ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין מצא שט"ח ב"מ פ"ק
מתני' מצא שט"א הל' מ' דדוקא בשט"ח משתעי תנא לאפוקי שטרי מקח והנה לשמואל לקמן דקאמר דבשטרי מקח לא אמרי' אחריות ט"ס א"ש דבשטרי מקח ל"פ רבנן אמנם להל' דלא קיימ"ל כשמואל קשה הניחא לאביי דמפ' טעמא משום פרעון א"כ שוב ל"ש האי דינא בשטרי מקח משא"כ לרב אסי דמפ' טעמא משום שמא כ' ללות א"כ גם בשטרי מקח שייך הך חששא ומ"ש שט"ח והי' נ' לדייק מזה דלדידן דלא קיי"ל כשמואל ע"כ קיי"ל כאביי דאמר עדי' בחתומי' זכין לו ואמנם על הרי"ף ק' דלא פסק לא כשמואל ולא כאביי ונ' ליישב לפי מ"ש תוס' ד"ה ולא לו כי עכשיו ימסור לו ויעשה כן משום פשיטי דספרא וא"כ התינח בשטרי הלואה דהלוה נותן שכר משא"כ בשטרי מקח דהלוקח נותן שכר א"כ יקפיד המוכר על הלקוחות ויבקש שטר מכר חדש ע"ד שכ' תוס' לקמן ד"ה לפרעון ולקניניא וע' לפנינו מ"ש עוד בענין זה בס"ד:
שב"ד נפרעין מהם נ' הכוונה דאף דב"ד זה יודע שהשטר אתרע בנפילה יש לחוש שילך לב"ד אחר שלא ידע מהנפילה ויגבה לו:
אמנם לכאורה כולה רישא יתירא היא דלא לתני כ"א סיפא דאין בו אחריות יחזור ואנא ידענא דיש בו אחריות לא יחזיר רישא ל"ל ולכאורה הי' אפשר לומר דבא להורות דגם ביש בו אחריות פעמים מחזירין והיינו כגון שאין בו זמן דל"ש למגבי מזמן שקודם היום שנמסר לו עכשיו ועכשיו חייב מודה וא"כ אין חשש לקוחות והיינו דקאמר אם ב"ד נפרעין מהן דהיינו שיש בהן זמן אזי לא יחזיר ואמנם נ' מזה ראי' לד' הרמב' שפסק דווקא לא יחזיר אבל דיעבד אם החזיר כשר והיינו ממשנה יתירא דאי הוה תני סיפא לחוד הו"א יש בו אחריות אפי' דיעבד פסול קמ"ל משנה יתירא דאפי' יש בו אחריות דווקא לכתחלה לא יחזיר הא דיעבד כשר:
רשי"י במתני' יחזיר ולא יחזיר בגמ' מפ' י"לד מה זה דשונה רש"י ל' דמתני' ונקט יחזיר ברישא ונ' דרש"י בא ליישב למה לא מפ' הש"ס האי יחזור דמתני' למי אם למלוה או ללוה ולזה כ' רש"י כיון דבלא"ה מק' הש"ס דמתני' סותר עצמו ומוקי לה כשחייב מודה א"כ ממילא ידעי' דיחזיר למלוה:
רש"י בגמ' ממשעבדי שמכר נ' שכ"כ לאפוקי מד' הרי"ף בכתובות פ' מי שהי' נשוי דס"ל מלוה בע"פ מוקדם שגבה מקמי מלוה בשטר מאוחר לא עשה ולא כלום דמלוה בשטר כלוקח דמי וא"כ ה"נ האי משעבדי דקאמר הש"ס אפי' משועבדי' לב"ח קאמר וע"ז כ' רש"י דלא היא כ"א מב"ח מגבי גבה והאי משעבדי ר"ל לקוחו':
הני ריעי מבואר מד' רש"י דלא כתוס' כ"א כיון דהשט' פסול לא חשוב בעיניו:
הק' הראש על הרי"ף שכ' דגבי כותבין ללוה הו"ל למיחש לקנוניא מאי קניניא שייך בשטר דלא אתרע בנפילה ונ' ד' הרי"ף ע"ד שכ' ה"ה בסיפא דהך מתני' דאין כותבין למלוה וכו' דמיירי אפי' רוצה להניח השטר ביד העדים משום דכיון דשקרא מבקש חיישי' למערים כך פי' הש"ך דברי' ע"ש וא"כ שפיר כ' הרי"ף דגם בלוה כיון דעכ"פ שקר מבקש ניחוש לקנוניא:
ואמנם בענין קו' הש"ך על הב"י מהא דאמרי' אהא דרב אסי טעמא דנמחל שעבודו הא למחזי כשקרא לא חיישי' והא התם מיירי לאחר חתימה לענ"ד כוונת הב"י עד"ז עדי' אין רשאי' לחתום על דבר שהוא לע"ע שקר משא"כ התם דכבר חתמו אאמת ורק הלוה רוצה ללות שוב שפיר אמרי' למחזי כשקרי לא חיישי':
עדי' בחתומי' נ' דנקט כהאי לישנא כלומר דבשלמא אם הי' הסופר יכול לחתום עדים על הטופס א"כ לא הי' שייך עידי חתימה זכין משא"כ עכשיו דאין עדי' רשאין לחתום כ"א עפ"י ציווי הלוה שפיר אמרי' עדי' בחתומי' זכין לו כלומר הלא הוא צוה להם לחתום:
והנה כמ"ש רש"א ליישב ד' רש"י דאביי עיקר דיוקא דמלתי' ממתני' דכתובין היו וכו' צריך להוסיף קצת וכ"ת דלמא גם התם אקרי וכ' ואמנם הא דאמי' דגיטי נשי' ושחרורי עבדי' קתני דכותבין אפי' לכתחלה ומ"מ בדברי' מיושב בש"ס דקדוק עצום למה שביק הש"ס סוגיא דידן לאביי ופריך מלקמן ובתר הכי הדר שוב לסוגיין אמנם למ"ש רש"א א"ש משום דאביי עיקר דיוקי' מהתם:
ואמנם יש ליישב ע"ד אחר ג"כ דלכאורה הא דאביי לא רצה לומר דאקרי וכ' היינו לרבנן דווקא דס"ל אחריות ט"ס ונימא ג"כ דאקרי וכ' אדרבא נימא אחריות לאו ט"ס ומשו"ה כ' לכתחלה א"וו ס"ל עדי' בחתומי' זכין לו משא"כ לר"מ נוכל לומר דמודה אביי דאמרי' דאקרי וכ' וא"כ נוכל לומר דר"מ מיירי בחייב מודה ורבנן באין חייב מודה י"לפ אמנם א"כ הו"מ לתרוצי דמתני' דלקמן ר"מ היא דלית לי' עדי' בחתומי' זכין לו ומדלא משני הכי ש"מ דגם לר"מ קאמר הלכך הדר מק' ממתני' אדאביי':
ועד"ז מיושב ג"כ ברש"י דקדוק עצים מדוע לא הק' קו' משט"ח המוקדמי' מיד אאביי והמתין עד לקמן אמנם למ"ש א"ש דמקמי דמשני הש"ס האי תי' הייתי אומר דגם מתני' דמוקדמי' סתמא כר"מ דלית לי' עדים בחתומים ואמנם לבתר דמשני שפיר הק' רש"י וכמ"ש:
אמנם ד' רש"י בזה צריכין ביאור חדא מדוע הביא כלל הך דמאוחרין ועוד הלא מאוחרין ע"כ מיירי שכ' בזמן קודם על זמן מאוחר א"כ מסתמא גם מוקדמי' מיירי כה"ג וכתי' שני של רש"י ולמה לא הקדי' רש"י תי' זה ותו למה זה נקט רש"י כלל דניסן ר"ה לשטרות ונ' דהנה בירושלמי הובא בר"ש שם בשביעית הק' על משנה זו מאן מחווי שהוא מוקדם ותי' העדים אומרי' כלומר על הזמן לא חתמנו וק' אם הונח לפניה' שטר מוקדם והלא קראוהו קודם שחתמו למה לא יהא עולה אם יחתמו ולזה מיאן רש"י לתרץ דמיירי שהי' מוקדם כשהובא לפני' כ"א הובא לפני' וקראוהו בזמנו ולאחר זמן חתמו ולאו אדעתם ומ"מ לא ניחא לרש"י בזה משום דמ' דומי' דמאחרין קתני ולזה כ' רש"י דלעולם שהי' מוקדם ממש ומ"מ חתמו שהי' סבורי' דלהכי כ' בי' ניסן שהוא ר"ה לשטרות וכלומר דשנה ג' מניסן:
והנה הש"ך הק' על הרא"ש שכ' דד' הרי"ף דבשטר מחילה לא בעי' לאביי מטא לידי' הרי הכא בהך מתני' שוברין קתני ונ' ד' הרא"ש דיש לחלק בין שובר מלוה לשובר כתיבה דלקמן דשובר מלוה שהלוה קיבל מעות ונשתעבד למלוה לפרוע בעי' במחילה כעין קנין והיינו מטא לידי' משא"כ בכתיבה שהבעל הוא חייב עצמו בזה מתק"ח סגי בכתיבת מחילה דידה אף דלא מטא לידי':
ואמנם אמ"ש הרא"ש דבמקח לא מהני מטא לידי' בתר מכירה הק' הש"ך א"כ אמאי כותבין שטר מקח למוכר בלא לוקח דלמא לא ימסר עד תשרי ויזבן פי' קרקע אחרת מקודם והאי לוקח בתרא יגבה באחריות מלוקח קמא זה כוונת ד' הש"ך ואמנם למ"ש למעלה דבלוקח ל"ש שמא יכתוב ולא ימסור דהלוקח משלם פשיטי דספרא וע"כ לא יפסיד המוכר ללקוחות א"כ גם כאן מיושב שפיר:
רש"י ד"ה אלא איס"ל כאביי מדבריו אלו מובני' דברי' לקמן גבי הא דקמייתי שוב דשמואל בתרתי דקאי ג"כ אליבא דאביי רמז ג"כ רש"י לחלק בין הקנאה לעידי' בחתומי' והנה מכאן ק' על הרי"ף בתשובה שהובא בנ"י שפסק דבהקנאה בעי' ג"כ מטא לידי' א"כ היכי מצי שמואל סבר כאביי דא"כ למה נקט הקנאה ותו ק' בלא"ה למה באמת להרי"ף קאמר שמואל יחזיר דלמא לא מטא לידי' ותו להמק' דלעיל דלא ידע מהא דמטא לידי' למה לרב אסי א"ש הך מתני' מי לא עסקי' דכ' בה קנין ולמה לא יחזיר כמו שדייק הרי"ף בהך דדייתיקי קשורה לו על יריכו ולזה נ' דוודאי לרב אסי שפיר ידעי' דבעי' ע"כ מטא לידי' אפי' בהקנאה מהך מתני' דלקמן אלא לאביי הוא דס"ד דכיון דעדי' בחתומי' זכין ל"צ מטא לידי' ומשני דה"ה לאביי אבל לרב אסי ע"כ פשיטא לי' ולהכי ניחא לרב אסי מתני' דלקמן דע"כ מיירי בשטרי הקנאה דאל"כ אין כותבין שלא בפני' וכמו שכ' רש"א וכמ"ש דדאקרי ל"ש לקמן דדומי' דגיטי נשים קתני וא"כ ע"כ לרב אסי בעי' מטא לידי' ואמנם לאביי כיון דעידי' בחתומי' זבין א"כ ל"ל הקנאה א"וו היינו מעליותא דהקנאה דלא בעי' מטא לידי' ולקמן אדרבה בלא הקנאה מיירי וכ"ת מאן פלג ומ"ש מהך דדייתיקי שהביא הרי"ף לא היא מדקתני בהדי' נמלך ובהקנאה ל"ש נמלך לאביי ומעתה אי שמואל כאביי סבר שפיר נקט הקנאה וא"כ מכרח ג"כ דשמואל כאביי דלרב אסי באמת לאו יחזיר משום דלמא לא מטא לידי' ובזה א"ש דלא קאמר הש"ס לקמן תיובתא דשמואל בחדא ואי סבר כאביי בתרתי משום דשמואל ע"כ סבר כאביי וכמ"ש ודקאמר הש"ס הניחא אי סבר כרב אסי דיחוי בעלמא הוא ואמנם הרי"ף דדחה לדאביי ופסק כרב אסי שפיר פסק דבעי' מטא לידי' בהקנאה:
רש"י ד"ה דר"מ סבר מבואר מדברי' דלא כתוס' דהטעם משום מחילה כ"א דהוה מלוה בלא עדי' והכוונה דקיי"ל כותבין ללוה בלא מלוה וא"כ הלואה לא ראו כלל ושעבודא לא נשתעבד ואין עדותן עדות וטעמא דרבנן לרש"י דלא גרע מאילו הודה בפני' שחייב לו דהו"ל ג"כ מלוה ע"פ בעדי':
אמנם לרש"י ק' קו' רש"א דהו"ל למימר תיובתא דר"א בתרתי דלרבנן אפי' ממשעבדי גבי וצ"ל כיון דעכ"פ נוכל לפ' ד' ר"א ע"ד שפי' התוס' לא נוכל לומר תיובתא דר"א בתרתי אלא דפשט ד' ר"א לא מ' כן ומ"מ צ"ל דגם רש"י לא גרס לגי' דידן מטעם שכ' רש"א:
מ"ש רש"י בדר"י כדקאמר לא אי לא אמר לוה פרעתו מחזירין כ"א אף דמידה שכ' נאמן פרעתי כאן משום דנפל אתרע: