אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים י בענין ברכת חתנים

ליקוטי חבר בן חיים י· רבי חזקי' פייבל פלויט

בענין ברכת חתנים

בענין בעילה בתחילה בשבת

כתובות ח'. א' בתולה וכו' נ' דלא רצה לומר אפי' אלמנה לאשמועי' דלאו בחדא מחתה נינהו דבתולה אפי' נשאת לאלמין ואלמנה בנשאת לבחור דווקא:

ואלמין לא מק' העולם הא בל"ז יכול להק' ונ' דס"ד דהך ברכה לכבוד הכלה לפייסה נתקנה וה"ה באלמנה שנשאת לאלמין צריכה פיוס ודווקא לבחור א"צ פיוס ואמנם מדמשני לי' כאן בבחור דמ' דכאן קמא קאי אדקתא וכאן בתרא קאי אדבתרא שפיר מק':

משמח חתן וכלה ע' רש"י שמעתי בימי חורפי מתרצי' דכ"ז שלא גמר הברכות עדן מקרי כלה בלא ברכה ואסורה עלי' א"כ ל"ש לברך משמח חתן עם הכלה משא"כ לאחר גמר הברכות שפיר שייך לומר עם:

בסוגי' דפתח פתוח כתובות דף ט':

הק' הראשוני' ע' רש"י שכ' דאי מצא דם לא שייך טענת פ"פ דלמה לי הרי עכ"פ שויא אנפשי' חד"א ונ"ל לתרץ דהנה אלו נימא מיקם לא קים לי' ל"ש שוי' אנפשי' חד"א כמבואר בש"ס אמנם לא אמרי' כן משום דל"ל הוכחה למימר הכי משא"כ היכא דמצא דם וודאי אמרי' מיקם היא דלא קים לי' ושריא:

הנה ד' הרמב"ם דבאשת ישראל פחותה חבת ג' אפי' עדיין קטנה היא אסירה דל"א פתוי קטנה אונס היא והיינו משים דק' לי' קי' תוס' דאכתי הוי ס"ס א"כ משמע דלית ליה הך סברא דשם אונס חד הוא והתימ' שלא נתעוררו הפוסקי' על זה ואפשר דהרמב' לטעמי' אזיל דס"ל הא דס' דאוריי' לחומרא הוא רק דרבנן ומהאי טעמא ס"ס לקולא משום דס' שני הויא ספיקא בדרבנן וא"כ אפי' ב' הספיקות משם אחד לית לן בה ואין מדברי' ראי' לדידן דקיי"ל ס' דאורייתא מ"הת לחומרא:

ואמנם מלשון הש"ס דפריך בפשיטות אר"א והא ס"ס הוא ולא מייתי שום ראי' ממשנה או ברייתא משמע לכאור' כד' הרמב' דס"ס שריא משום דהוה ס' בדרבנן ולדידן דלא ס"ל הכי צ"ל דס"ס מטעם ריב שרי ולהכי ג"כ לא הוצרך הש"ס להביא ראי' דס"ס שריא:

אמנם אי ק' לי הא ק' לי למה שכ' מהרי"א הובא בש"ך יו"ד ק"י בכללי ס"ס דהיכא דספק אחד מתיר יותר מחבירו לא מיקרי שם אונס חד הוא וא"כ לא ידענו אמאי כ' התוס' דהכא מיקרי שם אונס חד הוא דהרי הך ס' גדולה ס' קטנה אלים יותר מס' אונס ס' רצון דס' אונס ס' רצון הויא ס' כנגד הרוב כמו שכ' התוס' דרוב ברצון והיינו משום דאונס יש לו קול משא"כ ס' גדולה ס' קטנה דאטו משום דאנן אמרי' פתוי קטנה אונס הוא יהי' לו קול אתמהה וא"כ וודאי אין כאן רוב נגד הספק וכ"ת אכתי אינ' מתיר יותר מחבירו אף דאלים תינח לד' ר"י דנאמנת לומר נאנסתי אף כנגד הרוב שפיר משא"כ לדעת הרא"ש דכ' דאינה נאמנת נגד הרוב א"כ וודאי וק' הרי בהאי ס' גדולה ס' קטנה נאמנת לומר נאנסתו ובס' אונס ס' רצון אינה נאמנת ולפי"ז נתבאר שדברי מהרי"א מיוסדי' על ד' ר"י ומעתה נוכל לומר דגם הרמב' אית לי' סברת התוס' דב' ספיקות משם אחד לא הויא ס"ס אלא דס"ל כהרא"ש דאינה נאמנת לומר נאנסתו כנגד הרוב ולא הוה אחד כמו שביארנו אלא ע"כ לא ס"ל פתוי קטנה אונס הוא:

ואין להשיב אס"ד דפתוי קטנה אין לו קיל הדרה קו' התוס' לדוכתא ונוקמי בחזקת היתר לבעלה ונימא דבקטנותה נתפתה וא"כ לא הוה הס' נגד הרוב אלא ע"כ דגם פיתוי קטנה יש לו קול לא היא דס' גדולה ס' קטנה לא מהני בי' שוב חזקת היתר דאית לך לנגדה חזקה דהשתא נבעלה וכמו שכ' התוס' גבי אשת כהן:

ובמה שכתבנו אין מקום לד' הק"נ שכ' לפרש ד' הראש שהחליט דטוענת נאנסתי לא מהני הכא אף דאיכא ברי ושמא מ"מ בעי' ג"כ מיגו או חזקה בהדי ברי ושמא הכא לא שייך לא מיגו ולא חזקה וכ' הק"נ דכונת הראש דהוה מיגו וחזקה במקום רוב דרוב ברצון וכמו שביאר הראש בהדיא בתר הכי ולמה שכתבנו כ"ז ליתא דאכתי דלמא בקטנותה נתפתתה והיה ג"כ אונס ואין כאן רוב בשלמא הראש כ' שפיר דחזקת צדקות לא מהני נגד הרוב ולא שייך למימר דדלמא בקטנותה נתפתתה דאיכא שוב חזקה דהשתא משא"כ למימר בפשיטות דל"ש מיגו וחזקה משום הרוב לא יתכן וכמו שכתבנו ולזה נ' דכוונת הראש דבאמת הך חזקת בתולה לא הוה הכא חזקה משום דאיתרעי דהרי בעולה לפניך אלא דבדברי ר"ג לקמן דהבעל בעצמי טוען שאירס' בחזקת בתולה וא"כ אף אנו אומרי' כי בתולה היתה משא"כ במקדש קטנה פחותה מבת ג' דל"ש חזקת בתולה כלל אין כאן חזקה ועיי' בראש ותמצא לשונו מורה כדברי, ואמנם מה שכ' דאין כאן מיגו היינו משום דכיון דלא אמרי' ברי ושמא ברי עדיף א"כ אפי' אמרה מוכת עץ אני אינה נאמנת וא"כ מאי מיגו שייך וכ"ת הרי לא פליג הראש אר"י אלא דטענת נאנסתו היינו משום דאי אמרי' דחזקה מהני ג"כ לברי ושמא שפיר שייך לומר דנאמנת למימר מוכת עץ אני הואיל וחזקה מסייע משא"כ אי בעי' מיגו גם במוכת עץ אינה נאמנת ואין כאן מיגו ודוק בזה:

מאי קמ"ל יל"ד למה שכ' רש"י דר"א דווקא לאוסרה קאמר דנאמן אבל לא להפסידה כתובתה א"כ מאי מק' הש"ס הא טובא קמ"ל לאפוקי מדשמואל דאמר אף להפסידה כתיבתה נאמן ואמנם הא לא ק' דכיון דלאוסרה לא הוה רבותא ורק לאפוקי מדשמואל קאמר ר"א הול"ל הכי בהדי' אינו נאמן להפסידה כתובתה אמנם הא ק' לי דהנה הרש"א הקי' דדלמא קמ"ל דלא תימא דמשום הכי מותרת דאין דבר שבערוה פחות משנים ותי' דא"כ מאי נאמן דקאמר ר"א עיי"ש ומעתה למה שכתבנו דמצינן למימר דנקיט נאמן לאפוקי מדשמואל הדרה קו' הרש"א לדוכתא דלמה ר"א תרתי קמ"ל דלא תימא אין דבר שבערוה פחות משנים ולאפוקי מדשמואל ולזה נ' לתרץ קו' הרש"א בענין אחר וזה דקו' הש"ס הי' באיזה ענין נקט ר"א האומר פתח פתוח הול"ל הבעל נאמן טפי לאסור אשתו עליו ולזה אצטריך לשנויי דסד"א מיקם הוא דלא קים ליה:

תנינא יל"ד דמאי ענין זה לזה בשלמא התם קאמר בהדיא דקידשה וא"כ נאסר נקרובותיה משא"כ הכא נהי דטען פ"פ מצאתי אכתי יוכל להיות דמותרת עליו דדלמא מ"ע היא או בגוונא אחריתא בשלמא לד' האומר שויא חתיכה דאסירא היינו מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי א"כ שפיר פריך דהרי עכ"פ הודה דפ"פ מצא משא"כ לדברי האומר דשויא חתיכה דאיסור' הוא מטעם נדר וודאי ק' ונ' דהנה במשנה זו דמייתי הש"ס אכפול תנא ותני תו היא אומרת קדשתני וכו' והש"ס בקידושין עבד צריכותא מרישא לסיפא אבל מסיפא לרישא לא עבד והיינו טעמא דרישא וודאי צריכא דלא תימא דדווקא בהיא אומרת קדשתני הוא דשייך שויא חתיכה דאיסורא משום דבדבור זה שהיא מקודשת אסרה נפשה בהדי' אכ"ע ומיגו דאסרה נפשה אכ"ע אסרה נפשה גם על קרוביו משא"כ בהוא אומר קדשתיך ובדבור זה אכתי לא אסר נפשי' ומקרובי' הרי לא קאמר ס"ד דלא אמרי' שוי' אנפשיה חתיכה דאיסורא דמאי נדר שייך כאן קמ"ל דאפ"ה שוי' אנפשי' וא"כ ה"ה דפ"פ שפיר פריך: כ' רש"י במס' קידושין מוקי לה וכו' כוונת רש"י לד' התוס' דמשו"ה לא ק' לי' מהך מתני' אאידך דר"א אף דס"ד דאינו נאמן עפ"י עצמו משום דידע דהך דקידושין מיירי באומר קדשתיך בפני עדים:

וזה נ' ג"כ כוונת רש"י במה שכ' אין האשה מזנה נאסרת דל"ת דהש"ס הוה סבר דר"א לאפוקי פ"פ אתא והטעם משום דאמרי' דמיקם לא קים לי' וא"כ לא ק' מקידושי' ואמנם הא א"א דר"א בכל מזנה מיירי והש"ס דמק' הוא כמו שכ' התוס' והן ד' רש"י:

מפני מה לא אסרוה עיי' רש"י ותוס' ונ' כוונת רש"י דמ' לי' אי כד' התוס' מ"ש ממאי דמשני הש"ס אונס הוה דק' וכי חוטא נשכר צ"ל דכך גזרה התורה דכל היכא דמותרת לבעל מותרת לבועל וא"כ הכא נמי ל"ש ומ"מ יש לחלק דבשלמא באונס דשרי' עד לעולם לבעל א"כ ה"ה דשרי' לבועל משא"כ השתא דלא שריא לבעל אלא משום דלא אתי עדים וא"כ היכי שרינן לה להבועל דילמא היום או למחר יבואו עדים ותאסר עליו למפרע:

כל היוצא למלחמת וכו' עיי' רש"י נ' דרש"י בכיון כ' שאם ימות במלחמה משום דבאמת וק' אדוד כיון דאוריה היה חייב מיתה כמ"ש י"ל א"כ אמאי באמת הרגו בחרב בני עמון ולא דני בסנהדרין א"מ עשה כן כדי שיתקיים התנאי ותהא מגורשת למפרע ועד"ז י"ל מה שכ' רש"י דברים המעורבין היינו קידושי' דק' פשיטא דהא עלה קיימי' אמנם ק' לי' לרש"י הא דקאמר הש"ס תני רב יוסף דמשמע מילתא באנפי נפשי' ותני הול"ל בוו"ו א"וו באמר רב יוסף חידש דאפי' מי שלא הי' לו אלא קידושי' בינו לבינה הי' נותן ג"כ גט כריתות וכ"ת פשיטא דמ"ש לא היא דבשלמא בנישואי' דאין תנאי בנישואין משום ב"ז אצטריך לגרשה על תנאי משא"כ בקידושין יכול לקדשה על תנאי סד"א דלא צריך לגט כריתות קמ"ל ר' יוסף דלא שנא אלא דק' באמת טעמא מאי לא קדשה על תנאי וצ"ל ע"כ משום דהתנאי הי' אם ימות במלחמה ומעתה בשלמא אם מגרשה על תנאי נמצא כל זמן שלא נתברר שמת במלחמה מוקמי' לה אחזקת אשת איש וליכא למיחש אתקלה משא"כ אי מקדשה על תנאי וכי לא הדר לביתו אחר המלחמה מוקמי' לה אחזקת פנוי ושרי' לה ושמא היום או מחר יבוא ונמצאת בניה ממזרי' מ"מ מוכח דהתנאי הי' כמו שכ' רש"י:

ליום הרביעי אין וכו' יל"ד למה לא קאמר בשאר ימים לא ונ' דלכאור' הי' אפשר לומר דלעולם טעמא משום שקדו או ברכה והא דתנן שפעמי' בשבת ה"פ דלילי שיושבי' ב"ד בה' לא יוכלו חכמי' לתקן משום שקדו או ברכה נישואין בד' משום עד שישבו ב"ד בשבוע הבאה יתקרר דעתו ואנן ניקום ונגרום לי' אקרורי דעתא שיפסיד כתבתו בכדי משא"כ עכשיו דבו"ד יושבין גם בה' אא"כ בה' מיהת אמאי לא ישא דאיכא שקדו ואיכא ברכה א"וו דאנן חיישי' לאקרורי דעתא ואי משום כתיבה כיון דמצי למנסב בד' ולא נסיב אנן למאי ניחוש לה:

והנה פה בסוגיין בתו"י הוא מקור העניין דבעי' ס"ס שיוכל להתהפך ועלי' כיון האגור שכ' שראה כן בתוס' ושכח היכן ואמנם א"כ תוס' דלא חילקו בזה מ' לכאור' דלית להו האי כללא אמנם כן כבר העיר הפ"מג אד' התוס' לעיל שהק' הא הוה ס"ס ס' מוכת עץ ספק דריסת איש דלא יוכל להתהפך ותי' דאדרבא מכאן ראי' למ"ש הרמ"ע בשך שם דהיכא דתנן ידעי' איזו ס' הוה ס' ראשון לא צריכי' ליוכל להתהפך וה"נ כן וא"כ מ' דתנ"י לית להו להך דרמ"ע ואין מי שהרגיש בזה וע':

כ' רש"א דמ' מתוס' דלית להו מיגו באיסורא וד' צ"ע דהא בהדי' תנן גבי איסורא מיגו גבי א"א שאמרה א"א הייתי וגרושה אני ואפשר דמי לי' לחלק בין מיגו דשתיק ומיגו דטעון אמנם אפשר שכיון לד' הבי"ש שכ' דפשיטות דמיגו דידה לא מהני לי' דעכ"פ שוי' נפשי' חד"א:

וכ' עוד רש"א דלת"ש תוס' לקמן דלא אמרי' מיגו להוציא ה"נ א"ש ולדעתי אפשר דכוונת תוס' לקמן דווקא משום דאיכא מיגו במקום חזקה ולהוציא: ועד"ז נ' דצריך להסביר ג"כ ד' תוס' לקמן שכ' דהך חזקה דהכא עדיפא וק' דהרי חזקה דאין אדם פורע תו"ז אית להו לכ"ע וחזקה דאין אדם שותה בכוס פליגי בה הכא איוו ה"פ דע"כ איבעי נן אי אמרי' מיגו במקום חזקה היכא דהך מיגו להחזיק הוא משא"כ אי הך מיגו להוציא הי' ג"כ א"כ הוה כמיגו במקום ב' חזקות חזקת ממון וחזקה א"א שותה בכוס א"כ כה"ג לא איבעי לן ואהא כ' בתר הכי אי בלא"ה לא אמרי' מיגו להוציא א"ש טפי: מאי לאו דקטעין פ"פ למ"ש הראשונ' דאי בטענת דמי' צ"ל דמיירי באשת כהן ופחותה מבת ג' דאל"ה מצי' למימר דמ"ע היא והיה ס"ס א"כ שפיר קאמר מאי לאו דקטעין פ"פ דד' המק' דטעמא דמתני' משום דגזרה אטי ב"כ כד' ר"ת ולהכי לא ניחא לי' למימר דאטו ב"כ ופחותה מבת ג' נגזור וד' התרצן כרש"י וענין א"כ מה הועילו הנה אי בוגרת ומ"ע יש להם פ"פ כר"ח ש"פ בהני מה הועילו יל"ד החולקי' צ"ל כמ"ש הנ"י דע"י תק"ח יבוא תקלה שיוציא לעז להפסיד' כתיבתה:

מאי אלמנה משום דבעי לאקשויי מאלמנ' מן האירוסין להכי מק' כאן ולא בריש מכלתין גבי ואלמנ' ביום ה':

בגדתאה דמן בגדת כוונתו דלא נימא דהיה שם גנאי מן בוגדי' דהרי קורא לחבירו בחניכתו אין לו חלע"הב:

תמרי מקמי נהמא מכאן צ"לע על מ"ש הרמב"ם בה' דיעות דקודם אכיל' יאכל אדם דבר המשלשל ולא לאחר אכילה והרי תמרי' משלשלן ואמרי' דדווקא אחר אכילה מעלי ולא קודם אכילה:

כיון דחזי דמזלזלי בהו ע' רש"י ומה שכ' דבכהני' איכא גנאי טובא משום דכהני' קפדו שלא להשיא בנותי' כ"א לכהנים ומאחר שנתגרשו נפסלו מן הכהונה:

ובתוס' לשטתם תי' קו' זו בע"א במ"ש דבכהנים לא שקלו אלמנות כ"א רביע מבתולה משא"כ בישראל:

ומ"ש תוס' דאין סברא שיתנו לאלמנת בת כהן יותר מאלמנת בת ישראל היינו משום דבתולה שייך גבה ל' בת כהן משא"כ אלמנה אינה נקראת ע"ש אביה:

מוכת עץ כ' רש"י שנתקע לה עץ יק' דלקמן פ' אלו נערות מ' דבחבטה בעלמ' נושרין בתולי' ואמנם לרב דקאי אקטן שבא על הגדולה פי' רש"י שפיר ואמנם בר מן דין נ' דד' רש"י דמשו"ה קיי"ל דמו"ע לא שכיח ודלא כמ"ד לקמן דכולהו נמי חביטי מחבטן משום דס"ל דע"י חבטה אין בתולי' נושרין כ"א ע"ד שכתב רש"י ז"ל וע':

ר"מ מדמי לה לבוגרת נרא' תרוויי' ס"ל דמשום חיבת ביאה ראשונה תקנו מאתים ודווקא למאן דלא טעמא טעם ביאה ומה"ט מדמי לה ר"א לבוגרת וד' רבנן משום דבשלמא בוגרת ידוע דאין בה העון משא"כ מו"ע נהי דמאמין לה שמו"ע היא מ"מ מידי חשדא לא נפקא דהרי אתעביד בה מעשה. ולאו שנותי' גורמי':

הק' הראשונים וכן הרש"א על רש"י במ"ש לפ' קושי' הש"ס אבריי' מדקתני א"י לטעון והרי גם במתני' לפנינו קתני הכי וכ' רש"א ויש ליישב ונ' לפ' דכיון דלד' רש"י העיקר שע"י שיצא הקול יבורר א"כ מדקתני בברייתא א"י ש"מ שגוערין בו משא"כ במתני לקמן ה"ק א"י לטעון כלל ולעולם אין הב"ד נועלי' בפני' אלא הוא עצמו נעל:

ולד' רש"י אלו כיון ה"ה שנתקשה הלח"מ בדבריו והכי כוונתו דהרי"ף והרמב"ם מפר' הסוגיין כרש"י וא"כ אמתני' לק"מ וכיון שהם לא הביאו כ"א המשנה ממילא לא הוצרכו להביא הך דקודש וע':

ואמנם מ"ש הלח"מ לפר' דבריו הביא הרמב"ן בחי' לכתובות וכ' ע"ז ואין להשיב על דבריו אלו נ' כוונתו דנהי דלרבה מחזקי' לה בחזקת בתולה מבעל ראשון מ"מ בחזקת בתולה בשעת קידושי שני עכ"פ לא מחזקי לה טפי משאר בתולות ועי':

ואמנם כל ד' רש"י המה רק לטעמי' שכתב דעיקר הדבר כדי שיבורר משא"כ לד' התוס' דהכל אטו אשת כהן ולזה כ' תוס' מה שכ' ע' ותמצא: כגון שקידש ע' תוס' ודברי' תמוהי' הרי כתבו בעצמם לעיל דאית לן לאוקמי בחזקת כשירה לכהונה אלא שהוא נגד חזקה דהשתא ואמנם תינח אי חיישי' שתחתיו זנתה משא"כ אי תחת בעל ראשון אנו דנין למה לא נוקמי בחזקת כשירה לכהונה וכ"ת כיון דארוסה הויא ורוב פסולין אצלה אפי' למאן דמכשיר בעי ברי דידה והכא אפי' בשותקת מיירי לא היא תינח אי בימי ארוסתה יצאנו משא"כ עכשיו הרי נוכל לומר דאחר שנתארמלה או נתגרשה זנתה ואז היו רוב כשרין אצלה וצ"ע:

בענין ברי ושמא ב"ק קי"ח ב"מ צ"ז כתובות י"ב הנה ד' הפוסקי' דא"י אם פרעתיך חייב והיינו מדמק' הש"ס ב"ק קי"ח אר"ה ור"י מ' דלר"נ ור"י ניחא וק' לר"נ ור"י נמי מ"ש רישא ומ"ש סיפא אע"כ משום דברישא הוה א"י אם פרעתיך אלא שיש לעורר דלמא כדמסקי' דבבא לצאת י"ש מתני' לר"ה ור"י ומיירי מתני' בדלא תבעו וצ"ל דמדר"י דייק הש"ס דאי ס"ד דגם מתני' מוקי כה"ג למה אמר מלתא באפי נפשי' הול"ל למלתי' אמתני' ואנא ידענא דכ"ש הא דהוה ברי ושמא דלר"ה ור"י חייב לשלם בדיני אדם אלא ש"מ דגם מתני לר"י בבו"ש, וכוונת ר"י אסיפא דמתני' קאי:

וע' רש"י שנתעורר בזה על ב' דברי' חדא דאי מדר"י מ"ש באינו יודע אם פרעתיך או הלויתיך בתרוויי' צריך לצאת י"ש דהרי בהלויתיך קאמר ר"י וע"כ משום דר"י בברי קמיירי א"כ שוב לא מצית למשמע מידי במתני' וע"ז כ' רש"י דד' הש"ס דא"י אם פרעתיך מברי ברי כיון שהחיוב ברי מיהת משא"כ א"י אם הלויתני כי לא תבעו אין כאן ברי כלל ועי':

ותמהו הפוסקים על הרמב' שלא הביא הך דר"י דבבא לצאת יש חייב ונ' דד' הרמב"ם דה"ט דחייב לצאת י"ש להוציא עצמו מחשדא וע"ד שכת' תוס' ב"מ צ"ז דאין אדם עושה עצמו מסופק והיינו משום שאין מאמיני' לו בפרט נגד ברי של חבירו ואמנם כ"ז בימי ר"מ דלא נתקנה עדן היסת משא"כ עכשיו דמשביעי' לי' היסת דאינו יודע א"כ שוב לא יחשדו ולא מידי ודוק בזה: ב"מ צ"ז תוס' ד"ה השוכר הנה תי' בתרא לא א"ש כ"א לשטתם דלכ"ע אצטריך לגלגול שבועה בזה אומר שאולה משא"כ לד' רש"י לקמן דלר"ה ור"י הוא דפריך שאולה ולר"נ ור"י היא דפריך ולר"נ ור"י בלא"ה משתבע ע"כ צ"ל כתי' הראשין:

ד"ה לימא תיהוי תיובתא בסי"ד לומר שיחלוקו דברי' צריכין ביאור כיון דמשום ברי ושמא אתי' עלה ומסקי' דלסומכות אינו ענין וע"כ דברי עדיף ואמאי נימא יחליקו לרבנן ונ' דוודאי אין לומר דאינו ענין כלל לסומכוס דלמה לא הרי לסומכוס משום שמא דידי' יש לתובע פלגא וא"כ הו"ל לתובע דררא דממונא ואמנ' א"כ דיו אם נאמר דלסומכוס חולקין החלק השני דברי דידי' לגבי האי חלק הוה כשמא דנרבע לגבי כולו ואי אמרי' דלסומכוס זכה בכולו א"כ צ"ל דברו דתובע בפ"ע חשוב למגבי לי' פלגא וכן השמא של הנתבע וא"כ שפי' זכה בכולו אמנם א"כ מאן לימא לן דרבנן פליגי אדסומכוס בתרתי דשמא ובברי דלמא בברי מודו וחולקין מיהת אלא ש"מ דלא אמרי' כלל ברי עדיף:

ד"ה והלה אומר אינו יודע מפשיטות דברי' דמ' לה דבמתני' הוה א"י אם פרעתיך מ' דס"ל כד' הרמב"ן בנ"י דאין השומר מתחייב כ"א משעת אונסין וביישוב ד' הרמב' שהק' הלח"מ ע' בס' קצוה"ח יישוב הגון ודפח"ח: משכחת לה רישא בב' וסיפא בג' ולרב"ח וכו' מכאן נ' לי להוכיח כד' החולקי' שהביא בב"י בשם בעל התרומות בחו"מ סי' ע"ה דדווקא בגוונא דרבא אמרי' משאיל"מ ולא בע"א דאי גם בע"א אמרי' אמאי אצטריך הש"ס לדחוקי ולאוקמא מתני' בב' וג' ולרב"ח בג' וד' לאוקמא בע"א ומתיישב הכל שפיר ולא ראיתי מי שנתעורר בזה אלא דמ"מ ק' מ"ש דבמודה במקצת ועל השאר אומר אינו יודע מע"א נ' לי לחלק דבשלמ' במודה במקצת כיון דאיכא למימר משתמוטי קמשתמיט א"כ הוה מחויב שבועה ומשאיל"מ משא"כ בע"א והוא כופר ואומר על הכל אינו יודע כיון דקיי"ל חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח א"כ למה לא נאמין לו שאינו יודע ומס' אינו חייב לשלם וע"א הרי אינו נאמן להוציא ממון וכ"ת מ"ש מנסכא דר"א התם כיון דהוה חשיד אממינא שפיר הוא דמשלם מתוך שא"י לשבע:

ועד"ז נ' לי' לפרש ד' הריף בהג"א בכתובות שכ' דבע"א ישבע ותמה עליו המ' הא א"י לשבע ומשלם ולמ"ש א"ש דד' הריף ג"כ דסגי בנשבע שא"י ותו לא מידי ומטעמא מדלא מוקי הש"ס מתני' בע"א ואמנם במודה במקצת כיון דבהודאתו לחוד נתחייב שבועה על השאר תו לא משגחי' במה שטוען על השאר והוה מחייב שבועה וא"י לשבע משא"כ בע"א סגי שפיר אם נשבע שאינו יודע:

כתובות י"ב כ' רש"י בחזקת שנבעלה כוונתו דל"ת דכי היכי דאמרי' לר"ג אית לה חזקת בתולה ה"נ לר"י אית לה חזקת בעולה דהא ליתא כ"א לר' יושע אמרי' דנבעלה קודם שנתארסה:

דאיכא מגו כבר נתעורר הבי"ש דהרמב' והטור הביאו תי' זה ג"כ משום דס"ל דבמו"ע אני תחתיך דאין כאן מיגו בחזקה לחוד לא מפקי' ממונא וק' דכה"ג הו"ל לרמב' וטור לפ' ובס' ש"ת ח"א הק' עליו דא"כ למה באינו יודע אם פרעתיך חייב דמאי מיגו יש כאן ואמנם כבר הק' ג"כ הפ"י הובא בש"ת שם דלאיזה ענין תי' הש"ס האי תי' כלל כיון דכ' התוס' דלר"י צריך לתי' הב' דלדידי' במו"ע אין כאן מיגו ונ' לי' לתרץ דהנה התוס' כ' בסוגי' דמממון דמתני' מיירי ע"כ כשהי' פנאי שתואנס אחר הנישואין דשייך לומר כאן נמצא וכאן הי' לא זולת והביא הבי"ש ד' תוס' אלו לפסק הל' וצ"ע למה לא ביארו כן הרמב' וש"פ ולזה נ' דאדרבה משו"ה מתרץ הש"ס האי תי' דבמתני' איכא ג"כ מיגו וא"צ לחזקה לחוד ואף דל"ש כאן נמצא וכאן הי' מטעם מיגו נאמנת והיינו שהביאו הרמב' והטור תי' הש"ס דלא נצטרך לאוקמי כד' תוס' וכ"ת א"כ לר"י קשיא אטו ר"י צ"ל כ"נ כ"ה הרי ר"י מצי סבר כרבה או כרב אשי לקמן בסוגיי' דמומין ואמנם להל' דקיי"ל כ"נ וכ"ה ע"כ צריך כאן לתי' ראשון ומתיישב הכל שפיר בע"ה: בענין גר קטן כתובות י"א ב"ק קי"ח וסנהדרין ס"ח סיומא לשיעורי החורף תרי"ד ער"ח שבט:

כתובות כ' רש"י אם אין לו אב כוונתו דוודאי ר"ה ס"ל הך סברא דאמרי' לקמן ניחא לי' במאי דעביד אבוהין דאל"כ אטו ר"ה מתני' אתא לאשמועי' וא"כ השתא היכא דשייך לומר בהפקירא ניחא לי' אמרי' ניחא לי' במאי דעבד אבוהון היכא דל"ש זה כגון שלא נתגייר אבוהון לא כ"ש דניחא להו א"מ מיירי באין לי אב והן די רש"י:

ובענין מ"ש רש"י ואמו הביאתו ע' ביו"ד רס"ח שכ' דד' רש"י כב"ה בטור שם דאם מעצמו בא להתגייר אין מקבלין אותו ולי נ' דלרבותא כ' רש"י אפי' הביאתו אמו צריך דעת ב"ד דדווקא לגבי אביו אמרי' ניחא לי' במאי דעביד ולא באמו:

וכ' רש"י בלא מילה וכו' נ' כוונתו דלכאור' הי' אפשר לומר דגר דנקט ר"ה ל"ד כ"א גיורת ר"ל וטעמא דבגר דצריך מילה ג"כ וודאי בהפיקרא ניחא לי' אמנם הא לא היא דהא מילה מקמי טבילה הוא ונהי דמלו אותו שלא כדין משום דבהפקירא בלא האי צער ניחא ליה אטו משו"ה לא עלתה לו טבילה כיון דבשעת טבילה עכ"פ זכות הוא לו והיינו דלא נקט ר"ה כ"א טבילה וז"ש רש"י דכל גר צריך ברישא מילה והדר טבילה:

ועד"ז יש ליישב דקדוק עצום בגמ' לקמן דאמרי' שנתגיירו בניו ובנותיו וכו' וק' בניו מאן דכר שמי' הלא אגיורת קאי אלא דהש"ס רצה ליישב דלא תק' לך אמאי לא משני' מתני' בקטנה דלא בעי כ"א טבילה ור"ה קטן אתא לאשתועי' וע"ז משני דאין חילוק בין בניו ובנותיו בזה:

ע"ד ב"ד ע' רש"י נ' כוונתי ליישב מה שנתעוררו תוס' בסנהדרין בזה מאן זכה בעבורו לזה כ' רש"י דהתירה דהצריכו ב"ד דווקא מסרה קדושת הגר להב"ד והם זוכין בקדושה זו ומזכין אותה לקטן:

וכ' עוד ומגעו ביין כשר כוונתו ליישב למאי דס"ד לקמן דאפי' הגדילו זמן מרובה יכולין למחות א"כ למאי נ"מ אהני גירותי וע"ז כ' רש"י דעכ"פ מגעו ביין כשר ומול זה כ' לקמן גבי למחות דנ"מ לכל מילי ולא לענין יין לחוד דגם ישראל מומר עושה יי"נ:

ואין חבין וכו' יל"ד. הא למאי הנ' נקט הש"ס ואין חבין ונ' דהנה תוס' הק' הא ר"מ בגיטין לא מחלק בין עבד גדול לקטן אמנם ד' רש"י דר"ה בנכרי דווקא מחלק ולא בעבד שכ"כ רש"י קמ"ל הכא בנכרי והיינו משים דעבדי' פריצי טפי והנה גם המק' הוה ידע דא"ל דר"ה דווקא אתא לאשמועי' דעבד קטן אין מקבלין אותו משום דחוב היא לו אלא דק"ל גם זה פשיטא דהרי תנינא וע"ז משני דקמ"ל דאף דגם בנכרי חוב הוא לו היינו בגדול דווקא:

ואמנם ד' תוס' בב"ק שכ' דאם גר קטן מטבילין ע"ד ב"ד פליגתא הוא בכתובות נ' דס"ל דר"ה אליבא דרבנן הוא דאמרה למלתי' ולא לר"מ דלר"מ אין חילוק בין גדול לקטן ולפנינו ובאר ד' תוס' אלו בד"א בס"ד: שנתגיירו עמו מל' זה מבואר דל"ש ניחא להו כ"א כשהאב עושה בעצמו מעשה זה ג"כ ולכך צריך גם הוא להתגייר והוא יעשה המעשה בבניו זולת זה לא מהני ולכך לא סגי בנתגייר האב ג"כ ואח"כ באו הם בפ"ע להתגייר: לכו גדלה ע תוס' ומדי הרמב' בה' מלכים למדתו תי' אחר דהש"ס בא לשנויי גם לדידן דקיי"ל אפי' קטנה י"ל קנס ולהכי קאמר לכי גדלה: וכ' רש"י דרף יוסף קאי אפי' בנתגיירו בניו עמו והיינו דאל"כ כדמק' ממתני' לישני לי' דמתני' מיירי בנתגיירו עמו. ועד"ז נ' לפ' מ"ש הרמב"ן אחרי שיישב ד' הריף ואינו מתחוור כוונתו ג"כ דאי נימא דרב יוסף לא קאי אהטבילוהו ב"ד לישני לי' דמתני' מיירי כה"ג וכ"ת א"כ יק' תו אדר"ה אטו מתני' אתא לאשמועי' אטו אנן בדר"י אר"ה רמינן זיל האי קמדחי וזיל האי קמדחי:

ואמנם לי נ' ליישב ד' הריף ע"ד אחר כמ"ש תוס' בסנהדרין דלמאי דקיי"ל דר"ה מדאוריי' קאמר למה יכולין למחות ותי' שם ע' בדברי' ולפנינו נסביר בס"ד ואמנם תוס' בב"ק נ' באמת כי כוונו לזה דר"י פליגי אר"ה ר"ה דאמר סתמא וודאי מדאוריי' קאמר וממילא אין יכולין למחות ור"י ס"ל דמדרבנן ולכך יכולי' למחות והנה תוס' כ' בזה דאי דרבנן ע"כ צ"ל דיש כח ביד חכמי' לעבור בקים ועשה וא"כ היינו פלוגתא דר"ה ורב יוסף דר"ה ס"ל אין כח ור"י ס"ל יש כח וכיון דאנן קיי"ל אין כח א"כ לא קיי"ל כרב יוסף ושפיר עביד הריף שלא הביא הך דרף יוסף:

ועתה נבאר ד' תוס' פה ובב"ק ובסנהדרין א' לא' הנה מדחלקו תוס' קי' לב' קי' ש"מ דבקי' א' מנכרי לא ק' להי והיינו טעמא דאי קטן ישראל יש לו זכי' מ"הת א"כ אמרי' בנכרי דשמעתין זכיה וידו באין כא' משא"כ אי דרבנן הבו דלא לוסיף עלה ובתר הכי מק' תו מנכרי דבשלמא אי נכרי הי"ל זכיי' מקטן לחוד ל"ק דדלמא ר"ה מדרבנן משא"כ אי נכרי אין לו זכיי' אפי' מדרבנן וע"ז תי' דנכרי דהכא כקטן ישראל דמי וא"צ לזכיי' וידו באין כא' ובתר הכי תי' דגם בדרבנן אמרי' זכיי' וידו באין כא' ואמנם דנימא דהוה דרבנן לא ניחא להו אף דתי' מגזל הגר משום דאכתי ק' להו ממ"ת שהק' בסנהדרין דהיו שם קטני' וע"ז באו לומר דקטן מ"הת אית לי' זכיי' ואמנם צריך לחלק בין דעת אחרת מקנה אותו כמו שחלקי בסנהדרין משום דק' ממציאה וגלל כן כ' בב"ק דבנתגיירו עם אבוהן באמת הוה דאוריי' וכן הי' במ"ת ואמנם אכתי ק' מדרשב"י פי' יוחסין דדרש החי' לכם לנשי' לא לשפחות כד' התנאי' שחלקי עליו והרי מ"הת אין כאן גר קטן והתם לא היו עם אבא שהרי הרגו כל זכר ולזה חזרו בסנהדרי' ואמרו דאין ענין זכיי' דהכא לשאר זכויות והדר ק' להו אי דאוריי' היאיך יכולי' למחות ולא ניחא להו במ"ש בב"ק דלר"י הוה דרבנן דאטי דרב יוסף תנאי היא רשב"י ורבנן ובאמת בב"ק ס"ל הכי אלא דק' כדמק' הכא ממתני' לישני דהא מנו רשב"י ולזה תי' דכל גר צריך ג' דברי' מילה אם הוא זכר וטבילה וקבלת עול מצות ולקבלת עול מצות צריך דעת וא"כ אי כשהוא בן דעת אמר שאיני רוצה לקבל טבילה לא אהניא כלל זה תו"ד:

כ' רש"י ממזרת ואע"ג יכו' נ' דרש"י בא ליישב דלכאור' עדיפא הי"ל להק' כיון דאי מיחתה לא מצי לקיים ולו תהי לאשה למה יתן לה קנס וע"ז כ' רש"י דאין זה קושיי' דהרי גם גבי ממזרת דינא הכי ע' ודוק: חוטא נשכר כ' רש"י להפטר כוונתו לד' תוס' דאין חוטא נשכר הלזה דומה לחוטא נשכר דעלמא:

ואמנם לי נ' דכוונת הש"ס הכי דהנה במה רוצה זה לפטור עצמו מקנס שאומר אולי תמרה ותחזור לגיותה ואנו אומרים א"כ למה לא פרשת מס' בעולת ארמית ואטו במה שנכנסת לחטא חמור תהא נשכר:

שלא תהא קלה וכו' עיי' רש"י ולי נ' דה"ק אם תהא קלה להוציא והוא יציאה על מגן בלא כתיבה אף היא תחזור לסורה בוודאי ולכך תקנו לה רבנן כתובה שתעמוד ביהדות:

ולסיים שיעורי הזמן בד' אגדה יש לרמז בהא דר"ה דהנה התורה אמרה דכל אב ישים עול התירה על בניו וילמדם לדבר בם בכל עת ובכל שעה והיינו משום דניחא להוא במאי דעביד אבוהון ואמנם אם בא לידינו קטן מעצמו ויבקש לקבל עליו עול תורה לא נימא דבהפקירא ניחא לי' כ"א טובלין אותו ע"ד ב"ד ואמרי' חזקה זכות הוא לו ע"ד שכ' הרמב' גבי כופין עד שיאמר רוצה אני וכן יטהר ה' לבנו לעבדו באמת ובלב שלם א"ס: מה שחנני ד' יתברך בסוגי דראוה מדברת כתובו' ספ"ק ויבמות ס"ט וקידושין ע"ד:

ראוה מדברת יל"ד תנא אהיכן קאי והכי הול"ל ראו פנוי' מדברת ונ' דלזעירי דאמר נסתרה י"ל תנא אדלעיל קאי דתנן היא אומרת מו"ע אני נאמנת לר"ג ואמנם אם אח"כ באו עדים שראוה מדברת וא"כ רגלי' לדבר דדרוסת איש היא וס"ד דאינה נאמנת קמ"ל דאעפי"כ נאמנת לומר לא נבעלתי ובזה יתיישב לן קו' תוס' דהיאיך נוכל לומר דמיירי באומרת לא נבעלתי כקו' הש"פ מייחוד הרי כ"הג הוה ס"ס וגם לר"י נאמנת ולמ"ש דקאי אלעיל א"כ מיירי בלא מצא לה בתולים אלא שהיא אומרת מו"ע אני וכיון דלר"י אינה נאמנת א"כ שוב לא הוה ס"ס ואמנם גם לרב אסי דמיירי בנבעלה נוכל לומר דקאי אדלעיל וס"ד אמינא הואיל ומקמי דאתו עדים אמרה דלא נבעלה כלל ועתה דאתו עדים ואמרו דראוה שנבעלה שוב תתאבק לכפרני' ולא תיהמן דלכשר נבעלה קמ"ל דלא היא דמ"מ נאמנת. ועד"ז יש ליישב בש"ס לקמן דקאמר ר"י מאן דמכשיר בה וכו' מאן דפוסל בה פוסל בבתה וקש' פשיטא מה בה פוסל אף דאית לה חזקת כשרות בבתה מיבעי' ולמ"ש ה"פ ר"י אמתני' קאי ור"ל דתנא דרישא היינו תנא דסיפא וה"ק ל"ת ברישא דווקא דקאי אדלעיל ומיירי בהוחזקה כפרני' היינו דפסול ר"י בה משא"כ בסיפא דלא קאי אדלעיל דלא מיירי בראוה וכו' וא"כ גם ר"י מודה דנאמנת לתנא דרישא קמ"ל ר"י דלא היא:

מאיש פלוני וכהן הנה פלוני דנקט להודיע דבברי מיירי כדמסיק לקמן דלר"ג בעי' ברי דווקא אמנם וכהן דנקט פי רש"י בקידושין דר"ל מיוחס וכאן לא פי' כלל ונ' דלמ"ד נסתרה איכא למימר דכהן דווקא אמרה והיינו דרוצה להוכיח דלא נבעלה ולזה טוענת הרי האיש שהייתי מתייחד עמו כהן הוא ואי הייתי מפקיר עצמי לגבי' הרי הי' חושש כשם שהפקרתי עצמי לגבי' ה"נ הפקרתי עצמי לעלמא ואפי' לפסול והרי לא הי' מזדקק לי א"וו באמת לא נבעלתי ואעפי"כ לא הימנה ר"י ואמנם בסיפא צ"ל עד"ז דאיידי רישא נקט ומ"מ שפיר לא פי' רש"י כאן דכהן ל"ד ואכן בקידושין דלא מייתי הש"ס כ"א סיפא לחוד הוצרך רש"י לפרש דל"ד כהן:

ואמנם גם לרב אסי נוכל לומר עד"ז דהיא טוענת בין ברישא בין בסיפא דמדאזדקק לי כהן ש"מ קים לי' בנפשאי דלא אזדקקנא לאיש אחר ולולי דהימנא ר"ג כבר הייתי אומר דבאמת מדאפקרא נפשה לגביה אפקרא נפשה אפי' לפסול וא"כ לרב אסי אפי' בסיפא כהן דווקא והיינו דלא פי' רש"י בסוגיין מידי ואמנם במסקנא דהכא איתותב רב אסי ולזה פי' רש"י בקידושין עלה דסיפא דכהן ל"ד:

ועד"ז יש ליישב ד' הרמב"ם בה' ייבום התמוהי' שפסק בפנוי' שנתעברה מא' ושני' הודו ואף דלא דיימא מעלמא אם מת בלא בנים אשתו חולצת דדלמא גם לעלמא אפקרא נפשה ואין זה בנו וקש' אדידי' שפסק בה' תרומות גבי כהן שבא על ב"י וילדה ממנו בת אכל בתרומ' ולדברי' הו"ל למימר כאביי דדווק' בשנים חבושי' בבית האסורין ותו הרי גם בארוס' שעבר' לא הצריך כ"א דיימא מני' ותו אמאי שבק וחיש לאביי ולמ"ש א"ל דד' הרמב' דע"כ לא פליג רבא אדאביי אלא בגוונא דגם הבועל צריך לחוש דלמא גם לעלמא אפקרא נפשה ואסורא עליו והיינו בכהן ואריס א"וו קים להו בגווה משא"כ באדם דעלמא דלא חש לה כ"ע מודה לדאביי וחיישינן טובא להא מלתא וש"פ הרמב' הנ"ל ע' ודוק:

נאמנת כ' רש"י ולא מספקי' לה וכו' כוונתו דלא די במה דמהמתני' לה דזה כשר הוא כ"א לא מספקי' עלה ג"כ כלל דכי היכי דאפקרא נפשה לגבי' גם לכ"ע אפקרה נפשה וע' מ"ש לפנינו:

לא מפיה וכו' ע"ד דאמרי' בסנהדרין דשקר נגרה דמ"ה ר"ל וקושטא מסירו וכיון דאיה לר"י משקרא היינו דקאמר לא מפיה אנו חיין:

לנתין ולממזר ר"ל בזה דאפי' ברוב כשרים ג"כ פוסל דלהכי לא קאמר סתמא לפסול כלומ' אפי' היכא דלשאר פסולין אין כאן חשש והני וודאי מיעוט נינהו ואמנם באמת טעמא מאי הרי גם חזקת היתר אית לה וברוב כשרין מ"ט נפסול אותה ונ' דטעמא דר"י משום דכי היכא דאפקרא נפשה לגבי' דהאי ה"נ אפקרה נפשה לגבי עלמא וכ"ת א"כ ראיה מה אהני ודנימא דראיה היינו שלא זזה ידו של בועל וודאי דוחק ונ' דראי' מה"ט אהני משום דכיון דחזי' דבדקה לזנות שוב לא אמרי' דאפקרה נפשה לפסול ועד"ז היינו יכולין לפ' שוב הא דאמרי' לר"י לקמן מאן דפוסל בה פוסל בבתה דס"ד אדנפשה לא מהימנא משום דאמרי' מדאפקרה משא"כ אבתה תיהוי' כחי' דנאמנת לומר בנה של זו קמ"ל:

ואמנם מד' רש"י למדתי שטה אחרת בזה דבא ג"כ ליישב למה לר"י לא מהימנא ברוב כשרים וחיישי' לנתין וממזר וכ' בתחלת המשנה בקו"ד ענין אחר והיינו דאנן אבועל דייני' מי הוא וס"ל לר"י כי היכי דאמרי' רו"מ אצל שחיטה מומחין הן ומסלקי' ברוב זה חזקת אי"ז של הבהמה אף דמול זה רוב בני אדם אינם מומחין ה"נ ר"ומ אצל זנות פסולין הם שאינן יכולין לבא בהיתר על בת ישראל משא"כ כשר י' עד שיאכלו באי' יאכלו בהיתר וכיון דאמרי' דהאי בועל וודאי פסול הוה ממילא אסתלקא חזקה דידה וכמו שהצענו ולזה צריכה ראי' דכשר הוה וא"ש הכל:

והיינו דקתני מדברת נ' לי לפ' האי מאי מדברת כמו מתדברת כפי' רש"י על מדבר אליו ס"פ נשא ואתא בזה מן כעדר בתוך הדברו והדומי' ע' בקינקראדאנסיוס ור"ל שהתנהנה עצמה עמו וכ"ת אכתי אמאי לא תנא מתייחדת י"ל דר"ל דדווקא עם זה התנהגה ולא דיימא מאחר דלולי כן הי' מודה ר"ג דכי היכי דדיימא מזה דיימא מאחר ולא כמ"ש המפ' דהיכא דמהימני' לה לא אמרי' כן א"נ משום ר"י דאעפ"כ פסלה וכ"ת א"כ לרב אסי ג"כ נימא הכי אמנם לרב אסי נהי דתנא אתו כה"ג לאשמועי' מ"מ משום זה לא הו"ל למנקט לשון דאיכא למטעי ולמימר דלא מיירי בנבעלה וע"ז משני לי' דמשום טעות ליכא למיחש דאורחא למינקט בעילה בל' מעליא וכ"ת לינקוט לישנא דקרא דהיינו אכלה לא היא דאגב אתא לאשמועי' דמיירי דלא דיימא כ"א מזה וע' בזה:

רש"י ד"ה נסתרה כוונתו למ"ש תוס' דדווקא לא ראוה שנבעלה מיירי לזעירי אמנם היא הודית דלכשר נבעלה אלא דמ"מ פריך הש"ס לקמן מרב שפיר והכי קמק' אמאי באמת לזעירי לא תהימן במגו אע"כ דגם לא נבעלתי אינה נאמנת ואמאי הא אמר רב אין אוסרין על הייחוד וע"ז משני דלעולם לא נבעלתי נאמנת ומ"מ לא נאמנת במגו משום מעלה ביוחסין וזה כוונת רש"י דבלא רב ג"כ אצטריך למעלה ביוחסין אלא דלאלומי לפרכי' הביא דרב:

חדא להכשיר ע' תוס' לכאור' אפכא הו"ל למימר דהלא רישא להודיעך כחו דר"י אמנם באמת הלא רישא לא מייתרא כ"א סיפא ולהכי נקטו סיפא בתחלה אבל לבתר דמתייתבא סיפא אייתרי רישא:

ואין אוסרין ע' רש"י נ' לכאורה דהכריח כן מדקאמר אמר הש"ס דלא כר"י מ' דלר"ג א"ש והרי גם כר"ג לא אתי דמ' בייחוד הוא דשרי הא בבעילה אסור ור"ג אפי' בבעילה קשרי א"וו דרב בא"א מיירי דוודאי אסור' בבעילה ואמנם אפשר דגם התוס' מה"ט לא עמדו על די רב כ"א למסקנא למימר דבס"ד וודאי הכי מוקי לדרב אמנם בס"ד לא הוצרכו להעמיד הך בפנויי' אמנם למסקנא במאי קמיירי. והנה ד' תו"י בזה הם ד' תוס' בקידושין ואמנם בשמעתין מיאנו בזה משום דמ' להו כמ"ש לעיל דלזעירי מיירי אפי' באמרה לא נבעלתי מדפריך ייחוד אייחוד:

אמנם מ"ש תוס' אך ק"ק ולא הק' בהדי' דא"כ אמאי פריך לזעירי דווקא נ' משום דבוודאי יש לחלק בין הני ב' ספיקות וכמ"ש לעיל דהכא רוב מצויי' אצל זנות פסולין הם משא"כ לזעירי מאי דאגרע הס' בהאי שוב המגו מייפה וא"כ וודאי דלזעירי ק' טפי אלא דק' להו דעכ"פ סתמא הו"ל להש"ס להק' לתרוויי' למימר דלרב אסי איכא לתרוצי ולא להק' בפשיטות רק לזעירי: והנה מהא דמק' הש"ס לימא דלא כר' יושע הי' נ' לי קצת ראי' לד' הרז"ה דמוקי לקמן הא דר' יוב"נ ור' יוסי כר' יושע וא"כ רב דאמר לקמן הל' כר' יוסי כר' יושע ס"ל ע' ודוק:

ואמנם גם בהא דפריך לעיל הניחא אי ס"ל לרב אסי כמאן דמכשיר ג"כ יל"ד אטו רב אסי כר"א הוכרח למימר לשמעתי' ולזה ני דר"א ור"י בהא פליגי אי אפי' ברוב ססולין מכשר מאן דמכשיר וא"כ אבא שאול הא אתי לאשמועי' ובבתה גם ר"ג מודה הכי ס"ל לר"י ואמנם ר"א ס"ל דברוב פסולין גם אבא שאול מודה ובתה אתי לאשמועי' וא"כ בבתה פוסל ר"ג ומעתה רב דפוסל גבי ארוסה שעברה משום רוב פסולין ע"כ כר"א ס"ל ועיקר הקו' אטו רב אסי פליג ארבא:

ובמ"ש י"ל מ"ש רש"י למ"ד לקמן בשמעתין דר"ל דלאו דלדינא מחולק ר"א ור"י דהרי אבא שאול בהדי' מכשיר בבתה דהי' קורא לה בדוקי וא"כ לא מסתבר דלא ס"ל לר"א כאבא שאול אלא דבשמעתין פליג והיינו לר"ג ועכ"פ לר"ג פריך הש"ס שפיר לר"א אליבא דרב אסי:

ובן אחי אבא אי הך נסתרה לזעירי היינו דאמרה לא נבעלתו א"ש דקאמרה בן אחי אבא כלומר דאין ראי' ממה שנסתרתי עם זה כי בן אחי אבא הוא: ואמנם י"ל ג"כ ע"ד שכ' למעלה דעיקר טעמא דר"י משום כי היכי דאפקרה נפשה לגבי' אפקרה נפשה לעלמא וא"כ ס"ד בקרוב ל"ש זה ומודה ר"י קמ"ל: אינה נאמנת כ' רש"י לינשא לכהן כוונתו דלכאורה למאי דמסיק ר"י כיון דאסתתר אין אפוטרופוס לעריות א"כ א"א ג"כ תיאסר בסתירה בלא קינוי וזה אינו לזה כ' רש"י דלכהן דווקא מיירי ר"י:

תוס' ד"ה השבתני בודקת ומזנה אין ר"ל דכה"ג חזקה לר"ג דמה"ות אלא כדמסיק לקמן דלר"ג אלים לי' ברי אך ר"י ס"ל משום דאינה בודקת לא מהמני' לה ולר"ג מהמני' לה דבדקה:

וע' לפנינו בס"ד והנה מ"ש תוס' ופר"י בדוחק משום דל' מדברת היינו שבויי' ל"מ הכי. ואמנם י"ל עד"ז דעיקר טעמא דר"י דלא מהמני' לה משום דס"ל חשוד לדבר קל הוה חשוד לדבר חמור וכר"מ בבכורות ומשו"ה כי אמרה לכשר נבעלתי ומ"מ עבדא איסורא לא מהימנא ומה"ט באמת לא קיי"ל כוותי' והיינו דתנא תנא זו עדות שהאשה כשרה לה כלומר דבמה שנבעלה עדן יכולה להעיד על אי' כהונה ומ"מ היינו דווקא היכא דמודה שנבעלה משא"כ אם אמרה לא נבעלתי נהי דלא מהמני' לה משום אין אפוטרופוס לעריות ומ"מ כיון דלא אתברר לן דחשודה מהמני' לה דמיוחס הוא ההוא דאסתתרא עמי' וא"כ שוב מותרת לכהונה ומ"מ שפיר קאמר מדברת היינו שבויי': ברוב פסולין כ' רש"י משום חזקה ויל"ד תינח בה אמנם הא אבא שאול אפי' בבתה מכשיר ברוב פסולין ומאי חזקה שייכא וצ"ל כיון דלגבה מהמני' לה ואתחזקה גם אבתה מהני ובהא מתורץ אמאי לא דחו תוס' בפשיטות דאין הטעם משום סמוך מיעוטא דא"כ בתה מא"ל א"וו כמ"ש ואמנם א"כ בגרושה דבלא"ה פסולה לכהן ואבתה לחוד דייני' י"ל דבתה פסולה ברוב פסולין ואמנם אבא שאול סתמא קאמר ומ"מ י"ל בזה קו' תוס' מקידושין דהתם ה"ק אבא שאול קמ"ל דאפי' ברוב פסולין בתה כשר וכה"ג דלא מיירי ר"ג כגון שכ' דאמה גרושה וכמ"ש:

ואמנם הא גופא דהך חזקה מהני צריך ביאור דהרי ר"ומ א"ש דוחה חזקת איסו' דבהמה ומ"ש ונ' ע"ד שכ' דהעיקר משום דהכא מטעם עדות מהמנא דמהי"ת נימא דתספי אי' לכהן וכי היכי דמהמני' לשאר נשים אף דאין מכירין אותן שכשרים לכהונה אלא דר"י ס"ל חשיד לדבר קל חשוד לדבר חמור ובהא פליגנא עליו ואמנם לולא הי' אתחזק בה אי' הרי באיתחזק אי' אין ע"א נאמן מש"אכ כיון דאתחזק בה היתירא למה לא נהמנה וע, בזה ודוק:

כ' רש"י ותיפוק לי' אדר"י פריך כוונתו דממה שלא השיבו לו רבנן כן אין ראיה דבלא"ה השיבו לו אלא מדר"י דפריך ולא אסיק הא אדעתא דינקא: ואמנם אין כאן ראי' כ"א מאן דמכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולין אמנם דר"י פוסל אפי' ברוב כשרים לא מהכא שמעי' אלא כמ"ש מנתין וממזר דנקט:

בקידושין ע"ד, עלה דא"ש ואריא"ש הל' כר"ג י"לד מה ענין זה בשמעתין ונ' דעיקר קו' הש"ס דהו"ל לר' למתני וכן אמר אבא שאול כמ"ש תוס' בכתו' והנה מצינו תרי אבא שאול א' שהי' בימי לשכת הגזית כמבואר במס' ביצה וההיא הוה טובא מקמי ר"ג וא' שהי' בימי ר"ט במס' נדה שר"ט מגיע לכתפו וההיא בימי ר"ג הי' וא"כ בשלמא אם היא ההיא א"ש בימי ר"ג הו"ל לר' למתני ר"ג ור"א וא"ש בהדדי משא"כ אי ההיא א"ש הוה מקמי ר"ג אין זה קו' ואמנם א"כ לא נחלקו ר"ג ור"י כ"א אם הל' כא"ש והו"ל לריא"ש למימר הל' כא"ש ולמה אמר הל' כר"ג אלא ר"ג מרא דשמעתא וההוא א"ש בתרא הוא וא"כ שפיר מק' הש"ס:

והנה בקידשין כ' תוס' דמאן דמכשיר ממתני' יתורא דייק ובכתובו' כ' מל' עובר דייק וזה ראי' דגרסי' בכתובו' בתי' לזעירי דבקידושין לא תי' כ"א לרב אסי אך בכתובות דאתותב רב אסי רצו ליישב סתמא דש"ס אפי' לזעירא:

קידושין ע"ה רמי דרב וכו' יש להקשו' דלמא התם קאמר רב דמותר בממזרת כמ"ש רש"י משים דרוב פסולין אצלה אבל בשתוקי דמתניתן כר"א ס"ל ובשלמא בלא ד' רש"י לא הוה ק' לי דאמינא דבאמת לדידן דקיימ"ל דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה היינו משום דאהני חזקת כשרות דידה גם לבתה וא"כ נהי דאיכא רוב פסולין מ"מ סמיך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא והו"ל ס' ממזר א"וו כת"ק ס"ל אמנם רש"י שכ' כן טעמא דרב יודא ק' ונ' דד' רש"י בכ"ז כמ"ש אמנם ק' לי' לרש"י דאמאי בממזרת באמת יהא מותר ס' ממזר משום דאמרה תורה בס' קהל יבא א"כ בב"י ג"כ יהא מותר דהרי ממזר וודאי אמר רחמנא וע"ז כ' רש"י דרב טעמא דת"ק אתי לפרושי וה"ק הא דת"ק בממזרת מתיר היינו ברוב פסולין דנהי דמ"מ ס' הוה מ"מ מסתבר טפי למיזל בתר רובא מבתר מיעוטא משא"כ ברוב כשרין גם ת"ק מודה ואמנם עכ"פ רב כת"ק דלר"א ל"ש עכ"פ אמר בממזרת:

ומ"ש דאפי' אוולד מהני חזקת האם הכי מ' ממ"ש תוס' בכתובות דלכאורה טעמא דמאן דמכשיר ברוב פסולין משום דאוקמא אחזקה וק' תינח בה בתה מא"ל א"וו דגם לבתה מהני חזקתה למאן דמכשיר בבתה ובזה נ' לתרץ קו' הב"ש סי' ד' אמאי מהימן י' לה ברוב פסולין ומ"ש הבי"ש דמשום קבוע לא מקרי כ"א ס' י"לד לכאורה דהוה ס"ס דקבוע גופא ס' וס' קבוע כיון דאיכא רוב לפנינו ולמ"ש א"ש דגם אבתה מהני חזקת האם וא"כ שפיר אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה והוה ס' ומהמני' לה בדרבנן כמ"ש ה"ה וסיעתי' לכן יש לתרץ עד"ז קו' השניי' של הב"ש בקהל דמהמני משום דס' ממזר מותר לבוא בקהל ממזרת ג"כ ליהמני דבס' קהל יבא ולמ"ש א"ש בשלמא בקהל מהמנא דאפי' ברוב פסולין לא הוה כ"א ס' משום דחזקתה מתנגדת לרוב משא"כ היכא דאמרה לממזר נבעלתי והרוב מתנגד לדברי' וגם החזקה מסייע להרוב א"כ מה"ת אפי' ס' לא הוה ולא מהימנא כלל:

והנה כתב רש"י בקידושין ואסור בבת ישראל משום דשתוקי הוא ר"ל דהכתי' גזרו כ"ז שלא נבדקה אמו:

ועד"ז י"לפ מ"ש רבא אליבא דר"א בכתובות בתה לית לה חזקה דכשרות ר"ל דכיון דבלא בדיקתה עכ"פ אסורה על פיה לא מכשרי' לה וכאלו אמר אית לה חזקה דלא כשרות:

פוסל בבתה כבר כ' לדקדק פשיט' ואמנם למ"ש לעיל דר"ג מטעם עדות מכשר לה ור"י פוסל אותה י"ל בזה דר"י ג"כ פוסל אותה לעצמה דווקא דמקרי נוגעת בדבר א"נ ע"ד דאמרי' ביבמות וכולן לא ישאו עדים שהעידו על עיגונא והכא נמי היא עצמה אסורה לכהן אבל אבתה תיהתן קמ"ל:

והנה מד התוס' ביבמות במ"ש דללי"ב פליגו אביי ורבא וכו' למדנו יישוב למה שיק' שם דבלי"ק אצטריך מתני' לאשמועינן בלא דיימא מעלמא ובלי"ב אמרי' לא דיימא אצטרי' למימר אמנם הא תלי' בפלוגת' דרב ושמואל בלי"ק דאפי' בא עלי' אמר רב הוולד ממזר וא"כ שפיר אצטריך תנא דמתני' לאשמועי' דבלא דיימא מעלמא מיהת הוולד כשר משא"כ בלי"ב דבבא עלי' מודה רב א"כ לא דיימא מעלמא שפיר פשיטא וע"כ בדיימא מעלמ' פליגו אביי ורבא וכה"ג דייק רבא ממתני' וז"נ כוונת ד' תוס':

והנה מסוגי' זו ללי"ב הק' תוס' בסוטה כ"ז אהא דאמר שמואל התם אל ישא אדם בת דומה דבאה מטפה, פסולה והרי גרע מבעל ומ"מ קאמר רבא דבבא מודה כשמואל והנה באמת קו' זו לכאורה לא אלימא כולי האי למ"ש רש"י דמלתא דשמואל באם בא לישאל איזו ישא שאין לפניו כ"א דומה ובת דומה אלא דמ"מ יק' כיון דבתרא שדינן מאי טפה פסולה איכא ונ' דרש"י בסוט' שם יושב זה שכ' מטפה פסולה כותי או ממזר הכוונה לרש"י כזה דבשלמא לניאוף בעלמא לא חיישי' אפי' לטפה פסולה דביאתו מצד עצמה כשרה אלא משום דא"א היא אמרה תורה תיפסל וכיון דרוב בעולות אחר הבעל א"כ מעולם נפסלה משא"כ בביאת כותי או ממזר דהביאה מצ"ע ביאת איסור ונהי דאמרה תורה דבטלי ביאה זו ברוב בעילות הבעל מ"מ אם הי' כאן ביאה כזאת הרי הטפה פסולה בכ"מ שהיא פסולה היא הא למה זה דומה לאיסור שנתרבה עליו היתר דנהי דבטל מ"מ האי בכ"מ שהוא אי' הוא ולכל הפוסקים חוזר וניעור ולרש"י גם צריך להשליך א' בעדו וע' בזה ודוק:

והנה במ"ש תוס' בכתובות דהאי תי' בקידושין מאי שתוקי בדוקי קאי להך לשנא דמיירי בדיימא מעלמא מתיישב ג"כ קו' תוס' לקמן על הר"י דהרי סוגיין קאי לד' הר"י בלי"ק דיבמות והאי לישנא בקידושין ללשנא בתרא: ובמה שהק' תוס' מהא דמ' הכא דמודה לחוד מהני גם לאביי יש לתרץ עד"ז לדעתי דאביי דנאמר התם ביבמות מדאפקרה עלה ע"ד לומר כן כ"א לרב משום דק' לי' למה אמר רב בבא עלי' הארוס בוודאי דמותר בממזרת דבשל מא בארוס שעברה ולא ידעי' אם בא עלי' הארוס שפיר כ' רש"י בקידושין דטעמא דרב משום רוב פסולין משא"כ בבא עליה האריס למה לא יהא ס' מיהת א"וו טעמא דרב משום דאדרבא מדחזי' דאפקרה נפשה לארוס גם לעלמא אפקרא נפשה וא"כ ל"ש בין דיימא ללא דיימא וא"כ ה"ד לרב אתי' משא"כ לשמואל דבאמת לא קאמר כ"א ס' ממזר וודאי אמרי' דהיכא דלא דיימא מעלמא אפי' ספק לא הוה והכא לשמואל קיימי' ולא לרב:

ובענין מה דאמרי' הא נמי כדיעבד ע' רש"י שהרכיב ב' ענינים ביחד להוציאה מבעלה וגם לאסור הוולד ובד' הר"ן מיושב קצת דד' רש"י דלבו נוקפו ואין ד' רש"י:

מטין כן ולי נ' דד' רש"י באמת כי הוולד לא מקרי דיעבד אלא כיון דאנן קיימ"ל דהיא ובתה דין א' להם א"כ אי נימא דביתה לכתחלה פסולה גם אותה נפסול וא"כ אותה מצוי' בבעלה וא"כ ע"כ מדשרית לה עכשיו להשאר תחת בעלה גם בתה תכשיר:

רש"י ד"ה חד ספיקא פי' דברי' דלכאורה אמאי לא ניקי גם בחד ספיקא אחזקה לר"י וע"ז תי' רש"י דאין כאן עסק ממון כמו במשארסתני מ"מ לא מוקמי' אחזקה משים דדלמא היום או למחר יבא לפנינו ויבורר שהוא פסול: ומה שמיאן רש"י בפי' הר' יוסף ט"ע בזה ובמסכת' קידושין נ' משום דק' לי' קו' תוס' מבת ולד' רש"י לק"מ וזה בנבאר דהנך תרי ספיקות לרש"י הכוונה ספק מול ב' חזקות חזקת האם וחזקת האלמנה וממילא ל"ק מבת משא"כ לד' הר' יוסף ולד' התוס':

ובענין מחלוקת הר' יוסף עם תוס' נ' משום דבאמת ק' לד' תוס' הא הו"ל ספק א' בגופו וס' א' בתערובות אלא דס"ל להר"י דבאמת מה"ט פליג ר"ג אר"י ואמנם ר"י מיחשב לי' ס"ס ולא קיי"ל כוותי' בהא:

ובענין פלוגתיי' עד"ז נ' דר"ג ס"ל ס' דאוריי' מה"ת לחומרא וא"כ שפיר לא מחשיב כה"ג ס"ס כמ"ש תוס' בענין זה דהוה כאלו נתערב וודאי איסור ואמנם ר"י מצי סבר דס' דאוריי' מדרבנן לחומרא וא"כ עכ"פ האי ס' בתערובות הו"ל רק ס' דרבנן ולקולא וע' עוד לפנינו בס"ד:

כר"ג כ' רש"י דס"ל העמד על חזקתה כוונת רש"י בזה דלכאורה דלמא ס"ל לריב"נ דר"ג ברוב כשרי' דווקא מכשיר ולזה כ' רש"י דהלא גם ברוב כשרים איכא ס' קבוע ולפסל וע"כ משום חזקה וא"כ ה"ה רוב פסולין: והנה ד' רש"י דלמסקנא סוגיין אליבא דר' יושע ולפום רהיטא כשי' הרזה יק' לכאור' קו' תוס' דמאי מק' לעיל הל' אהל' אמנם כד דייקת לק"מ דהנה רבא דהוא בתראה קאמר בקידושין דהלכ' כאבא שאול דהוא ר"ג אלא משום דמר"ג מיירי התם מייתי הש"ס דריאמ"ש ולעולם אדרבא סמוך: ואמנם הרמב"ן הקשה היאיך נוכל לומר דלר"י קאי הסוגי' דא"כ מאי קמתמה הש"ס לקמן ומי בעי' תרי רובי הלא לר' יושע כבר ידעי' דבעי' תרי רובי ונ' דס"ד הש"ס דטעמא דר"י כמ"ש לעיל דרו"מ אצל זנות פסולין וא"כ אפי' תרי רובי לא מהני אך השתא דמסיק דטעמא דר"י משום קבוע שפיר מק':

אמנם אדרבא אד' הרמב"ן י"ל דהרי לדידי' סוגיי' באינה טוענת וכ"כ הוא עצמו דבאינה טוענת ר"ג מחמיר ע"כ מר"י וכמבואר באלמנת עיסה ושוב מאי מתמה הש"ס וצ"ל דסוגי' לריב"נ ואיהו באמת באלמנת עיסה כר"י ס"ל וא"כ שפיר ס"ד דלא בעי' תרי רובי ועדן צ"ע:

ובענין קו' הרמב"ן על הרז"ה היאיך מצי ר"ג לאקולי באינה טוענת טפי מר"י הרי בשמא מחמיר נ' דד' הרז"ה דפלוגתיי' לעיל כמ"ש בשטת התוס' בס' א' בגופו וא' בתערובות והתם מחמיר ר"ג דלא מחשיב לי' ס"ס כלל ולעולם בעלמא ברובו סגי' לר"ג אפילו בשמא ודוק:

ובזה נ' לתרץ גם שטת התוס' דהנה הנ"י כ' דד' רש"י ג"כ דסוגיי' בטוענת דלא כהרז"ה אלא דס"ל דאדרבא באינה טוענת ר"ג הלא מחמיר וזה וודאי ק' לד' תוס' ואמנם למ"ש א"ש דס"ל לתוס' לטעמי' דר"ג דווקא באלמנת עיסה מחמיר מטעם ס' א' בגופו וכו' וכמ"ש לד' הרז"ה: וא"כ עכ"פ רש"י לטעמי' דמפ' עיסה בע"א הוכרח לפ"כ:

והנה ד' הרמב' דגם באינה טוענת מהני תרי רובי אף דסוגיין בטוענת וע' בר"ן ונ' דדעתו כתי' שני בתוס' וכמבואר מדבריו דגם בטוענת לכתחלה בעי' תרי רובי וטעמא מאי משום דלא בעי' דנסמוך כלל אדברי' וא"כ ע"כ באינה טוענת סגי בתרי רובי דא"כ שוב סמכי' ע"כ ע"ד. וכן מבואר ג"כ מדסגי לקמן בתינוק מושלך בתרי רובי דהתם וודאי אין כאן טוענת: הוולד שתוקי יל"ד פתח בה וסיימי בולד ונ' דלרבותא קאמר דס"ד דבה הוא דבעי' תרי רובו לכתחלה אבל בוולד דהוה כדיעבד לא ליבעי וא"כ להאי תי' בתוס' לעיל דוולד באמת הוה דיעבד צ"ל כתי' א' בתוס' דסוגיין דהכא באינה טוענת וע':

תוס' ד"ה לא צריכא מה שהעמידו קו' אד' התרצן משום דהמק' דלמא לא ידע מהא דהדרא לניחותא אמנם למסקנא הוא דק' להו:

תוס' ד"ה וליוחסי' ע' רש"א הנה מה שתי' מהא דהוולד שתוקי לא זכיתי להבין דהתם וודאי אית לי' גם ליולד חזקת כשרות למאן דמכשיר בה ובבתה אלא דבתינוק מושלך הוא דכ' תוס' דאין לתינוק שום חזקה ולי נ' לתרץ דמ"ד הוראת שעה מ' דס"ל דלר"י בעי' תרי רוב ואנן כר"ג קיי"ל ולר"י לא אזלי' בתר חזקה כלל ותוס' לדידן דקיי"ל כר"ג ולמ"ד הל' כר"י הוא דהק':

בענין קו' רש"א ג"כ אד' תוס' דריב"נ דאמר כמאן לר"ת נ' ג"כ דלק"מ דכוונת תוס' ע"ד שכ' הרמב"ן ע"ד הרז"ה דבאינה טוענת ע"כ ר"ג מחמיר טפי מר"י ולא סגי בחד רובא ואמנם במה שכ' ליישב ד' הרז"ה גם ד' ר"ח מיושבין בס"ד:

ובכל מ"ש בענין ס"ס לעיל ע' בכי"ש סי' ב' וע"ש ולפנינו בס"ד:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים י

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה