ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
ליקוטי חבר הערה בן חיים
בע"ה הערות על כתב סופר חלק או"ח.
סי' א, ד"ה ולקיים דברינו עיבוד לשמה מעור דכותבין צ"ע מ"ש משאר הכתב ואולי משום שהוא מעור הבית עצמו:
שם ד"ה עיי"ל רק בהל' ציצית י"ל ה"ט משום דר"ח לא קאמר למלתי' רק למ"ד לולב צריך אגד ואנן קיימ"ל דלולב א"צ אגד:
שם ד"ה תבנא לדין וכ"ש לאגוד לכאורה למאי דקיי"ל לולב א"צ אגד לא אמר ר"ת למלתי' כלל בלולב:
סי' ג' ד"ה שוב ראיתי דמעשה עצמו מוכיח צ"ע כיון דטעמא דנכרי פסול משום דאדעתא דנפשי' עביד לא עדיפת הך עשיי' מכתיבת גט דוודאי המעשה מוכיח ולא מהני:
סי' ה' ד"ה ואחר שהעמדנו והוא עפ"י דברינו בחי' לגיטין כתבנו דד' הרמב"ם כרש"י ומ"ד יגנז כשמואל ס"ל דאמר בפ' התערובת דבע"א ל"מ ס"ס ואנן דלא קיי"ל כשמואל קיי"ל כמ"ד קורין בו מטעם ס"ס:
סי' י' ד"ה והנה לכאורה דאתי ספק עשה לכאורה גם לד' הרמב"ם ליכא אי' אם מניח משום ספק כמו ישן בשמיני בסוכה לדידן:
שם ד"ה לפי"ז בס' יו"ט דלא אמרינן כה"ג ס' דרבנן לקולא וכ"כ הר"ן פ' ערבי פסחים גבי הסיבה:
שם ד"ה המורם מדברינו לעשות מלאכה ולד' החות דעת דבס' מ"ע מודה הרמב"ם א"כ הרי גם יו"ט עשה:
באו"ד ויבתר בראשון י"ל כיון דרוב שנים לא הי' אלול מעובר וסמכו ע"ז לענין יו"הכ גם לענין תפילין יוכל לסמוך בראשון בר"ה וסוכות ארוב זה:
שם ד"ה אלא דק' בש"ס פ' במה מדליקין משמע דלעולם לא הי' יו"ט שני כ"א דרבנן ומטעמא שכ' לעיל ואולי גם באדר היה רוב כזה:
סי' י"ב ד"ה ומן הטוב וכנ"ל פשוט לכאורה אכ"ל לכוין לצאת על תנאי אם מחויב לברך:
סי' י"ד דבור קמא ודוחה לל"ת צ"ע אטו העשה לברך העשה הוא להזכיר יצי"מ:
שם ד"ה ויש לעי' ס' חיוב דאוריית' גם כאן צ"ע כהנ"ל:
שם ד"ה ויש מקום אתי לר' יוסי לשטתו וצ"ע אי ר' יוסי בכל מצות ס"ל צריך כוונה מאי מק' הש"ס פ' לולב הגזול על ר' יוסי הא מדאגבי' נפק בי' ולכאורה י"ל במדי דאכילה דווקא קאמר ר' יוסי פסחים שם דבלא כוונה לא עביד ומיושב קו' הט"א שפיר:
סי' ל"א ד"ה ואגב אומר בגמר' ר"ה כפאו ואכל מצה יצא כפאו מאן אילימא כפאו שד התניא כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכ"ד ולימא שאכל חצי זית כשהי' נכפה ובכא"פ נתרפא ואכל חצי זית שני אלא שי"ל דאכולא שטיתו לא חשיבא אכילה כלל:
סי' ל"ב ד"ה והנה מלבד דין אמת מסברא אבל כי מוקד ראי' הס"ח מוהשקות את העדה ואת בעירם וע' לקמן בד' המחבר:
סי' ל"ג ד"ה הנה איסור זה דבר האסור באכילה וד' רש"י פ' אלו עוברין במתני' כיצד מפרישין מבואר דתרומה טמאה מותר להאכילה לבהמה אלא דהתם אסור להאכילה לנכרי ודמי לבכור שנטרף:
באו"ד דל"הנ נבה וגו' רש"י פ' משפטים ע"פ לכלב תשליכון שכ' אף הוא ככלב אלא שהכלב חשוב ממנו כוונת רש"י על מ"ש בפ' ראה או מכור לנכרי גבי נביל' וקאי רש"י בשטת ר"ג דדרש מיניה או מכיר מ"מ דאין חילק בין נבילה לטריפה:
סי' ל"ט ד"ה ולכאורה ראיה ברורה מרב ששת בפרק הרואה שהי' סגי נהור ולא שייך גבי' אם יזכה יבחין ואפ"ה ביטל תלמודו לקבל מלך או"ה:
שם ד"ה היוצא לנו למחול על כבודם וכ"מ סוף מסכ' ביכורי' אפי' אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו:
סי' ל"ח ד"ה והנה כהגהת האמוראי' עיקר ויש להביא ראיה מההוא קצב פ' כל כתבי שזכה לעושר גדול על שכל בהמה נאה שבאה לידו הוה מכינה לשבת:
סי' מ"א ד"ה ויש להקשות ואין בזה חה"ש ויש ראיה לזה מפ' ר' ישמאל בע"א דפשיטא לן דנכרים אמרו ישראל לא משמר שבתא:
שם ד"ה ויש לעיין בין קבלות ואריסות צ"ע דהרי רואה הנכרי שהישראלי' מניחן לקצור שדותם בשוי"ט באריסות וקבלנות מלתא דלדדהו אסור ואולי באמת מהך מלתא יצא להם דאמרו ישראל לא משמרי שבתא:
סי' מ"ד ד"ה ולדידי נ' ולכן גם חוץ לתחום דעכ"פ חוץ לבי תחומי דלא שייך עירוב יהי' מותר ואטו לא שכיח שלא ידורו ישראל אפי' חוץ לב' תחומין ואולי בא"י בזמן ההוא מיירי ואז לא הוה שכיח:
סי' מ"ו ס"ו ד"ה ואשר אני אחזה וצ"ע הא גבי שבת עכ"פ גם באשה מצווה ותו נהי דאינה מצוה מ"מ למ"ד נשים סומכות רשות ומברכת עלי' שפיר שייך שתזכה בעצמה ולא שיזכה חבירך:
סי' מ"ט ד"ה ולולי דברי' אלא בל"ת לחוד צ"ע הא כ' ושמרת לעשות ובסוגיא דכבתה אמרי' היכן צונו מלא תסור וכ' רש"י מלא תסור נאמר כוונתו דלא תסור לא הי' מ"ע לברך כ"א אסיפא דקרא סמוך ושמרת לעשות דהיינו מ"ע:
סי' נ' ד"ה ואחר הדברים לקנות מן הפונדקי ואני לא אבין למה נותן למי שמבשל בשבת חזקת ישראל לאכול ממאכלים ואי מיירי שמניח לבשל ע"י גוי שוב עלינו לידון משום פליטת בישול נכרי וליתא לחולק הנ"ל אא"כ נסמוך אד' הפוסקים דשפ' גויים העושים בבית ישראל אין בהם משום בישול נכרים ואמנם קיצר ל' המחבר נ' דאפי' ע"י ישראל וצ"ע:
סי' נ"א ד"ה והנה הגם לא ידעתי היכן מבואר איסור לכתוב נביאי' מגילות ובכתובי' הרי בכל הסידורי' נדפסו מימורים יחידים ואמנם נ' בביאור דהמחבר מספרא דאפטרתא גמור ויש לדחות התם משום דמדלג מנביא לנביא:
סי' נ"ד ד"ה וצ"ל דהמחבר צ"ע א"כ למה פסק המחב' השוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשירה ומ' דומי' דיו"הכ דאפי' במזיד שחיטתו כשירה ואי מקלקל בחבורה חייב א"כ בתחלת שחיטת שבת נעשה מומר וסוף שחיטתו פסול וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה חולין שם ובחי' ר"ן שם דחה ד' הרמב"ם דמקקלקל בחבורה פטור אמנם אי ס"ל חייב ד' הרמב"ם שרירין וקיימי':
סי' נ"ז ד"ה אלא דמשמעות עונש על ידו צ"ע הא קרא כ' ולא תשא עליו חטא ותרגם אונקלוס ולא תקבל על דליה חובה אם מקיים הוכיח תוכיח ואם לאו מקבל:
סי' ס"ד דבור קמא אי' דאוריית' למפרע וצ"ע מאחר דקיי"ל אין בנין וסתירה בכלים כ"א לעשות כלי אסור משים מכה בפטיש ומה מכה בפטיש שייך בתיקון דלא הוי אב מלאכה:
סי' ס"ה ד"ה ראיתי דמתוך בהוצאה צ"ע דגם בהוצאה כ' לא תוציאו משא ביום השבת וע' בלח"מ פ"א מהל' יו"ט מ"ש בזה:
שם סי' ס"ה ד"ה והנלע"ד צורך קצת לכאורה גם בנר בטלה יש צורך קצת כגון משום שמחה יתירה דלאו בשופטני עסקי' דשרגא בטיהרא מאי אהני להו:
סי' ס"ז דזה אלא דצ"ע כל שאפשר מאתמול אולי מיירי היכי שלא נזדמנו לו אבנים כאילו מעיו"ט:
סי' ס"ט ד"ה ולכן והנה ריש ביצה קאמר רבה משום הכנה וגזירה יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת ור' יוסף פליג ואמר משום פירות הנושרין והנה בהכנה גופא דתניא בהדיא וודאי לא פליג רב יוסף אלא כי קושין דלא ניחא לי' לגזור יו"ט בעלמא ומכ"ש דלא גזור יו"ט אטו שבת:
שם ד"ה והנה הרא"ש ולר"ז כמו באב הטומאה י"ל מאחר דמסקי' תקלה מצמו תנאי הוא פ' הגוזל ומאכיל י"ל דבריי' אתיא כמ"ד חיישי' לתקלה ור"ז מחלק בין אי' מרובה ושאר אמוראי לא מחלקי וא"ש דלא מקש' הש"ס מהך בריי' אאידך אמוראי:
סי' ע"ז ד"ה הנה הרי"ף לאיברים עומדת לכאור' בעוף שצלאו כא' לכ"ע לאו לאיברים עומדת:
שם ד"ה וטוש"ע אסור לשחוט ואמנם הב"י מביא ד' מג"א דמיירי מסתמא בבהמה דצריך בדיקת הריאה וע"ז כ' דטריפות מצויות כמו כשירות אבל בעופות דא"צ בדיקה לא קאמר ש"מ דלא מחלק בין בהמה לעוף:
סי' ע"ז דבור קמא בשעה שמצרפין יש לעיי' אם יכול לצרוף עבד אחר השחרור אם אינו מטבילו לשם גירות דטבילה ראשונה לשם עבדות היה ואם איתא ליתא להאמור בד' המחבר:
סי' ע"ד ד"ה ומצאני בזה הנאה גופנית אולי משום דבמצוה דיומא אסור לא כיון עד שיקיים המצוה:
סי' ע"ו ד"ה המורם לא ילפי' ויש לעיין למ"ד מקושש מעביר ד"א בר"הר הי' א"כ הוה בכלל מחיובו סקילה בשבת וממיל' ביו"הכ ענוש כרת כפשטא דמתני' דמגיל' סי' ע"ט ד"ה אלו דברים ג"כ מפני א"מ ומתיישב עד"ז מאחר דהביא הרי"ף קרא וא"כ הוה דאורייתא למה מביא עוד פ"ו שהוא דרבנן בשלמא טורח י"ל דנ"מ לענין סעודה ובמחזיר גרושתו אבל לד' המחבר כאן א"ש אא"כ לא הוצרך הרי"ף להביא הירושלמי בטעמא דפ"ו סגי אלא דק' א"כ גם הנשואין יהי' אסור:
סי' פ"ו ד"פ ולענין מבטלן איסור דאסור לבטל לכאור' תלוי' בפלוגתא בבכורות רבה מבטל לה ברוב אי קאי דווקא אטומאה או אתרומה דאי תרומ' דאוריי' אסור לבטל גם בדרבנן לא מזלזלי' כולו האי:
סי' פ"א ד"ה והא נ"ל וכי גרע י"ל כיון דלא ידע לא עבר אלא תסור ולא עביד אסורא:
סי' פ"ב ד"ה ונ"ל דרמב"ם י"ל דשיל"מ בטל עע"א פרק השוכר דקאמר ר"י טבל במשהו משום כהיתירו כך איסורו ולא קאמר משום שיל"מ ועי' תוס' שם:
סי' פ"ד ד"ה שבתי וראיתו חמצו ש"נ צ"ע הא תנו לה ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אח"הפ אסור בהנאה:
סי' פ"ה ד"ה היוצא לנו כמסקנת י"א וצ"ע פ' משילין דמתרץ רבא תי' אחר מ' דלא ס"ל כר"א:
סי' פ"ו ד"ה אבל יש שיעור שלם יש לדמות זה למאי דאבעי' לן בזבחים תמידין של היום ומוספין של מחר הי מנייהו קדם:
שם ד"ה ולא ידעתי גם הילל מאחר דהילל ס"ל מצות אין מבטלות זא"ז ואמנם אי מרור א"צ כזית ממילא בטל לכאורה:
סי' פ"ח ד"ה ומה שתי' עוד או טריפות דרבנן צ"ע טריפות דרבנן הויא ואילו די' ר"ל ס' טריפות דעל ס' טריפה קאי ולד' הרמב"ם דס' דאורייתא רק מדרבנן אסור:
סי' צ"ה ד"ה עוד לכאורה דבר זה תלא בפלוגתא שבמשנה למלך הל' יסודי התורה אי לי אכילה זו פי' כ"ש אלא הל"מ אפקא אכזית לרבנן למלקות ולר"ש לקרבן וא"כ במצוה כדקאי קאי אבל אי ל' אכילה הוה כזית ואמנם ר"ש אסור מן התורה ואתיא הל"מ דאכיל' בעי' למלקות וה"ה באכילת מצוה ועיי' לקמן בד' המחבר:
סי' צ"ח ד"ה ויש להוסיף דוק' ביט"ש אא"כ גם איט"ש פליג שמואל וצ"ע:
סי' צ"ט ד"ה ובאמת הרמב"ם צ"ע דהרמב"ם ס"ל דנכפה היינו חולי הידוע ועובר לשעתו ולא כדנקט הש"ס שכפאו שד:
באו"ד איירי בחרשת צ"ע דחרשת אינה שומעת ומ"הט אינה מדברת ואם היתה עתים חלום היתה מדברת:
סי' ק' ד"ה וכ' הר"ן ולא כ' טעם וע' בירושלמי פ' בתרא דתענית דאין נפשו של אדם חוזרת כשמפסיק מבעו"י עד מ' יום ומ"הט לא גזרו בי"ז בתמוז שאין ממנו מ' יום לט"ב וכן בצו"ג משום יו"הכ ולא רצו שוב להחמיר בי' טבת לחוד:
סי' ק' שם ד"ה ואיידי דאיירי במהרש"ל צ"ל מהר"ם לובלין:
סי' ק"ג ד"ה ולפי"ז ק' הלא לזמן מרובה ואמנ' בתרנגולת ס' טריפה לא חיישי' לתקלה ש"מ דכ"א יום לאו זמן מרובה וצ"ע:
סי' ק"ז ד"ה ואחר צ"ע בס' המוצא תפילין בעירובין הרי תפילין לא עדיף מלולב ואמנם לקמן אות י"ב עמד המחבר ע"ז:
סי' ק"ח דבור קמא משום שנהנית ובספ"ק דברכות גבי בדחמרא ואמנם הנודר מן המעין טובל לכתחלה בימות הגשמים אף דאוכל תרומה ע"י טבילה זאת:
סי' קי"א ד"ה אלא דטעמא ונ' דבב"ח וכלאי הכרם דלא כ' בהו אכילה אלא ש"מ לחייב עלי' גם שלא כדרך הנאתן אבל בא"הנ אי הוי כ' אכילה ה"א בכזית תלי' מלתא:
שם ד"ה ואחר שבינותי ולא בשארי אי' י"ל משום דבא"הנ גם ר"י מודה דהנאת מעים בעי' נקט לה בא"הנ גם לר"י אבל בשאר איסורי' לר"י אם נהנה גרונו ע"י שחזר ופלט חייב:
שם ד"ה והנה דעת י"א בחולה שאב"ס צ"ע דהרי התירו אמירה לגוי בשבת בחולה שאב"ס וע' ב"י יו"ד סימן קכ"ג תשובת רשב"א לענין מרחץ בסתם יינם:
שם ד"ה והנה אולי י"ל דאי ב"בח נטל"פ ליכא למילף מבב"ח טעם כעיקר:
סי' קי"ב דיבור קמא מנ"ל בפשיטות צ"ע מביצה ר"פ המביא דהא תיו"הכ דאוריי' והני נשי וכו' ובגוף הענין הנה חד מ"ד נפקא לי' פ' יו"הכ מבתשעה לחדש ואידך מפיק לי' דכל האוכל בתשעי וא"כ כי היכא להא דתו"יהכ איתא בנשא מגמ' ביצה הה"נ מצוה דאוכל בתשיעי מ"ש וצ"ע:
סי' קי"ד ד"ה אבל זאת יותר מכד"פ ע' ח"ס בהג"ה לשו"ע או"ח דשיעור אכ"פ ט' מינוטען ושיעור תוס' אין לנו כ"כ וצ"ע:
סי' קט"ז ד"ה וגם להתי' ביום א' לאו דווק' דלא אד"ו ראש:
סי' קי"ח ד"ה וי"ל והלל דהוא דאו' ל"ד דהלל ודאי דרבנן:
שם ד"ה והנה בסוגי' חיוב פת בשבת צ"ע דבשבת ליכ' מאן דפליג דלחם משנה כתיב:
סי' קי"ט דבור קמא נוטל שכר שליחות הנה אמרו שם הולכי דרכים ביום סטורי' ביום וע"כ לחפצם וע"ז אמרו שלוחי מצוה פטורים ואי בשלוחי מצוה יש לחלק לפלוג ולתני בדידי':
סי' ק"כ ד"ה ואחר הוצעה זו דמנהג אבותינו צ"ע דבימי רב עדן קדשו עפ"י ראי' וקו"ל ספק דאוריי':
סי' קכ"ו ד"ה אמנם כן והוא גוזלו וצ"ע אם הוא שאול בידו במאי גזלה:
סי' קכ"ז ד"ה ומ"ש עוד שם סוף כל סוף ואמנם גם לענין צדיקי' אין הקב"ה מביא תקלה כ' תוס' לחלק כה"ג:
סי' קכ"ח ד"ה שבתי וראיתי שיהיה קנוי לזה עיי' חי' רשב"א גיטין סוגי' דפרוזבל ד"ה אמר רבא וצ"ע:
סי' קל"ז ד"ה ותחלה אומר אני דיהיה דומיא דמנורה י"ל דאי דומיא דמנורה נימא דבעי' שמן זית זך דומי' דמנורה ומניין לנו שמן כזה שמגרגרו בראש הזית לכל ישראל וע"כ דלענין שמן לא שייך דומיא דמנורה ולק"מ:
סי' קל"ה ד"ה ומ"מ מנ"ל אי מדרבנן הוה הנענועים