ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין כתותי מכתת שיעורא ס"פ כסוי הדם.
רש"י ד"ה מכסין בעפר עיר הנדחת כ"כ במה"ק דרש"י כ"כ משום דאמרי' לא נצרכא אלא לעפר עפרה מ' דעד השתא ס"ד דבאפר עפרה עסקי' ועדן יל"ד דהו"ל לרש"י למימר קס"ד אפי' בעפר אפרה ול' לרש"י מ' דס"ד רק בעפר אפרה ומנ"ל לרש"י הא ונ' דק' לי' לרש"י הרי הכ' ולא ידבק בידך קאי רק אכל שללה ואין עפר עפרה בכלל שללה ומהי"ת נימא דעפר עפרה אסור ולזה כ' רש"י דבאמת ס"ד דרק בעפר עפרה מיירי וכ"ת א"כ למסקנא יק' ל"ל קרא דואת כל שללה תקבוץ להתיר עפר עפרה מהי"ת למיסר י"ל מקרא דוהיתה תל עולם לא תבנה עוד ש"מ דגם עפרה אסור ואצטריך תקבוץ שפיר להתיר עפר עפרה וכי תימא היאיך ס"ד למיסר עפרה הרי דרשי' לא תבנה אבל אתה עושה אותה גנות ופרדסים היינו לבתר דילפי' היתר מתקבוץ ש"מ דאבנין דווקא קפיד קרא:
רש"י ד"ה והא אי' בסוה"ד ובעיר הנדחת נ' משום דדרשי' פ' כל הצלמים שם האי קרא אע"ז כ' רש"י דבאמת בעיר הנדחת אבל מדכ' קרא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכ' בע"א ולא תביא תועבה אל ביתיך ועי"ז תהיה ע"ז של ישראל והיית חרם כמהו וסיים קרא כי חרם הוא וממילא ילפי' מעיר הנדחת אבל עיקר קרא בעיר הנדחת כתיב:
ויל"ד אטו לא ידע המק' דאיכא מ"ד דס"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ונ' דהמק' הוה מחלק בין מצוה דלא מחסרי' מידי כלולב ושופר וחליצה דלאחר שנעשו המצות האלו הרי הן באיתנן ולא חסרו מידי וא"כ אפי' היה קונה הדברים משלו היה יכול לאחר מצותן לעשות בהם מה שלבו חפץ משא"כ עפר כסוי אשר מחמת לכלוך הדם נפסד העפר לגמרי וכה"ג לא שייך לאו ליהנות ניתנו דהרי מרויח עפרו והתורה אמרה ולא ידבק בידך מאומה ואמנם כ"ז אם צריך להביא עפר משלו אבל מאחר דמסקי' דעפר עפרה התירה תורה שוב קאמר רבא שפיר דגם כאן שייך לאו ליהנות ניתנו:
רש"י ד"ה ורבא אמר בסו"ד נ' כוונת רש"י דוודאי אם גם בעת עשיית המצוה כוונת העושה רק לקיים גזירת המלך מ"מ לאחר שקיים המצוה נהנה בתקנות השכר שיגיע לו אבל זה דומה למאי דאמרי' בכתובות תחלתה באונס וסופה ברצון מותר דלבסוף יצרה אלבשה וה"נ דכוותא לטעם מ"ד ליהנות ניתנו משום דוודאי יהנה לבסוף ומעתה היינו דקאמר רבא פ' ראוהו ב"ד לכתחלה לא יתקע והיינו דמיחת נפשי' לאיסורא ומ"מ דיעבד יצא כדאמרן:
וי"ל דזה כוונת המק' לא. יתקע מאי לאו אם תקע לא יצא ר"ל דכיון דאמרת לכתחלה ש"מ משום הנאה דלבסוף הוא וא"כ אפי' דיעבד מ' דלא יצא.
ועד"ז נבא לבאר בעז"ה כיון דכבר אשמעי' ברייתא האי דינא בשופר למה זה אשמעי' שנית בלולב אמנם אי אשמעי' בשופר לחוד הו"א ה"ט משום דהתקיעה הנאה היא לו כמ"ש הכל בו גבי המודר הנאה משופר קמ"ל דגם בלולב דינא הכי וע"כ הטעם משום הנאת המצוה וא"כ אפי' דיעבד לא יצא וכ"ת בלולב ביו"ט ראשון מיירי ומשום לכם הא דומיא דשופר תני ובשופר לא בעי' לכם ואצטריך שופר ואצטריך לולב:
תוס' ד"ה והתניא ניחא ליה לאתויי נ' כוונתם דמתני' דסוכה י"ל דביו"ט ראשון מיירי ומשום לכם אבל בהך ברייתא דתנא ג"כ שופר ע"כ מוכח דלאו משום לכם הוה טעמא:
קיצור שאר ד' תוס' עם קצת הוספה דבפ' ראוהו ב"ד דקאמר רבא בשל ע"ז יצא מ"מ לא פריך התם מברייתא דהכא כיון דרבא קאמר בפי' דבעיר הנדחת לא יצא משום כתותי מכתת שיעורא אנן ידעי' דבע"ז מיירי רבא היכי דל"ש כתותי לרש"י כדאי' לי' ולר"ת כדאית לי' ובסוכה ל"פ הש"ס אדרבא מברייתא דהכא דידע לתרץ רבא ביו"ט שני וברייתא ביו"ט ראשון משא"כ ממתני' פריך שפיר כד' תוס' דדומיא דעיר הנדחת תנן דל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני שפיר פריך:
ע"ז מ"ז ע"א המשתחוה לדקל ל' זה קשה להולמו דקל הנעבד הו"ל למימר דל' המשתחוה מ' שישראל זה שהשתחוה מבקש לולב מדקל זה ונ' שזה שהביא להש"ס בלי"ק לפ' דר"ל באילן שלא נאסר להדיוט קמבעי' ולמ"ד ילפי' מחובר מבע"ח דלמה נקט ר"ל לישנא כזה אלא וודאי בא להורות דמיירי בנעבד מישראל ודקל של ישראל שאין לו ביטול ואבעיא דידי' משום דנטעו ולבסוף עבדו ולרבנן ואמנם ר"ד פליג דמעולם לא אמר ר"ל ל' זה כ"א אדרבה אשרה שבטלה קמבעי לי'
ויע"ל מאחר דשופר כ' בקרא מקמא לולב למה לא איבעי' לי' לר"ל המשתחוה לבהמה דלא נאסרה קרנה מהו לשופר ואמנם י"ל אי הוה מבעי' לי' בע"ח דאסרה הכ' בהדי' לגבוה אכתי לא ידענו במחובר מה ס"ל לר"ל אי ילפי' מנעבד לכך איבעי' לי' מחובר וכ"ש נעבד דבע"ח דכ' בקרא:
אמנם ר"ד פשיטא לי' דר"ל לא איבעי' לי' כ"א היכ' דחל האיסור להדיוט וא"כ מ' דבלגבוה לחוד לא תליא מלתא ולפי"ז המשתחוה לבהמה צמרה כשר לציצית והרמב"ם פסק הכא כר"ד בלולב ובהל' ציצית כר"פ דצמרה פסול וצ"ל ד' הרמב"ם דר"ד לא פליג כ"א במחובר דתרתי לא אמרינן למילף מחובר לגבוה מבע"ח הנעבד ולומר ג"כ דמחובר פסול למצוה כמו לגבוה כולי האי לא אמרי' אבל בבע"ח דכ' בתורה דפסול לגבוה מודה דה"ה פסול למצוה:.
גמ' דאפי' להדיוט אסירא יל"ד ומה לי אם אסורה להדיוט הרי מצות לאו ליהנת ניתנו וצ"ל דכיון דאסור בהנאה אין בו דין ממון לר"ת אפי' של גוי דאין ביד ישראל לבטל ולרש"י בשל גוי דלמא מתרמי לו גוי וכפה לי' לבטל דקיי"ל גוי מבטל ע"ז בע"כ אבל בשל ישראל דמיירי ר"ל כמ"ש מדנקט ל' המשתחוה וודאי אין לו דין ממון והיה מזה ראיה לד' התוס' פ' לולב הגזול שכ' בסוגי' דאתרוג של ערלה דבלולב לכ"ע בעי' דין ממון ואמנם הרמב"ם שסתם וכ' אפי' ע"ז של ישראל יצא ע"כ ס"ל כדכ' מג"א סי' תרמ"ט דאדרב' בלולב לא בעי' לכם דכיון דל"ש ביה היתר אכילה גם דין ממון לא בעי' אא"כ ק' מה מק' הש"ס דאפי' להדיוט אסירא וכ"ת גם לד' תוס' יקשה למה צריך בסוף כסוי הדם לכתותי לימא משום לכם ה"ט דתינח בלולב בשופר מא"ל. ובד' תוס' אלו מיושב ג"כ קו' תוס' ע"ז של ישראל הרי טעינה גניזה ומה כתותי שייך תינח בשופר וחליצה דלא בעי' לכם אבל בלולב י"ל משום דין ממון:
הדרן למ"ש דעכ"פ ויק' לד' הרמב"ם מאי קאמר דאפי' להדיוט אסורא הרי ע"ז אסירא להדיוט ומ"מ בלולב של ע"ז יצא וצ"ע ונ' לד' הרמב"ם דקו' הש"ס היה כיון דאסירא להדיוט א"כ היינו מתני' דלולב של אשרה פסול ומה מבעי' לי' לר"ל:
תוס' ד"ה ואליבא דריב"י ניחא לי' למבעי' אליבא דרבנן פי' דנהי דפליגי אריב"י לענין איסור להדיוט לגבוה ולמצוה י"ל דמודו:
תוס' ד"ה מי מאיס עיי' רש"א ומהר"ם לובלין דחה ד' רש"א ונ' כוונת התוס' כיון דרבא לא מיירי כ"א קודם ביטול הו"מ ר"ל למבעי אי לאחר ביטול מ"מ מאיס לכתחלה או לא אלא דעדיפא מני' מבעי' ליה אי אפי' היכי דלא נאסור כלל רק שנעבד אי לא מאיס לכתחלה:
רש"י ד"ה באשרה שבטלה כבר יישבתי ד' רש"י התמוהים במה"ק אבל י"ל כוונת רש"י דק' לי' לשנא דר"ד באשרה שבטלה הא כיון שקצץ הלולב מן האשרה ע"כ נתבטל וע"ז כ' רש"י דמיירי בגדעו ופסלו דנוטל ושורף מה שהחליף אם לא ביטל ומבעי' לי' אם ביטל מהו:
רש"י ד"ה יש דיחוי הואיל ונדחה בעודו אשרה נ' דרש"י בא ליישב לשיטתו מאי דיחוי שייך הא לולב של ע"ז אפי' קודם ביטול דיעבד יצא ולזה דייק רש"י בעודו אשרה ר"ל דרבא בע"ז דווקא קאמר דל"ש לשריפה קאי אבל באשרה דלרבנן ילפי' לה מואשיריהם תשרפון באש א"כ בעודו אשרה לשריפה קאי גם רבא מודה דפסול אפי' דיעבד:
ודייק רש"י ידחה עולמית כלומר דאפי' דיעבד לא יצא ולא כד' תוס' וע"ז סיים רש"י או אין דיחוי ומשתריי' ול' ומשתריי' קש' וכשירה הו"ל למימר אמנם כלפי שכתב רש"י דאי יש דיחוי אפי' דיעבד לא יצא כ' רש"י דאי אין דיחוי אפי' לכתחלה מותר לטלה והיינו ומשתריי' שכ' רש"י והשתא למ"ש מבואר ד' רש"י דאפי' בטלה מעיו"ט קמבעי לי' וכמ"ש לעיל בד' הרמב"ם:
גמ' דר"פ גופי' ספוקי מס' לי' כ"כ במ"הק דר"פ דייק למלתי' מדתנן סתם חייב לכסות ולא תנן מספק כמה דתנן גבי כוי אלא ש"מ דהכא וודאי הוה ויש לדחות דהתם תנן הכי משום דבעי למתני אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שוחטו אין מכסין את דמו אמנם הא תליא בטעמא דאין מכסין את דמו דאי טעמא משום דאפר כירה אינו מוכן לספק א"כ ה"ה בספיקא דידן אם חייב רק לכסות מספק משא"כ אם הטעם משום התרת חלבו זה לא שייך כאן והיינו בדר"פ גופי' מספ' לי' מאי ס"ל אי משום התרת חלבו וא"כ אין ראיה דמתני' וודאי יתיר לכסות ואמנם אי ס"ל לר"פ טעמא דאפר כירה אין מוכן לספק שפיר יש לדייק דאין דיחוי:
רש"י ד"ה ל"ש לקולא כוונת רש"י ליישב ל"ל להש"ס לארוכי בלישנא כולי האי לימא או דלמא אפילו לקולא לזה כ' רש"י דהא פשיטא להש"ס מדרבנן חייב לכסות דאפי' לברך ג"כ צריך אפי' אי ספק היה ול"ד לכוי שלא הי' לו מעולם חזקת חיוב משא"כ הכא דה"ל חזקת חיוב וז"ש רש"י דלקולא לא קאי כ"א אאשירה אבל לענין כיסוי אין נ"מ כלל:
סוכה ל"ג ע"א רש"י ד"ה ועלתה בו תמרה ביו"ט משנאגד ר"ל כיון דמיירי ביו"ט ממילא ע"כ נאגד ש"מ דר"י פשיטא לי' דלדידן קיימ"ל דרק מצוה לאוגדו לכתחלה וממילא ל"ש תעשה ולא מן העשוי ומה שסיים רש"י דבתלוש נמי וכו' כוונתו דלכאורה התמרה כבר עלתה נצה במחובר אלא שלא הי' ניכר וא"כ הו"ל כלא נקטם כלל וע"ז כ' רש"י דלא כ"א הכל נעשה בתלוש:
ד"ה יש דיחוי י"ל דק' לי' לרש"י למה לא קאמר הש"ס היינו בעיא דר"ד כדאמר התם עלה דר"פ ולזה קאמר רש"י דר"ד במחובר מבעי לי' ודמי לבע"ח ואי' בע"ח אינן נדחין ליתא לבעיא דר"ד ור"י מבעי' לי' בתלוש דדמי לשחוטין דלכ"ע יש דיחוי. ומה שסיים רש"י והשתא דייק ר"ל דהא דקאמרינן הכא תיקו היינו משי דלא ידעי' לחלק אבל במסקנא לקמן אמרינן דיחיו מעיקרא תפשוט:
רש"י ד"ה כסהו אדם ר"ל נכרי דלא עביד אלא כמתעסק ואעפי"כ חזר ונתגלה פטור ובכסהו הרוח חייב וצריך ביאור טעמא מאי:
א"נ י"ל כוונת רש"י דאין לפרש דכסהו קאי אשוחט ולכך פטור מלכסות אבל בנכרי וכיו"ב אם כסהו חייב לכסות דא"כ למה נקט כסהו הרוח לינקט כסהו גוי וכיו"ב א"וו דכסהו דרישא אפי' אדם במ' ר"ל אדם יהיה מי שיהיה:
רש"י ד"ה הואיל כוונת רש"י דאי לא אמר ר"י כ"א כסהו ונתגלה חייב לכסות הייתי אומר אבל לא חזר ונתגלה פטור ומיהא אם כסה מהני אפי' אם יתגל' אח"כ וא"כ לא שייך למימר בכה"ג אדחי ולזה כ' רש"י מדקאמר ר"י אבל לא חזר ונתגלה פטור ש"מ דר"ל אפי' כסה לא הועיל כלום וא"כ שפיר אדחי:
רש"י ד"ה או דלמא מס' בסו"הד או דלמא אין דיחוי כ"כ במה"ק דדבריו אלה קשה להולמם, ונ' כוונת רש"י דאף דשמואל פסק לקמן כר"ט דקטומים כשרים לר"י אפי' לס"ס לא נקטי' דר"ט דס' יש דיחוי או אין דיחוי וס' אי הל' כר"ט דכה"ג חשיב הש"ך סי' נ"ז לס"ס גמור ולר"י פשיטא לי' דהל' כר"ע מחבירו וקטום פסול ובזה בא רש"י ליישב למה לא קאמר ר"י בהדיא הך דר"פ מאי היא פשיט' לי' או מס' לי' אא"כ הייתי אומר דבנקטם לכ"הפ ס"ס חשיב קמ"ל:
רש"י ד"ה אלא בתר דאגדיה בסו"הד ולא הוה דיחוי אא"כ נראה ביו"ט וצ"ע מאחר דהשתא ס"ל לולב צריך אגד למה לא יהא שייך נראה ונדחה אם אשחור בתר דאגדיה אפי' מעיו"ט ונ' דק' ליה לרש"י למה לא מהדר הש"ס למימר גם כאן דאשחור אימת כדלקמן אלא ש"מ דאפי' אשחור בתר דאגדיה לא מקרי נראה ונדחה אלא ש"מ דמעיו"ט לא שייך למקרי נראה ונדחה והטעם משום שיכול להתיר אגודו והו"ל כדיחוי מעיקר' אי אגוד ליה מחדש:
רש"י ד"ה הא מעטינהו בתר דנאגד כ"כ במ"הק לייש' ד' רש"י אלו וכעת נ' דקשה ליה לרש"י דלשנא דקאמר הש"ס הא עבר ולקטן כשר מ' אפי' במזיד ואמאי שרינן לי' ליהנות ממלאכת יו"ט וע"כ צ"ל דמיירי בלקטן לאכילה ואית לי' הושענא אחריתא וא"כ אין ממעטין כה"ג ביו"ט וצ"ל דנהי דאית ליה אחריתא כיון שכבר אגדו לזה אם אתה מכשירו וודאי לא יקח להושענא כ"א זאת ונ' מיהת כמתקן:
גמ' דאשחור אימת יל"ד מאחר דנראה ונדחה מסתבר דגרע מדחוי מעיקרא למאי נ"מ האריך הש"ס בפלפול זה לימא בקיצור אי דאשחו' מעי"ט דחוי מעיקר' היא אי דאשחור ביו"ט נראה ונדחה הוא ול' אלא לאו דאשחור ביו"ט כיון דביו"ט עוד גרוע דהא נראה ונדח' הוא צע"ג. ונ' ליישב דה"ק הש"ס ר' ירמי' דלא פשיט איבעי' ממתני' ע"כ טעמיה כמ"ש תוס' דבמתני' שאני משום דבידו לתקן וא"כ בדחוי מעיקרא הוא די"ל דמהני הא דבידו ונפקא לי' לר"י הך סבר' משום דמוקי מתני' בנראה ונדח' והתם וודאי אינו חוזר ונראה וע"כ משו' דמקרי בידו וכמ"ש תוס' ואמנ' אי הך סבר' דבידו כה"ג דמיירי מ"מ מהני בנראה ונדחה מסתבר דבדחוי מעיקרו גם בידו לא אצטריך. ועיי' עוד במ"הק מש"כ בדברי כאן:
תוס' סוד"ה נקטם הו"מ לדחויי י"ל דלהכי לא דחה הש"ס כן משום דהך סברא לא מהני כ"א בדחוי מעיקרא אבל לא באשחור ביו"ט ואמנם ראב"צ דפוסל בכל גוונא וממילא מ' דרבנן מכשרי בכל גוונא:
ל"א ע"ב תוס' סוד"ה של אשירה הנה לעולם י"ל לד' רש"י מקרי דחוי משום דביו"ט ראשון לא חזי ומ"ש תוס' דבעי' איסור ע"א דווקא אדרבא בשלמא בלולב הגזול ל"ש נדחה משום שאינו שלו דעכ"פ לבעלי' ישראל חזי אבל הכא ע"כ צ"ל של נכרים דבשל ישראל אמרי' כתותי מכתת וכיון דא"א לצאת ביו"ט ראשון משו' אי' ע"ז שפיר הוה דיחוי. והנה הפי' בתרא דמסקי תוס' הכא יל"ד אמאי לא קאמר הש"ס בדרבא בנטעו ולבסוף עבדו והשיב תלמיד א' דמאחר דלד' תוס' נטעו מתחל' לכך ממילא ידעי' דרבא לא מיירי כה"ג. ואמנם יק' למה נקט רבא לולב של ע"ז ולא מפ' דבאשרה שנטעו ולבסוף עבדו איירי י"ל משום דרבא קאמר הני תלת מילי בלולב ובשופר ובסנדל של חליצה ובאינך תרתי ל"ש האי לשנא כ"א הטעם משום דבע"ח אינו נאסר קיצר רבא גם בלולב ולא קאמר כ"א של ע"ז. ואכתי י"לד למה קאמר הש"ס בע"ז שם עלי' דר"פ אי לציצית היינו דר"ל ור"ל ג"כ מס' לי' ולמה לא קאמר היינו דרבא דפשיט בין אלכתחלה בין אדיעבד וצ"ע ואמנם מיבמות יקשה דהתם נקט רבא סנדל המוחלט וע"ז כהדדי ובמוחלט מיירי באסור בהנאה ונהי דהחליצה כשירה כמ"ש רש"י משום דמ"מ אקרי בגד עכ"פ מ' דגם בע"ז דאסור בהנאה מיירי וצ"ל דאדרבא כיון דמודה רבא דבעי' אקרי בגד ע"כ לא מיירי באופן דדומה לפחות למוחלט והיינו נעבד שלא נאסר כלל. ואמנם הכ"מ בפ"ח מלולב ר"ל דבחליצה לא בעי שיעורא וכבר הקשיתי עליו מאתרוג דדמי לגמרי לסנדל של חליצה אבל יותר מזה ק' א"כ אמאי סנדל של תקרובת ע"ז ושל עיר הנדחת חליצתו חליצה ובעיר הנדחת בהדיא מסקי' סוף כיסוי הדם דדווקא מה"ט דבעין שיעורא פסול עיר הנדחת אבל לכסות דלא בעי' שיעורא כשר עפר הנדחת א"כ אמאי בחליצה פסול וצע"ג: