ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין דסאה בסאה ס' איז"נ.
תוס' ד"ה הלויני נ' דדווקא לשיטתם דלעיל דכוין על שער שבשוק לאו דווקא כ"א ר"ל על פירות שבשוק הוצרכו לפ' כן ואמנם לדעת שאר פוסקי' דשער דווקא אתא מתני' כפשיטא דמיירי ביצא השער וא"כ מותר ללות אלא מאחר דלוה עד לגורן ובגורן ידוע כי ישתנה השער ע"כ הוה כלא יצא השער ואסור:
רש"י במתני' דלאו נשך דאוריי' כוונתו דדאוריי' ליכא נשך בלא תרבית וכאן אם גם יוקר השער בעת הפרעון והי' נשך ללוה אבל לא יהי' תרבית למלוה דאטו חיטין מוקדחי' באכלבא:
עד שיבא בני נ' להחלקי' על הרמב"ם וס"ל דביש לו אפי' קבע זמן שרי נקט תנא עד שיבא בני דאפי' כה"ג אוסר הילל:
והנה כ' הש"ך סימן קס"ב דלכ"ע אם עד שיגיע זמן הפרעון הוזלו החיטין ובזמן הפרעון ותויקרי א"צ המלוה לקבל החוב מן הלוה וממילא מודה להרמב' דאסור ודומה זה להמבואר בחו"מ סי' ע"ד ולי אין הנדון לראי' דהתם איירי בפסידא שאין חוזר משא"כ הכא למה לא יאמר המלוה להלוה הנח אתך החיטין אצלח עד שיתייקר השער וע"כ יקבל ממנו:
גמ' סאתים לוה סאתים נ' דאצטריך דלא תימא דהא דלא גזרו רבנן ביש לו היינו משום דעיקר גזירת חכמים משום דדרך ללות קודם הגורן לפרוע בריבית אחר הגורן וכיון דגם סאה בסאה מחזי כריבית גזרו משא"כ ביש לו דאין דרך ללוות כ"א לפי שעה כדנקט תנא עד שאמצא מפתח לא גזרו חכמים ואמנם אם לוה סאתים מוכח דלא לזמן מרובה דקא ס"ד דגזרו רבנן קמ"ל דלא:
ברש"י ד"ה כמה כורין דברי' מוכיחי' דס"ל כדעת ראב"ן בתוס' דבזה אחר זה דווקא שרי:
ד"ה לוין ככרות הקילו מבואר מדברי' דס"ל כד' רב האי גאון דבככרות אפי' אין לו שרי ונרא' דדייק לי' הכי דאי ס"ד דבככרות וחטין דין א' להם א"כ מה אשמעי' ר' יא"ש דחכמים פליגי אהלל הא בהדיא תנן במתני' דחכמים פליגי אלא ש"מ דבככרות קיל גם הלל דבאין לו דווקא אוסר אפ"ה פליגי חכמים ועד"ז יש להבין ראי' הגאון מגמרא דשבת דהלל דמתני' מיירי בשלא קייץ דמיה' דהיינו לא יצא השער אפי"ה מתירין חכמים וק' דלמא עכ"פ ביש לו מיירי אלא א"כ דביש לו דווקא שרי רבנן מה אשמעיו ריא"ש
ועד"ז נ' שהקשה להרז"ה על הרי"ף דאי נמי דהרי"ף ס"ל דריא"ש בחיטין מיירי מ"מ כיון דאין לנו הוכחה דככרות קיל מחיטין ע"כ חד דינא אית ליה:
גוי ות"ח מותרין וכו' הי' נ' לפ' דמיירי דהמלוה סתם אלא שהלוה מבטיחו לתת מתנות וכיון דהמלוה אין דעתו לכך גם הלוה אינו עובר ומה גם דלשם מתנה קא יהיב וכה"ג אתי' הא דשמואל בפלפלין כפשיטא הכי דייק הלשון מותרי' ללות זה מזה ולא להלות זה את זה:
שם ואריך ע' מש"כ הט"ז סי' ק"ס בזה ולי נ' משום דקימ"ל התוקע עצמו לדבר הלכה אין מקבלין ממנו א"כ ס"ד כיון דשמואל הוא מרי דשמעתא בהית' ועבד עובדא מנפשי' לא קיי"ל הכי קמ"ל ואריך וכפי' רש"י ושפיר דמי כמו וכן הלכה: