אור ברסלב
ליקוטי חבר בן חיים ט סוגי' דלולב של אשרה במה"ב.:

ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט

סוגי' דלולב של אשרה במה"ב.:

פרק לולב הגזול בענין דחוי וכתותי.

יל"ד למה לי' לתנא למינקט אשרה וגם עיר הנדחת למנקט אשר' ועיר הנדחת ממיל' ידעי' וצ"ל דהיינו דאמרי' בגמ' דיקא נמי מדקתני תרווייהו דלא רצה למתני אשרה דס"ד אפילו אשרה של גוי דל"ש כתותי מכתת קמ"ל דדומיא דעיר הנדחת דאיכא מכתת וזה לד' רש"י דבעי' מכתת ולד' ר"ת דלא בעי מכתת ה"פ ס"ד אשרה אפי' לאחר ביטול אסורה קמ"ל דדווק' קודם ביטול דומיא דעיר הנדחת דלא שייך ביטול אא"כ מאי מבעי' לר"ל בפ' כל הצלמים אי אשרה שאינה אסורה להדיוט לולב מאיס למצוה הרי בעי' דומי' דעיר הנדחת וצ"ל דאיבעי' דר"ל אלכתחלה קאי וידע להא דרבא דדיעבד יצא אלא מ"מ מספק לי' לענין לכתחלה בין לרש"י דרבא קודם ביטול מיירי בין לר"ת דרבא לאחר ביטול מיירי וכ"ז ללי"ב אבל לר' דימי דאמר אשרה שבטלה קמבעי' לי' אי יש דיחוי ולר"ת ניחא דכיון דקודם ביטול פסול' לאחר ביטול מהו אבל לד' רש"י כיון דגם קודם דעבד כשרה מה דיחוי שייך וכמו שכ' תוס' והריטב"א ונרא' דבאמת קציצת הלולב מן הדקל הוא הביטול ואמנם אלו קצצה ישראל הו"ל ע"ז של ישראל שוב תהא פסולה שפיר מקרי דיחוי אפילו בטלה הגוי וקצצה וכ"כ לעיל דרש"י בע"ז רמז לן דא"צ לפ' שקצצו ביו"ט ונ"מ לענין יו"ט שני כ"א שגדעו ופסלה ואי מבטל להאי פסלא ביו"ט יצא בו ולמ"ש כאן צ"ל דבקצצו ביו"ט ולענין יו"ט שלאחריו מבעי' לי' א"נ שקצצו בחו"המ. אמנם הרמב"ם כתב לולב של אשרה אע"פ שבטלה לאשרה מלעבוד אותה אסורה ר"ל בזה ל"מ קצץ הלולב מהאשרה לנאותה וודאי דאסורה אפי' קצץ לבטל עי"ז האשרה ג"כ והמובחר ביישוב דבריו דהיינו בעי' דר"ל אליבא דרב דימי וכיון דלא אפשט' נקטי' לחומר' אלא שק' הרי הרמב' פסק בשופר ולולב של ע"ז דיעבד יצא ולא כ' דבעי' ביטול א"כ מ' דס"ל כד' רש"י דאפי' קודם ביטול יצא ומה בין אשרה ללולב של ע"ז וה"ה יישב זה לפי גרסתו וכן הכ"מ האריך בזה וגם יק' למה לא כ' הרמב"ם שבטלה ביו"ט ותי' הלח"מ בהל' שופר בענין זה דוחק הוא בשלמ' רב דימי דנקט לי דיחוי דשפיר אבל הרמב"ם שסתם דברי' קש' למה לא ביאר ונ' ד' הרמב"ם דהא דרב דימי הדר בי' מלי"ק היינו דבאמת וק' ללי"ק ל"ל למימר דר"ל דווקא באילן המותר קמבעי' לי' למה לא נימא דלאחר ביטול הוא דמבעי' לי' וצ"ל דק' להאי לישנא למה לי' לר"ל למנקט המשתחוו' לדקל דווקא לינקט לולב של ע"ז כדנקט רבא א"וו דבדקל שלא נאסר קמבעי' לי' וע"ז אתא רב דימי לעולם בדקל שנאסר דווקא מבעי' לי' ובלולב של ע"ז פשיטא ליה כדרבא דאפי' בלא ביטול לכתחלה לא יטול ודיעבד יצא אמנם באשרה שנאסרה הוא דמבעי' לי' דילפי' רבנן מאשיריהם תשרפון באש ומהאי קרא ג"כ דרשי' דנכרי שעבד לד' ישראל לא מהני ביטול והנה ע"כ מתני' דלולב הגזול דתנן דומי' דעיר הנדחת באשרה דמשה מיירי אבל מבעי' לר"ל מאי הוא אשרה דמשה אי דווק' דהוה מעשה דפלחי לד' ישראל או דלמא כל אשרה שנאסרה מואשיריהם תשרפון באש אף דמהני ביטול להדיוט כיון דעד שבא גוי ובטלה היינו מצווין עליו בעשה דאשיריה' תשרפון באש שוב נפסלה למצוה לעולם מטעם דיחוי או דלמא כיון דהשתא לאחר ביטול מותרת להדיוט ויצאה מואשיריהם תשרפון באש גם למצוה אין דיחוי. נמצא דמאחר דבעין לא מפשט' לולב של אשרה שנאסר' אפי' לאחר ביטול פסולה אבל בשל ע"ז פסק כרבא. ועד"ז יש לבאר ד' רש"י במתני' שכתב לולב של אשרה בגמ' מפי טעמא וכ' לעיל דיש לדקדק הרי גלה רש"י הטעם לקמן בסמוך בעיר הנדחת והיא היא אמנם רש"י דלסבר' המק' דלא הוה מחלק בין אשרה ללולב של ע"ז באמת אפי' בלולב של ע"ז של גוי לא יצא אף דל"ש כתותי ולמסקנא דאשרה היינו אשרה דמשה דווק' הוא דנחתי לחלק בין של ישראל לשל גוי וז"ש רש"י בגמ' מפי טעמ':

רש"י במתני' ד"ה ושל עיר הנדחת בסו"ד ולולב בעי שיעורא ד' טפחים כדלקמן ודבריו צריכין ביאור הרי ג' טפחים בהדי תנן במתני' ומה לי ג' או ד' דהרי בהדס וערבה סגי בג' ואמרי כתותי ונ' כוונת רש"י משו' דבמתני' תנן ג' טפחים כדי לנענע מ' דהעיקר משום הנענוע דאינו ניכר בלולב פחות מג' וא"נ י"ל נהי דכשרוף דמי מ"מ חזי לנענוע ומה כתותי שייך לזה כ' רש"י דהאי כדי לנענעו פי' וכדי לנענע דהיינו ד' טפחי' כדלקמן ושפיר שייך כתותי:

גמ' והאמר רבא הנה לפי' ר"ת דרבא לאחר ביטול מיירי שפיר מק' הש"ס הרי הלולב כשקצץ מן האשר' נתבטל וכמ"ש התוס' לפנינו ואמאי פסול ומשני באשרה דמשה ללא מהני ביטול אבל לרש"י דרבא קודם ביטול איירי מאי מקש' נימא מתני' מיירי שקצצו ישראל דלא מהני ביטול דידי' ונ' דגם לרש"י מק' ע"ד הנ"ל השתא קודם ביטול קאמר רבא משום דיכול להתבטל אם נטל יצא באשרה דסתמא תנן דמ' אפי' נקצץ הלולב ע"י גוי ואמאי פסול:

והנה הרמב"ם אחר שפסל לולב של אשירה כתב סתם לולב של ע"ז אם נטל יצא וכ"כ בשופר אם תקע יצא וא"כ הך סוגי' דסוף כיסוי הדם דתניא בהדיא לא יצא הרמב"ם במאי מוקי לה ונ' דק' לי' להרמב"ם קו' התוס' אמאי לא משני הש"ס מתני' ביו"ט ראשון דבשל גוי אינו יוצא משום דבעי' לכם ואי זכה בה הו"ל של ישראל ורבא ביו"ט שני מיירי א"וו מ' להש"ס דרבא לית לי' כהך ברייתא דכיסוי הדם וס"ל דאפי' בשל ישראל כתותי ל"ד לד' רש"י הא אינו טעון שריפה כ"א גניזה ונקט הש"ס אליבא דהרמב"ם הך קו' למסקנא ודווק' באשרה שנטעו מתחלה לכך הוא דלא יצא משא"כ בשל ע"ז אפי' של ישראל:

רש"י ד"ה לולב של ע"א כתב כן דלא תימא דהמקש' מ' לי' דלולב של ע"א היינו של אשרה:

שם ד"ה באשרה דמשה הנה לפי פי' זה נראה דוחק דמתני' מיירי שהי' לעולמים שהיו לפנינו ואמת די"ל דל"ד אשרה דמשה אלא ה"ה אם נטע גוי בזה"ז אשרה לד' ישראל אלא א"כ בקיצור הו"ל לשנויי בע"א של ישראל וכבר כ' לעיל דלא רצה הש"ס לשנויי הכי דא"כ היינו עיר הנדחת וגם לי' רש"י לא מ' כן ונראה דדבר זה הוא מחלוקת ר"ל בפ' כל הצלמים בלי"ק ור"ד בלי"ב דלי"ק ס"ל דדווקא אשרה דמשה וכיו"ב שעבדה לד' ישראל הוא דפסלה מתני' הא אשרה דמהני לה ביטול כשרה דיעבד ופסולה לכתחלה וכדרבא דלולב של ע"א לא יטול פי' רש"י דמאיס לגבוה ואם נטל כשר וכ"ז פשיטא לר"ל וכפי' רש"י דאפי' קודם ביטול כשר דיעבד וממיל' ל"ש למבעי אי לאחר ביטול יש דיחוי כיון דדיעבד כשר לא שייך דיחוי וכי איבעי לי' היכא דלא חל אי' ע"א כלל להדיוט ומ"מ אסור לגבוה וה"ה למצו' או לא מדמי' מצוה לגבוה ודווקא היכא דחל אי' ע"א להדיוט הוא דמאיס למצוה וכדרבא לא זולת אמנם ר"ד ס"ל כיון דמקרא דאשיריהם תשרפון באש ילפי' דנטעו מתחלה לכך אסור א"כ כל נטעו מתחלה לכך כ"ז שלא שלא בטלה בעשה דשריפה קאי ופסול אפילו דיעבד ולאחר שבטלו מבעי' לן אי יש דיחוי:

ופלוגתייהו נ' במה דדייקא דומי' דעיר הנדחת דר"ל בלי"ק דייק מה עיר הנדחת לית לה תקנת' אף אשרה דלית לה תקנתא ור"ד דייק מה עיר הנדחת דלשרפה קאי אף כל דלשריפה קאי וזה ג"כ כוונת רש"י דכ' שכ' ואשריהם תשרפון באש וכתותי מכתת שיעורי' כמומר משא"כ בלולב של ע"א של גוי דמהני ביטול לא שייך כתותי:

כ"כ לעיל דפשט ד' הרמב"ם כרש"י אלא שמפריז עוד יותר להכשיר דיעבד אפי' ע"א של ישראל והקש' תלמיד א' א"כ למה פסק הרמב"ם בהל' פרה אדומה דאזוב של ע"ז פסול להזאה והרי כ' הר"ש שם פי"א ממס' פרה דהטע' משום כתותי ונר' ד' הרמב"ם מאחר דע"ז מטמא כנדה שוב פסול להזאה ככל מזוב טמא ותרומה דתנן התם ל"ד וכמ"ש המפ' דה"ה חולין טמאים:

תוס' ד"ה של אשרה כ"כ במה"ק דעדיפ' הו"ל להתוס' להק' מעיר הנדחת דמתני' אעיר הנדחת וגם ל"ש תי' תוס' דאזיל בתר דמק' מבריי' והא גופא קשי' ברייתא ל"ל ונ' דד' תוס' דמלולב של עיר הנדחת לא ק' למק' דידע דטעמ' משום כתותי מכתת שיעורי' אבל מלולב של ע"ז דמ' אפי' של גוי דל"ש כתותי וכד' רש"י הוא דק' לי' אעפ"כ פסול דיעבד ש"מ משום דמאיס למצוה וה"ה לכיסוי וכ"ת א"כ גם למאי דמשני דאם נטל יצא אבל לכתחלה לא הרי רבא קאמר לכתחלה מכסין כ"כ לעיל דלכתחלה לא משום דכבוד הוא לע"ז וזה לא שייך בכיסוי וכמ"ש שם משא"כ אי אפי' דיעבד לא יצא ולמסקנ' מוקי לה בע"ז של ישראל ואמנם מאחר דס"ד בלולב דע"ז היינו דגוי א"כ גם לולב של אשרה אפילו דגוי הו"ל להק' ממתני' דידן:

באו"ד דומי' דעיר הנדחת יל"ד ד' התרצן שפיר יישבו התוס' אבל ד' המק' אכתי דלא ידע מדומי' מה עלה ע"ד להק' ולא יישב לעצמו דמתני' ביו"ט ראשון דע"כ מודה רבא ונ' דהמק' הק' קושי' להלכה דקיי"ל כר"י דמתני' בלולב הגזול מיירי אפי' ביו"ט שני ושפיר הק' אבל התרצן הו"ל לשנויי רבא לטעמי' דמתרץ לעיל ד' רשב"נ וא"כ מ' דכוותי' ס"ל וע"כ כ' התוס' דהתרצן מדומיא דעיר הנדחת מ' ליה דמתניתן אף ביו"ט שני קאמר:

באו"ד ור"ת מפ' הנה מד' רש"א מבואר דלד' ר"ת בקודם ביטול לאו משום משום כתותי אתיא וכ"כ במה"ק דאולי מטעם מאיס אתי' עלה והי' אפשר עוד לומר מטעם רוצה בקיומו אתיא אבל מה נעשה כי ד' רש"א תמוהים דמה שהביא לר"ת לחלוק על רש"י הוא סוגיא דסוף כיסוי הדם דלרש"י עיקר חסר מן הספר והו"ל להש"ס למימר הב"ע בע"ז של ישראל אלא ש"מ דאפי' בשל נכרי לא יצא והרי התם קאמר הש"ס בהדי' דהטעם משום כתותי מכתת שיעורי' וצ"ל ד' ר"ת דנהי דאין הישראל מצוה לחזור אחר הע"ז שביד הגוי מ"מ כשבאת לידו חייב לבערה והאיך הוא נוטלה לצאת בה והא כתותי מכתת שיעורא כיון שבידו לבערה:

באו"ד ואפי' את"ל מ' דלמסקנא ס"ל לתוס' דרבא דווקא באפר עיר הנדחת קאמר והסבר דבע"ז שייך מאיס למצוה משא"כ בעיר הנדחת שללה נשרף בגז"הכ ורוב שללה לאו דע"ז הוה:

והש"ס דפריך התם מע"א לעיר הנדחת היינו אי אפי' דיעבד לא יצא בע"א וע"כ לאו משום מאיס הוא אלא משום דאסור בהנאה לפום סברא דהשתא:

באו"ד לא דמי כסוי לחליצה אין לפ' דכוונת תוס' בכסוי ל"ש מאיס משום דכבר נשרף ואין כאן אלא אפר משא"כ בחליצה שהסנדל של ע"א הוא דא"כ הו"ל לתוס' למימר לא דמי אפר לסנדל ודבאמת לא כ' תוס' הכי משום בעי' דר"פ בפרק כל הצלמים צמרה מהו לתכלת והרי התם הצמר גופי' רק שיורי הבהמה ולאחר ניפוץ וטוויה וצביעה מבעי' לי' אי מאיס ש"מ דפי' מאיס היינו שהוא מעלה גדולה לע"א שמשמשי' ממנה למצוה ואהא גופא קאמרי תוס' דבכסוי ל"ש זה דהרי מלכלך לה טובא בדם וכמ"ש במה"ק:

באו"ד והא דמפליג ד' תוס' בשמעתין דלרש"י ניחא דמה לי ע"א של ישראל שאין לה ביטול ומה לי תקרובות ע"ז שאין לו ביטול ולזה הק' תוס' דווקא לר"ת ובמק"א באמת הקשו גם לד' רש"י ולמ"ש לעיל דד' הרמב"ם דגם בע"א של ישראל יצא יש לו ראיה מזה מדלא מחלק בחליצה בע"א גופי' בין של עכו"ם לבין של ישראל אלא דהא גופא קשיא מ"ש תקרובות דפסול לחליצה וכבר הק' זה בס' כפות תמרים ותי' שם נ' דוחק טובא ונ' דהיינו משום דקריי' הפסוק זבחי מתים כלומר דבר שאינו חי כלל וכלמתים דמי וא"כ גם למצוה פסול:

ואמנם הק' עוד בספר כפות תמרים מד' הרמב"ם הל' ציצית שכתב המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית והנה המג"א סי' תקפ"ו כ' באמת כי ר"ל פסיל לכתחלה ויש לרמז דבריו בדברי הרמב"ם שכ' תחלה ולא בגזל ולא בעיר הנדחת ולא בקדשים ואם עשה פסול ואח"ז כתב המשתחוה לבהמה צמרה פסול ולא כייל להא בהדי קמייתי היינו דבקמייתי קאמר אם עשה פסול אפי' דיעבד וכאן כ' רק פסיל לכתחלה:

אמנם לולי דמסתפינא הייתי אומר דכולא מלתא דפשיטא לי' להרמב"ם דבאשרה אפי' בטלה פסול נפקא לי' מהך בעי' דר"פ דהרי בע"ח אינו נאסר להדיוט כלל ואעפי"כ מס' לר"פ אשרה שנאסרה להדיוט לא כ"ש דלא מהני לה ביטול ומעתה סברת הרמב"ם אפכא נעבד שמותר להדיוט ואעפי"כ אסרה הכ' לגבוה וא"כ לאו משום אי' הנאה נאסרה אלא משום דמאיסה וה"ה במחובר דכוותא אף שפקע אי' הנאה נאסר משום מאיס אבל בע"א הטעם משום אי' הנאה וכיון דמצות לאו ליהנות ניתנו יצא דיעבד ודיו למאסה לכתחלה וכ"ת א"כ גם בשופר הו"ל להרמב"ם להביא המשתחוה לבהמה קרנה פסול לשופר א"כ תקשה לך דהו"ל להביא שופר של תקרובות ע"ז וע"כ אתה אומר משום דבגמ' לענין חליצה אתמר הביאה הרמב"ם לענין חליצה וסמך עלה בה' שופר ה"נ לענין ציצית אתמר בהדיא והביאה הרמב"ם וסמך עלה בה' שופר:

שם באו"ד ובההיא דראוהו ב"ד כ"כ במה"ק מדוע לא ק' להו לפי' רש"י דהיינו מה לי ע"א של ישראל מה לי עיר הנדחת ויש להוסיף דל"מ ע"א של ישראל דאיכא תרתי מאיס וכתותי מכתת אפי' עיר הנדחת דלא שייך מאיס משום כתותי לחוד לא יצא ואמנם עד"ז יש ליישב ג"כ קו' תוס' על ר"ת דלישמעי' ע"א קודם ביטול ליכא רבותא כ"כ דאם גם לאחר ביטול פסול לכתחלה מטעם מאיס כ"ש דמקמי ביטול דפסול אפי' דיעבד מטעם מאיס אבל בעיר הנדחת דל"ש מאיס לא ידענא קמ"ל אפי' עיר הנדחת:

באו"ד וע"כ צריך לאוקמי לאחר ביטול כוונתם ליישב קו' תוס' בר"ה לגירסא דגרסי ר' יהודא הא בשופר של שלמי' אמר ר"י דלא יצא ואמאי בע"א יצא וע"ז כתבו דע"כ מיירי בע"ז לאחר ביטול:

תוכן העניינים

ליקוטי חבר בן חיים ט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה