אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ט פרק לולב הגזול בענין דחוי וכתותי.

ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט

פרק לולב הגזול בענין דחוי וכתותי.

מס' סוכה פ' לולב הגזול

רש"י ד"ה דר"פ לא ניחא לי' לרש"י לפרש דר"פ מס' לי' דמדקאמר זאת אומרת אין דחוי וודאי מ' דאפי' לקולא קאמר אבל ר"י מס' לי' בפי' דברי התנא דדייק מני' ר' יוחנן דבעי' חזר ונתגלה אם לא התנא מס' לי' ולחומרא קאמר:

רש"י ד"ה לא אמרי' בסו"ד יש דיחוי או אין דיחוי נ' כוונת רש"י דלא תימא כיון דס' מיהו הוה נימא אוקי אחזקתו שהיה כשר קודם שנקטם ועכשו ג"כ עלתה בו תמרה לזה כ' רש"י דס' כזה לא מהני דבמצוה לא אמרי' דיצא מספק דהו"ל אינו יודע אם פרעתיך כמ"ש החיות דעת:

גמ' תיקו ואח"ז מייתי לימא כתנאי נ' דלכאורה עפ"י פשוט יש לדחות האי לימא כתנאי דלמאי דקיי"ל כרבא דמלתא דקאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד לא מהני ואפי' באי' דרבנן אמרינן בכתובות כיון דאמור רבנן לא לזבין לא הוה זבינא וכתב מהרי"ט דהיינו דווקא אם ע"י דנימא לא מהני בטלה העבירה דעבד ומיישב בזה שוחט בשבת דשחיטתו כשירה וא"כ י"ל דטעמא דמאן דפסול דע"י דפסלי' לי' בטל התיקון ולא עביד איסורא ומדלא קאמר הש"ס הכי ש"מ דסוגי' דלימא כתנאי כאביי אזלא דס"ל אי עביד מהני ואמנם לדידן דקיי"ל כרבא שפיר מסקי' תיקו. וכ"ת אמאי באמת לרבא אם מעיטן ביו"ט כשר י"ל דדווקא אם ליקטן לאכילה ואית לי' הושענא אחריתא דלא עביד בה עבירה ומ"מ לכתחלה לא שרי' לי' משום גזירה דלמא לא תיהוי לי' אחריתא:

רש"י ד"ה הא מעטן ביו"ט כשר אע"ג דנאגד כבר כוונת רש"י משום דקרי' לי' נ' ונדחה והיינו משום שהוא ביו"ט ודלמא מיירי קודם שנאגד ואכתי הו"ל דיחוי מעיקרו וכ"ת הרי מסקי' לעיל דתנא דידן ס"ל לולב א"צ אגד היינו היכי דלא נפשיט בעין אבל לעולם י"ל ג"כ דס"ל דצריך אגד ותפשיט בעין לזה כתב רש"י דעכ"פ ע"כ מיירי שנאגד כבר דהרי ביו"ט אסור לאגדו:

רש"י ד"ה תפשוט ד' רש"י צריכין ביאור שהביא דוגמא דאי אמרת דיחוי מעיקרו הוה דיחוי א"כ כל קרבן הוה דיחוי מעיקרו דהו"ל מעיקרו מחוסר זמן ותפשוט דדיחוי מעיקרו לא הוה דיחוי ותו שהרי בס"פ מי שהיה אמרי' שם ש"מ בע"ח נדחין ודיחוי מעיקרא הוה דיחוי וק' ממחוסר זמן א"וו רש"י לא בא כ"א ליישב מאין עלה על דעת לחלק בין מעיקרא לנ' ונדחה וכ' רש"י משום דמצינו כן במחוסר זמן אלא דיש לחלק דהתם אכתי לא הגיע זמן מצותו ואמנם היינו דמס' לן לדידן אי נחלק ונימא דכה"ג לא הוה אפי' דיחוי מעיקר' או דלמא באמת מהתם נילף דדיחוי מעיקרא לא הוה דיחוי:

תוס' ד"ה ונקטם לא לגמרי דמי עיין בר"ן הפי':

באו"ד אעפ"י שיש בידו לתקן ויש לחלק שמא עד שיתקן יקרש הדם ויפסל:

תוס' סוד"ה באשרה דמשה ואע"ג דלא דמי נ' כוונתם דהתם היה בידו לתתו מתחלת יו"ט במתנה:

ומ"מ מסקי דלא ניחשיב דיחוי מחמת שאין שלו כוונתם דאלת"ה ל"ל למנקט ע"ז שבטלה לינקוט לולב הגזול ביו"ט ראשון ואחר הגזילה נתנו לו במתנה אי שייך דיחוי אלא ש"מ דדווקא בע"ז שייך למבעי:

באו"ד ונ' לפ' דע דפי' זה אינו לפי' דברי רש"י דרש"י כפל בכמה מקומות דשל ע"ז יצא משום דביטול מהני ש"מ דאפי' באסורה להדיוט קאמר לדינא:

והנה מ"ש תוס' דבע"ז שרי להדיוט מבואר מדברי' דמשום יו"ט ראשון כ' כן אבל מ"ש דאשרה דמשה היינו שנטעו מתחלה לכך אלא דהיא של ישראל ולכך אפי' דיעבד לא יצא ואם היא של גוי ובטלה איבעי' לן התם וא"כ הא דשופר של ע"ז יצא היינו לאחר ביטול ול"ג מצות לאו ליהנות ניתנו ומבעין לא מפשטן משום דלא הוה נטעה מתחלה לכך אמנם סוגי' דכסוי הדם יק' דאמרי' בשופר לא יצא וקודם ביטול לא מיירי דהא אסור להדיוט וע"כ לאחר ביטול וש"מ דביטול לא מהני וכ"ת לעולם קודם ביטול והא גופא אשמעי' דהיכי דאסורי להדיוט לא יצא אף דשייך ביטול וא"כ לולב ג"כ כה"ג מיירי ולמאי הל' אצטריך בשמעתין אשרה דמשה דהיינו ע"ז של ישראל וצ"ע:

מתני' ר"פ נקטם ראשו כ' רש"י משום הדר הוא פסול ולכאורה הו"ל לפרושי משום חסר כדאמרי' בגמ' לקמן לא נוטל דווקא משום דחסר ונ' דעת רש"י דבאמת בהא פליגי לקמן מ"ד ניטל ה"ה נחלקה ס"ל דטעמא משום הדר וה"ה נחלקה אין זה הדר ומ"ד ניטל דווקא ס"ל טעמא משום חסר ומדקיי"ל כמ"ד ה"ה נחלקה ש"מ דטעמא משום הדר וה"פ דבנקטם ראשו טעמא משום הדר:

והנה רש"י כתב לקמן דבנחלקה התיומת בעי' עד השדרה נ' דטעמיה מאחר דקיי"ל נחלקה התיומת פסול ואם נקטם ראשו ממילא נחלקה ולמה לי' לתנא למתני נקטם ראשו נתני נחלקה התיומת פסול וממילא ידענא דנקטם ראשו פסול אלא ש"מ דנחלקה בעי' עד השדרה דווקא:

ועד"ז נבין ל' הש"ס לקמן מאי לאו ה"ה נחלקה ומהי"ת נימא דניטל לאו דווקא אלא ה"ט דק' לי' אי ס"ד ניטל דווקא היינו מתני' א"וו דפי' ניטל שניטל העלה הא' מחבירו והיינו נחלקה:

אא"כ יקשה למאן דדחי ואמר לא ניטל דווקא א"כ היינו מתני' וצ"ל ע"ד שכתב הרא"ש לחלק בין נחלק מתחלת ברייתו לבין נחלק אח"כ א"כ למאן דדחי ניטל היינו שניטל מתחלת ברייתו והיינו דאשמעינן ריב"ל אף דבמתני' קתני' נקטם אח"כ ל"ד נקטם אח"כ ה"ה ניטל מתחלת ברייתו ויש עד"ז ראיה לד' הרשב"א שחולק בה' טריפות על הרמב"ם שמחלק בין ניטל דהיינו אח"כ לחסר דהיינו חסר מעיקרא וע"ד שכ' שייך ניטל אף מתחלת ברייתו:

ויל"ד בשלמא ריב"ל דאמר נחלקה התיומת פסול ללי"ב הכי גמירא לי' אלא לר"פ דתבעי' לי' מהיכן עלה על דעתו למבעי ונ' דר"פ אשינויי דשני לעיל קאי דסדוק פסול היינו דעביד כי הימנק אי ל' זה דווקא דבעי' הסדק מפולש כסדוק של הימנק או הימנק לאו דווקא וה"ה בנחלק כ"ש עד השדרה פסול והיינו הימנק שיהא הסדק במשך שיכול להרחיבו עד כי הימנק:

ונחלקו ה"ה והכ"מ בפי' ד' הרמב"ם שכ' היו עליו א' א' פסול וד' ה"ה דהיינו ניטלה התיומת לפ' הרמב"ם והכ"מ כתב דזה פי' הרמב"ם בענין לולבא דסליק בחד הוצא והסכים הלח"מ עם הכ"מ ולי צ"ע דאם אין זה פי' ניטל התיומת אי זו פי' היה להרמב"ם לפירושו בענין תיומת בניטל אטו נפ' דניטל מכל או מרוב עלין רק הענין דמתייס להו וצ"ע:

רש"י נסדק ראשו העלין ר"ל דלא תקשה מנחלקה התיומת דהתם עד השדרה והכא בראשי העלין:

ל"ב ע"א תוס' ד"ה כפת כתיב וצריך טעמ' ובפסחי' ל"ו כ' משום דכתיב באתרוג פרי עץ הדר וק' א"כ גם הדס וערבה לא ניטל כ"א אחד ונ' כוונתם דר"ע באמת קאמר כשם שאתרוג אחד כך לולב הדס וערבה ואנן הדס וערבה לא מקשינן אבל בלולב דכתיב כפת חסר וכף לא מצי למכתב כדאמרינן דס"ד כף של תמרה ש"מ לאקושי לולב לאתרוג אתא:

במתני' ציני הר הברזל עיי' רש"י לכאורה דבריו נגד ד' אביי לקמן דבעי ראשו של זה מגיע לעיקרו של זה ואמנם המעיין בד' רש"י לקמן בשמעתין דאביר מיירי שלא יהיה הלולב קרח בין עלה ועלה וכוונת רש"י שהעלין באורך המה מרוחקים קצת זה מזה ולכך אין כל הלולב מכוסה בעלין:

ל"ב ע"ב רש"י שיהא לולב יוצא הק' רש"ל מה הוצרך רש"י לזה הרי תנן טעמא משום הנענוע ונ' דרש"ל ס"ל דניענוע היינו כסכוס ושפיר הק' אבל ד' רש"י כי דהולכה וההבאה היא הניענוע וא"כ לאיזו ענין צריך גובה טפח ולזה כתב רש"י מ"ש:

ונ' דשיערו בטפח משום דצריך להחזיק הלולב למטה בידו וחסרה לי' טפח וצריך להשלימו למעלה מגבה:

גמ' אימא וכדי לנענע נ' לפ' כיון דאכתי לא אדכר תנא דבעי' נעננע ל"ש לומר כדי לנענע משא"כ אי גרסי' וכדי לנענע בשיעורא בעלמא עסיק תנא:

גמ' מאי לאו בהדי עלין נ' דק' לי' להמק' אמאי שינה ברייתא מל' המשנה אלא וודאי דל' המתני' דתנן לנענע בו מלת בו יתיר א"וו לאוריי כר' יוחנן דבעי' עוצומו של לולב ובאה הברייתא להוציא מזה וקאמר שלשה וארבעה לאשמעי' בהדי' עלין ולמסקנא משום סיפא דר"ט אצטריך:

ובזה נבין ד' רש"י שכתב ותיובתא דר"י וכי לא ידעי' דאדר"י מקשי' אמנם לולא ר"י לא בא כ"א לפרושי מתני' אדרבה ברייתא מסעייתא לי' וכמ"ש דהברייתא הבינה דלישנא דמתני' מורה כר"י אמנם ר"י הלכה קאמר ושפיר קאמר ותיובתא דר"י:

תוס' ד"ה צא מהן דטפח דלולב אינו שוה ונ' דזה כוונת ה"ה שכ' דדברי הרי"ף והרמב"ם דר"י גם בהא דהלכה כר"ט פליג אדשמואל ונתקשה הלח"מ בדבריו ולד' התוס' מ"ל מאחר דברייתא זאת דנדה אתיא כר"י מדתנא שדרו של לולב ותנא האי טפח בהדי אינך טפחים שם דגם בהא פליגא אדשמואל:

הדס הגזול יש ליישב קצת דאצטריך בכולהו למתני עוד הפעם דלמאי דמסקי' לר"י דגזול פסול ילפי' ביו"ט שני משום מהב"ע ומצינו לראב"י גבי חלה דקאמר דהוה בוצע בירך וסד"א דדווקא בלולב דמדכר ללולב בהדי' על נטילת לולב אבל בהדס דלא מדכרי' ליכא משום בוצע בירך קמ"ל דל"ש:

ד"ה ויבש הנה הראב"ד הביא ראיה מיבש דהדס דע"כ לא הוה נפרך בצפורן דאסא נפרך אם נותנו למים חוזר ונעשה לח וע"כ משכלה מראה ירקות ואמנ' לד' תוס' לעיל במתני' צריך לחלק בין הדס ללולב ב וע"כ תני תרווייהו וס' הראב"ד תנא סיפא לגלוי רישא ובערבה י"ל דתנא גזולה י"ל דלא תימא דלא קפיד אינש עלה והוה כהפקר ואין בה גזל:

ושל אשרה הנה סתם אשרה היא אילן גבוה ובדקל וכן בערבה הוה הוא משא"כ בהדס אין דרך לנוטעה אשרה אבל עושין ממנה נוי לע"ז כדתנן בע"ז מעוטרות ביורד והדס ומדשבק תנא דבר ההוה ותנא דבר שאינו הוה וש"מ דדווקא באשירה דהיינו אשירה שעומד לשריפה הוא דפסול אבל של נוי ע"ז כיון דאי' לי' ביטול יוצא דיעבד אפי' קודם ביטול וכד' רש"י ועיר הנדחת לדומיא ונקטם ראשו לד' הפוסקים דהיינו קטומי' דלקמן אצטריך למתני להוציא ממאן דמכשר ולד' הראב"ד דנקטם ראשו לכ"ע פסול הא גופא אצטריך דלא ליחליף בקטומין:

נפרצו עלי' לד' הרא"ש דבלולב הפי' כד' התוס' שנחלקה תיומת העלין והיינו כי חופיא וה"פ נשרו וא"כ שפיר אצטריך למתניי' וז"נ כוונת רש"י שכ' נשרו ר"ל דבהדס וודאי פי' נשרו וא"כ מ' דה"ה בלולב ה"פ:

ודלא תנן כמו בערבה לקמן דנשרו מקצת עליו כשיר' והיינו משום דבהדס בעבות תליא מלתא וכדמסקי' בברייתא:

רש"י ד"ה האמת והשלם כוונת רש"י ליישב קו' תוס' לעיל גבי כופרא דדווקא גבי סם המות שייך זה ועיי' רש"א דבפסחי' הק' תוס' א"כ אמאי כשר הירדוף למרור ונ' ד' תוס' בשמעתין דכוונת רש"י מאחר דלולב בא לרצות אין קטיגור סם המות נעשה סניגור משא"כ במרור:

ראב"י אומר עיי' בריטב"א שמחק גי' שלפנינו דל"ש בהדס עצו ופריו ונ' להביא ראיה לגרסתינו דתנא עבות כשר ומאי קמ"ל פשיטא ולגי' אתיא למימר דאפי' ראב"י דדרש עצו ופרי' מודה דבעי' עבות ודהדר תנא שאינו עבות פסול היינו דס"ד אם הענף היה עבות אף שנשרו העלין אח"כ כשר וע"ד שכתב הריטב"א בשם רא"ה קמ"ל דשאינו עבות אף שהענף היה מתחלה עבות פסול.

יבשו רוב עליו והרמב"ם השמיט הך ברית' וכ' הכפות תמרים מאחר שהביא הרמב"ם דבנשרו רוב עליו סגי בקן אחד כ"ש יבשו ודברי' תמוהים דהתם בכל קן קאמר ובאסא מצראה וכמ"ש ה"ה משא"כ ביבשו:

זה אלי ואנוהו עיי' רש"י בסוף הסוגי' לקמן דעתו דבעי' מה"ט גם לרבנן קשר גמור וכ"ה בהג"א ואמנם אין המנהג כדברי' ונ' בנסביר מאי ואנוהו שייך בקשירה זאת ונ' דאינו דומה מרצה במצוה אחת למרצה בג' מצות וא"כ דיו שיהיו באגודה אחת אבל קשירה גמורה לא בעי' ואמנם לק' דאמרי' כאגודת ירק דהוה קצת דרך בזיון הוא דבחול לא. ויל"פ לר"י דיליף לקיח' לקיחה הרי גבי ולקחתם לכם כתיב פרי עץ הדר ופרי עץ הדר וודאי אינו באגודה לכ"ע וצ"ל דכיון דכ' קרא כפות תמרים וענף ע"ע וערבי נחל כולם בויו ש"מ דבא להורות דגזי"ש דלקיחה אהני קאי ולא אפרי עץ הדר דהרי אינו באגודה:

ד"ה אבל בב' וג' מקומות כשר לכאורה הסברא דכשהם במקום א' ני כעץ פרי והתורה אמרה עץ עבות אבל בב' או ג' מקומות שפיר מחזי יותר לעץ עבות מלעץ פרי:

דף ל"ג ע"ב תוס' ד"ה שנים ושלשה יל"פ דרבא ה"ק הא דר"ח צריכא לאידך דר"ח דדווקא שחורות פוסלין ומשו"ה כשהם במקום א' הם כולם שחורים ופוסלין אבל כשהם בב' וג' מקומות אם הם שחורים במקום א' הם ירוקים במקום אחר ולכך אינם פסולין:

אמר ר"פ ד' ר"פ צריכין ביאור כיון דאמר רב דבעי' מיני דהדס פשיטא דאדומות פוסלין דלאו מיני דהדס נינהו ותו למאי אצטריך ר"פ לדר"ח הא בלא ר"ח ג"כ מוכח וכמ"ש ותו מר"ח מאי ראיה מייתי ר"ח שחור אדום הוא דקאמר אבל אדום שחור הוא ונ' דר"פ ק' לי' דדיוקי' דרב סותרי' זה את זה ברישא קאמר אלא שחורות מ' אדומות אינם פוסלין ואח"ז קאמר דירוקות דווקא בעינן וע"ז ק' ר"פ דסיפא ע"כ דווקא ורב לא קאמר בהדיא אדומות פוסלין משום דס"ד אדומות מקרי ענבים עדן ופוסלין אבל שחורות שכבר שזפתם השמש ואינם ראוי' לאכילה תו לא פסלי לזה נקט רב שחורות אבל טעמא דפסלי משום דכשהיו אדומות כבר היו פוסלין והאי שחור אדום הוא אלא שלקה וע"י לקיותו לא יהא פסול החוזר להכשירו:

רש"י ד"ה גזולה ויבשה דלכם אכולהו קאי וכ' הכפ"ת דרש"י כ"כ לאפוקי מערבה שבמקדש וק' הא מטעם מהב"ע פסולה וי"ל ע"ד שכ' לעיל דס"ד ערבה לא קפדי בה אינשא ל"ש גזולה לזה כ' רש"י דמ"מ לא הוה לכם ואמנם מדציין רש"י גזולה ויבישה נ' כוונת רש"י דלא תימא דבערבה לא שייך הדר לא היא כשם שלכם קאי אכולהו ד' כך הדר אכולהו ד' אלא שצ"ע ברש"י ריש פרקין:

של אשרה ועיר הנדחת נ' דעיר הנדחת אצטריך לתנא דס"ד מדכ' ואת כל שללה תקבוץ ושרפת ערבה אינה בכלל שללה קמ"ל:

נקטם ראשה אצטריך דלא מהני עלתה בה תמרה כמו בהדס:

נפרצו עליו ס"ד בהדס דכתיב ענף עץ פסול נשרו אבל לא בערבה קמ"ל דאפי' בערבה:

כמושה עיי' בר"ן ויע"ל דס"ד כמושה בערבה כיבש דמי קמ"ל:

דף ל"ד ע"א ערבתא חלפתא עיי' רש"י ובשבת ספ"ב הגי' ערבה צפצפה ואמנם ש"ס דשמעתין נ' דגרס בכיון חלפתא דבין ערבה לצפצפה לא שייך כ"כ למטעי אבל חלפתא תרי הוה חלפא גולי דומה ושאר חלפי דומה למסר והיה קרי מתחלה לחלפי גולי ערבה לומר שהיא כשירה ולדומה למסר קראו חלפתא ואח"כ החליפו הענין ופסלו את הכשר והכשירו את הפסול:

תוס' ד"ה בית הכוסות למאן דחייש לס' דרוסה ובמ' שבת שם כ' דאפי' למאן דלא חייש יש להטריף משום דמחט גרע מקוץ וכאן השמיטו זה ונ' דהא תלי' בפי' דשמא הבריא דאי אמרי' נתרפא אין לחלק בין מחט לקוץ ואי אמרי' ניקב אז יש לחלק אא"כ ק' מ"ש תוס' שבת שם לבסוף דבנשחטה סמוך לשחיטה ל"ש שמא הבריא התינח אם הבריא פי' נתרפא אבל אם פי' ניקב מה לי סמוך לשחיטה או לאו סמוך וצ"ע:

ל"ד ע"ב רש"י ד"ה ר' טרפין דלא בעי הדר בהדס וק' א"כ למה פוסל יבש ונ' דק' לי' לרש"י למה לא פליג ר"ט גם בלולב א"וו הענין לולב דכ' בהדי' בקרא מקשי' לאתרוג ובעי הדר ונקטם ראשו לאו הדר הוא משא"כ הדס דענף עץ עבות כ' ולא הדס י"ל דבעבות דהיינו העלין הוא דבעי' וענביו מרובין ויבשו ונפרצו פסול אבל נקטם ראשו של הדס והדס לא כ' בקרא לא בעי ר"ט הדר ולפי"ז בערבה דכתיב בהדי' בקרא ר"ט מודה דנקטם פסול:

תוס' ד"ה ענף עץ י"ל דר"כ ואמימר דפליגו לעיל בהדס שוטה בהא פליגי דלכאורה יק' למאי אצטריך קרא לסי' בתוך סי' לימא הדס א"וו משום הדס שוטה דייק למימר עבות ואמנם למאן דבעי ענף חד לתלתא הדסי' א"כ אצטריך קרא לגופי' י"ל דגם הדס שוטה כשר:

בסוה"ד מדרשא דעץ ואכתי יק' עכ"פ שנים לבעי וצ"ל הדר לגופי' אצטריך וא"כ מעיקרא אמאי לא מק' תוס' משנים ומק' משלש ונ' דד' תוס' האלו המה מן הקו' על רש"י וכוונתם דלד' רש"י יק' דגם באתרוג נדרוש כן וע"כ צ"ל דלגופי' אתא וה"ה בהדס ולזה קיצרו בדבריהם:

ואמנם לא ביארו תוס' תלתא מנ"ל וצ"ל דגמ' גמירא לי' לר' ישמעאל אבל דווקא בהדס אבל בערבה מודו תוס' דערבי שתים מדק' לעיל לר' ישמעאל של בעל מנ"ל:

תוס' ד"ה ערבי כוונת דבריהם דמאחר דלא כתיב בקרא בהדיא ג' הדסים וב' ערבות ל"ש בל תוסיף וא"כ בלולב דכתיב כפת מודו תוס' דשני לולבים הוה בל תוסיף ובזה מיושב קו' ה"ה מ"ש משני זוגות תפילין דאיכא בל תוסיף דהתם אות אחד אמר הכ' ולא שני אותות:

רש"י ד"ה הלכה כר"ט להקל דקטים כשר כוונתו דלאו למבעי תלתא קאמר דא"כ מ"פ הש"ס ולדרוש כר"ע אלא להקל דקטום כשר וע"ז מקשה הש"ס דנהי דלא דרש כר"ט משום ואנוהו כמ"ש תוס' אבל בחד דלא קטים הו"מ למדרש:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה