אור ברסלב

ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט

סוכה ל"ד ע"ב

בענין כתותי מכתת שיעורא ס"פ כסוי הדם.

מתני' אתרוג הגזול והיבש פסול נ' דאיידי יבש תנא גזול ויבש אצטרי' משום דשיעור יבשות באתרוג הוא כל שאין בו לכלוכית כלל:

של אשרה וכו' למאן דס"ל באתרוג לא שייך כתותי נקט תנא אשרה ועי"נ לאשמעי' דאעפי"כ פסול משום מהב"ע ולד' תוס' וש"פ דגם באתרוג שייך כתותי אשמעי' הא גופא ועיי' ברא"ש במה שפלפל עם החולקי' ונ' פי' דבריו די"ל דגם אינהו ס"ל דמטעמא דמנכרא לקיחתא שייך כתותי אמנם ס"ל טעמא דבעי' מנכרא לקיחתא הוא משום דבעי' לקיחה תמה וא"כ ביום שני כשר ואצטרי' טעמ' דמהב"ע וע"ז כתב הרא"ש מדפסלי' פלפלין משום דבעי' מנכרא לקיחתא ש"מ דמצ"ע פסול וא"כ כל ז' שייך כתותי:

והנה קו' הש"ס לקמן מ"ט מ' כהחולקין דל"ש בערל' כתותי וכ"נ מל' רש"י שכ' על ערלה בגמר' מפ' טעמא למימרא דכתותי לא שייך באתרוג ומהב"ע לא שייך בערלה ומ"מ פסול מטעמא דמפ' בגמ'. וכ"ת לפי' הראב"ד בענין מהב"ע אכתי גם לערלה ידעי' טעמא י"ל דבערלה לא אסרה תורה כ"א הנאת אכילה והדומ' לה אבל לא הנאת הריח משא"כ באשרה ועי"נ דכ' לא ידבק בידך מאומה גם ריח בכלל:

תוס' ד"ה לפי וי"ל דוודאי וכו' עיי' רש"א והקושיא עצומה ונ' דלד' רש"י בפסחים במתני' דכיצד מפרישין דכהן מותר להאכיל לבהמתו תרומה טמאה לא שייך בתרומה טמאה כתותי:

באו"ד דנ"מ לענין מע"ש י"ל דמע"ש לאו דווקא דהרי עיקר פלוגתייהו בערלה כ"א בנטע רבעי שהוא בכלל ערלה כדתנן התם דמ' ערלה ערלה מעלה את הערלה וחדא מנייהו נטע רבעי' ומדלא קאמר הש"ס נטע רבעי' ה"ט משום דאיכא למאן דתני כרם רבעי' ולא נטע נקיט שפיר טובא מע"ש בירושלים דהוא אליב' דכ"ע:

ועיי' מג"א סי' תרמ"ט שנחלק אד' תוס' דבלולב הדס וערבה לכ"ע לא בעי דין דין ממון ונסתייע מד' הרמב"ם והמחבר וסבור הייתי לומר דהרמב"ם אזיל בשטת הריטב"א דהיתר אכילה היינו כתותי אבל אחר שפסל הרמב"ם גם אתרוג של טבל ש"מ דכד' המג"א ס"ל:

רש"י ד"ה אינה יוצא בה נ' דד' רש"י דדווקא למצוה דבערב תאכלו מצות לא יצא דעלה קאי לחם עוני דז' ימים ליתנהו מדכ' ששת ימים ולא נשתייר כ"א בערב תאכלו מצות אבל לפסח דכ' על מצות ומרורים התם לא בעי' לכם וצ"ע:

רש"י ד"ה פטורה מן החלה כוונת דבריו דלכאור' מאי אשמעי' רב אסי הרי ילפי' מעריסותיכם ולא הקדש לזה כ' רש"י דבהקדש ליכא היתר אכילה קודם פדיון משא"כ כאן יש היתר אכילה וזה ג"כ כוונת הש"ס לקמן מדבהא פליגי ר"ל דגלי לן קרא ש"מ דכה"ג לאו בכלל הקדש הוה ובחלה הוא דכ' מיעוטא ולמסקנא באמת דרשי' חד מיעוטא לעיסת גוי כמ"ש תוס' ואמרי' מדבהא פליגי בהא נמי פליגי. ועד"ז נ' לי' בשלמא דאמר ר"פ ר"ל באמת גם בחלה ק' הא יש בה הית' אכילה ולמה לא נקרא לכם. ועיי' בחי' ריטב"א:

תוס' ד"ה אתיא לחם בלא רב אסי ל"ק להו דדלמא לא בעי' במצה לכם אבל למאי צריכא למתני' דדמאי הרי טבל אין בו היתר אכילה ולכ"ע לא הוה לכם וצ"ל דדלמא ע"י דמצי מפריש ממק"א מקרי לכם וכד' הרמב"ן בר"ן במתני':

ואמנם מש"כ הר"ץ דטעמא דבי"ש בדמאי ג"כ משו' שותפין ק' אטו בדמאי צריך לתת לכהן תרומ' מעשר במתנה יש בידו למכור לכהן ומאי שותפין שייך וצ"ע. וקוש' זאת יק' גם לד' תוס' דילפי' מדמאי לטבל ולא מסקי בתרומה טמאה של דמאי:

ובמ"ש הר"ן דלא כתוס' כ"א דמע"ש בגבולין לרבנן יוצאין בו משום דל"ש ממון גבוה מובנים בזה ד' ריטב"א שכתב דלרבנן לא אצטריך במצה לחם לחם וקשה ממעשר שני בגבולין וש"מ דהריטב"א כר"ן ס"ל בענין זה.

ויעי"ל דכי היכי דדרשי' במצה של טבל יצא זה שיש בה משום בל תאכל טבל דרשי' כמו כן במע"ש בגבולין יצא זה שיש בו משום לא תוכל לאכול בשעריך אבל רש"י במתני' פסיק דחוץ לירושלים לא יטול דבעי' היתר אכילה וד' תוס' לקמן דתליא ג"כ בפלוגתא דר"מ ורבנן:

ל"ה ע"ב של תרומה טמאה דלית בה היתר אכילה הנה לרש"י היתר אכילה כמשמעו ולריטב"א היינו כתותי אבל לד' תוס' דבתרומה טמאה טעמא משום כתותי ואמאי לא קאמר הטעם מכתותי וצריך לדחוק מאחר דתרומה טהורה בהיתר אכילה תליא נקט גם בתרומה טמאה היתר אכילה:

רש"י ד"ה היתר אכילה והרמב"ם הל' לולב כ' שאותו אתרוג אסור באכילה כלומר דבהית' האתרוג ולא בהית' בעלים:

וכ' רש"י שלקחו מכהן דמתרומה דידן הרי צריך ליתנה לכהן ואין כאן לכם:

מאי טעמא דבי"ה לד' הריטב"א מיירי בתרומ' טמא' של דמאי וא"כ שייך כתותי ודייק הריטב"א מזה דאפי' תרומה טמאה של דמאי מותר לעניים וי"ל מטע' הואיל ואי בעי מתשיל אתי עלה ואז שרי לענים ולבי"ש כיון דס"ל דמאי אסור לעניי' אסור לשאול עליו ביו"ט:

ל"ו ע"א תוס' ד"ה הא בכולה והק' תלמיד אחד דרש"י בעצמו כ' לקמן נקלף תנינא מגלודה ונ' ד' רש"י דמדבעי' לי' לרב ש"מ לית לי' דרבא וא"כ תנינא נקלף פסול. וכ' הריטב"א דפי' רש"י נכון יותר נ' טעמו משו' דל' אגלד כאהינא מ' כולה דאם לא אגלד כולה אינו דומה לאהינא שהיא כולה אדומה:

רש"י ד"ה ה"ג נקלף מבואר מדבריו דעת הריטב"א דמדבכולה תנן בלא וי"ו ובניקב בוי"ו ש"מ דחד' מלתא ולהריטב"א היה לו גירסא אחרת ברש"י אבל לדינא ד' רש"י כמ"ש הריטב"א ומבואר ג"כ בד' רש"י דגרס וחסר בוי"ו דלא כמ"ש ה"ה בשם רש"י:

מתני' ניקב ולא חסר עיין ר"ן שסיפא תנא לגלויי ריש' דלא תימא ניקב וחסר חדא מלתא הוא. ויע"ל דתנא דבריית' בא ג"כ ליישב משנה יתירה ולהכי קאמר דהא דניקב ולא חסר כ"ש כשר היינו בנקב שאינו מפולש ושהנקב כ"ש ואניקב קאי כ"ש בניקב כ"ש הוא דלא חסר כשר הא ניקב נקב מפולש אפי' בלא חסר פסול:

ל"ו ע"א רש"י ד"ה ניקב תניא קרום של מוח אף דנקובת הוושט מתני' ברישא שאני התם דלמ"א נבילה הוה ורבה סי' טרפ' קאמר. א"נ משו' דבמוח בניקב עלאה ג"כ טריפה והכי תנן דבעי חסר כ"ש:

התיום נ' דפסול משום פרי אחד וידעי' פרי אחד דלא נקטינן פלפלין אבל למאן דדריש לעיל קרא אחרינא י"נ שפיר דתיום כשר:

גמ' מאי לאו תפוח סרוח אפשר דמאחר זה הביא הרב אלפס ברייתא דתפוח סרוח ופשטא דמלתא דחדא מלתא הוא לא אצטריך שוב להביא בעיא דרבה ועיי' ברא"ש. ויש לתמוה על הרמב"ם שלא הביא נסדק:

דומה לכושי וע' רש"י וא"ש הא לן והא להו משוי דלא שכיח לן כושי יאמרו שהוא נדמה ויכשירו גם הנדמה אבל לפי' הרי"ף דדומה לאדם כושי צ"ע מ"ש לן ומ"ש לה

אתרוג הבוסר עיי' רש"י ותוס' ועכ"פ צ"ע מנ"ל לרש"י לפ' כן ונ' לבאר דבלא"ה יק' לרש"י הרי ר"מ ור"י מודו תרווייהו דפחות מאגוז פסול וע"כ צ"ל כדכ' תוס' לעיל דבוסר היינו סופו לגדל אם היה נשאר באילן ובהאי פליגי ר"מ ורבנן ופלוגתא דר"מ ור"י באין סופו לגדל ומ"מ ד' תוס' דגם בסופו לגדל בעי' למר כדאית לי' מדתנן סתמא שיעור אתרוג הקטן אמנם רש"י ס"ל מאחר דנחתי' ע"כ לחלק בין סופו לגדל נוכל לומר דאם סופו ליגדל אפי' פחות מאגוז כשר ומ' לי' לרש"י הכי דק' ליה ל"ל למימר דבגמר פירא פליגא וע"כ נחתי' לחלק לימא במנכרא לקיחתו פליגי למר כאגוז ולמר כביצה אלא ש"מ דבכלל אתרוג הוא כפול הלבן ואעפי"כ מכשרי רבנן ולא פסלי משום דלא מנכרא מלתא:

ל"ו ע"ב רש"י ד"ה כאגוז וילד"ק דא"כ הכא פליגי לר"מ לא יהא גדול והתם פליגי דר"מ סבר א"צ שיהא גדול ונ' דדחקו לרש"י דלא מסתבר דקטן יהא חסרון בקינוח אלא ש"מ דבגדול פליגי:

גמ' ואתרוגו על כתיפו ע' בריטב"א ור"ן שהיה נוטל הלולב תחלה ואח"כ הניחו ונטל האתרוג וק' בנינועי' מה היה עושה וצ"ל דלנענועים היה לו אתרוג אחר קטן ממנו ונ' דהיינו דאהדרו לי' רבנן מה דעתך לברכ' אתה בוחר בגדול כ"כ משו' הדר אדרב, אין זה הדר והנה הרי"ף הביא לי"ק דרב וכ' עלה ולית הל' כוותי' וכ' הג"א הטעם דלי"ב עיקר וא"כ היה לו להרי"ף להביא לשנא בתרא ונ' דאי מל' בתרא זה הדר מ' דהדר עכ"פ בעי' אלא דחסר הדר הוא אבל ד' הרי"ף כהרמב"ם דלא בעי' הדר כל ז' כמו חסר דביום הראשון אכלהו קאי ולכך לא כ' כ"א דאין הל' כלי"ק:

גמ' אמר רבא תו"ד רבא דאי טעמא דר"י משום הדר לא יאגוד בסיב ועקרא דדקלא אבל א"כ מה מק' לי' ר"מ מגימונות של זהב א"וו משום בל תוסיף טעמ' ולבל תוסיף בעי' דרך גדילתן אבל אם האגד מן המצוה היינו דרך גדילתן ואמנם אם הוא כבר אגוד ואוגדו רק לנוי כיון דאינו דרך גדילתן לא שייך בל תוסיף:

תוס' ד"ה דסיב עיי' ספ"ב דעירובין כ' תוס' תרי מיני סיב דדקלא יש עיי"ש:

לולב אינו נוהג לכאורה היה יכיל לומר ומה לולב שאינו נוהג אלא יום א' וכ' ואפשר דאדרבא משום שאינו נוהג אלא יום א' וליום א' בקל ישכח ד' מיני' או יקנה א' מחבירו במתנה ע"מ להחזיר כמעש' דר"ג:

תוס' ד"ה כל דין י"ל דבחמץ דעובר בבל יראה ואם לא ימצא עצים לשורפו ע"כ יבערנו ע"י שיטילו לים שלא יעבור בבל יראה א"כ הוא מפסיד רק מצות עשה דתשביתו משא"כ בסוכה אם לא ימצא ד' מינים יאכל כל ז' חוץ לסיכה

ל"ז ע"א תוס' ד"ה כי היכי ועיי' רש"א דל קושטא קאמרי ונ' משום דל' מגדלי בי' ריש גלותא היה אפשר לפ' דבדבי ריש גלותא היה אוגדין בגימונות של זהב דהיינו שלא במינו להכי קאמר להו רבה וע"ז כ' התוס' דלא היא דרבה אפי' במינו ר"ל דחוצן:

באו"ד והא דאמר ובדברי' מיושב דבסוף זבחים עלה דהא דהמקריב בשר ואימורי פריך הש"ס והא הוה חציצה ומתרץ שמואל כשהפכו ור"י הא מני ר"ש ורב מסיק דמין במינו אינו חוצץ והרי ממתני' דבכורות ע"כ מוכח דמין במינו אינו חוצץ ולד' תוס' משם אין ראי'

ויש לעורר לכאורה דאביי קאמר בפ' ב"מ כל מילי דמר עביד כרב לבר מתלת והא רב ס"ל דמב"מ אינו חוצן ורבה לית לי' הכא דרב ואמנם אביי לא מיירי אלא בפלוגתא דרב ושמואל משא"כ התם גם ר"י פליג אדרב:

רש"י ד"ה אלא ש"מ ולכאורה כיון דא"א להזות בענין אחר אמאי אצטריך למתני ואמנם למאי דדחי הש"ס משום דחברי' א"ש דאשמעי' אע"ג דבשעת הזאה ע"כ אוחז באזוב הוה חבורו חבור ונ' דגם רבא קיבל תי' זה ומק' בתר הכי משפופרת וטעמא דרבה דלולב שאנו דבעי' לקיחה תמה דכ' ולקחתם ונ' דמה"ט מקש' לי' רבא ממתני' דפ' י"ב דפרה תחלה לראות אם ישנה לי' לולב שאני וכיון דלא שני לי' הכי מק' מפ' ו' דפרה:

א"נ דקו' שניי' עיקרה מנתינה וכמ"ש הריטב"א ניחא לי' למפרך תחלה מלקיחה אלקיחה ומדדחי לי' ע"כ פריך מנתינה אלקיחה:

ל"ז ע"ב ואמר רבה לא ליגוז נ' דרבה לא זו אף זו קאמר לא מבעי' הדס וערבה וודאי הוה חציצה אפי' הוצי לולב ג"כ הוה חציצה ומה"ט הרי"ף השמיט הך בתריי' דידעי' לה שפיר מקמייתא:

ל"ז ע"ב רש"י ד"ה אסור להריח בו כבר עמדנו לעיל בסוגי' דלהרצות מעות ע"ד רש"י אלו דבא להוציא ומד' הרמב"ן במלחמות דס"ל דכל מוקצה למצותו הוא משום ביזוי מצוה דק' לי' לרש"י א"כ דגם בריח שייך ביזוי מצוה למה אתרוג מותר להריח בו א"וו טעמא משום דגמרי' מעצי סוכה וכ"ת אכתי ק' הא כולן דחל ש"ש למה יהא מות' להריח הרי ריח לא נהני' ורק לא מועלין וי"ל באמת אינו בודל מהנ"ל דלא ליחול ש"ש אלא דצ"ל אינו בודל ואמנם באתרוג דלאכילה קאי דווקא לאכילה צריך אינו בודל אבל בריח אנן סהדי דלא אקציי' וכאילו אמר אינו בודל והיינו ג"כ ל' אקצייה' דאמרי' וכ"ת א"כ טעמא דביזוי מצוה ל"ל צ"ל דמעצי סוכה ליכא למילף כ"א דומיא דעצי סוכה דהיה גוף המצוה ולא נוי סוכה דלא הוה גוף המצוה תדע דלא אבעי' להו אתרוג והדס מהו להסתפק א"וו דדבר שהוא שייך לגוף המצוה לא מבעי לי' דילפי' מעצי סוכה ומתוך דברינו נתיישב קו' תוס' ד"ה אבוהון למה לא קאמר אבוהון עצי סוכה דמה שאינו גוף המצוה אין למילף מעצי סוכה:

גמ' הדס במחובר הענין דכל אילן גזרו רבנן להשתמש בו משום יעלה ויתלוש אבל נגיעה לא אסרו ואמר רבה דגם ריח שרי כמו נגיעה אלא דבאתרוג הריח אסור שמא עי"ז יתאווה לאכילה ויתלוש משא"כ בהדס:

לולב בימין הק' המג"א למה לא קאמר משום דמברכין עליו וצריך ימין ולכאורה הא ל"ק כי מאן לימא לן דמברכין על נטילת לולב דלמא ה"ט משום דנוטלו בימין וצריך טעם למה נוטלו בימין אבל הא קשה ר' זריקא מאי מבעי לי' למה מברכין על לולב משום דנוטלו בימין ונ' נדקדק ל' אלא דקאמר ר' זריקא שהוא שפת יתר א"וו ה"ק היכא דנוטלן בהדדי ועביד כרבה ל"ק לן חבל מאחר דקיימ"ל א"צ אגד ויכול ליטלן אחד א' ואעפי"כ מברך על לולב ומ"ט ואמנם מד' הרמב"ם יש ללמוד תי' אחר שכ' ומברך על נטילת לולב אחר שכולן סמוכין לפניו ואח"כ מברך פי' דבעי' עובר לעשייתן ול' עובר תרתי מ' ל' קודם ומש"ה כ' ואח"כ יברך ול' תוכף ומש"ה כ' כיון שסמוכין לפני' וא"כ בשעת ברכה עדן מונחין לפניו ושפיר פריך ר' זריקא ובלח"מ הבין דמ"ש הרמב"ם מפני שסמוכין הוא הטעם לברכת נטילת לולב ונתקש' בדבר ולבסוף נדחק. ואמנם בהג"ה מיי' ימצא שפיר ד' הרמב"ם כמ"ש:

מפני שהיא גבוה ע' רש"י ולדבריו ק' מאי מק' גבוה בשיעור עכ"פ הוה לולב ולולי ד' רש"י ה"ק מפני שהוא גבוה וניכר על מה מברך ופריך כיון דאתרוג מוקדם בקרא לכל הד' מינים נברך עליו והאי דלא חזי לי' נגבינהו ונחזינהו ומשני שגבוה במינו ר"ל שגבה יותר מכל הד' מינים:

והנה בכפות תמרים הביא קו' בשם מהר"י סגל למה לענין ברכה לא אמרי' הכי ואומרין מוקד' בפסוק מוקדם לברכה ונ' דהתם מדהדר וכ' קרא ארץ בתרא לאקדומי זתי' לשעורה, ותמרים לתאנה שוב לאו בדידן קאי למימר תמרים חשובי הואיל וגבוהין:

מתניתן היכן היו מנעני' יל"ד ל' היו ונ' דבאמת הך מתניתן קאי אדבתרא דקאמר ר"מ דאנשי ירושלים היו אוגדין לולביהן בגימוני' של זהב ואף דר"מ ס"ל לולב א"צ אגד מ"מ משום זה אלי היו אוגדין ואמנ' מאחר דלולב א"צ אגד ויכול ליטל כ"א מהד' מינים מאי זה אלי שייך אבל התינח בשעת ברכ' אבל לנענועי צריך ע"כ הד' מינים ביחד והיו אוגדין אותו לנענע משום זה אלי והיכן היו אנשי ירושלים מנענעים:

א"נ י"ל דטעמא דבי"ה שלא הי' מנענים בהצליחה נא דמאחר דלולב לא בא כ"א לעצור רוחות וטללים רעים בשלמא הושיעה נא א"ש אבל הצליחה נא מה הצלחה שייך בהעדר ואמנם בי"ש ס"ל דלולב בא ג"כ לרצות על המים ובי"ה ס"ל דלרצות על המים בנסוך המים סגי כדאמרי' פ"ק דר"ה נסכו לפני המים בחג כדי שאברך לכם גשמי השנה ובי"ש בזמן שביהמ"ק הי' קיים מודה שלא היו מנענעים רק בהושיעה נא והיינו היכן היו מנענעים בזמן שביה"מק היה קיים שהיה די בניסוך המים לרצות על המים אבל עכשיו לאחר חורבן סברי בי"ש דגם בהצליחה נא מנענעים וא"ש בזה דבכ"מ הקדימו ב"ה עצמם ד' בי"ש לדבריו וכאן נשנו ד' בי"ה קודם ולמ"ש א"ש דברישא גם בי"ש מודה ואמנם י"ל דבי"ש ובי"ה בהא גופא פליגי בי"ש ובי"ה ב"ש סברי טעמא דנענוע משום למי שד' רוחות שלו וא"כ מה לי הושיעה נא מה לי הצליחה נא ובי"ה סברי כדי לעצור רוחות רעים וטללים א"כ ל"ש כן בהצליחה לא:

ל"ח ע"א אמר רבא וכן ללולב עיי' רש"י וי"ל דגם אשיורי מצוה קאי רבא וגם נענעי' מקרי שיור מדאגבי' נפק בי':

שם רש"א גירי ולמ"ש הרא"ש כי הלולב הוא האות דדידן נצח ממילא הוא גירי בעיני':

ל"ח ע"א מתני' מי שבא בדרך למסקנא נקט תנא כולי האי או דנדע ביו"ט שני איירי ובמ"ש הריטב"א לקמן אבל בס"ד דביו"ט ראשון מיירי מא בעי תנא בהא בקיצור הו"ל למתני שכח ואכל מפסיק כדתנן גבי ק"ש בפ"ק דשבת ונ' בנדקדק עוד ל' ליטול דתנן ומי לא סגי למתנא ואין בידו לולב א"וו תנא תרתי קמ"ל אשמעי' דביתו יטול על שלחנו ואשמעי' ג"כ דווקא בביתו אבל בדרך כיון שאין בידו לולב מותר אבל דווקא אם אינו יכול להשיג לולב אפילו במתנה ע"מ להחזיר דהיינו שאין לולב מצוי באותו דרך אבל אם לולב מצוי אלא דניח' לי' למעבד מצוה במומנא אינו רוצה לברך על של אחרי' לא שרי' לאכול קודם, והיינו ליטל דתנן ר"ל שאינו יכול ליטל כלל לא זולת:

ד"א נ' בנבאר קו' רבא לקמן הא דאורייתא ומנא חזי רבא דמתני' ביו"ט ראשון אמנם קו' לי' מאי מק' רב ספרא לימא מתני' בהתחיל באיסור ומתני' דשבת בהתחיל בהיתר אלא ש"מ דמ' לר"ס דגם מתני' בהתחיל בהית' מיירי וה"ד דמתני' ביו"ט ראשון וכ"ת דרך היכי משכחת בה כגון שבא בספינה וה"פ אף דבדרך כיון שאין לו לולב רשאי לאכול בספינה כשיבא לביתו כיון שנכנס לגבול עירו נוטל על שלחנו שבתוך הספינ' ושפיר מיירי בהתחיל בהיתר ואמנם כ"ז משום דר"ס מוקי לה ביו"ט ושפיר קאמר רבא להא דאוריי':

ד"א ביישוב ד' רבא במ"ש רש"י ליכא שעות שתמשך סעודתו עד שתמשך כוונת דבריו דלא תימא ר"ס מוקי למתני' שבא לביתו סמוך לחשיכה דהא היכי רמיזא לכשיבא לביתו תנן סתמא מ' אפי' בצהרי' א"וו משום סעודת יו"ט נגעי בה דדרכה לימשך עד שתחשך וא"כ ע"כ ביו"ט ממש מוקי לה וא"כ היא דרבנן:

לא נטל שחרית ע' לפנינו בד' ר' זירא ביאור רבא זאת:

תוס' ד"ה הא דאוריי' ומק' ומשני כוונת דבריו אין לפ' כפי' רש"י נזיר שם דבאמת מושבע ועומד ולא חל נזירות דא"כ מאי משני באומר שבועה שלא אשתה אכתי ק' הא אין נזירות חלה וכמו שהיק' תוס' נזיר שם אד' רש"י:

בסוה"ד ועוד נ' דהאי ועוד קאי אתי' קתא ולא רצו תוס' לסמוך על סברא זאת לחוד ועשו אותה הסברא לסנוף וכן מבואר בריטב"א שתי' דהתם בהתחיל בהיתר והביא ג"כ סברא זאת של תוס' לסניף ונ' דהריטב"א לא רצה ג"כ לסמוך דהתם בהתחיל בהית' דא"כ מפסיקין לק"ש דמ' שבת בהתחיל באיסור דווקא ולא מסתבר וכמ"ש הר"ן בזה.

גמ' אלא הא ק' לא נטל שחרית יל"ד דלמא רישא ביו"ט ראשון דאוריי' וסיפא ביו"ט שני דרבנן ונ' דא"כ יק' מהא דתנן ואם התחילו אין מפסיקין אלמא כל בדרבנן אין מפסיקין ומתני' דידן אמאי תני שכל היום כשר ללולב הרי בכל התירה דינא הכי א"וו דגם סיפא בדאוריי' ולפי זה לא שבשי' לקו' ר"ס כ"א ר"ס באמת הביא מתני' דשבת אבל מכח האי מתני' מק' הבא רישא לסיפא

רש"י ד"ה מצוה לאפסוקי שמא ישכח ויפשע ק' ישכח איננו ויפשע ונ"ל דרש"י בא לבאר מאי אשמעי' תנא בהך סיפא מהי"ת לא יטול בין הערבי' אמנם מאחר דמצוה לאפסוקי אי לא פסיק ושכח הוה פושע וס"ד דקנסוה רבנן דלא יטול שוב כמו מ"ד בקידוש אם טעם אינו מקדש, ובק"ש נסתפקו בניו של ר"ג ברכות או רבנן קנסוה משום שעבר על הסייג קמ"ל דכל היום כשר ללולב:

תוס' ד"ה מדקתני יל"ד אי בתוך התחום למה לו לתקוע שופר קודם הנץ החמה לכתחלה הרי גם החכם יהיה לו שופר ולמ"ש הריטב"א דמיירי ע"י בורגנין א"ש טפי דאדאתא להתם כבר יעבור זמן תני"ש:

מתני' עבד אי אשה מכאן הוק' תוס' ברכות פ"ג אד' רש"י שכ' שם דבמצוה דלאו דאוריי' ל"ש מ"ע שהזמ"ג דהרי הלל לאו דאוריי' ועבד ואשה פטורין משום מצע שהז"ג ונ' ד' רש"י אתרי דאמרי' פ' ע"פ כי הנביאים תקנוהו הו"ל כעין דאוריי'

ויל"ד תחלה הו"ל למתני אם גדול מקרא אותו ואח"כ עבד או עשה ונ' דמאחר דקיי"ל שומע כעונה גם הללוי' א"צ לגבי גדול אלא שהצריכו לומר לכתחלה הללוי' אבל באשה יעבד הרבותא דאינם מוציאי' כלל ולכך אקדמי' להא בבא:

רש"י ד"ה ותבא לי מאירה ע' תוס' ונ' ד' רש"י דאי להקרות אותו בחר בהם הרי גם ביחידות יכול לעשות כן אבל היא בחר בהם להיות שלוחי' וע"ז תבא לו מארה:

ואמנם בגמ' לקמן לא כ' רש"י כ"א טעם שלא למד ונ' דק' לי' לרש"י למה לא פשט הש"ס בברכות האבעי' או נשים חייבת בדאוריי' בב"המז מהא דתנן ותבא לו מארה וע"ז כ' רש"י דמאירה היינו בשביל שלא למד וליכא למיפשט מידי:

ל"ח ע"ב גמ' שמע ולא ענה יל"ד תפשיט לי' מקריאת מגילה דע"כ שומע כעונה ונ' דהכי קמבעי' היכא דמצוה לענות מי אמרינן דלא יצא בשמיעה כ"ז שלא ענה או דלמא העניי' מצוה בפ"ע ובשמיעה לחוד יצא וכ"ת א"כ מאי קפשיט לי' מיאשיה ה"ק מדחזי דיאשי' מעולם לא קרא והכ' קורא לשמיעה ש"מ למילף דשומע כעונה:

תוס' ד"ה אמר רבא וביבמות כ' ויש לחלק נ' כוונתם בנבאר תחלה ד' רש"י כאן ד"ה לא לימא דמחזי כמוצא שם שמים לבטלה. ולכאורה אין לצורך לפ' כן כ"א אם אומר כהדדי הפי' הבא בשם ה' הוא ברוך ואם אמר ברוך הבא ואח"כ בשם ה' ברכנוכם הפי' ברוך כל הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה' ואמנם ק' לי' לרש"י מאי קאמר אסוקי מלתא היא הרי מ"מ הפי' אינה כדבריו א"וו לענין הא כ"ע מידי דאסיקי מלתא והכא טעמי' דרבא דמחזי כמוציא שם שמים לבטלה וא"כ ביבמה שפיר מודה רבא וכן ביהא שמי' רבא צודדו תוס' ריש ברכות אם אין הפי' יהא שם יה רבא ופשטו לה תוס' משמעתא דהתם והאומר יהא שמי' רבא והדר מברך נ' דמפ' כפי' התוס' בס"ד ומה"ט קפיד רבא משא"כ ביבמי מודה דהרי עומדת לפנינו לחלוץ:

מאי א' דהאי עובר הנה פשיטא דר"י ע"כ לישנא דאקדומא קאמר מדקאמר כל המצות ואי לפניו שפיר אלא אי לאחריו קאמר אטו כל המצות מברך לאחרי' אמנם היכן מצינו ל' עובר דפתמא מ' כ"א שעובר לפני חבירו וי"ל דהפי' אחר שעברו המצות מברך וי"ל הברכה לעבור לפני המצוה ומייתי מיעבר את הכושי דמוכח שם שאחימעץ אמנם מהוא עבר לפני' דלמא יעקב עבר לפני בניו למען לא יראו מעשיו אלא דמ"מ קרא מוכח שיעקב קדם:

ובפסחי' שם מפקי' חוץ מטבילה ופי' רש"י בבעל קרי מיירי ותוס' דחו דב"ק חזי לברך דקיי"ל כריב"ב וק' או כריב"ב ברכה לב"ק למה:

ל"ט ע"א רש"י במתני' לפי שאין רשאי בגמ' מפ' טעמ' ויש לשאול אמאי לא מק' הש"ס מיד מ"ט ונ' דמ' להש"ס טעמא משום לאכלה ולא לסחורה ואמנם מק' אם לא רצה מאי ומשני מבליעו ומק' הש"ס מה הועילו לן בהא דמבליעו הרי האי על המוכר והמוכר מ"מ כוונתו על דמי האתרוג אלא דאין הלוקח פושע בדבר וליתב לי' בהדיא הרי על הלוקח אין איסר:

ל"ט ע"א ומשני דהטעם משום דאין מוסרין והאי' על הלוקח וכיון דהלוקח מבליע לא עביד שוב איסר' וכ"ז לפי פשיטא אבל התוס' כ' דבאמת הקו' וליתר לי' ר"ל הא אין שייך לאכלה ולא לסחורה כה"ג וא"כ לפרוך אמתני' מ"ט וצ"ל דהמ"ק הכי מק' ולמאי דמ' ממתני' דכה"ג שייך לאכלה ולא לסחורה א"כ לא רצה מאי ובתר דמשני לי' מבליעו הדר מק' לי' למה לך כולו האי הא לא שייך כה"ג לאכלה ולא לסחורה:

תוס' ד"ה הלוקח ונ' דגם רש"י לא נעלמו ממנו ד' תוס' אלא דק' לי' אי לא גרסינן בהדיא מע"ה א"כ מסתבר לאוקמא מתני' בשני' חברי' מבאחד חבר ואחד ע"ה ולוקמא בשני חברי' והטעם כדס"ד משום לאכלה ולא לסחורה ולא תק' לא רצה מאי דבחבר ל"ש קו' זו א"וו מע"ה גרסי':

תוס' ד"ה שאין מוסרין ונ' דגם רש"י בעצמו הרי הביא לקמן ד' תוס' ונ' כוונתו בזה דק' לי' אמאי לא פריך הש"ס מיד א"ה לולב נמי א"וו דמ' להש"ס דהטעם דאין מוסרין היא משום בירור וכמ"ש רש"י בזה לא שייך בלולב אבל למסקנא באמת הטעם כמ"ש תוס' ושפיר פריך לקמן:

רש"י ד"ה ואם מסר ששכח כוונת רש"י דאמאי לא משני כדפריך לא רצה דמחללין על פירות א"וו דיעבד דווקא מהני אבל לא לכתחלה ולזה כ' רש"י דר"ל ששכח ומסר:

גמ' ובא ואוכלן נ' הכוונה דפירות שבועות דרך לאוכלן בקדושות שבועות ובודל מהן אבל אילי הפירות שהן משלו וע"ע לא בדיל מהם יבא מהר לאוכלן שלא יכשל בהם:

ל"ט ע"ב תוס' ד"ה בד"א הנה רש"י כ' בפי' דהטעם משום דהוא חשיד שהרי שומר שדהו ואמנם ל' הברייתא ק' טובא דהו"ל למימר מן המופקר ולא מן המשומר ונ' ד' רש"י דתרתי בעי האי גברא בחזקת חשוד שהרי שמר שדהו ומ"מ י"ל דלמא אכתי יקיים ואכלו אביונו עמך ואמנם הפירות ג"כ יש בהם קצת חזקת הואיל ומן המשומר באו וכה"ג דווקא גזרי דאפי' בכחצי איסר אין לוקחין:

מתיב רב ששת ע' רש"י וצ"ע מעיקר' מאי סבר ולבסוף מאי סבר ונ' דרש"י כ' הקו' הי' מל' ונקחין מכל אדם הכוונ' דהו"ל למתני ונקחין מע"ה מאי כל אדם א"וו ר"ל כשם שמחבר קונין אפי' ביותר ממזון ג' סעודות ה"ה מחבר ואח"כ משני דהני מיני' דקחשיב תנא המה מיני' שאין קוני' מהן אלא לצורך המזון הנצרך לפי שעה שהרי מצוין בכ"מ והיינו דקאמר בכדי מן שני וה"ט שינה בלשונו:

ועד"ז יש ליישב הקו' א"ה לולב וכ' רש"י אלעיל קאי ואמאי המתין עד השתא אמנם ס"ד דלולב דבר שאין מקפידין עליו וכה"ג קונים אפי' ביותר מג' סעודות ול"ק כלל ולבתר דמשני דאפי' כה"ג דווקא בכדי מן פריך א"ה לולב נמי:

מ' ע"ב אלא דרך מקח ולמסקנה גם ר"י מודה בפירי ראשון ונ' דה"ט דמאחר דפירי ראשון אינו יוצא מקדושת שבועות לא שייך בין לי חלול דבחויל ע"כ נתחלל:

ולמסקנא ג"כ לא אצטריך האי סמיכין לר"י משום דר"י ב"ח כ"א אפירו' ראשון קאי:

מ"א ע"א מקדש שבעה כ' רש"י דכ' ושמחתם לפני ה' אלקי' כ' רש"י זה להביא ראיה לשטתו דבמדינ' היינו ירושלים אמנם ראי' הרמב"ם דירושלים קרוי מקדש ממע"ש דכ' ושמחתם לפני ה' אלקיך וכל ירושלי' בכלל ואמנם ממתני' דפי לולב וערבה דתנן כל העם מוליכין לולבי' להר הבית מ' כרש"י דלהרמב"ם מה ענין הר הבית ללולב ואף דביו"ט ראשון מיירי מ"מ היו מהדרין גם ביו"ט ראשון לקיים מצות ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים אכן להרמב"ם ק' וצ"ל משום שמא יעברנו ניתקן כן דעי"ז שמע"ש יוליכו לולבי' להר הבית לא יבא לשמא ועברנו בשבת ומ"מ נ' דה"ט דבר"ה הביא הר"ב גם פי' הרמב"ם ובשמעתין פי' רק כרש"י ועמד ע"ז בתוי"ט דקו' הנ"ל הביא לזה:

וכ' עוד רש"י ולא בגבולין נ' כוונת רש"י דבזמן המקדש לא ראו חכמי' לתקן ג"כ בגבולין דמחזי כבל תוסיף דאמר קרא לפני ה' ולא בגבולין אבל אחר החורבן דליכא מ"ע מ"הת כלל כל שבעה ל"ש ב"ת:

רש"י ד"ה דחמיסר וה"ה לפניו כ"כ דלא תק' מבניץ ביו"ט עד לקמן דחמיסר דווקא:

גמ' דכ' כי אעלה יל"ד בסיפא דקרא דורש אין לה הנה סגי ונ' דאדרבא מרישא ילפי' דארז"ל אין בן דוד בא עד שיתיאשו מן הגאולה לה"ק קרא כי אעלה ארוכה לך אף שאתה מתייאש מן הגאולה אדרב' ממכותך זאת מחטא זה שאתה מתייאש ארפאך עי"ז יבא רפואתך וביאר אח"כ המכה מה היא כי נדתה קרא לך ציון היא דורש אין לה ומכלל דבעי דרושה:

גמ' מפני שאין ב"ד מתעצלין יל"ד דלמא לא יהא מיד ב"ד בירושלים ונ' דעכ"פ בדורו של ריב"ז היה ב"ד ול"ל לתקוני בזמנו שיהא כל היום אסור:

דאבני בליליא ואי נקצר ביום כשר יקצרוהו ביום וממילא לא יגמרו עד חצות ואי נקצר ביום פסול אימא לך שיבנה סמוך לשקיעת החמה וג"כ לא יגמר עד אור היום:

מ"א ע"א מפני שאמרו חכמי' יל"ד הא דאוריי' היא ומאי אמרי חכמי' ונ' דבאמת גם בסוכה כ' לך וילפי' מאזרח דמ"מ שאולה כשר ולך למעוטי גזולה וא"כ למה לא נילף לולב מסוכה ונימא דלכם ג"כ רק למעוטי גזילה ומ"מ לא אמרי' הכי וטעמא מאי דבלולב לא כ' לכם כ"א בראשון ואי אמרת דלכם למעוטי גזילה א"כ בשאר ימות החג גם גזול כשר ושוב לא הוה דומיא דסוכה דכל ז' גזל פסול וב"ש בראשון אין אדם יוצא בשל חבירו אפי' בשאול ובשאר ימות החג יוצא בשל חבירו דהיינו שאול:

מה"מ יל"ד מנלן הו"ל למימר ותו למה לא מק' זה ר"פ לולב הגזול ותו הרי תנן אמרו חכמי' ומאי מה"מ דקאמר ונ' דלמ"ש במתני' דאמרו חכמי' קאי בין אשאול בין אגזול שייך שפיר מה"מ ל' רבים וז"ש רש"י מה"מ דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו כלומר בין אשאול בין אגזול ומייתי דת"ר ולקחתם שתהא לקיחה לכ"א והנה בסכה כ' תורה כל האזרח בישראל ישבו בסוכות ללמדך שכל ישראל יוצאין בסכה א' ובלולב גלו קרא להיפך לקיחה לכ"א ש"מ דלא ילפי' לולב מסכה וז"ש רש"י לכם משלכם מ' כלומר דמאחר דבעי' לקיחה לכ"א ליכא למדרש לכם להיפך וכל ישראל יוצאי' בלולב אחד אלא ש"מ דמשלכם מ' כלומר להוציא גם שאול:

ומתוך דברינו יתישב קצת קו' תוס' ריש פרקין הרי מלקחתם דרשי' לקיחה תמה ודווקא ביום ראשון ולקיחה לכ"א בעי' כל ז' והיינו כיון דגלי רחמנ' דלולב צריך לכ"א להוציא עצמו מה לי יום ראשון מה לי יום שני במקדש:

כדרבא ונ' לבאר אי קיי"ל כר"מ דבעי' דיני תנאי וא"כ הו"ל תנאי ומעשה בדבר אחד ותנאי בטל ומעשה קיים ואמאי לא החזירו לא יצא וע"כ משום דע"מ כמעכשיו ואין התנאי סותר המעשה ולא מקרי תנאי ומעשה בדבר אחד והיינו רבותא דרבא והיינו רבותא דברייתא דידן ואי לא קיי"ל כר"מ א"כ וודאי צ"ל דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דאל"כ אמאי יצא הרי לא קנאו עד אחר קיום התנאי ושוב היינו רבותא בתרתי רבותא דהחזירו יצא משום דקנה לי' מעכשיו ורבותא דלא החזירו לא יצא ואי לא קיי"ל ע"מ כאומר מעכשיו ע"כ הך ברייתא מיירי שאמר בפי' מעכשיו וכ"ת א"כ מאי רבותא הא גופא שמעי' דמקרי כה"ג לכם ועד"ז יתפרשו ד' תוס' פ' מי שאחזו די"ל דגם רבא מיירי במעכשיו וא"כ מאי רבותא דרבא וצ"ל דאשמעי' דמקרי לכם כמ"ש:

ודע דמ"ש תוס' בשמעתין דהל' אינו מדוקדק לטעמיי' דס"ל אפילו בע"מ בעינן דינו תנאי אבל לד' הראשונים דבע"מ לא בעי' דיני תנאי שפיר הל' מדוקדק:

להודיעך כמה מצות חביבות ר"ל שהיו משיגי' לולב בפחות יותר מזה ומשום שזה היה הדר לקחו באלף זוז דאי ס"ד שלא היו נמצא בפחות מאי רבותא דר"ג הרי חומש לכה"פ היה צריך לבזבז על מצוה עוברת וכמ"ש רמ"א בה' לולב ואטו אלף זוז היה יותר מחומש נכסיו של ר"ג:

תוס' ד"ה ואמר שמואל לכאורה י"ל דאי לאו דשמואל הייתי אומר אדרבא משום דטרוד בתפילה אלי יפלו הס"ת והתפילין מידו ואמנם בלולב דאין בו קדוש' לא אכפת לן ולזה מייתי דשמואל דהטעם דמטריד מתפילה וה"נ מ"ש:

ביד עבדו וכו' נ' דתנא הכי שלא מסרו הלולב לזר דלמא יפשע בי' ודווקא לבנו עבדו ושליחו המיוחד לו והי' נ' דאהא מק' הש"ס מאי קמ"ל דאילו ברישא הא קמ"ל דלא מטריד מתפלה וא"ש דמשני כמה היו זריזין במצות וברישא מאי זריזין שייך אבל אסיפא א"ש ע"ד שכ':

שם במתני' ר"י אומר שם יל"ד ל' ר"י אומר דמ' דקאי אלעיל מני' ונ' דר"י בא ליישב קו' תוס' מאי טעמא בשופר אף דהוה דאוריי' גזרו שמא יעברנו ולולב לא גזרו וקאמר ר"י דבשופר דלא בעי' לכם ואם רוצה ללכת אצל בקי למה לו ליקח שופרו דווקא עמו א"כ לא מקרי לענין טריד אתי לחיוב חטאת לפיכך גזרי אבל בלולב דבעי' לכם שפיר טריד בלולב עצמו ולא אתי לידי חיוב חטאת לא גזרו:

וע' בריטב"א שהביא מגמ' פסחי' דבז"הז ל"ש דר"י והתימא על הרמב' ה' שגגות שהביא להא דר"י סתמא ולא נתעוררו נושאי כליו בזה:

מדאגבהא נפיק בה יל"ד מה ענין קו' זו לאביי הלא על ר"י עכ"פ איכא לאקשויי וצ"ל דבלא אביי הייתי אומר דאף לדידן יצא בו האי גברא מדאגבהא אבל האי גברא סבר דעיקר מצוה הנענועי' לפי מחשבתו מקרי טריד משא"כ לאביי דקאמר בדידן תלא מלתא שפיר מק':

ואמנם מש"כ תוס' והראשוני' דקו' לא היה כ"א משום דאביי ס"ל מצות אצ"כ וא"כ לר"י לק"מ דאיהו ס"ל פ' ערבי פסחי' גבי אוכלן בלא מתכוין דמצוה צריכין כוונה וא"כ רק לאביי ק' ולא לר"י:

בשהפכי הביא הריטב"א פי' י"מ שלקח לולב בשמאל והשיג עלי' הריטב"א ונ' דהני י"מ ק' להו לישנו בשנתכוון שלא לצאת מהי"ת נימא דהוא בקי כ"כ שנתכוין שלא לצאת אמנם אי' חזי' דנטל לולב בשמאל שלא כדרך כל הארץ ש"מ דשלא לצאת נתכוין:

ואמנם ד' רש"י והראשוני' שנטלו שלא כדרך גדילתו וע' בריטב"א ונבאר קצת דההוא גברא בעי לברוכי אלולב ואמנם לא ידע דרך הנענועי' בשעת ברכה ולכך נוטלו בלא ברכה:

ואמנם ידע ג"כ דברכות אינן מעכבת ולכך הפכו שלא יהא חייב בברכה וזה לא ניחא לרבא דנימא שהוא בקי בדיני לולב אף שאינו יודע לנענע לכך קאמר רבא דאינו יודע רק אשר אם לקחו בכלי שהלולב נתון בו במים וודאי לא יצא דאין זה לקיחה וסתמא מי שאינו יודע עושה כן ושפיר מקרי טרוד במצוה:

אומר היה ר' יוסי נ' דעיקר רבותא דר"ה דלא תימא מדנקט ר' יוסי טעה ועשה מצוה מכלל דבלא עשה מצוה חייב וכר"א דס"ל במל שלאחר השבת בשבת דחייב לא היא כי אומר היה ר' יוסי אפילו לא עשה מצוה פטור וכר"י דאי ר' יוסי כר"א הייתי אומר דהל' כר"א דר' יוסי נימוקו עמו:

אמנם ד' תוס' דאפלוגתא דר"י ור"ל בפסחי' שם קאי אמנם למאן דגריס מצוה דרמי עלי' א"ש טפי דאין זה ענין לדר"א ור"י דהתם שפיר רמי עלי':

ואמנם יש לחלק בענין אחר דהתם גבי חטאת עוף כ' ולא יבדיל ודי בסי' א' וא"כ ס"ד דהוה קריב למזיד וע"ז פי' רש"י גבי תמיד שאינו מבוקר ונ' דבאמת מה"ט לא פי' רש"י בין אגפיי' ע"ד שפי' הריטב"א דבשלמא לרש"י שמצאו במקום חטאת העוף ולא עלה על דעתו לבדוק אבל להריטב"א שמצאו ביני ביני וקרוב למזיד הוא דה"ל למבדקו לא א"ש:

מ"ב ע"א מקבלת אשה יל"ד מיד בנה ומיד בעלה ל"ל ונ' דלמ"ש רש"י דמשום דלבעלה לא הוה מוקצה גם לדידה שרי בטלטול ס"ד דווקא בעלה שהכנתו הכנה אבל בנה הקטן שהגיע לחינוך אין הכנתו מועלת שתהא האשה שרי לטלטלי קמ"ל דאפי' הכי שרי אלא דא"כ אפכא הו"ל למתני מיד בעלה ומיד בנה ונ' דמשום מחזירתו למים תנא הכי דל"מ מיד בנה שאינו יודע להחזירו למים שאין בו דעת וודאי שריא היא להחזירו אפי' של בעלה שיוכל בעצמו להחזירו ג"כ שרי:

היודע לנענע כ' המג"א להוליך ולהביא וכו' ויל"ד ממ"נ אם מלמדין אותו למה לא יודע ואם אין מלמדין אותו מנא ידעי ונ' לפ' דיודע למי מנענעין כמו בפ"ג שאכלו קטן היודע למי מברכין וזה ע"ד שאמרו למי מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו וכו':

אביו ליקח לו תפילין עי' תוס' ריש ערכין מ"ש ליישב למה לא נקט גם בלולב וציצית לזה ולי נ' דלא נקט בלולב וציצית אביו לוקח משום דגם ב"ד חייבין היכא דאין אב אבל בתפילין הרי יוצא בתפילין שאולין אבל רק בשעת ק"ש שייך שאולין משא"כ אם רוצה אביו לחנכו שילך כל היום בתפילין צריך ליקח לו תפילין ולזה נ' דפי' רש"י לשמור שלא ילך בהם לבית הכסא והר"ן כ' לישמור בנקיות פ' שלא יפיח בהם וזה שייך אף בק"ש ורש"י רצה לתת טעם למה יקח לו תפילין ולא סגי לי' בשאולין לזה רמז רש"י דמיירי שילך בהם כל היום והיינו לישמור שלא ילך בהם לבית הכסא:

תורה מאי הוא ונ' דלא סגי בק"ש לקבל עול מלכות שמים שלא יפנה לד' האפיקורסים דאומרי' דדי בקבלת עול מ"ש ואח"כ יכבד הבורא באיזו דרך שירצה ע"י בכוזרי בתחלתו ד' הפילוסוף ולזה מקדימין לו תורה דהיינו תרי"א מצות צוה לנו משה לבד משתים ששמענו מפי הגבורה ועל זה אנו מקבלין עול מ"ש:

ברה"י ס' טמא ורש"י מהפך הגי' בר"ה טהור תחלה ונ' טעמא דבר"ה טהור פשיטא אחזקתו אוקמיה אבל ברה"י טמא עיקר רבותא דהל' גמירא לה מסוטה ונקט ר"ה טהור דאוקמי' אחזקה ומ"מ ברה"י טמא דהל' גמירא לה:

תוס' ד"ה היודע לשחוט כ' הכ"מ דגם ד' הרמב"ם כד' תוס' ולכך השמיט לכולא מלתא ודבריו צ"ע דעכ"פ היה לו להביא דבעי יודע לאמן ידי' ואפשר דכולא מלתא דבעי' לאמן ידי' היא משום בל תשחית דוודאי ינבל:

וד' הריטב"א דקטן נאמן להעיד על הגוי שמסרו בידו בשר כשר וכיו"ב שלא נגע ולא החליף והר"ן חולק לאמור כי על הגוי אינו נאמן ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי לאחלופי נאמן אבל אם נושא יין שאיסו' במגע מעתבר דאינו נאמן דבקל הגוי נוגע ולאו אדעת דקטן:

הדרן עלך פ' לולב הגזול והיבש. בעזר צור ישראל ימים מייבש. ונתחיל לבאר פ' לולב וערבה בעזר אוהב עמו ישראל באהבה רבה.

אמאי טלטול באלמא הוא יל"ד למאי דלא ידע הש"ס טעמ' הו"ל להק' מה לי יום ראשון מה לי שאר ימים אי איכא איסור אפי' ראשון נמי לא ואי ליכא איסורא אפי' שאר ימים נמי ונ' דהמקשה ידע מברייתא לקמן דדריש ביום אפי' בשבת הראשון ראשון דחי שבת ולא שאר ימים אלא דאהך ברייתא גופא קשה מכדי טלטול בעלמא היא והיינו דמק' הש"ס:

טלטול בעלמ' היא לכאור' יל"ד הרי גם טלטול אין כאן דמאחר דמצות היום בלולב למה לא יהא מוכן ואמנם למ"ש המג"א בשם הירושלמי הניח על גבי קרקע אסור לטלטלו דהוקצה למציתו וכיון שעברה מצותו הדר לאיסורה אלא שהמג"א הקש' הרי אין מוקצה לחצי שבת ונ' דרש"י בשמעתין בא ליישב זה וז"ש הלולב הרי היא כעצים ר"ל עד שנעשה בו המצוה הרי הוא כעץ בעלמא ובזמן מצותו לחוד נפיק מתורת מוקצה ואחר שעברה מצותו חוזר להיות מוקצה כעצים דעלמא:

וסיים רש"י מה סייג לתורה מצאו ר"ל דאי איכא חששא שיבא לאי' דאוריי' בטלו מפני זה אפילו מצוה דאוריי' וע' בריטב"א מ"ש בזה נ' כוונתו דלא תיק' ממה שאמרו שופר אין מפקחין עליו הגל דהתם מטלטל מוקצה חוץ למצוה דהיינו האבני' משא"כ הכא שמטלטל הלולב עצמו שמצותו כהיום:

וי"לד דמאחר שתקנו בראשון שחל בשבת שיהיו מעלי' לולבין מע"ש למה לא היניחו זה גם בשאר ימים שחלו בשבת ונ' דאם חל ליו"ט ראשון בשבת הכל יודעי' שיהא מעלין לולביה' משא"כ אם יו"ט ראשון בחול וכ"א הלך עם לולבו ביו"ט להר הבית גם ביום שני או שלישי שיחול בשבת ילכו ג"כ עם הלולב.

ועוד יל"ד לבי"ש דאמרי אין מוציאין את הלולב לר"ה ביו"ט מ"ש שבת שהיו מוליכין מע"ש משאר יו"ט ראשון וצ"ל דמודה בי"ש במקדש מאחר המצוה לפני ד', אלקיכם ואי אפשר כ"א דרך ר"ה שפיר שרי אלא דהא תינח לד' רש"י דמקדש מקדש ממש אבל לד' הרמב"ם דגם ירושלים בכלל מקדש הדרא קו' לדוכתא:

שמא יטלנו בידו נ' דלהכי נקט בידו דס"ד דמיירי שיטול הלולב לברך עלי' וכיון שרוא' שאינו בקי נושאו אצל בקי ללמוד וכה"ג הוה נמלך ופטור לזה קאמר שמא יטלנו בידו וילך שיטלנו בידו מיד ע"מ לילך ומשו"ה חייב:

וי"לד הא בשאר ימים עסקי' א"כ כבר למד ביום ראשון ומאי ילמוד עוד וי"ל דמיירי שביום ראשון דמצותו בגבולין קיים המצוה בביתו וכיו"ב וכסבור כשהולך ביום ב' למקדש דשם מנענעי' ע"ד אחר וגם דמאחר דביום ראשון המצוה ולקחתם ובמקדש ושמחתם סבור שמברכין ברכה אחרת וז"ש רש"י נענועי' או ברכה:

רש"י ד"ה שמא יעברינו כבר העירותי בס' לקוטי חבר ע"ד רש"י בענין גינה וקרפף מה"ת כרמלי' הוה ובאמת מה"ת ר"הי גמור הוא דזורק לתוכו חייב וצ"ע:

שמא יעברנו עי' רש"י ותוס' ויש לדקדק הא עכ"פ ילך אצל בקי עם הלולב ויעשה הכנסה ומה לו הוצאה או הכנסה ונ' דבס' בעת הליכתו כל הפוגע יזכרנו שהוא שבת ולא ילך אצל בקי שוב אבל העברה כבר עבד לה ובענין קושי' תוס' נ' דוודאי אין סברא שהיה הלולב מע"ש בר"הר דהתם לאו עבדתי' אלא אנן הכי קאמרינן הוא נטל הלולב לצאת בביתו וכיון שרואה שאינו בקי נמלך ללכת ופטור משום הוצאה ואמנם כשעוקר רגליו מרה"י כבר דעתו ללכת אצל בקי וא"כ לענין העברה לא נמלך הוה :

הא תקינו לו בביתו עי' רש"י כוונתו דבביתו שייך ג"כ שמא יעברנו מ"מ במקדש מתוך שלא היתרתי לו אלא בביתו זכור הוא:

תוס' ד"ה הא תקינו ד' התוס' צריכין עי' דמאחר דכ' התוס' בר"ה ר"פ יו"ט דפי' במקדש אבל לא במדינה גם ירושלים בכלל מדינה וא"כ אין כאן בירושלים מצוה כלל כדפי' רש"י פרק לולב הגזול ומאי אהני לי' בביתו וא"נ דתוס' בשמעתי' ס"ל בלולב כד' הרמב"ם דירושלים בכלל מקדש שוב הו"ל לפרושי ונ' דקו' תוס' היה למה לא תקנו רבנן לפחות כשחל אחד משאר ימים בשבת שיטול כל א' בביתו לזכר דהאי קרא ושמחתם שבעת ימים כי היכי דתיקון ריב"ז לאחר חורבן ועל זה תי' שפיר דבאמת גם בביתו שייך שמא יעברנו אלא בראשון הוה דאוריי' סומכו אהא דבביתו לא שייך שמא יעברנו אבל דלתקנו רבנן מלתא דמצו אתי ביה לידו תקלה לא ובזה מובני' ד' תוס' בתי' שכ' דראשון הוה דאוריי' ר"ל בגבולין דבמקדש הכל דאוריי' ולמה שכתבתי אתא שפיר דקו' לא הי' אלא דלתקנו רבנן:

אמנם ד' הריטב"א בזה מוקשים שכ' דמן התורה הוה כל ב' מילי כא' למימר דאזיל בשיטת הרמב"ם דירושלים בכלל מקדש הרי בהדיא כת' הריטב"א פרק לולב הגזול שם שירושלים אינה מקדש וצ"ע:

אמנם לפי' הרמב"ם דמפרש שירושלים בכלל מקדש וא"כ למאי דמשני תקנו לי' בביתו וודאי ק' טובא אמאי לולב וערבה ששה ושבעה הו"ל לתקונו דמיום ראשון ואילך יטול כ"א בירושלים בביתו ויקיים מצוה דאורייתא ולשמא יעברנו ליכא למיחש וצ"ל לד' הרמב"ם דכבר עוררנו לעיל פ' לולב הגזול לד' הרמב"ם דסבר דגם בירושלים יוצא למה עלו כלל להר הבית ונ' דמאחר דעלו שם בראשון להראות פניו בעזרה באו לראות גם בלולבי' כדאמרינן אבא מצלי בהו אבל זה לא עשו רק פ"א ואם אתה אוסרו בראשון אף נזכר שהוא שבת ולא יעברנו אבל בשאר ימים דרכן ליטול בביתם אין כאן מלתא דתמיהא שיזכרו את השבת:.

ראשון דאיתא מ"הת בגבולין וסיים רש"י בגמר יבמות דבשב וא"ת לא שייך עיקר מה"ת ומדוע כתב רש"י זה בסוף ולא מיד בראש הסוגי' ונ' ד' רש"י דגם בעיניו נ' דוחק פירושו דמשו' דאינה בגבולין הוה חשיב ולכאורה הי' אפשר משום דראשון גם בגבולין נוהג שבקוהו אף במקדש ולא דאגו על מתני' לעקור דאין בו עקירה כיון דששה ימים ות"מ נוהג משא"כ אם יגזרו אף בראשון נ' כעוקר מ"הת ודחה רש"י פי' זה משום גמ' דיבמות דבשב וא"ת אין כאן עוקר. ואמנם לולי ד' רש"י הייתי מפי עד"ז דמאחר דבביתו דליכא חשש כולי האי א"כ בגבולין דנוטלן בביתו לא גזרו ואם בגבולין יהי' נוטלין ובמקדש לא יטלו זה גנאי למקדש ולכך גם במקדש עקרוהו וע' בריטב"א:

לא ידעי' בקיבועא יל"פ דמה"ט אין כאן חשיבות כיון דלא הוה כ"א ספק ויע"ל דבאמת איכא בלולב אי' טלטול אלא דבמקום חובת היום לא שייך כמ"ש הריטבא אבל מאחר דלא הוה כ"א ספק לספיקי' לא התירו אי' טלטול:

גמ' לדידן אה"נ ובמסקנא מסקי' דאינהו נמי לא דחי וק' ונחזי היכי עבדו ונ' דבימי רב אשי שסידר הש"ס שוב לא קדשו בא"י עפ"י ראיה והי' דינם כמו לדידן והשו"ט לא הי' כ"א אודות ראשונים כשהיו מקדשין ע"פ ראי':

תוס' ד"ה אנהו ידעי יל"ד מאחר דקמו על סוגי' דידן מ"ט בלולב הוה דחו ובשופר אפי' בירושלים שהי' בקיאים בעיבור ירחא אפי' בר"ה לא דחו כי כן מסקנת תוס' בר"ה שם, ואמאי הציעו תחלה מסקנ' דלקמן וי"ל שכ' כן דמה"ט לא כ' כ"א וא"ת דמאחר דאין המסקנא כן לא אכפת להש"ס לדחות ממתני' דר"ה ויע"ל דמשום קו' שניי' הציעו דלאחר חורבן לולב חמיר ובימי הבית שופר חמיר:

באו"ד וי"ל נ' פי' דבריה' דשמא יעבירנו י"ל דטעה מאחר דהניחו לו בשבת ע"כ מצוה זאת דוחה גם ההוצאה דוחה ושנית מחמת בהולו וע"ז כתב תוס' בלולב ל"ש טעות זה דאינו אלא טלטול משא"כ בשופר דדומה למלאכה יש לחוש גם לטעות זה, ולזה החמירו יותר:

הק' הריטב"א אד תוס' מגילה שכ' דבמילה לא גזרו שמא יעברנו משום שאין הכל טרדון אלא אבי הבן הרי בהזאה ג"כ הטמא לבדו הוא דטרוד ונ' דנהי דאין הכל טרודין בהזאה מ"מ הכל טרודין בקרבן פסח משא"כ במילה דאין טרדה כלל כ"א לאבי הבן. ומצאתי כזאת בר"ן בשמעתין:

רש"י ד"ה ביום אפי' בשבת דביום מי יום כל שהוא וקרא יתירא הנה הקרא וודאי יתירא דאל"כ לא הוה מק' הש"ס ורבנן האי ביום מאי עביד לי' אבל מה בעי רש"י במ"ש דביום מ' כל שהוא ונ' כוונתו דרבנן דרשי לי' ביום ולא בלילה ור"א יליף להא בלילה מושמחתם שבעת ימים ולא לילות ואף דיש לדחות מקדש שאני דכתיב ביום צוות ולא בלילה ולמה לא דריש לי' ר"א טפי כפשוטו לזה כ' רש"י דביום אפי' בשבת ג"כ סובל פשטא דקרא דמ' כל שהוא יום:

ראשון אפי' בגבולין ע' רש"י דלאו מרבויא דרשי' וי"לד למה לא הרי הו"ל למכתב ולקחת' ושמחת' שבעת ימים א"וו לייתירא דגבולין אתא ונ' ד' רש"י דאיכא למימר דאצטריך ראשון למימר דבראשון הוא דבעי' לכם ולא בשאר ימים תדע דלרבנן דלא דרשי אפי' בשבת ה' דהראשון ל"ל א"וו אלכם אצטרי' הראשון בעי' לכם:

רש"י ד"ה טלטול בעלמא דרבנן לכאור' בזה סגי ומאי בעי רש"י במ"ש ועדן לא נאסר ונ' דבא לרמז לחי' הט"ז בהל' שופר שכן דבמילה לא גזרו חכמי' משום שכ' בהדי' ביום אפי' בשבת וכ"הג אין כח ביד חכמים לעקור וא"כ דלמא ה"נ מש"ה כ' תורה ביום שלא יהא ביד חכמים לעקור אמנם מאחר שענין זה עדן לא נולד למה נפיק קרא להכי ולא נדרוש טפי ביום ולא בלילה:

תוס' ד"ה וסוכה גופה מנ"ל בסו"ד קשה לולי דבריא' י"ל דמאחר דילפי' דסוכה נוהג בין ביום בין בלילה שייך למדרש תשבו כעין תדורו אבל אי ס"ד דסוכה אינה נוהגת אלא ביום א"כ לא שייך כעין תדורו דדירה בין ביום בין בלילה:

תוס' ד"ה תשבו תשבו וצ"ע האיך הי' להם אפש' לעמוד ז' ימים בלי שינה וצ"ל כדמתרץ הש"ס לקמן פ' החליל על ריב"ח דמנענעי אברכי דהדדי בעמידה ע"י סמיכה וכה"ג גם בעזרה הי' מותר דישיבה דווקא אסור:

מ"ג ע"ב וכבשים תחת אבנים עי' רש"א וי"לד ע"ד אם נפל גל על שופר ביו"ט והא מותר לפנותו ואנן סתמ' תנן והעיק' כד' הריטבא טלטול מצוה עצמה מות' שכך גזרה תורה אבל טלטול מוקצה לצורך המצו' אסור:

מ"ד ע"א ד"ה דלא עבדי' שבעה בסו"הד לכאור' מס"פ בכל מערבין הו"ל לרש"י לאתויי דראב"צ התענה בט"ב וע"כ דלאחר חורבן הוה אמנם אכתי גם בימי הבית הוה ואמנם אייבי אם גם אבוה דרב הוה פסחי' פ"ק אבל בזמן הבית לא היה:

גמ' לולב דאית ליה עיקר מיהת בגבולין י"לפ על ב' פנים. הא' מאחר דקרא סתר אהדדי ברישא דקרא כתב ולקחתם ביום הראשון ובסיפא שבעת ימים וע"כ מקדש ז' עבדי' זכר למקדש דנדע פי' דקרא. האופן הב' מאחר דליכא ערבה מ"הת אלא בצד המזבח ל"ש זכר בגבולין:

תוס' ד"ה כהני' לכאורה בעלי מומין שאין להם תקנה לעבודה אחרת הניחו להם מיהת מצות הקפה אבל פרועי ראש לשקלי' לשערי ולא ליהוי פרוע ראש אמאי נתיר לו:

ומ"מ יש לתמוה מסוגיא זאת על הרמב"ם הביאו הברטנור' ספ"ק דכלים דס"ל דבע"מ בין האולם ולמזבח מדאוריי' אסירי ולמה שבקו להו הקפה ואלי ד' הרמב"ם דהיינו פלוגתי' דר"ל ור"י ר"ל ס"ל מדאוריי' ומה"ט פליג עלי' וזה היא סברת הש"ס שלא הבינו קו' ר"י משום דהש"ס הוה מ' לי' דלא הוה כ"א דרבנן ומאי ק' ל' לר"י:

תוס' ד"ה א"ל אפשר להו לזקוף מ' לתוס' דמצד אחר יכולין להתקרב אל המזבח אבל הריטב"א הביא שהיו זקופין בעזרה ולד' הרמב"ם דמרא דלא יקרב נפקא לי' וודאי מ' כהריטב"א:

בסוה"ד עי' רש"א ויש לייש' בדוחק אילי כוונתו דאבא שאול ס"ל בזקיפה ולא בנטילה ואנן דאמרי' בנטילה ס"ל כרבנן דאבא שאול:

רש"י ד"ה יסוד נביאי' חגי זכרי' וכו' כ"כ משום דהש"ס מדלכין אמרי' וע"כ מחכמי בבל היה ומיושב בזה קו' תוס' ממנצפך דהתם נביאים ראשוני' הי' ואין זה ענין לדלהון הוא:

תסתיים נ' דמשום דאכתי יש להשיב דהני מ"ד דפליגי ס"ל דגם ר' אבהו אמר מנהג נביאים לזה מייתי הש"ס דר' אבהו אמר וחזרו ויסדום ש"מ דיסוד נביאים הוא:

תוס' ד"ה כאן במקדש אין בהם ציוי והק' הר"ן מעל אכילת מצה בליל ב' של פסח ואלו ד' תוס' דמאחר דכי שבעת ימים תאכל מצות נהי דקי"ל שבעה רשות מ"מ האוכל מצה מקיים מצוה וכן שמעתי מפי מורי בשם החזקוני אכן מעל אכילת מרור בליל ב' קשה ויש לומר דכיון מרור בזה"ז דרבנן וכשם שתקנו לברך בליל א' תקנו ג"כ בליל ב':

מ"ד ע"ב רש"י וכי לייבשן דבריו תמוהים וכי בלילה א' יהיו יבש ונ' דק' לרש"י מ"פ הש"ס דמשו"ה תנא תנא על הגג דהאצטבאות היו לישם שם א"וו דקו' הש"ס דלמא יהיו יבש וע"ז אמר רחבה דלא תקשה לך הא אצטבאות היו צריכין לישיבה סטיו כפול היה והחיצונות לישיבה ועל הפנימיות נתנו הלולבין:

מ"ח ע"א מקום קלניא אולי משום דרוב עכו"ם גזלני ארעתא וקרקע אינה נגזלת בחרו מקום שלא הי' להם בעלים:

מ"ח ע"ב גמ' עומדים דרך גדילתן נ' דמאחר דקרשי המשכן היו משולבות ושילוב מתקיים יותר בקרשי' שוכבי' לרחבן מבעומדין ואעפי"כ צוה הכ' עומדי' ש"מ משום דרך גדילתן:

יכולנו לפטור את העולם נראה דה"פ דכ' כי זה כל האדם וד' רז"ל במ' ברכות כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה ואם הי' רשב"י רוצה ליהנות מאנשי העולם היו כולם פטורים בזכותו ואחרי כי כל דור מכין לדור הבא אחרי' אפי' על הדורות הראשוני' היו מגיע זכותו:

גמ' הא דעיילו בבר כ"כ במק"א דיש צדיקי' שמשלימים נפשם בחיותם עד שישיגו מיד לאחר מותם תכלית השלימות ויש שאין עולין מיד כ"א לאחר זמן ע"י בניהם ותלמידיהם ועל הראשונים אמר רשב"י אם שנים הם אני ובני הם ול' בר מל' מה ברי:

סוכה דלא מפסקי יל"ד א"כ בק"הת לא נברך כ"א פ"א דכ' והגית בו יומם ולילה וצ"ל דעכ"פ בשעת פטור משא"כ בסוכה:

מ"ו ע"א מקדים ועייל לבית הכסא פי' שלא יגרום ברכה שא"צ:

תוס' ד"ה כל אימת אם מברכי' לשמור חקיו ע' בר"ן ובפשיטות הו"ל להק' דהא קיי"ל לילה זמן תפילין ובחקת הפסח הכ' מדבר:

תוס' ד"ה העושה סוכה ע' רש"ל ורש"א ועיי' קרבן עדה בירושלמי פה שדחה ד' רש"י:

תוס' ד"ה הרואה ע' רש"ל ורש"א ומרואה פרי חדש כמו כן יש להק' על רש"ל:

רב כהנא מס' להו י"לפ דטעמא דתנא דבריית' כדר"י לקמן דמברך על כל מצוה בפ"ע אי מברך ליה בקידושא מ' דמברך שהחיינו איו"ט ולא מנכר דמברך אמצות סוכה משא"כ אם מברך בשעת עשיי' ורב כהנא מס' לי' כולא אכסא ור"ל דאף ברכת לישב בסוכה שהי' מן הדין לברך בשעת כניסתו הוה מס' לי' אכסא ואח"כ שהחיינו וממילא נדע דקאי גם אסוכה:

מ"ו ע"ב מאי לאו ה"ה לגדולים הנה לפי' הי"מ ה"ק אי לאו דחזו קטנים לגדולים דאכלו לא היו הקטנים אוכלים אלא דהגדולים אכלו בביתם והקטנים בעזרה אבל לפי' רש"י ק"ק ומה"ט מייתי רש"י כאן הי"מ ויש לדייק מדבריו דללי"ב גם לפי' רש"י א"ש וע"ז הקשה התוס' דהו"ל למימר בלי"ב מאי לאו ה"ה דגדולי ודתנוקות:

תוס' ד"ה אתרוג בשביעי ר' חנינא מטביל מבואר דפשיטא להו דאין חילוק בין טעימה לאכילה:

גמ' לא ליקנו אינש הרי"ף השמיט דר"ז ונ' דסמך לו אהא דהביא ס"פ לולב הגזול קטן היודע לנענע אביו חייב ליקח לו לולב ולמה יקח לו הרי יכול להקנותו שלו א"וו משום דלא ליקני ביו"ט ולאחר שיצא בו י"ל דלמא יבא אחר שלא יצא עדן ויהי' יוכל להקנות לו אם לא יקניי' לינוקא:

וע' לח"מ דהרמב"ם פליג אד' הר"ן וצ"ע דהרי יוכל למוכרו לו ויהא הקנין ג"כ דרבנן:

שם שמיני ס' שביעי ע' רש"י ותוס' דאתרוג לחודא קאי דבסוכה כיון דקיי"ל מיתב ותבי' גם בשמיני ס' שבועי ביה"ש בעי למיתב בגוה וממילא אתקצי לביה"ש ואין לפוטרו מטעם ס"ס שמא שמיני ושמא הוא כבר ליל תשיעי דשם אונס חד היא אם הזמן חיובא או פטור:

רש"י ד"ה ושמיני לברכה יל"ד דבקידוש אם אין ש"ע קידוש ל"ל וצ"ל דס"ד כיון דאומר בקידוש ש"ע לא ליתב בסוכה משום זלזול קמ"ל:

גמ' ברוכי נמי מברכינן ע' הג"א דאי לאו דלא מברכין הו"ל בל תוסיף וק' לרב וצ"ל דבימי רב הוו מקדשי' ע"פ ראי' וע"כ מדאוריי' צריך מס' לאכול בסוכה:

ואמנם הריטב"א כ' עלי' דר"י בלי"ב דר"י לדידן דבקיאי' בקבוע דירחי קאמר צ"ע דבימי ר"י עדן קדשו ע"פ ראי':

גמ' גמירי דמאפר קאתי וצ"ע הא בלילה ראשונה ע"כ אכלי בסוכה וצ"ל דלא עשו סוכה מפני הגנבים ואפי' בלילה ראשונה פטורי והי' ראי' מכאן דלענין מצטער אין חילוק בין לילה ראשונה לשאר לילות:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה