ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין פוסק בשער הגבוה:
אי פסקת כשער הגבוה הוצרך לומר לו כן דלא נימא דדמי' לחביות לעיל דצריך לקבל עלי' יוקרא וזילא:
תוס' ד"ה דילמ' בסוף ד' ועוד דסבר' הוא י"לד א"כ למסקנא למה באמת מודה ר"ש בתרי תרעי וצ"ל דכיון דלר"ש אם נתיקר השע' מוכר יכול לחזור בו א"כ בתרי תרעי לא סמכי דעתי' דלוקח וא"כ גם אם הוזל השער לוקח יכול לחזור בו ואמנם לולי דברי' הייתי אומר דסבר המק' על ד"ז בשלמא לרבנן דאין למוכר דין על הלוקח אלא שב"ד מקללין אותו. ואמנם באומדן דעתו כהכא לא מקללין לי' משא"כ לר"ש דכבר נעשה המקח וזכה המוכר באומדן דעת בעלמא לא מצי לוקח מבטל המקח:
רש"י ד"ה ותיפק לי' בסו"ד ובדבר עיוות לא נעשה שלוחו כוונו לד' הנ"י דבכה"ג לא אמרי' דכל השליחות בטל אלא דבמה שעיוות לא נעשה שלוחו:
והנה יש כאן ד' שיטות לרש"י גם המק' גם התרצן הבינו דר' פפא את השליח חייב במי שפרע אלא דק' לי' דאין כאן מי שפרע כלל בשליח וכן הוא למסקנ'
להרז"ה המק' הבין דהמשלח חייב במי שפרע וע"ז הק' המשלח מה חטא הא שליח שווי' והתרצן תי' דבאמת השליח חייב אלא דבשליח אפי' מקבל עלי' מי שפרע צריך להעמיד למשלח המקח בזול כמו בקנה שלא באחריות ומשום דר"פ לא אמר כן תי' הש"ס דכאן מיירי בתגרא דזבין ומזבין והוא צריך ליתן למשלח בזול אם ירצה ליתן לו משום דמשלח לא פסיק עמו ואמנם אם לא ירצה ליתן לו לא יקח המקח מהמוכר ויקבל מי שפרע והנה לרז"ה השליח שקלקול הוא צריך לתקן משלו ולא כרש"י. והרמב"ן במלחמות דחה הראי' דלוקח שלא באחריות והק' ג"כ דלא הוה להש"ס לתרץ כ"א דמשלח מקבל מי שפרע ודעת הרי"ף לפי' הרמב"ן דבין לד' המק' בין לד' התרצן המשלח במי שפרע אלא דהמק' הקש' כיון דשליח שווי' ומסר לו רשותו והשליח אינו רוצה לקבל מי שפרע משלח מאי עבידתא וע"ז תי' דמיירי בגברא דזבין ומיזבן דהמי שפרע על המשלח לגבי' ומיירי להרי"ף דהמשלח פסק השער ובשליח להרי"ף שמקח קיים ולא שייך כאן לתקוני שדרתיך ע"ד שכ' רש"י לא הי' כיון דלא הוה עיוות גמור לא הוה עיוות כלל וכמו שביאר הרמב"ן. ודעת הנמק"י ג"כ דמשלח במי שפרע וקו' הש"ס הי' כיון דשליח שווי' למה יהא חייב לימא לתקוני שדרתיך וכמו שכתב רש"י ותי' הש"ס בתגרא דזבין ומיזבן וע"כ חייב המשלח לגבי' אבל בשליח הי' פטור כד' רש"י אלא דלהנ"י מיירי בפסק המשלח ולהכי המשלח חייב ובחדוש א"ש הבין כי הנמ"י אזיל בשיט' הרי"ף לא עיי' בפי' ד' הריף: