ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין פועל בטל פ' א"מ ואי"נ ועד כמה
תוס' ד"ה מתנה בפני ב"ד וא"ת הדתניא לעיל וכו' ונ' דמקו' זו כ' הנ"י דדוקא בפועל צריך ב"ד משא"כ אם מניח קנינו והטעם צ"ל דפועל הוה מניעת ריוח וע"ש:
ומ"ש הנ"י בשם הרמב"ן לתרץ קי' דמבריח ארי הוא כמעט סבר' תוס' בב"ק פ' הכונס דבמשביח ל"ש מבריח אלא שהתוס' לא מ' להו למקרי השבת אבידה משביח והרמב"ן מ' לי':
הנה רש"י דייק לי' לפירושו מהא דפ' האומנין וכן הוא בתוס' פ' עד כמה ע"ש ור"ח שמיאן בפי' רש"י משום דק' לי' האיך רשאי ליטול שכר על השבת אבדה ואמנם התוס' פ' איז"נ והרא"ש בשמעתין ופ' איז"נ תי' קו' זאת ואמנם מבכורות לא תי' הרא"ש דהיאיך יטול שכר על ההוראה וצ"ל ד' רש"י דדווקא על הפסק אינו רשאי אבל על הביקור וחיקור רשאי דאינו חייב לעזוב מלאכתו בשביל כך והנה נחלקו הטור והב"י סי' קע"ז ביו"ד בפשט ד' תוס' וראש באיז"נ והש"ך חו"מ רס"ה הראה דבתוס' בכורות מבואר כד' הב"י דשכר בטלה נוטל ואמנם גם הטור שי"א ביו"ד גבי בכור הביא כפי' התוס' ולזה אני אומר דהנה בתוס' בכורו' פי' כל פועל בטל בין דאי"מ בין באיז"נ בין דהתם בחדא מחתא ובבכורות ע"כ אינו נוטל כ"א שכר בטלה דשכר הוראה אינו רשאי ליקח וממילא בכ"מ ה"פ אמנם הרא"ש ותוס' באי"נ כבר הסכימו דבאילו מציאות הדין עם פי' רש"י, וא"כ כיון דלאו בחדא מחתא נינהו א"כ בשלמא בבכורות ע"כ צ"ל דנוטל שכר בטלה דשכר טרחא אין לו רשות דמה אני בחנם משא"כ באי"נ למה זה יתנו לו שכר בטלה ולא יתנו לו שכר טרחתו כיון דעל טרחתו אנו דנין ואי משום קו' הב"י א"כ מאי צריכותא דעביד הש"ס נ' לי' לתי' דהנה שכר המלאכה משתלם על ב' אופני' לפי יוקר המלאכה כגון עושה באבני' טובות ולפי גודל הטרחא כגון חרש אבן והנה בפן הא' שפיר משתלם כאדם בטל דאי לאו דיהיב לי' האי המעות להשתכר הי' אדם בטל נמצא התעסקו בדבר יקר הוא ע"י מעותי' של זה משא"כ היכא דהטרחא מרובה וראוי לה להשתלם וודאי מסתבר הי' אי לאו מתני' לשלם לו כל שכרו והיינו צריכותא דש"ס:
והנני מכריח גם בשטת הב"י ע"כ לחלק כן דהנה הרמב' בפי' המשניות בבכורות ביאר ג"כ דבריו כהב"י כמ"ש הש"ך חו"מ בס"ה אלא שדקדק לפי פי' זה מאי כפועל בטל כאילו בטל הו"ל למימר וגם השפת יתר מאותה מלאכה שבטל ממנה וכ' הרמב"ם דגם שכר בטלה אינו שוה בכל אדם דהכל לפי מלאכתו ולפי מהירותו וכן צ"ל ע"כ דאל"כ וודאי בקיצור הו"ל להש"ס למימר כאדם בטל אע"כ כד' הרמב"ם וא"כ יק' גם הב"י עצמו ומזה הטעם באמת השיא הב"י כוונת הרמב' לדרך אחר ותמה עליו הש"ך ובאמת ד' הרמב"ם כפי' הב"י וכמ"ש ע' ותמצא ואפשר דמדלא כ' הרמב"ם דבר זה כ"א בבכורות דבאי"מ ובאי"נ מודה לד' הטור:
תוס' ד"ה ב"ד של הדיוטות בסו"ד הנה הב' תי' חדא נינהו דבתי' הא' למה באלמנה ואפוטרופוס סגי בהדיוטות ובשני תי' למה יכולין לשים לעצמן אלא שלא תי' בתי' ב' באלמנה ובכתובו' צ"ו הציעו גם מאלמנה תי' זה דגם אלמנ' אי לאו דיהבו לה ב"ד רשו' לא היתה מוכרת ע"ש בענין זה בא בחביתו ב"ק פ' הגוזל בתרא:
נותן לו שכרו ע' רש"י ר"ל דל"ת דהיינו כפועל בטל והטעם כ' הנ"י והראש בב"מ משום דמיירי בפני הבעלים שהי' יכול להתנות ובשמעתין הוסיף הנ"י עוד משום דהוה ג"כ מלת' דלא שכיחי ולא עבדו בי' תקנתא ולטעמי' שכ' בשם ר"ח גבי אבידה דהוה תקנתא דמשו' נוטל כשעת הזול ע"ש ואמנם מה שהביאו בשמעתין לכך היינו משום דקשה לי' למה לי' לתנא למתני הא מלתא בשמעתין באפי נפשה ליכיילי' התם גבי אבדה דבפני הבעלים אפי' כפועל בטל לא שקיל וכמ"ש הרא"ש פ' אי"מ להדיא א"וו דדוקא הכא דהוה מלתא דלא שכיחי דינא הכי ולא באבידה ולד' הרא"ש צ"ל דס"ד דהכא עדיף מפועל דלא הוה כ"א מניעת ריווח משא"כ הכא דהוה הפסד גמור קמ"ל ונ' דהרא"ש בזה לטעמי' דפס' בפ' מרובה כר"י בן ריב"ב דתנאי ב"ד שיהא זה שופך יינו וכו' וא"כ חזי' דעבדי רבנן תקנתא ואמנם לד' הרי"ף והרמב' דלא פסקו להך דר"י בין ריב"ב ושפי' כ' הנ"י וע'
רש"י ד"ה מהפקירא אבל בחמור וכו' הנה מוכת בדבריהם דאל"כ אכתי אחמור לא משני מידי ואמנם מ"ש רש"י זה מיד בסו"ד ולא במסקנא נ' דבא ליישב דלכאורה כיון דע"כ מחמור לא הק' מדלא משני לי' מידי בחמור וע"כ דידע דמיירי ביכול להציל א"כ למה לא דייק דבר דומיא דחמור וע"ז כ' רש"י דחמור מסתמא יכול להציל משא"כ בדבר:
בעקל של בית הבד ע' רש"י ורמב"ם פי"ב מגזילה וה"ה והלח"מ שם ונרא' דגם הרמב"ם מפ' כרש"י אלא דס"ל דרק משום תרומה נקט הש"ס האי לישנא דהתם ע"כ כה"ג מיירי כמ"ש הלח"מ משא"כ בשמעתין כ"ז שלא נשפך הדבש והוא בידו למה זכה בו אידך מן ההפקר:
מי שהי' בורח ע' רמב' פי"ב מגזילה שהביא הך והביא ג"כ ענין זה בעצמו בקנקני' ריקני' נ' כוונתו דל"ת כי"מ דבורח מבית האסורין דווקא דחיי' להצילו וע"כ א"א לפ' כן דא"כ ל"פ הש"ס מידי ע' ברשב"א פ' מצות חליצה ק"ו ע"א:
להנהו אריא ע' רש"י כוונתו וד' תוס' ד"ה אדעתא דאריא. אמנם רבי' אפרים ברא"ש בשמעמין מפ' טעמא משום דלר"מ נעשה הנס וצ"ל דה"ק הש"ס מהנס מוכח דאדעתא דכ"ע לא אפקרי דאל"כ לא הי' נעשה הנס וע' רש"י ד"ה הציל לאמצע ר"ל דלא אמרי' דכל מה שהציל יחלוקו מהי"ת א"וו כל א' נוטל שלו: