י"ל דאמתני' ל"ק להש"ס דדלמא כיון דליכא מחבואה והוה עיר שכבשה כרקום כמו שהסביר הר"ן שוב לא מקילינן משא"כ השתא דבמלכות אחרת מיהת מקילינן אף דג"כ עכ"פ א"א דלא נתאנסה חדא א"כ גם באותה מלכות למה לא נקל:
ובפשט יישוב די הרי"ף נ' דס"ל להרי"ף דהני אמוראי דפליגו אי קשי' או לא בהא פליגו אי מחבואה אינה מחזקת אלא א' מצלת א"כ שפיר ק' ומאן דלא ק' לי היינו דס"ל אינה מצלת והנה אי ק' לן וודאי דוחק טובא למיקמי מתני' בכה"ג דווקא אלא דר"י בן אלעזר הוה ס"ל אינה מצלת ול"ק לי' מידי א"כ כיון דאנן קיי"ל מצלת א"כ שפיר לא קיי"ל כר"י בן אלעזר:
ומדברינו י"ל דהא דנקיט הרי"ף לקמן האיבעיא בפשיטות לקולא הוא משום דסתמא דגמ' פריך הכא דא"א וכו' וקו' יש לומר קאי אי מצלת: מ"ש הרמב' דאם נתיישב הגדוד בכ"ג אוסר נ' דמ' לי' בשעת מלחמה דמתני' דווקא קתני וע' תוס' ע"א שם:
י"ל דאיבעית הש"ס אי הטעם בשבוי' דמעלה עשו ובענין בכהונה א"כ בכ"ד לא תלינן אי דלמא כד' הבי"ש דבעכו"ם לא בעי' קינוי וסתירה וא"כ מידי ס' לא נפקא ואי איכא עוד ס' מותרת ע' בי"ש סי' ז':
מ"ש תוס' האיכא נהרא ר"ל דל"ת די לכשיטמאו שני' ככר א':
בענין נאמנות בשפחה וגברא אל אלמא. עיקר קו' הש"ס הי' מדתנן אין אדם נאמן על עצמו וכדמק' אר"פ לקמן:
ביאור ד' התוס' דע"כ מיירי ברגלי' לדבר דאל"כ ל"ש חי לכל ברי' וא"ל דמפורסם לאלם דא"כ עכ"פ לגברא כי האי ל"ש חי ע' בכ"מ ה' עדות שם שכ"כ בכוונת תוס' ואמנם לזה הקשה להם דעכ"פ בפעם ב' אין רגלי' אע"כ דאהני סהדי גופיי' דייני' וכמ"ש אא"כ אכתי יאמרו אין אנו יודעי' וע"כ דאם הוא עצמו אומר להם להעיד ויאמרו אין אנו יודעי' שוב ליכא חשוש אלם וע' בכ"מ ביתר ביאור ד' הרמב' ורש"י ב"מ וע':
השתא נמי יל"ד הא רב אשי קאמר דלא אמרה ונ' דקו' הש"ס הי' דבאמת מעיקרא שתקה והאי שתיקה ג"כ חטא הוא בידה דאם לא יגיד ואמנם גברתה שרואה אותה שותקת תסמוך עלי' והיא בבאה לב"ד שלא תיעשה רשע למפרע על שתיקתה תאמר שקר וע"ז קאמר הש"ס דאדרבא כשתראה מה יבא עלי' על שתיקתה לא תוסיף חטא על פשע:
בענין קו' רש"א אמאי לא מוקי מתני' לר"פ במס"לת נ' דבשלמא ברייתא אשבוי' לחודא קאי שפיר קתני דהיא ובעלה אין נאמני' משא"כ מתני' דכללא כיל אין אדם נאמן על עצמו והרי בתרומה נאמן במס"לת אלא ש"מ דלא מיירי מתני' כלל ממס"לת וע' בזה:
ואמנם הריף שהשמיט הך דמס"לת אף דפ' כר"פ נ' דק' לי' קו' רש"א ומשו"ה מ' לי' דהש"ס לא ס"ל כהך ברייתא כ"א כר' ור"ח לעיל דמס"לת אפי' על עצמו נאמן ולהכי לא מיקי מתני' בהכי וסתם לה הריף וסמוך אהא דקיי"ל דבאי' דרבנן כל מס"לת נאמין וע':
כוונת ה"ה ברצותו ליישב מה דפסק הרמב' דבקטן בעי' מס"לת דיש להגי' ברמב' ובן קטן ולא כן קטן והיינו דלא מ' להרמב' לחלק בין אביה ואמה לבנה ובתה כ"א בבנה ובתה היינו קטנה אלא דמדנקט בההיא מעשה אדם א' ולא תינוק אחד ל"מ כן זה כוונת ה"ה לדעתי אף שלא ביאר כן בהדי' בענין שבוי' וגרושה כתובות פ"ב:
המעון הזה כ' רש"י ל' שבועה כלומר לאפוקי מערוך שפי' ל' מקדש דאין זה שבועה כדאי' בנדרי' גבי כמזבח ולד' רש"י צ"ל כי ה' נקרא מעון ככ' ה' מעון אתה והכוונה כי הש"י מקומו של עולם. וד' הערוך נ' דוודאי גם ר' זכרי' ידע דאין נאמן ולא הי' נשבע שבועה גמורה על מגן:
בגרושה מאי ע' רש"י הנה וודאי דלא איבעי' לי' גרושת ישראל שלא נשאת דלא פשיטא מידי לפי גרסתינו אמנם נשאת לכאור' שפיר מבעי' לן ונ' ד' רש"י דכיון דלא סמכי' על בעלה המשמרה כ"ש דאין סמכי' על בני' ובנותי' א"וו בכהן מבעי' וכ"ז שלא נשאת:
ובכהן כ' רש"י ואפי' לא נשאת הנה המ"ל הכריח מד' רש"י דכתוס' ורמ"ך ס"ל דא"א קיל וא"כ מבואר מד' רש"י שכ' ואפי' לא ניסת ולעולם ה"ה ניסת ג"כ דבכהן לא מהני שוב ניסת להקל והטעם דמחזי כחוכא דעכשיו דחמיר איסורא יקל מבתחלה אף דלדידן שפיר הוה וע':
תוס' ד"ה כפר כ"כ ליישב קו' הר"ן דלמא לא יהא דיני כמשכונה ואמנם דל"ת דשם כפר לחוד גרים כ' דקטן ג"כ בעי':
כ' רש"י בלוה דבכהן מיירי ויישב הר"ן דבישראל שלא ניסת מהני שומרי' ואמנם דלמא בניסת אכתי מיירי ונ' דד' רש"י דאלו ניסת לא מנגדי' לה כדאמרי' אין מלקי' על היחוד בא"א משום לעז וכ"ש הא וע':
כ' רש"י בהיותה תחתי' כוונתו דאל"כ למה נקט מנכסו אבי' הא אחר גירושין י"ל נכסי טובא ועוד דהו"ל למימר לא תלוה כ"א ע"י אחר ולמה נפרעת דווקא א"וו דלוה תחתי':
כ' הר"ן דד' הרמב' כיון דלא אקבע הל' כמאן היכי דבעי ב"ד מצי עבדי ויל"ד אדרבא ניזל לקולא א"וו דגם הרמב' גרס נמי כמ"ש תוס' אלא דס"ל דהאי נמי לא ר"ל תרוויי' כ"א הא או הא ואמנם ד' הטור נ' דלענין צורבא מרבנן קאמר דלצורבא מרבנן נגדי' וכמ"ש תוס' ולהכי באשת ישראל הביא שמתא ובכהן ס"ל דאי' לי' דין צורבא מרבנן מקרא דוקדשתי או בסתם כהן צורבא מרבנן ולהכי כ' נגדי' לי' וע':
ארוס כ' רש"י בכהן ר"ל דל"ת דלא מיירי בגירושין כלל כ"א בסתם ארוס דא"כ לא מק' מידו מאבל חבתא דהתם בגירושין מיירי וע' בענין מ"ש הח"מ סי' ז' אההיא דאלו נערות דאם פדאה בכדי אף דלעצמו לא מהימן לאחרי' מהימן נראה הטעם משום דלאחר דאסרי' לה לדידי' הוה מודה ואומר דלא ידע אם נאנסה דאין אדם חוטא ולא לו א"וו קושטא קאמר:
בענין נאמני' כגודלן:
גירסתנו במתני' ואלו נאמני' בויו והי' נ' להביא ראי' מזה לד' הרמב' דס"ל קטן אינו נאמן כ"א מס"לת דה"ק תנא דידן דגם גבי שבוי' נאמני' בגודלן מה שראו בקטנותן והיינו ואלו אבל בקוטנן בעי' מס"לת דווקא ודקתני בברייתא לעיל דתינוק נאמן בגדולותו מיירי וע'. וע' לקמן ס"פ נאמן התינוק כ' רש"י ג"כ בגדולו כ"כ רוב המפ' חוץ מהראב"ד וע':
והנה ד' הרמב' דר"ה לא קאי כ"א ארישא והכי מ' לכאור' מדמייתי הש"ס דר"ה מקמי דעביד צריכותא ארישא ש"מ דמשום לאשמועי' דר"ה ארישא קאי נקט הכי ולד' שאר המפ' נ' דאי לאו דר"ה הו"א דלא מיירי מתני' בקיום כלל כ"א אכ"י עצמן של אביו ורבו ולא כמ"ש הסמ"ע סי' מ"ו למסקנא וא"כ וודאי צריכא דאביו הו"א דמיירי שהוא לבדו היורש ומטעם הודאת בע"ד ואי רבו משום דלא הוה קרוב משא"כ אחי' דקרוב ול"ש הודאת בע"ד אימא לא אמנם מדר"ה שמעי' במקיום מיירי מתני' ואמאי צריכא הלכך אצטריך לפרושי: