ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין שאר דיני שאלה.
רש"י ד"ה וחבירו מותר לבקע מ' מדברי' דאם ידע השואל שהוא של הקד' בשעת שאילה אף דהמשאיל לא ידע הו"ל כמעילה במזיד דלא יצא לחולין ואפשר הטעם משום דמחויב להודיע למשאיל ואף דלא יודע כמזיד חשבי' לי' שלא יהא חוטא נשכר ואתא לבקע בו:
תוס' ד"ה ומעל ואין נ' לר"י וכו' מ' לכאורה דלפום הך סברא הוה א"ש ג"כ הך דר' אמי וצ"ל לכאו' דהכא מ' דע"כ לא ידע דהוה של הקדש דאל"כ אין כאן מעילה מ"מ נתכוון עכ"פ בהוציאה מרשותו לרשות חבירו ועדיין צ"ע הקיצור בד' תוס' ואמנם בד' הרש"א נתישב הא דאדרבא כוונת תוס' דעפ"י הך סברא קש' קו' התוס' ע"ש וכן מתורץ בד' תוס' דלכאורה אדמקשי על ר"א מרישא לסיפא לסייע לי' מסיפא אמנם לפי' ד' רש"א א"ש דלפי סבר' ר"י דר' אמי לא דמי אלא לרישא ולא לסיפא כיון דלא הוה מתה:
אמנם באמת י"ל דהתוס' בקו' סמכי על דברי' במס' קידושין דף נ"ט שכ' שם לחלק שפיר בין רישא דלא נתכוון להוציא מרשות לסיפ' דנתכוון להוציא מרשות ולא ק' קו' רש"א מ"מ על ר' אמי ק' להו שפיר דהתם ג"כ לא נתכוון להוציא מרשות וזה שלא כד' המ"ל פ"ו מהל' מעילה וע"ש:
אמנם ד' הרמב"ם בהל' מעילה שם דדווקא בקורדום שייך מועל אחר מועל דהוי כלי תשמיש אמנם דווקא היכי דלא הוציאו מרשותו משא"כ בשאלה או מתנה מיקרי הוציאו מרשותו ור' אמי דהכא היינו סיפא דתוספתא ע' בכ"מ שם וד' הראב"ד דפי' התוספתא וד' הרמב"ם ואמנם ר"א ל"ד כ"א לרישא דתוספתא ע"כ ס"ל לר' אמי דלית לי' הל' כהך תוספת' דמתני' דמעיל' פליגי עלה דתנן אין מועל אחר מועל אלא בקדושת הגוף. דהיינו בהמת קרבן וכלי שרת וזה שכ' הראב"ד דהתוספתא נגד משנה וגמרא:
תוס' ד"ה כדרך שתקנו משיכה כך תקנו משיכה וכו' המשך דברי' וודאי אי גם בש"מ ושו"ש הי' משיכ' קונה לשואל הוה דאוריי' ור' אליעזר ע"כ בשואל ג"כ מיירי דאל"כ לא שייך פליגי דר"א מ"מ נקט שתקנו משום ש"ח וש"ש משא"כ עכשיו דהוכיחו תוס' בש"ח וש"ש אין הדין כן ובשואל הוה דאוריי' מה שתקנו נקט וע' ברא"ש בזה:
והנה ד' הרא"ש והרמב"ם דגם לענין אומנין קאמר וכן דעת רש"י לעיל גבי מתנה ש"ח כמו שכתב התוי"ט שם ונ' דלא קשה להו מהנח לפי די"ל דהתם איירי בר"הר והוה כמו זריק לים ואני אתחייב לך דשפיר חייב וע' בש"ס שם גבי הנח לפני:
ומ"מ לא ק' ע"ד תוס' מהך דמתנה ש"ח התם י"ל כיון דעכ"פ התנה קודם שנסתלקו הבעלים שפיר קאמר הש"ס מעיקרא לא שעבוד נפשיה:
תוס' ד"ה לפרט למזיק הנה במה שכ' דקרא כי יאכל בתרומ' כ' ממילא מיושב למה נקט הש"ס חומשי דווקא בתרומה באמת חייב לשלם הקרן דרעהו מיקרי ומחומשא הוא דפטור קרא ונהי דבהקד' גם הקרן פטו' היינו מקרא אחרינא:
ואמנם המשך קו' בתרייתא לכאן היינו דבלא זה י"ל דלחומרא ילפי' מתרומה ולא לקולא משא"כ עכשיו דלענין חומש גם לקולא ילפי' גבי מזיק שפיר הק' דגם הנאה לישתר:
תוס' ד"ה שמין כמה הי'ופה הול"ל כוונת ד' רש"י דקאי אזרע סאה א"כ בית נושא המאמר ובית לשון זכר משא"כ לד' תוס' במסקנא דאפירות קאי א"כ סאה נושא המאמר וסאה לשון נקיבה:
חביתא דחמרא ע' ברמב"ם שכ' דהכל תליי' בשעה שמחזירי' ויל"ד א"כ מהיכי תיתי יחזירו לו ביומא דשוקא כיון דבשאר יומא לא משלמי אלא ג' וצ"ע כוונתו דהכל תליי' בהעמדת לדין דכ"ז שלא נתחייבו בב"ד אין צריכ' לשלם וכן דייק הרמב"ם בהדיא שם במתחייבו לשלם וא"כ אם עמדו בדין ביומא דשוקא צריכין לשלם ד' ובשאר יומי ג' זה נ' כוונת הרמב"ם אבל שהמפרשי' לא ביארו כן ועיי' בראב"ד מה שכתב ע"ד הרמב"ם ובלח"מ שרצה לפ' ד' הראב"ד ודברי' תמוהין דלענין טירחא וודאי אינו דומה טירחא ב' חביות לאחת ובענין ברזנייתא לפי פשט הרמב"ם וכמו שביאר דברי' בסמ"ע פ' ש"ד וודאי אין מקום לדברי' לח"מ אמנם לדעתי כוונת הראב"ד דכי היכי ביומא כ' הרמב"ם אם יש לו יין אין צריכין לשלם לו דמי יומי דשוקא א"כ גם בשאר יומי אם יש לו יין ישלם לו פחות זה נ' בהדי' מדברי' אמנם באמת יש ליישב דבשלמא ביומי דשוקא אם יש לו יין לא ימכור עוד למחר וא"כ שפיר אין לו כ"א דמי שאר יומי משא"כ בשאר יומי מה היום או למחר ולמה לא יתנו לו ג':
וע' בנמ"י דלפי' קמא של רש"י הגי' ברזנייתא מלשון מכריזין: