ליקוטי חבר בן חיים י· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין קבוע
סופ"ק כתובות, אלימא מט' חניות יל"ד מה עלה ע"ד הש"ס למפשט מהתם הרי וודאי לחומרא הוה ולא לקולא ונ' דיל"ד עוד לאיזו ענין מייתי הש"ס הך סיפא בנמצא הלך אחר הרוב ולזה נ' דעיקר פשיטות התרצן הי' מהך סיפא דהנה תוס' בחולין נתקשו בה מ"ש מטבעת וכוס ע"א דלא מהני פי' ותי' מה שתי' ע"ש בסוגי' דמכריזין והנה לכאור' בנקל נוכל לתרץ דבשלמא הך קבוע דהכא דהוא דאוריי' ורבנן לא גזרו בה מידי וכיון דבטל הקביעות מותר משא"כ התם דמדאוריי' אין כאן ורבנן גזרו לאסור הכוסות וטבעות וכיון דאמרו רבנן רוב לא מהני תו לא מהני רובא אף לאחר שפי' וא"כ עכ"פ מוכח לפי"ז דקבוע דהכא דאוריי' וממילא בין לקולא ובין לחומרא ושפיר רצה לפשוט ומה והש"ס דוחה מ"מ דלמא לעולם דרבנן ובקבוע החמירו ובפי' לא החמירו הכא והתם בכוס וטבעת ע"א כמ"ש תוס':
תשעה צפרדעי' עי' רש"י שכ' צב דומה וכו' ר"ל דאל"כ למה לא ידע במה נגע וכ"ת דמיירי בלילה א"כ מנא ידע דתשעה צפרדעי' הוי:
ותו יל"ד וכי לא ידע דיתרצו לו התם לחומרא ונ' דד' התרצן בשלמא באי' ספק אי' לחומרא משא"כ בטומאה אפושי טומאה לא מפשי' ואמנם התרצן השיב כיון דחכמי' גזרו שיהא כל קבוע כמחצה ע"מ ממילא הא ג"כ הוה לחומרא: בר"הי ס' טמא לכאורה הש"ס מייתי הך רישא אגב גררא שלא לדלגה אמנם מד' רש"י מ' דגם מרישא דייק התרצן ונ' דלכאור' י"ל בסיפא ה"ט כדר"מ בעיסה דאמרי' אסמיך מיעוט צפרדע לחזקת טהרת האיש ומה"ט ס' טהור ופי' הענין לא כמ"ש תוס' לעיל דהוה מחצה ע"מ כ"א כי איכא מיעוטא בהדי חזקה אמרי' חזקה עדיפא מרובא אא"כ ברישא מ"ט שוב ס' טמא א"וו מטעם קבוע:
אמנם לפי"ז לד' התוס' לעיל ד"ה ברוב וודאי גם למסקנא יק' דלמא הכא ה"ט משום סמוך מיעוטא וצ"ל לד' התוס' דכה"ג לא חשיב מיעוט וצ"ע ס' נפשות כ' רש"י מוהצילו ר"ל דלא תימא דהאי קרא וארב הא אצטריך להא גופא דס' נפשות להקל לא היא ההיא מוהצילו נפקא:
בענין קו' תוס' מהתראת ס' ע' רשב"א ב"ק מ"ד ע"ב דבר נאה בזה: הק' תוס' לר"ש אליבא דחזקי' דפוטר מממון מנ"ל לר"ש קבוע וע' רש"א בסנהדרין ע"ט בענין פי' דברי' מ"ט לר' ניחא טפי אמנם לשונם בזה דדייקו דפוטר מממון נרא' דכוונת דברי' דבשלמא לר' מצינו למוקמי פרט לזורק אבן לגוו דכה"ג אפי' מממון פטור משא"כ לחזקי' דאפי' מממון פוטר ר"ש קבוע היכי משכחת לה ומה שהק' דבר זה בקו' בפ"ע בסנהדרין כוונתם רק דגם לר' לא ניחא כ"כ דהרי קרא לא מיירי בממון ונ"מ בין דברי לד' רש"א דלרש"א לא תירץ בסנהדרין כ"א קו' השניי' וקו' ראשונ' במקומה עומדת ולמ"ש גם ב' הקו' מתורצות וכן הביא א' מן הגדולים שתמה למה הניחו התוס' בכתובו' ונדה בתימא ובסנהדרי' וב"ק תי' ולד' רש"א ניחא דבכתובות לא הביא רק' קו' ראשונה וכן נדה והך קו' גם בסנהדרין לא תי':
ואמנם מיושב לדברי קו' החי' ר"ן בסנהדרין ע"ד הרחב' פ"ד מרוצח שפק כר"ש לר"ש ע"כ קבוע דרבנן והרמב' פוסק קבוע אפי' לקולא א"כ ס"ל דהוא דאוריי ולמ"ש ד' הרמב"ם דגם לחזקיה אליבא דר"ש לא אצטריך קרא כ"א לזרוק אבן לגיו וכמ"ש תוס' כגון שאומר לזה אני מכוין וכן ד' הרשב"א בב"ק אינם מובני' בלתי ד' תוס' בסנהדרין ע"ש:
ואמנם ד' הכ"מ פ"ד מרוצח שכ' דהרמב' פוסק כרבנן וס"ל דלגוי היינו כולם ישראלי' הם נגד הש"ס דיליף מזה קבוע וע"כ בישראלי' וגוים מיירי וכבר עמד ע"ז הגאון מהר"י עייאש בס' לחם יהודה ע"ש:
בענין אין הולכין בפי"נ אחר הרוב כתובות ספ"ק ויומא פ"ה. כ' תוס' יומא דפריש כלהו ר"ל לחצר אחרת ולא נשארו שם והק' הלח"מ פ"ב מהל' שבת אכתי מאי בין חצר א' לב' ואמנם אין כוונת התוס' כלל שהיו בחצר הב' ביחד כ"א שידעו' שהי' כולם בזא"ז באותה חצר הב' ולא הוקבעו מעולם ביחד ועתה נשאר א' מהם שהי' כולם שם בזא"ז שמה ודוק בזה: הנה ד' הרמב"ם דרב דקאמר אבל לייחסו לא קאי אכולא מתני' ולזה פסק פט"ו מה' אי"ב דאפי' בנתגייר ברוב נכרים אסור בב"י ובממזרת ואין טעמו משום קבוע כמ"ש ה"ה דלפי"ז ק' קו' הלח"מ בה' שבת דהרי להרמב' בעיר ל"ש קביעות אלא דס"ל להרמב' דהא דאמרי' ביוחסין בעי' תרי רובי הוא לכל מילי דיחס בין להיות מותר בב"י ובין להיות מותר בממזרת ופ' בזה:
ועד"ז מובן כ"כ מ"ש בתשובה לחכמי לוניל בכ"מ הל' שבת דרב פליג אדשמואל כוונתו דמדקאמר רב דישראל אל היינו להחיותו וא"כ נכרי היינו שלא להחיותו ומה לי להחיותו מה לי לפקח הגל:
ובענין קו' הרמ"כ על הרמב' במחצה ע"מ נרא' ד' כיון דפריש כלהו ובטיל קביעותיי' כ"ז שלא הי' רוב מעולם לפנינו אזלי' בתר רובא דעלמא: והנה עיקר שטת הרמב"ם דהש"ס הדר ממה שתירץ אדשמואל הוא לשטתו כמבואר בה"ה שם ד' הרמב"ם דלגי' רש"י גם למסקנא קיים האי תי' דלעיל ואמנם ד' התוס' שכתב לקמן גבי לפקח הגל דטעמא דשמואל משום וחי משמע דלס"ד לא מצינו לומר כן דא"כ אמאי בפי' מקצת מודה שמואל אמנם למסקנא בכ"ג ס"ל לשמואל דלא אזלי' בתר רוב שפיר מצינו לומר דטעמא דשמואל כמ"ש תוס':
הנה לפי פשיטו שמואל בלהחיותו פליג אדרב וס"ל דאמרי' אין הולכין בממון אחר הרוב ודווקא לפקח הוא דאמרי' שרי אמנם ד' רש"י איני כן כ"א דשמואל כ"ש קאמר לא מיבעי' להחיותו דלית בי' איסור' אפי' לפקח עליו את הגל שרי אף דמחלל שבת ע' בדבריו ותמצא:
והנה נחלקו רש"י ותוס' בענין להחיותו אם הוא כלפקח או לא וד' רש"י דהיינו לפקח ואין כן ד' התוס' וצ"ל ע"ד שכ' רש"י בכתובות דלהחיותו מוחי אחיך נפקא ולא מפיק מלא תעמוד על דם רעיך וא"כ מספק לא מפק' ממונא אלא דיש להק' לד' תוס' בשלמא לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב שפיר אמרי' ברוב ישראל דמצווין להחיותו משא"כ לשמואל מ"ש מיעוט מ"ש רוב ותי' תוס' מאבידה ל"ש כאן וצ"ל דכיון דמקופה של צדקה מפרנסין אותי הו"ל ממון שאין לו תובעין וברובא מפקי' מניה:
כ' רש"י להאכילו נבילות עד שיגדל הכוונה דלכאורה הא דלא אמר להחיותו כמ"ש רש"י משים דלהחיותו באמת מצוה ומנ"ל מוחי אחיך ואמנם התם בעי' מעשה עמך וכיון דמותר להאכילו נבילות מהי"ת יהא מצוה להחיותו ושוב מצי' למימר שלא להחיותו לזה כ' רש"י רחשו"ה מצווה להחיותו דעכשיו הוא קטן ולכשיגדל הרי יוכל לקבל ע"ע גירות ועכ"פ בקטנותו מצווין להחיותו:
להחזיר לו אבידה מד' רש"י בכתובו' נ' דכ' תרי לשני חדא לרב וחדא לשמואל לרב דהולכין בממון אחר הרוב ב"ד מוציאין ולשמואל מדעתו יוכל להחזיר ואין כאן משום ספות הרוה ואמנם ד' התוס' אינו כן אלא דגם לשמואל מוציאין מידו והטעם כ' מ"ש והק' בגליון דמאי רבותא שייך כיון דהולכין בממון אחר הרוב כאן כ"ש באי' כמ"ש תוס' ב"מ זה תו"ד המצוין ואמנם למ"ש מיושב שפיר דכיון דתרוויי' אתנהו לד' התוס' דאפי' ב"ד מוציאין האבידה ס"ד היכא דאיכא נדנוד אי' אין ב"ד נזקקין קמ"ל: ואמנם תי' תוס' א"צ אלא אי אמרי' דבכל התורה ס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אמנם למ"ש בב"מ כ"ז דדווקא אמר שמואל הכי משום דאין הרוב לפנינו משא"כ בעלמא לא חמיר ממון מנפשות א"כ ה"נ הוה הרוב לפנינו ומודה שמואל ולזה ג"כ כוונו בגליון א' מן הגדולי' ואמנם בסנהדרין כ' תוס' דמדיני נפשות אין ראי' דהתם המיעוט כמאן דליתא אלא שק' לי על דברי' אלו א"כ אמאי קטלי לרצח דלמא טרפה הרג וכן מכה אביו ואמו דלמא לאו אביה א"וו דאפי' כה"ג אזלי' בתר רובא בדי"נ ומ"ש שוב די"מ:
והנה בהא מלתא אי אית לי' לשמואל בכ"מ אין הולכין בממון אחר הרוב תליא פלוגתת ה"ה פט"ו מאי"ב שכ' לתרץ קו' תוס' דלמה לא מוקי גם רוב ישראל לנזקין וכ' ה"ה משום דשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואמנם תוס' שהק' כן אזדו בהך שטה דלית לי' לשמואל כר"מ אין הולכין אף כי לעיל לא כ"כ וכמ"ש:
במ"ש רש"י דאמאי לא משני גבי מע"מ שלא להאכילו נבילות וכו' וי"ל כוונתו דהא מרישא שמעי' דדווקא ברוב נכרי' מאכילי' נבילות ולא במע"מ:
כ' רש"י בכתובות דלהכי לא משני הש"ס גבי מע"מ לענין אבדה משום דא"כ אמאי פלגינהו ואמנם תוס' ביומא כ' דפשיטו דא"ל אייתי ראי' ואמנם רש"י נ' שכ"כ לד' המתרץ שר"ל דנגחא תורא דידן א"כ הכי הי' מצי לתרוצו עד"ז להחזיר אבידה אמנם גם אד' התוס' ק' מאי קמ"ל פשיטא דשייך כה"ג אייתי ראי' ונ' כוונתם דס"ד דבאבידה מקרי הבעל אבידה ולא המוצא הבעלי' ואיהו מצי אמר אייתי ראי' קמ"ל:
כ' תוס' כתובות דכה"ג הוה מצי תנא למנקט מע"מ נכרי וכגון דנגחי' דידן ולי נ' דגם עכשיו ק' לכאור' פשיטא ואמנם צ"ל דהרבותא דס"ד ניזל בתר רובא דעלמא קמ"ל והתינח אם אנו טוענין שהוא נכרי משא"כ אם אנו טוענין שהוא ישראל וא"כ אדרבא רובא דעלמא מסייע לי' ופשיטא דמצי אמר לאו ישראל אנא ולא אצטריך לאשמועי':
הדרן עלך פ' בתולה נשאת בעזרת מגיד מאחרית ראשית. ובעזר מנחיל לעמו תורה למורשה נתחיל לבאר פ' האשה שנתארמלה או נתגרשה:
האשה שנתארמלה או נתגרשה נ' דנקט תרתי דאי לא נקט אלא נתגרשה סד"א התם משום דהבעל טוען ברי משא"כ בנתארמלה דאין היורשין טועני' ברי ליהוי כברי ושמא ותיהמן ואי לא נקט כ"א נתארמלה סד"א בנתגרשה דהבעל קיים חייב שבועה דאוריי' ומדינא דמתני' באמת גם להרמב' פטור כמ"ש ה"ה ולהכי נקט נתגרשה דומי' דנתארמלה מה נתארמלה אין כאן שבועה דאוריי' ה"ה נתגרשה:
כ' רש"י והוא תובעת כתובתה נ' כוונתו דה"ט דמתני' משום דלענין כתיבה נכסי' בחזקת יורשי' אמנם אם היתומי' רוצים לסלק לה כתובתה כדי להפטר ממזונות והיא לא תבעה ולענין מזונות קיי"ל נכסים בחזקת אלמנה א"כ על היתומי' להביא ראי' שאלמנה נשאת:
כ' תוס' דמשו"ה לא מהימן במגו דפרעתי משום דהוה מגו במקום עדים ואמנם הר"ן דחק עצמו לתרץ בע"א והא וודאי הר"ן מודה דלא אמרי' מגו במקום עדים ונ' ד' הר"ן בזה משום דמסקי' לקמן דנאמני' להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן דלא הוה כ"א גילוי מלתא ואהא ק' לי' להר"ן דמ' לי' דבמקום מגו בעי' עדים גמורי' ואמנם ד' תוס' דלא בעי' עדי' גמורי' והיינו דציינו דברי' איוצאה בהינומא לומר דאפילו עדים כ"ד מהני: הק' הבי"ש על הטור שכ' סתם בשם הרא"ש דפטור גם משבועה הרי במקום שכותבין כתיבה ואבדה כתובתה גם הרא"ש מודה דלא הוה הילך ואמנם המעין ברא"ש יראה דפשיט' לי' דבר"ג א"צ שבועה ונ' הטעם דאדרבא העיקר לא ק' לי' אף לאחר תקנת הגאונים במקום שכותבין כתיבה דס"ל כד' הראב"ד וסיעתא דשטר עצמו מקרי שיעבוד קרקע וכמ"ש המשנה למלך בזה אלא במקום שאין כותבין כתובה דבאמת אין כאן שטר כ"א חוב והאי חוב עכשיו נגבה ממטלטלי ג"כ שפיר ק' לי' וע"ז תי' דבמקום שאין כותבין שוב הוה הילך אמנם במקום שכותבין מעיקרא לא ק' לי' מידי וזה כוונת הטור: ועד"ז י"ל מ"ש הרמב' בזה וכל אלו הדברי' במקום שאין כותבין וע' בה"ה שנדחק ולמ"ש אף דבשטר פליג הרמב' משום דשטר מדינא גובה מגלימא דעל כתיפי' ולא הורע כחו במה שכתוב בו ג"כ קרקעות משא"כ בכתובה דעיקר דינא ממקרקעי מודה הרמב' דאין נשבעי' עלי' אם לא במקום שאין כותבין וכמ"ש לד' הראש:
ומ"מ יובן עפ"י דברינו מדוע נקט רש"י ואבד כתובת' למימר ל"מ היכא דאין כותבין כתיבה וודאי עלי' להביא ראי' אפי' במקום שכותבין אם אבד ג"כ דינא הכי ואי לא מייתי ראי' פטור הבעל:
אלא אי ק' לי' הא ק' אס"ד דאם הבעל קיים חייב שבועה א"כ כיון דהוא חייב שבועה דאוריי' אמאי לא טעני' כך ליורשי' בשלמא אי נאמן הבעל לגמרי שפיר משא"כ אי הבעל חייב שבועה דאוריי' ואמנם בר מן דין קשה לי ג"כ אד' הרא"ש אלו דאין כאן ברי ביורשין אלא משום דטעני' להו כל מה דאבוהון מצי טעין דעכ"פ אמאי קפריך הש"ס לקמן דקארי לי' מאי קארי לי' הא ברי וברי הוא הרי ביורשין אין כאן ברי וברי ולזה נ' דפשיטא להש"ס דמיורשי' אין כאן קו' כלל דע"כ קאמר ר"ג דמפקי' ממונא בברי ושמא מני' דידי' משא"כ ביורשי' לא בעי' ברי וברי כלל ובזה מיושב הכל בס"ד:
וראשה פרוע כ' בשעת כניסתה לחופה ר"ל דאלו קודם לכן לא מהני דהרי בלא"ה אית לה חזקת בתולה:
חילוק קליות כ' רש"י לתינוקות רש"י לטעמי' דלא ס"ל לפ' לקמן בגמ' דריב"ב ביהודה קאמר שלא הי' שם הינומא כמ"ש תוס' וא"כ למאי נ"מ קאמר ריב"ב חילוק קליות ראי' ולזה כ' רש"י דהנה אמרי' לקמן דלהני מילי נאמני' להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן והנה חילוק קליות הוא לתינוקות ועי"ז זכורי' הם בגדלן יותר חילוק קליות מהינומא:
וע' הג"א מ"ש לפ' ד' הירושלמי וע' ברא"ה פי' ד' הירושלמי ואמנם ד' הג"א צריכין ביאור מאוד דאטו משום דיש בתולות שאין נשאות בד' אין ד' סימן הרי עכ"פ אין אלמנה נושאת בד' ולזה נ' כוונת דברי' במ"ש הש"ס לקמן דהא דבעי' להכי ראי' משום דכל הנושאת בתולה יש לה קול ואמנם האי קול היינו משום הינומא וחילוק קליות שהוא בכל בתולה משא"כ נישואין בד' שאינן בכל בתולה אין להם קול כ"כ והיינו דנקט מתני' הינומא דווקא וקליות ולא נישואין בד':
ומודה ר"י ע' תוס' ואמנם הראשוני' הקשו קו' עצומה לד' רש"י א"כ לר"י יהא כ"א תי=וקף בטליתו של חבירו ויטעון ברי ויהא מוציא מיד חבירו ונ' דגם רש"י לא כ"כ כ"א בשדה דארעא כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא ובג' שנים הוה חזקה וא"כ בנקל יוכל לברר אם היא בידו או ביד מי שלקחה ממנו ג' שנים משא"כ במטלטלין:
טעמא דאיכא עדי' כ' רש"י דיצתה בהינומא כוונתו לתרץ קו' תוס' דליהמן במגו למאן דאמר דמצו למטען פרעתו אחר מב"ד וא"כ שפיר מודה ר"ג לזה כ' רש"י דאי משום מגו א"כ אמאי קאמר תנא דבעי' דייקא עידי הינומא הרי גם בעידי' שהודה בפני' שלא פרע סגי א"וו דבלא מיגו מהימן ואמאי: ובענין מ"ש רש"א ע"ד תוס' דדוחק להו לאוקמי באין מכירין אם היא אשתו נ' להוסיף דמ' להו לתוס' דע"כ לא מיירי באין מכירין דהרי כולא מלתא משום דרוב הנישאות בתולה יש לה קול וזה ל"ש אלא במקום שמכירין אותן משא"כ במקום שאין מכירי' אין כאן כ"א רוב נשים בתולות נישאות וא"צ עדים כלל וע' בזה לפנינו בס"ד:
כ' רש"י דאזיל בתר חזקה דגופה כוונתו דהש"ס דהכא ס"ל דטעמא דר"ג משום חזקה ולא משום מגו וכ"ת אכתי מנ"ל למק' להק' דלמא לא היא טעמא דר"ג משום מגו וצ"ל דהש"ס דהכא אליבא דר"י דס"ל במו"ע במנה ומאתים פליגו וא"כ מוכח דר"ג אזיל בתר חזקה בלא מגו ואמנם א"כ לא הי"ל לרש"י לאתוי הך דמ"ש אירסתני נאנסתו אלא משום דאמרי' דר"י אמגו קאי ולרש"י גם בס"ד הכי הוה לזאת הביא רש"י הך ואמנם הש"ס באמת ה"ק לד' רש"י ר"ג ע"כ מהך דמו"ע בתר חזקה גרידא אזיל ולר"י אפי' מגו בהדי חזקה לא מהני:
כ' הרא"ה דבפ"פ לא מהני ברי וברי למ"ד כתיבה דאוריי' משום דאי' לה חזקה דגופא פי' לדברי' נ' דהנה הפ"י בקו"א כ' דחזקת בתולה לא הוה חזקה גמורה משום דעשוי ועומד להשתנות וכן מ' מד' תוס' בסוגי' דמומין ואמנם אינה עומדת להשתנות כ"א ע"י נישואין ולא ע"י זנות והנה בסוגי' דטוען אלמנה נשאתיך ושפיר מקרי עומד להשתנות משא"כ התם בפ"פ דטוען זנתה הויא שפיר חזקה גמורה:
ובענין קו' תוס' ארש"י נ' לפ' דה"ק הש"ס בשלמא אי גם לר"י הוה הך רישא רבותא שפיר משא"כ באמת כיון דלר"י אפי' בברי ושמא לא מהני כ"ש בברי ולא הוה מתני' רבותא כלל ואמנם אי הוה איירי מיהת במגו מ"מ א"ל דאפרקי' קאי משא"כ השתא דבמגו לא מיירי ג"כ וודאי אפרקין קמא קאי: והנה יש לי להביא ראי' לד' תוס' מדלא פריך הש"ס עד לקמן וכיון דרוב נשים דבשלמא לד' תוס' האי ה"נ מסתברא אהי' דרוב קאי וסיים הש"ס כל הענין משא"כ לד' רש"י הו"ל להש"ס להק':
היתה מעוברת י"ל דמשו"ה נקטא הש"ס דלכאור' ס"ד דגם התם י"ל מגו דאי בעי אמרה באמבטי עברה אמנם כיון דכריסה בין שוני' לא מעיזה לומר כן:
שור שחיט אפשר דנקט הש"ס לשנא דמשתמע לתרי אפי' ר"ל מגו דשתיק ולהחזיק:
וכיון דרוב נשים כ' רש"י קו' היא כלומר לאו דמס' הש"ס אי רוב נשים בתולות נשאות כ"א קו' בפ"ע היא:
כ' רש"י וזו והואיל ואין לה קול שאין מעיד עלי' מ' מדברי' דעדי' היינו קול וא"כ מ"פ הש"ס ונ' דק' לי' לרש"י מ"ש לעיל דאטו אם בא אדם עם אשתו מארץ מרחק נדע בזה ויהא קול אי בתולה נושאת א"וו דקול ל"ד כ"א עדים ולא ימלט ששמע א' מהם אי נושאת בתולה והש"ס דפריך אמקום שמכירין פריך דהתם לא ליסגי בעדי':