ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין שטר שיש בו ריבית.
רש"י ד"ה שיש בו ריבית תוכן דברי' דבריבית דאוריי' דווקא קנס ר"מ ולא בריבית דרבנן לאפוקי מד' תוס' ולזה כ' דמיירי בהלואה שיש בה קציצה לאפוקי מקח וממכר ולאפוקי צ"ב דאף דרך הלואה כיון דלא קצץ לא הוה כ"א דרבנן ואמנם כיון ג"כ לומר דמיירי שכ' בו הריבית בהדי' לאפוקי מרמב"ן שכ' דמיירי דכלל הקרן והריבית ואפשר דסבירא לרש"י כתוס' דכה"ג גם רבנן מודי' או שכ' כן משום דא"כ מנא ידעי' שיש בו ריבית דכאן לא שייך לומר ע"ז לא חתמנו ולומר דמיירי שהעדי' היו אנוסים מחמת נפשות נ' דוחק אלא כ' בו ריבית בהדי':
תוס' ד"ה אינו גובה כוונת ריב"ם נ' משום דק' לי' קו' תוס' בב"ק א"כ מצינו חוטא נשכר דהלוה חוטא ונשכר אלא שהתוס' שם תי' קו' זאת וכוונתו דלא שייך חוטא נשכר אלא כשהי' כוונתו להשתכר:
הק' התוס' בב"ק אם ריבית מפורש הרי כיון שלא הגבי ב' הבי"ד מאי אי' קעביד ונ' דהאי' משום שחתמו פלוני כפר באלקי ישראל:
באו"ד וי"ל דאס' להשהותו ולפי"ז צ"ל דבא לבי"ד וקרעוהו ר"ל אם המוציא השטר בא לבי"ד ולא המלוה דאם המלוה בא הרי מיד יוכלו לגבות ולמה יקרעוהו:
רש"י ד"ה גזירה שמא יגבה יל"ד דממ"נ כיון שעכשיו עכ"פ הבי"ד ידעו פיסולו א"כ מאי איכפת בלוקח מידו או לא וצ"ל משום דתחילת כתיבתו בפיסול הי' וכמו שכ' הפוסקי' דמהאי טעמא פסלי' הבי"ד שהוא מוקדם ותי' משום דתחלת כתיבתו בפיסול הי' וה"נ כן:
גי' הרי"ף במשכון פרדיסא לחברי' לעשר שני' נ' דרי"ף לטעמי' דס"ל דכל משכנתא אסירא לבר דמשכנת' דסור' להכי נקט הכא ג"כ לישנא דמשכנתא דסור':
אקניי' כ' רש"י במתנה כוונתו דכיון דקטן הוה א אפי' הגיע לכלל פעוטת אין מקחו מקח כ"א במטלטלין וע"כ במתנה יהיב לי':
וכ' עוד בעדי' כוונתו דכיון דהו' בן קטן איהו הוא דאזיל לשדוי' דינא בהדי מלוה וא"כ יטען אידך מעולם לא הקנת' לבנך שטר מתנה זה וע"כ הי' צריך עדי מתנה:
ואמנם מש"כ רש"י לבנו קטן כי היכי דלא תהא מתנתו מתנה ולא כ"כ אתיבת אקניי' נ' כוונתו בנבאר ד' הנ"י שכ' דבנו קטן דקטן אקנוי קנה מיקניי' לא מקנה כוונתו דכיון שהוא בעצמו הוציא שטר מתנה זה בב"ד יטען המלוה דהדר בנו ואקניי' לי' דאי לת"ה וכי אדם מוכר דבר שאינו שלו אמנם כיון דקטן הוה לא מצי מקני' שפיר אין מכירתו מכירה והן הן ד' רש"י אמנם הא דלא אקניי' לבנו גדול משום דבאמת כוונתו היתה רק להבריח ולא שישאר ביד בנו:
תוס' ד"ה דאמר ר' אסי ע' ש"ך חו"מ סי' ק"ו מה שהשיג על ד' תוס' אלו ופי' בענין אחר קו' הש"ס וכוונת דברי' דקו' הש"ס הי' דכיון דהלוה טוען פרעתו א"כ לגבי לקוחות מיהת יחשב ריעת' אלא ש"מ דכיון דאין טענתו טענה אף לגבי לקוחות לא הוה ריעת' ה"נ לגבי אחריות ע"ז משני הש"ס התם אי נמי הוה ריעתא עכ"פ שטר' מיהא הוה משא"כ כאן דלא הוה שטרא כלל זה כוונת דברי' בקיצור כמובן:
לא ניתן ליכתב כ' רש"י סוף דברי' דבע"כ כתבו ע' טו"ז חו"מ סי' ק"נ מה שכ' בזה דל"ד כ' רש"י כן ואמנם לי נ' דכוונת רש"י למאי דמסקי' במסקנא דמשו"ה גרע כאן מגזלן שמכר משים דלהבריח קמכוון ולזה כ' רש"י דבע"כ כתב:
ובעניין נד' הסמ"ע נ' דדברי' תלי' בהני תרי טעמא בגזלן דאי הטעם בגזלן משום דלא נקריי' גזלנא א"כ אדם אחר שמוכר דבר שאינו שלו לא שייך זה ולא ניתן ליכתב משא"כ אם הטעם דניחא לי' דליקם בהימנותי' א"כ כל שאינו להבריח ניתן ליכתב ע' בזה:
ואמנם מה שהק' הטו"ז מקו' הש"ס נימא לא ניתן לכתוב הא במוקדם לא הוה בע"כ ולא אסורה לא הבנתי דבאמת ד' הטו"ו הם ד' התרצן דאי לא דר' יוחנן ליכא אי' התם.
גמ' נימא לא ניתן ליכתוב יל"ד למה שכ' אחרונים דמוקדם היינו שכ' עדים שטר ללוה בניסן ולא לוה עד תשרי א"כ כיון דכתבן שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו מאי לא ניתן ליכתוב איכא וצ"ל כיון דעכ"פ תיקנו רבנן דלא למעביד כ"א בשטרא אקניית' נהי דלא מיפסלא עדים בהכי מ"מ לא ניתן ליכתב:.