ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
מס' סוכה פ' לולב הגזול
רש"י במתני' לולב כוונתו אף דמברכין על נטילת לולב וכל המינים בכלל הכא ע"כ בלולב לחוד משתעי מדתני הדס וערבה באפי נפשי' והטעם נ' דבכל מין יש פסולין מה שאין בשאר דוק ותשכח:
רש"י ד"ה גזול דכ' ולקחתם לכאורה מה דחקו לרש"י להכניס עצמו בפלוגתא אי טעמא משום לכם ואמנם רש"י קשה לי' אי בעי תנא לאשמעינן מהב"בע לאשמעינן גבי סוכה וכיו"ב א"וו משום דבלולב כתיב קרא בהדיא לכם משלכם ואתי תנא לאשמעינן דאפילו דאיתא לכם גזול פסול משום מהב"ע:
רש"י ד"ה קפסיק ותני פסול נ' כוונתו דהא דלא קצר התנא לולב שאינו שלו והוה גם שאול בכלל היינו משום דבעי' למתני' ל' פסול ופסול ל"ש כ"א אי פסול כל שבעה א"כ ע"כ דפסול כל שבעה:
רש"י ד"ה ל"ש פשיטא לי' לרש"י לפ' דיו"ט שני בז"הז קאמר הש"ס וה"ט דבשלמא אי י"ט שני בז"ה בהדי' תנן לקמן גבי מוליכין לולביהם לבי"הכנ דהיינו בגבולין וממילא לאחר חורבן דבזמן הבית לא הי' לולב בגבולין ותנן ובשאר ימים אדם יוצא אלא אי בזמן המקדש מאי פשיטא למק' דבשאר ימים לא בעי לכם:
רש"י ד"ה בשלמא יבש כוונתו דהא דמק' בל' בשלמא היינו דבאמת גם יש לתמו' שגם ביו"ט שני דרבנן פסלי' יבש ומ"מ י"ל דאפילו מצוה דרבנן ראויה שתהא מהודרת משום זה אלי והיינו דפי' רש"י במתני' וטעמ' דיבש משום זה אלי משום דמתני' גם ביו"ט שני מיירי:
רש"י ד"ה אמאי לא מה"ת למפסלי' כוונת רש"י דלענין ברכה וודאי לא שייך לחלק בין יו"ט ראשון לשני דהו"ל בוצע ברך וכמ"ש הרא"ש אבל משום ברכה ל"ש ל' פסול:
תוס' ד"ה קפסיק ומיהו בירושלמי עד רובו מצד אחד נ' דהא דמייתי תוס' להא ולהוכיח כי אחזזית קאי הירושלמי וא"כ חזזית לד' הירושלמי לאו משום הדר כ"א דהוה לי' כחסר ועז"כ דלא מסתבר דבחסר פוסל אפי' כל שהו היכא דפוסל ואמאי בעי בחזזית רובו:
תוס' ד"ה בעי' הדר וליכ' בסו"ד לכך נ' ולולי דבריה' הייתי אומר דמאחר דמולקחתם דרשי' ג' דרשות ביו"ט ראשון שהוא דאוריי' בעי' כל תלתא דהי מנייהו מפקת אבל ביו"ט שני דרבנן כיון דמקיים ולקחתם על ב' פנים דהיינו כל ד' מנים ולקיחה לכל אחד שוב אמרי' לגבי חסר ס' דרבנן לקולא:
רש"י ד"ה והבאת' גזול דאוסר להביא בעי ליישב עכ"פ מ"ל דגם בדרבנן אמרי' מהב"ע דלמא כדרשב"נ לזה כ' רש"י כיון דאוסר הכתוב להבא מצוה בעבירה דבדרבנן ג"כ האיסור במקומו עומד:
רש"י ד"ה אף גזול דשמעי' לי' דמייאש נ' לפ' דלקמן קאמר ורבא ס"ד סתם גזילה ייאוש בעלים וא"כ לר' שמעון דס"ל סתם גזילה ייאוש בעלים ממילא ידעי' דוהבאתם גזול היינו לאחר ייאוש ור"י דאמר גזול דומי' דפסח משום דבעי לאוקמי מתני' דידן כרבנן וא"כ הא דקאמר לאחר ייאוש דשמענא לי' דמייאש:
תוס' ד"ה משום והפריש ממנה חלה נ' דמברכ' הנהני לא ק' לי' דמ' דבימי דוד המע"ה עדן לא נתקנה אבל חלה דהיינו ברכת המצות כ"כ בשמואל כי הוא יברך הזבח ושפיר קאמר דהע"ה ובוצע ברך:
באו"ד תיפק לי' צ"ע דלמא רשב"נ דלית לי' ביו"ט שני מהב"ע וא"כ הו"ל גם של אשרה כשר ביו"ט שני קאמר הש"ס כתותי מכתת דליהוי פסול גם ביו"ט שני:
גמ' מתוך שיוצא בשאול לולי ד' תוס' יל"פ עד"ז מאחר דכ' תוס' דמהב"ע לא שייך כ"א היכי דעביר' מסייע להמצוה כמו גזול דאי לא גזול לא הוה לי' לולב ואמנם כ"מ ששאול כשר כמו בשאר ימים קיימ"ל דנוטל לולב חבירו שלא מדעתו וא"כ בקל הי' יכול לצאת בשאול בלא גזל ולא שייך מהב"ע משא"כ בראשון דלא מהני שואל שלא מדעת הו"ל גזול שפיר מהב"ע:
גמ' אילימא ביו"ט ראשון ק' כל האריכו' הלזה ל"ל הא רשב"נ גופא קאמר דדוקא בשני יוצא בשאול ונ' דהמג"א סי' תרנ"ח הביא ד' הרא"ש דס"ל גם ביו"ט ראשון מהני השאילו לצאת בו כמו בטבעת קידושין וד' ש"פ דטבעת שאלה אנן סהדי דכוונתו הי' לאופן המועיל אלא שהי' סבר דסגי בשאלה אבל בלולב כ' לכם נרא' כוונתו דלא שייך אנן סהדי אלא שנתן לו זכות גמור אבל לא במתנ' ע"מ להחזיר דצריך שוב להקנותו לבעלי' דלמא לא ידע לאקנויי כ"א עשאו שותף ובקידושין וכן בציצית מהני שותפות אבל באתרוג ממעטי' מלכם גם שותפות כמ"ש תוס' לעיל פ' הישן אינו יוצא בו והיינו דקאמר רנב"י וכ"ת לעולם ביו"ט ראשון ובהשאילו לצאת בו וכה"ג שאול כשר גם ביו"ט ראשון וכד' הרא"ש לא היא דבעי' דידי' לחודא והשאילו לצאת לא הוה דידי לחודי':
רש"י ד"ה אוונכרי י"ל דק' לי' לרש"י למה לא מקש' הש"ס מיד וליקנינהו בשינוי השם ומאי שייכות בזה לתירוצא דאוונכרי גופייהו דווקא לזה כ' רש"י הם תגרי כל דבר וכל השנה ג"כ מוכסי' הדסים להריח ויוכל להיות שהזהירם שלא יהיה בצע ברך ואמנם אין כאן לא שינוי מעשה ולא שינוי השם וכדמשני באוונכרי גופייהו מנא ידע שמואל שלוקחין לעצמן אלא ש"מ דבהושענא קאי שפיר מק' משינוי השם ושינוי מעש'. וזה ג"כ כוונת רש"י דמ"ש כשתקנו הדם לאגד דאל"כ לא שייך לא שינוי מעש' ולא שינוי שם ולא מק' הש"ס מידי:
רש"י ד"ה ליגנזו צ"ל הרי הש"ס קאמר בהדיא ויהבו לכו ונ' משום דרש"י מפ' גזלני ארעתא מישראל ס"ד דמפ' כן משום דגזל גוי מותר וא"כ יהבו לכו ל"ד כ"א אפי' לוקחי' מעצמן כשר דהו"ל גזל לזה כתב דלא היא גזל גוי אסור ויהבו לכו דווקא ומה שפי' רש"י ארעתא דישראל היינו דאי דגוי בדיניהם דייני' להו והדיני' ייאוש קונה בקרקע:
ל' ע"ב רש"י ד"ה וקרקע תו"ד רש"י נ' י"ל ר"ה לית לי' מהב"ע וטעמא דבעי' שינוי רשות משום לכם וס"ל ייאוש לא קני וי"ל ס"ל ייאוש קני ומשום מהב"ע בעי' שינוי ועיי' רש"א דרש"י פליג אתוס' לעיל ואמנם צ"ל דהש"ס ג"כ מס' לי' טעמי' דר"ה מאי היא ומש"ה פריך וליקנינהו בשינוי השם אלא ש"מ משום דאית לי' מהב"ע והמצוה גורמת השינוי השם ודחה הש"ס דשינוי השם דהושענה לאו מלתא היא ועד"ז יש ליישב שוב ד' רש"י במתני' לולב כף של תמרים דהתוס' סד"ה ולקניי' בשינוי השם כ' דהא דלא פריך אמתניתן היינו די"ל דמיירי מתני' בלולב אגוד וכ"ז תוס' לטעמיי' דס"ל דשינוי השם מהני אפי' אי אית לן מהב"ע ואמנם רש"י דלא ס"ל כן וס"ל דקו' הש"ס ע"ד לימא דר"ה אית לי' מצוה הב"ע ואנן דאית לן אפי' בלולב לבד פסול משום מהב"ע:
רש"י ד"ה בידן ולדידן לאו מהב"ע לכאורה שפת יתר הוא ונ' כוונת רש"י דל"ת בשלמא אם הגוי גזל סגי בלכם ולזה מהני רשות אבל אי ישראל הו"ל עביר' ואין עבירה דישראל ע"ז כתב רש"י לדידן דלא עבדי' עבירה ליכא מהב"ע כיון דאיכא שינוי רשות:
ל"א ע"א רש"י ד"ה אבל גזל עצים פי' ד' רש"י דאי לאחר יאוש דמהני שינוי השם ומעשה אפי' חוזר לבריית' קנה אפי' מדאוריי' ואי לפני ייאוש מדרבנן מיהת קנה ומ"מ ק' לי' לרש"י דהו"ל להש"ס לפרש ההוא לך למעוטי גזולה במאי מיירי וע"ז כתב רש"י דאיכא בראש העגלה או בראש הספינה דשייך בה גזולה שפיר ולהכי שתיק ומיושב קצת קו' התוס' עד"ז:
גמ' ממאי פי' דלמא בגזל עצים פליגי ור"א שמותי וס"ל כשמאי דמקעקע כל הבירה והו"ל אבל גזולה כב"ה ואין לו אלא דמי עצים וע"ז דחה דכ"ע אית להו דבי"ה דאין לו אלא דמי עצים:
רשי' ד"ה לאבוה לאברהם אבינו והריטב"א פי' כפשוטו וי"ל דלפי' רש"י בחומש לך לך שם הי' אליעזר לבדו שמו בגימ' שי"ח ורצה לרמז להם שעוברים על ד' ר"א דפוסל סוכה גזולה וקסברא דבגזל עצים פליגי ואמרה אליעזר לבד הי' בכחו להציל לא"א ע"ה גם אתם תחושו ע"ד ר"א דפוסל ואמר ר"נ פעותא היא דגם ר"א מודה בגזל עצים כבי"ה:
רש"י ד"ה מפני תקנת מריש הוה ק' לרש"י על תירץ הש"ס הרי בהדי' תנן בגיטין המריש הגזול לזה כ' רש"י התם בירה והכא סוכה:
גמ' יבש פסול ור"י מכשיר י"לד דבסוכה שהיא גבוה תנן ר"י מכשיר ובתחת המטה אר"י נוהגין היינו וכו' וביבש שבק תנא דידן לר"י ונ' מזה ראיה לפי' רש"י שפי' במשנתינו טעם דיבש פסול משום זה אלי והנה במסקנא אמרי' דר"י אפי' באתרוג לית לי' הדר דבעי' הדר להדר באילנו וק' לרבנן מנ"ל דהדר היינו אתרוג וצ"ל דבאמת טעמא דרבנן משום זה אלי ומעתה רבנן לטעמיי' דס"ל גבי נתכוין לכתוב את השם אין השם מן המובחר משום זה אלי ור"י ס"ל מעביר עליו קולמוס וא"כ ל"ד הכא שייך פלוגתיי' כ"א ה"ה בשאר מצות ומה"ט שבק תנא דידן לדר"י דלא תימא דהכא דווקא משום הדר הוה פלוגתייהו:
רש"י ד"ה לא מקשינן עיי' תוס' ועכ"פ ד' רש"י תמוהי' שכתב חוץ מק"ו וכי מה מצינו לא ניתן לדרוש אתמהה
ולולי ד' רש"י י"ל דמדכתי' כפות ת בלא וי"ו ילפינן דהני תלתא לחוד ואתרוג לחו' וכ"ז למאן דס"ל א"צ אגוד אבל לר"י דס"ל צריך אגד ואטו נימא דיאגוד האתרוג בתוך האגודה אלא לאו ש"מ מדלא כתיב 'וכפותי' אלא 'כפות'' דלא מקשי' לענין הדר לולב לאתרוג:
גמ' ובלולב לא בעי הדר, מ' דלרבא מקשה וק' הלא אברייתא גופא איכא להק' ונ' דבלא רבא הייתי אומר דרבנן פסלי משום הדר ור"י לית ליה הדר כלל אמנם מטעם זה אלי מודה לכתחילה מיהת ופסול לא שייך ובלולב לכתחלה הוא דקאמר יאגדנו אבל לרבא דמסיק דגם ר"י אית לי' הדר אלא דלא מקיש לולב אמאי קאמר יאגדנו:
רש"י ד"ה אבל אתרוג הנה כוונת דבריו דבמסקנא אמרינן דר"מ לא דרש הדר כלל ולרבא גם ר"י דרש הדר אבל יל"ד למה נקט רש"י דרשא דבן עזאי לקמן ולא נקט דרשא דהדר באלנו דנקט הש"ס לקמן ונ' דק' לי' לרש"י אהש"ס לקמן למה נקט דרשא דר' אבהו דהוא אמורא ולא קאמר ר"י ס"ל כבן עזאי אלא דסבר הש"ס דלבן עזאי דדרש אל תקרי הדר אלא אידור מ"מ כיון דהדר כ' בהדי' בעי' הדר משא"כ לר' אבהו דדרש הדר באלנו אית לי' לר"י דלא כתיב הדר כלל כ"א הדר ר"ל באלנו ולפי"ז י"ל דלרבא באמת ר"י כב"ע ס"ל ותרתי ש"מ וע"ז כ' רש"י דלא צריכא לכך כ"א לרבא דרש ר"י הדר כמשמעו:
רש"י ד"ה אין אין אוגדין האי לולב וגו' נ' דנ"מ דסוב ועקרא דדקלא ל"ד כ"א ה"ה ענפי הדס וערבה:
תוס' ד"ה ולא מצא ויש לדחות כוונתם דאדרבה ל"מ בפסול וודאי שייך אתי למסרך אפי' בפריש ורמון שייך ג"כ אתי למסרך:
גמ' אין שעת הדחק ראיה לכאורה ע"כ דהיו מברכין ג"כ דאי לא מברכי מאי מייתי ר"י שוב ראי' ואמאי מברכי כיון שהוא פסול מה"ת ונ' דס"ל לרבנן דהדר הוה מצוה בפני עצמה אבל לא מקיים מצות הדר כגון בשעת הדחק אמרי' דמ"מ יקיים מצות אתרוג ומשמע בריטב"א שחילק כמו כן בין פסול דהדר לשאר פסולי':
גמ' לאו משום דבעי הדר יל"ד וכי ר"מ ל"ל הדר וצ"ל דבהא פליגי ר"מ ס"ל דירוק וכאגוז הוה הדר ור"י ס"ל לא הוה הדר:
שם דלא גמר פירא וק' וכי לר"מ לא בעינן גמר פירא ונ' דיל"ד למה חלק התנא ככרתי וקטן לתרי בבות אלא וודאי לאוריי במ"פ ר"ת ור"י דתרי סימנא ואיכא שהוא נגמר המראה והגידול וס"ל לר"מ דאם יש לו מראה שעוה אפי' כאגוז כשר ואם הוא כביצה אפילו ככרתי כשר דבחד סימנא סגי ור"י אית ליה דתרתי סימני בעי:
שם הדר באלנו י"ל דר"י ס"ל יש אם למסורה והדר דהיינו באילנו הוא דכתיב דאל"ה אתרוג מנ"ל ורבנן יש אם למסור' דבעי' אתרוג ולמקרא דבעי הדר:
וכ' הריטב"א דמה שאנו תוקעין ב"פ כיון דהוה משום ספק לא שייך בל תוסיף ואף דגבי מתן ד' קרינן ב"ת אף דהוה משים ספק התם ידעי' דוודאי שיש כאן מתן א' ואיכא וודאי בל תוסיף:
מתני' תוס' ד"ה לולב יבש מכפות תמרים ביישוב ד' רש"י ויש להוסיף קצת ע"ד שכת' הריטב"א לקמן לא מק' משום דהלולב עץ בעלמ' ולא שייך גבי' ל' הדר ואמנם אחר דעכ"פ זה אלי ואנוהו שייך גם בלולב שוב מקשינן גם לענין הדר. ונ' דמ"ש תוס' אח"כ והאי יבש וכו' הכוונה דאלו לד' רש"י וודאי בעי' מראה לולב דזה בכלל התנאה אבל מאחר דהטע' משום מדמעטין דומי' דאתרוג דווקא יבש ממש ולא כמוש א"כ דאתרוג בלחות תליא מלתא אבל בלולב מאי הוא:
רש"י במתני' של אשרה אילן שעובדין אותו לאפוקי אם יש תחתיו ע"א:
וכתב עוד בגמר' מפ' טעמא יל"ד מאחר דכתב רש"י בעיר הנדחת הטעם וה"ט דאשרה למאי הל' כ' הגמר' מפ' טעמא ונ' דרש"י בא ליישב מאחר דניחא למש"ס הא דאמר בלולב של ע"א אם נטל כשר וע"כ משום דהיינו של עע"ז א"כ מאי קש' ליה ממתני' נימא כפשוטו מתני' בשל ישראל אמנם מ' להש"ס אם בשל ישראל היינו עיר הנדחת ותרתי ל"ל א"וו בשל נכרי וק' לרבא ומשני אין בשל נכרי אבל באשרה דמשה דהיא של נכרי אלא דנאסרה ע"י העגל וז"ש רש"י ושל אשרה אפי' של נכרי ומ"מ פסול ובגמרא מפ' טעמא דמיירי באשרה דמשה:
שם רש"י ד"ה מצות לאו ליהנו' ובר"ה ס"פ ראוהו ב"ד הוסיף שלא נתנו המצות ליהנות אלא לעול הכוונה לכאורה נהי דמצוה אינה הנאת הגוף מ"מ אחרי שיודע שוקיל שכר עליה מ"מ נהנה ולזה כ' רש"י דלא ניתנו המצות לעבוד ע"מ לקבל פרס כ"א עבודת עבד ולא נחשדו ישראל ע"כ:
שם באשרה דמשה ולולב צריך שיעור וכבר כ' רש"י כ"ז במתני' אולי כונת רש"י דהש"ס לא משני בע"א של ישראל משום דלא כתיב בי' שריפה ומ' לי' לרש"י דכתותי לא שייך כ"א היכי דמצותו בשריפה:
תוס' ד"ה של אשרה נ' הא דל"ק להו להתוס' אקושי' קמייתא למה לא מקשה מיד ממתני' דידן די"ל דהאי מק' שפיר ידע לחלק בין כיסוי הדם לשופר ולולב אלא דס"ל דאפי' בשל נכרי דלא קאי לשריפה גם כן אם נטל לא יצא וממילא הקשה ממתני' דדומיא דעיר הנדחת קתני דהוה של ישראל אבל מק' בתרא דלא ידע לחלק אהאי הוא דק' לתוס'
בפ' כיסוי הדם שם מכסין בעפר עיר הנדח' כ' רש"י דס"ד בעפר אפרה קאמר נ' דנפק' לי' הכי לרש"י מדקאמר הש"ס לא נצרכה אלא לעפר עפרה ש"מ דעד השתא ס"ד דבאפר מיירי:
רש"י שם ד"ה והא איסו' הנאה דכ' לא ידבק ובעיר הנדחת כתב כוונת רש"י דלא תימא כיון דעיר הנדחת בשריפה וכל הנשרפין אפרן מותר לזה כ' רש"י דלאחר שריפה כתיב ולא ידבק ש"מ דאף לאחר שריפה אסור:
והנה מדקאמר רבא מכסין אפי' לכתחלה נ' דדייק לי' מק' דאף דתניא לא יתקע ע"כ דעיבד נמי לא יצא דאי דיעבד יצא אפי' לכתחלה ומשני לי' אם תקע יצא ומ' לי' דבשופר דתקיעה עצמה הנאה לתוקע כמו שכתב הב"י בשם כל בו גבי מודר משופר ולהכי מק' מלולב מא"ל ולמסקנ' צ"ל דטעמא דמאיס למצוה לכתחל' אבל בעפר עיר הנדחת דאתי מכח שקיים המצוה של שריפה לא שייך מאיס:
אמנם בתוס' שם ד"ה והתניא כ' אפי' את"ל דשרי לכסות בעפר ע"א מ' דבעיר הנדחת פשיטא להו דלא שייך מאיס ומ"ש הרי גם ע"א של ישראל אי שרפה מצוה קעביד ונ' כוונת תוס' דבעיר הנדחת אפי' נכסי צדיקי' נשרפין, וא"כ לא שייך מאיס דלא הוה רק גזיה"כ:
תוס' ד"ה כאשרה דמשה וכן עיי' רש"א ונראה ע"פ מ"ש תוס' ביבמות ק"ד שם דמיירי דעבד גוי לדעת ישראל דאל"ה לא שייך כתותי עי"ש א"כ גם בשופר שייך אשרה דמשה דהיינו גוי שעבד ע"ד ישראל:
ודע דמה שצידדו תוס' ביבמות ק"ד שם אי גם בגניז' שייך כתותי היינו דמל' רש"י מ' דדוקא בעומד לשריפה שייך כתותי וא"כ הטעם משום דעומד לשרוף כשרוף וזה לא שייך בגניזה אבל י"ל הענין דבכ"מ דנתנ' תורה שיעור בעי' דבר חשוב וכל העומד לשרוף בטל חשיבותו והיינו כתותי מ"ש וא"כ האי טעמא שייך בגניבה ג"כ:
באו"ד דלמא מגבי לה נ' דמייתי הך לאפוקי מד' הב"ח דס"ל ע"ז שיש לה בעלי' אינה נקנית בהגבהה ומדאמרי' בע"ז של עכו"ם דלמא מגבי לה ש"מ דלא כב"ח וכבר דחה המג"א דבריו סי' תקפ"ו:
באו"ד קודם דע דקודם ביטול וודאי לא שייך כתותי כדכ' רש"י אלא ד' ר"ת מאחר דלאחר ביטול מאיס לכתחלה קודם ביטול מאיס אפי' דעיבד ובזה יש ליישב קו' תוס' על ר"ת מפ' ראוהו ב"ד דמדאשמעינן רבא דגם לאחר ביטול מאיס לכתחלה ידעי' ממילא דקודם ביטול מאיס אפילו דיעבד אבל בעיר הנדחת דגם נכסי' צדיקים בכלל אין שייך מאיס ס"ד דיצא קמ"ל דלא יצא משום דמכתת שיעורי':
ובענין מה שהק' תוס' על ר"ת ל"ל אשר' דמשה לוקמא בע"א של נכרי וקודם ביטול יש להשיב דא"כ לא מיירי כ"א ביו"ט שני דבראשון בלא"ה פסול משום לכם וע"ע לא שייך תי' רש"א:
ע"א מ"ז ע"א גמ' מי מאיס כלפי גבוה יל"ד תפשוט לי' מדר"י משום רשב"י בר"פ לולב הגזול דיליף מקרבן מהב"בע ללולב וע"כ כיון דמאיס לגבוה ה"ה למצוה וכ"ת התם בי"וט שני במקדש דדמי לקרבן הוא דילפי' מקרא וכיון דבמקדש פסיל אנן זכר למקדש נמי לא שקלי' א"כ ה"נ מ"ש ונ' דאיתא התם ואר"י משום רשב"י מ"ד כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה וההיא למאי צריכא אע"כ למימר דדווקא לענין גזל הוא דילפי' מקרבן אבל לא לשחר פסולים לגבוה והיינו ספיקא דר"ל ללי"ק או דלמא דרשא בעלמא דריש:
והנה הלבוש כ' דאתרוג המורכב פסול משום שנעבדה בו עבירה והקשו עליו א"כ למאי אצטריך קרא למיסר כלאים למזבח תיפק לי' דנעבדה בו עבירה ולכאורה י"ל דהלבוש ה"ק מאחר דבעי' דר"ל לא אפשטא א"כ מספיק' אמרי' כל דמאיס למזבח מאיס נמי למצוה אלא מהי"ת נימא דכלאים מקרי מאיס וע"ז קאמר הלבוש אלמה לא הרי נעבדה בו עבירה אלא דיש להשיב א"כ למה לי' לר"פ למבעי' בעיא דידי' במשתחוה לבהמה ליבעי' לי' בבהמת כלאים אלא ש"מ דכלאים דווקא למזבח נאסר לא זולת:
והנה הא דר"ל לא הציב אבעיתו כר"פ ל"ק דאבעי' דר"פ דווקא אי שינוי לא מהני להתיר ודלמא ר"ל ס"ל שינוי מהני:
והנה לרש"י דס"ל אפי' קידם ביטול ג"כ לולב של ע"א כשר אלא דרבא קאמר לכתחלה לא יתקע ומאי דפשיטא לרבא קמבעי' לי' לר"ל אלא לר"ת דכל קודם ביטול אפי' דיעבד אסור ומדקאמר באידך לשנא כאשרה שבטלה ש"מ בלי"ק בלא בטלה מיירי והיכי משכחת לה ומזה ראיה למ"ש לעיל דלפמ"ש רש"א דגם לר"ת אין הטעם קודם ביטול משום כתותי דהרי לאו לשריפה קאי וכ' דהטעם משום דמאיס וא"כ פי' ד' ר"ת מדלא כפשיט בעי' דר"ל ע"כ קיי"ל דמטעם מאיס אסור ומה"ט אצטריך הש"ס ג"כ לשנויי בלולב של אשרה באשרה דמשה ולא משני קודם ביטול דא"כ תפשיט ממתני' בעי' דר"ל אבל להלכ' גם קודם ביטול אסור:
רש"י ד"ה אשירה בסו"הד דאמרי' במתני' ניטל מה שהחליף והוא תמוה לאיזו ענין הביא רש"י סיפ' דמתני' לקמן ונ' דק' לי' לרש"י דע"כ בלא בטלה מעיו"ט מיירי דאי בבטלה מעיו"ט מאי דיחוי שייך ה"ז כעלתה בו תמרה מעיו"ט פ' לולב הגזול שם וא"כ הו"ל נשר מן המחובר ביו"ט ואסור אפי' בטלטול ומאי אבעי' שייך ולזה כתב רש"י דמיירי בגדעו ופסלו דאמרי' נוטל מה שהחליף והאילן לא נאסר כלל ונטל העכו"ם זה מעיו"ט ואמנם נוטל ושורף כ"ז שלא ביטלו וביו"ט ביטלו והיינו בעי' דר"ל דלא שייך למימר דע"י שקצץ נתבטל אדרבא עיקר האי' על מה שנקצץ:
גמ' דיחוי אצל מצות כ' רש"י פ' לולב הגזול דהאיבעי' משום דלגבוה יש דיחוי אם ה"ה למצוה וא"כ שוה אבעי' שנייה לאבעי' קמייתא בהא:
רש"י ד"ה אלא שחזר ונתגלה כתב רש"י לאחר שכסהו הרוח נ' כוונתו דלכאורה מנ"ל לר"י לפרושי מתני' בחזר ונתגלה דלמא אפי' לא חזר ונתגלה דכסוי הרוח לא חשיב כסוי אלא דק' לי' לר"י למה נקט הרוח לינקוט כסהו גוי אלא וודאי משום דמיירי בחזר ונתגלה ובכסהו הרוח שכיח כה"ג אבל לא בכסהו אדם והיינו דהאריך רש"י בענין הא אדחי לי' למימר אף בעומד להתגלות מ"מ ברגע שהיה מכוסה לא היה, מחויב בכיסוי ושפיר שייך אדחי. ודע דהאי אדחי דכסוי ה"פ כיון דבשעה שהיה הדם מכוסה לא היה ראוי' לכסוי אי ס"ד דיש דחוי גם הכא שפיר שייך דחוי ודמי ללולב שהיה נדחה:
גמ' מפשט פשיטא לי' יל"ד ומהי"ת פשיטא לי' כיון דאיכא לפ' לחומרא ונ' דל' חייב לכסות מ' בברכה מדלא תנן כמו בכוי ומכסין את דמו מפני שהוא ספק וא"כ ע"כ לקולא ג"כ אין דיחוי דספק ברכות להקל או דלמא לא דייק ר"פ דמתני' בברכה קאמר ולחומרא קאמר ולא לקולא:
סוכה ל"ג ע"א רש"י ד"ה ועלתה בו תמרה ביו"ט כ' רש"י משנאגד ומאי בעי רש"י בזה נ' דק' ליה לרש"י דע"כ הא דנקט ר"י נקטם מעיו"ט היינו דנדע דדיחוי מעיקרא ג"כ איבעי' לי' ואמנם היה יכול למבעי' נקטם ראשו קודם שנאגד ועלתה בו תמרה משנאגד אבל זה שייך דווקא למ"ד לולב צריך אגד דלמ"ד א"צ אגד אמרי' לקמן אגד הזמנה בעלמא ור"י אליבא דכ"ע בעי למבעי ונקט נקטם ראשו מעיו"ט אבל משנאגד עלתה בו תמרה וא"כ לכ"ע הוה דחוי למר משום דנאגד ולמר משום יו"ט:
שם ד"ה יש דחוי כ"כ לעיל דרש"י ביאר דהאיבעיא הוה אי מדמי' מצוה לקרבן או לא ולא תימא דס"ל בע"ח נדחין והו"ל דחוי מעיקרו ושפיר מדמי אלא אפי' אין בע"ח נדחין שפיר משחיטתן קמבעי' לי' וכ"ת הא שחוטין הוה נראה ונדחה לזה כ' רש"י דהשת' לא נחתי' לחלק בין דחוי מעיקרו לנ' ונדחה ושניים כאחד קמבעי' לי':
רש"י ד"ה כסהו אדם ר"ל דכסהו פטור מיירי אפי' כסהו גוי ומהא דייק ר"י דע"כ כסהו הרוח בחזר ונתגלה כדרך כסהו הרוח דאלת"ה גם בכסהו גוי יהיה חייב וכמ"ש לעיל. וזה שכ' רש"י ד"ה כיון דאדחי אדחי לעולם כוונת דבריו דאפי' תימא דלא שייך כיסוי אחר כיסוי מ"מ יהא חייב לגלות ע"י מפוח שיוכל לכסות אח"כ ומדקאמר ר"י חזר ונתגלה ש"מ דנתגלה מעצמו דווקא חייב אבל הוא אינו מחייב לגלות וא"כ ע"כ אדחי מכסוי ונימא אדחי לעולם: