ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין ריבית דברים סוף איז"ר.
רש"י בד"ה נכש עמו מבואר כי כוונתו ליישב פשיטא דמותר ולזה כ' רש"י דס"ד אין כל הימים שוים וסיפא דכל ימי גריד אחד הוה פי' דרישא ואמנם לולי דברי' י"ל דלא כל בנ"א שוים ופעמים שמלאכת אחד שוה כפלים משל חבירו וס"ד דאסור קמ"ל:
והנה בדרכי משה הביא ד' המרדכי דאין ללמוד מכאן להתיר על מנת שילוהו פעם אחרת כמי שלמד בעל הת' מכאן דאין הנדון דומה דהתם שכר הלואה ואסור והכא שכר מלאכה ושרי ונ' דעת בעל הת' דהנ' כל איש מישראל מצווה להלוות לחבירו בין עני ובין עשיר אלא שעני מקודם וכן דרשי' סוף פ' לולב וערבה גבי גמילת חסדים בון לענים ובין לעשירים וא"כ הרי זה כאלו מתנ' עמו על מנת לעשו' מצוה ושרי אלא שיש לדחות דמ"מ אינו מחייב לעשות דווקא עמו מצוה כ"א יוכל ללות כשאר לוין א"כ התנאי שוב הוה שכר הלואה ואמנם עכ"פ לא הוה טפי מטובת הנאה וי"ל דפליגי אם טובת הנאה הוה ריבית או לא וע' לעיל בשמעתא בהלוהו ודר בחצרו בענין זה בשם הרמב"ן אמנם כן יק' מדוע אוסר בעל הת' להלות סאתים ולהרחב' זמן וצריך לימר משום דכ"ג מחזי כריבית ולהכי אסורי' עדר עמי נקט משום סיפא:
רש"י לא יאמר לו פעמים שזו קשה כוונתו ליישב ממ"נ אחת מב' מלאכות ע"כ קשה מחברת' והוא תאסר והאחרת תשרי ולזה כתב רש"י פעמים שזו קשה ופעמים שזו קש' והכל תלי' בעת הזמן בייבשות ולחות האדמה כידוע ע"כ גם שניהם אסירי:
מתניתן דע כי בא איש פלוני פי' הטור דצ"ל הודיעני נ' דק' לי' מדוע לא מחלק תנא במתני' ג"כ בין רגיל לאינו רגיל וכי תימא מאי דשייר בו מפרש בברייתא א"כ למה נקט תנא בברייתא מלתא אחריתא וש"מ אפי' ברגיל וע"כ מיירי דהמלוה אומר כן ללוה ולהכי אסור אמנם הרמב"ם לא רצה להוציא מילת דע ומשמעותי' ולכך פי' ג"כ שהמלו' אומר כן אמנם כוונתו לטובת איש פלוני ולא לטובת הלוה ומה שהקשה עלי' דהוה ריבית ממון ולדעתי אין זה קו' דבאמת אין ממון של מלוה מתרבת אלא דילפי' מקידושין דהנאה כה"ג חשיבא כמבואר בתוס' לעיל גבי מלוה מדעת הנכרי ואמנם כן הך הנא' מ"מ לא עדיפא תריבי' דברי' דהוה ג"כ הנאה ואין כאן ריבית ממון כ"הג:
ואמנם לפי מה שפי' מל"מ בשם מהר"א כוונת הגהת אשרי ודווקא כשלא פי' דקאי אברייתא ורצה לומר דבפי' אפי' רגיל אסור א"כ אתא מתני' כפשיטא ומיירי בפי' ולהכי לא מחלק בין רגיל לאינו רגיל ומתני' אורחא דמלתא קתני וברייתא אורתא דמלתא קתני דבהקדמת שלום שייך לחלק בין רגיל לאינו רגיל אבל פי' לא שייך שם דמי הוא זה אשר יאמר כי מקדים לו שלום בשביל הלואה אבל לבשרו כי בא איש פלוני ממקום פלוני כה"ג וודאי שייך פי':
ובעניין ד' הגמרא שמביא בית יוסף דאם מחזיק לו טיבה והמלוה מחזיק לו ג"כ טובה מותר נרא' לפ' כי הלוה יודה לו על טובתו כלומר אומר לו כי הוא חייב לו תודה כנהוג והמלוה אומר לו כי אדרבא כי הוא חייב לו תודה עדי שזכה בו ואתא מצוה על ידו וא"כ לא קיבל ממנו החזקת טובתו ולהכי שרי:
וחכ"א אף הסופר י"ל דפלוגתי' בפלוגתא דר"ש ור' ירמי' פ' המגרש אי כתב סופר שנינו או חתם סופר שנינו ת"ק ס"ל חתם סופר שנינו לי' וא"כ בכתבא אין כאן אפי' עד אחד וחכ' ס"ל כתב סופר שנינו א"כ כתובתא הוה עדות ואף דמ"מ חותמין ב' עדי' הוה להו שלשה עדי' וכולם עוברי' כדאמרי' במס' מכות גבי הזמה אלא א"כ הי' לו להרמב"ם למיפסק כאן כת"ק מאחר דבגיטין פסק כר' ירמי':
רש"י לא תהי' לו כנישה שתובעו ודחקו יל"ד עכ"פ מה ענין זה למלוה בריבית ונ' דהמלוה בחנם אם יש ללוה לפרוע אין בזה עול אם תבעו משא"כ במלוה בריבי' דהו"ל כאלו השכיר לו מעותי' ומ"מ תבעו זה וודאי עובר על לא תהי' לו כנושה:
ואמנם מה שדרשי לקמן בגמ' מלאו זה על תובע שאין לו לפרוע נ' דתרוויי' שמעת מינה דאלו אמלוה בריבי' לחוד קאי כדמ' מדסמיך לי' לא תשימון עלי' נשך א"כ הול"ל לא תשה מה לא תהי' לו כנושה אלא ש"מ דאפי' לראות לו כנושה אסור והן הן ד' רש"י לקמן בגמ' וע' ותמצא:
תוס' ד"ה ערב ועדים עוררני תלמיד א' על הכפל בשינוי הלשון ונ' כוונתם דבאמת אין הנדון בזה דומה לגמרי למושיט כוס יין לנזיר דהתם כיון שהיין לפניו וודאי יוכל לשתות מעצמו משא"כ כאן אם גם המלוה אומר כי גם בלא ערב ועדים הי' מלוה כיון דחזינן עכ"פ דמהדר ערב ועדי' וודאי דאם גם אומר כן מ"מ לא יעשה ושפיר עוברין על לפני עור לזה הכריחו תוס' מדנקט הש"ס לא תשימון ולא נקט לפני עור ג"כ ש"מ דהש"ס מדמה לה למושיט כוס יין ומשום דזימנין דלא עבר לא נקטי:
ותורתו אמת נ' כוונת הש"ס כיון שאומרי' כי משה לפי חכמתו כ' בתורה ממילא עושין כל התורה פלסתר כמו שדרשו ז"ל במס' סנהדרי' בפ' חלק על פ' כי דבר ה' בזה דבר זה כ' משה מעצמו:
אמנם מה שאומרי' אלו הי' משה יודע אינו מובן דמה לא ידע משה בזה אפי' תשב"ר יודע' ולזה נ' דקאי על לוה ור"ל דמשה סבר שעושה ללוה טובה במה שאסר הרבית דבאמת עי"ז נעיל דלת בפני לוין ע"י הלואת ריבית לוה מרווח:
שנאמר תאלמנה שפתי שקר וכו' לכאורה מ' דד"ה ע"ה קילל לעושה כן אמנם רש"י לא פי' כן והדין עמו כי דוד לא קילל כ"א לדובר על צדיק עתק והמלוה הזה באמת אינו דובר על צדיק עתק אלא א"כ לאות' ענין שהביא הש"ס מקרא הזה ונ' דאי הבריות מקללין זה לא בדין לא הי' לחוש לקללתם כו מאמר שהע"ה קיללת חנם לא תבא אמנם אחרי שגם דהע"ה קילל לדובר על צדיק עתק והבריות יחשבו ממנו כן א"כ מדין מקללין אותו והיינו שנאמר וגו':
ומי שאשתו מושלת עליו יל"ד לפי מה שפי' רש"י ואינן נענין לפי שהן גורמי' לעצמן מי שאשתו מושלת עליו מה גרם לעצמו ומה גם אחרי שזווגו של אדם מה"ש וכ"ת הו"ל לגרשה הלא אמרו ז"ל קשין גירושי' מכולן ונ' ע"ד אמרו ז"ל על פי עזר כנגדו זכה עזר לא זכה מנגדתו ע"ד הרב מנגדי מאן דקדיש בביאה כ' מושלת עלי' וע"כ כן הוא שהרי גזר הקב"ה והוא ימשל בך וע"כ שחטאו גרם על האיש הזה שאשתו מושלת עלי' ושפיר דומה לאינך דאינו נענה עד שיזכה במעשיו ואז יתקיים זכה עזר:
הדרן עלך פ' איזהו נשך בעזרת חסדו עלינו מושך ונתחיל לבאר פ' השוכר את דאומנין יהי' נועמו עלינו עד בא ינון.
גמ' לית לך אל תמנע טוב מבעלי' מכאן יש ראי' למ"ש הרמ"ה בטור סי' של"ב דאם הפועלים ההנו את בעה"ב ביותר ממה שנתן להם השליח השוכר מ"מ אין על הבע"הב לתת להשליח העדפה זו דכיצד הוה עושה סחורה בפיתה של חבירו אף דלכאור' י"ל דדינו כסירסר ומה שהעדיף העדיף לעצמו אמנם אי ס"ד הכי מאי אל תמנע טוב מבעליו שייך כאן הרי לעצמו וויתר אלא ש"מ דהוויתר לבע"הב והטעם נראה ע"ד שכ' הלח"מ ביישוב ד' הרמב"ם דלא דמי זה לשאר מו"מ עיי"ש ויש עוד להוסיף דבע"הב טוען לא אמרתי לך שלא לגרוע כ"א שלא להוסיף על מה שאמרתי לך מ"מ דעתו אתרעי זילא וכו':