ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין עושה ואוכל פ' אלו מציאות.
רש"י ד"ה כל דבר וכו' דיעשה אצלו קאמר ולזה אצטריך למימר דאדם רוצה בשלו ואמנם הרמב"ם והטור כ' דשוכרן לאחרים והשכירות לבעלים היתר על דמי האכילה:
שם ד"ה ראה ע' רש"א ואמנם רש"י יישב זה לקמן דמיירי שמצא סך עגלים ורוצה להאכיל לכולם דמי א' מהם ואפי' לחצי דמיו אינו מגיע:
שם ד"ה ולעולם כוונתו דאף דאינו מפסיד מ"מ לא ניחא לי' להיות שומר:
הנה פסק הרמב"ם דבפירות שהרקיבו ג"כ ימכרו וחילק הב"י בין פקדון דמדלא אתא בתרא ש"מ ניחא ליה בפורתא משא"כ הכא לא ידע. ויע"ל דהתם פירות דידי' נינהו כמ"ש רש"י על ניחא בקב שלו והכא מאן יימר דפירות שדהו הם. ובענין השמטת המחבר דין זה נר' כוונת הש"ך דהשתא בעגלים וסייחא דאם ישלם לו הוצאותו שייך עכ"פ למימר בהו והשיבת לו מ"מ אמרי' ימכר בפירות שמרקיבין דל"ש והשבת לו לא כ"ש:
במ"ש הרמב"ם דנאמן על ההוצאות בלא שבועה משו' תיקון העולם אף דתיקון העולם דמתני' דגיטין היינו שלא יוציאו ממנו וכאן הוא בא להוציא מ"מ אי לא מהמנת ליה לא יגע אדם באבדה מעולם:
בענין דמי אבדה ושומר אבדה פ' אלו מציאות.
תוס' ד"ה ע"כ ל"פ ובעי' דעת בעלים ר"ל דל"ת דמיירי שהשתמש בהן להחזירן דכה"ג פטור מאחריות לכ"ע ע"ז כ' דלא היא דלכ"ע בעי' דעת בעלים והא ל"ש כאן:
ד"ה והוי שואל אי אפשר לומר כן דבפ' המפקיד וכו' לולי דברי' יש לחלק דהתם כל מאי דשרי' ליה לנפקד להשתמש היינו דאמרי' מדהפקידן מותרי' בידו ש"מ הלואה נתנן לו וא"כ מיד א"צ להחזירן בעין לר"ה דאמר דחייב באונסן דה"ט דר"ה דאי לאו דאמרי' הלון לא התרנו לו להשתמש משא"כ בשמעתין נהי דהתירו לו להשתמש כי היכי דלמהוי עלי' אחריות אונסין מ"מ כיון דדמי אבידה הן כי היכי דאבדה עצמה חייב לאהדורי בעינא ה"נ דמי' י"ל כן:
באו"ד מההיא דאין בין המודר ונ' דה"ט דרש"י ג"כ דנקט לטעמא דרב יוסף שכר פרוטה ה"ט דמסוגי' דנדרים משמע דזה הטעם עיקר ולא הטעם דרחמנא שעבדא:
ואמנם למסקנא אפשר לומר דאדרבא בהא פליגי הני תרי מ"ד בנדרים מ"ד משום פרוטה סבר דטעמא דרב יוסף משום פרוטה ומ"ד שני סבר משום רחמנא שעבדא ופרוטה לא שכיח ובזה מיושבים ב' קו' של רש"ל הובאו בש"ך רס"ב ממאי דקי"ל כמאן דמתיר בנדרים ואם לענין אי' אמרי' ל"ש פרוטה דרב יוסף לענין ממונא לא כ"ש זה כוונת ותו"ד רש"ל ולא כמו שדחה הש"ך דברי' בקל וגם ד' הר"ן בש"ך שם צריכי' פירוש ואמנ' במ"ש ל"ק דאנן קי"ל כר"י מטעם רחמנ' שעבדי' וממילא קיימ"ל כמ"ד דמתי' בנדרים וכן ל"ק ממודר הנאה:
ואמנם הקושי' מנדרים של רש"ל י"ל עוד באופן אחר דהנה לכאורה התם בלא"ה יהא מותר להחזיר לו אבידתו ולא יתהני כ"א יהא חייב ליתן פרוט' לעני אמנם מאחר שכל מוצא אבדה פטור לא שבקי' לי' דלמא משתלי ויעבור אנדרו אמנם אידך מ"ד קאמר לו הוה פרוטה דרב יוסף דבר הרגיל הייתי אומר דלמא משתלי משא"כ דבלא"ה ל"ש פרוטה דרב יוסף וידע זה שאסו' לו ליהנות משל חבירו וודאי לא יעבור על נדרו ולא יתהני כ"א יתן פרוטה לעני:
באו"ד ועי"ל ע' רש"ל ורש"א נראה דקשי ליה לרש"ל מנדרים כיון דעכ"פ ידע רבה גם כן דקרא אתי לדעת בעלים מה הקשה תו אדרב יוסף אמנם כוונת תוס' דבשלמא לרבה דלא מיירי בחצר המשתמרת וכיון דלאפוקי מדרב יוסף לא אצטריך קרא ממילא אשמעי' קרא דלא בעי' דעת בעלים משא"כ לרב יוסף דמיירי במשתמרת מנא תימרא דאכתי לא בעי דעת בעלי' ומתרץ לי' מדמיית' קרא:
באו"ד ועוד ראיה וכו' ע' בבעל המאור בשם רבי' אפרים שכ' דברי תוס' אלו למסקנא ולא חש לדחוי של התוס' ונ' לבאר דהנה בפקדון לקמן אמרי' לר"נ דמותר להשתמש בהן משום דאנן סהדי דניחא לי' למפקיד כי היכי דליהוי על הנפקד מיד אחריות שמ"ש מיהת ובהאי סגי משא"כ בשמעתין לרב יוסף דשו"ש הוה בלא"ה ואמאי יהא מותר להשתמש אע"כ כי היכי דליהוי עלי' אפי' אחריות שואל תיכף ומיד ז"נ כוונת רבי' אפרי' והיא סברה מיושבת:
ד"ה לפיכך י"ל הני ב' תי' תליין בב' טעמים של רב יוסף דהנה לתי' ב' צ"ל די"ט אתא לאפוקי מעות אבדה אינם לטעם פרוטה דרב יוסף גם ר"י מודה במעות אבדה דל"ש בהו טרחא וצ"ל לה"ט כתי' ראשון בתוס':
ע"כ גמרא ה"מ דמי אבדה לכאורה לר"י שפיר כיון דבלא"ה חייב באחריות שו"ש למה משום אונסין דלא שכיחא התיר ר"ט להשתמש בדמי אבדה א"וו משו' דמטפל בה אבל לרבה וודאי מ' דטעמא דר"ט כי הכי דלא להוי' שו"ח וא"כ אפי' במעות נמי וצ"ל דלרבה דייק לי' הש"ס מדלא קתני תנא פלוגתיי' כ"א בדמי אבדה ש"מ דווקא בהני קאמר ר"ט לא זולת: