ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין מגביה מציאה לחבירו ב"מ פ"ק.
מתניתין הי' רוכב עי תוי"ט שכתב דאורחא דמלתא נקט ולי נ' דלר"י דמתני' קמ"ל דתנה דווקא הוא דזכה אבל זכה לא שפיר אצטריך למנקט רוכב דס"ד כיון דהוא רוכב ולא מצי למזכי בה דעד דסליק יזכה בה אחר נימא דלא מצי משוי ג"כ שלוחא לאחרינ' קמ"ל דלא היא:
ולר"נ ור"א י"ל דהנה במהלכין ואומר לו תנה קסבר המגביה דאבד ממונו דהרי לא אמר לו זכה וכיון שרואה בהגבהתו שהוא מציאה אדעת' דהכי לא אגביה ולהכי לא קנה חבירו אבל ברוכב דידע המהלך כיון דרואה אותה מרחוק א"כ מציאה היא דהאיך נאבד ממנו למרחוק כ"כ ולדעתו הגביהה נימא קנה חבירו קמ"ל דלא היא כ"א בכל גוונא לא קנה חבירו, וכן לעולא דמוקי מתני' דאמר תחלה ואימת שייך תחלה אם בהגבהתו ידע שהיא מציאה וזה שייך ברוכב דווקא ולכך נקט מתני' רוכב דנדע דתחלה קאמר:
רש"י במתני' בסו"ד לשם קניי' וקשה מאן לימא לן דלשם קנויי' עקרי' ונ' כיון דעכ"פ אמר תנה ולא אמר זכה ש"מ דהוא בעצמו רצה לזכות בה:
מי שליקט עי' רש"י דאין לומר דגם שדה זו מפקר א"כ מפקעי' לה מפאה וכ"ת באמת כן א"כ א"צ להפקיר כ"א שדה זו ולא כל נכסיו וכ"כ במק"א דצ"ע פ' הזרוע דאמרי' אם הבע"ה בעצמו חוזר וזוכה בה חייב בפיאה:
ואמר ע' תוי"ט במתני' כאן מה שנחלק עם הסמ"ע אם ואמר דוקא או לא ולכאור' זה תלי' אי מיירי מעשיר לעני א"כ שפיר אצטריך ואמר דאם לא יאמר למי ליקט יאמרו לו העניים מה לעשיר בפיאה משא"כ אי מיירי מעני לעני שפיר כ' הסמ"ע וא"כ להל' מיירי ע"כ מעשיר הדין עם תוי"ט דאמר ל"ד:
ולימא מר מני' הנה אמת דר"נ סייעי' לסברתו ממתני' דקשה לי' מתני' מני ומ"מ צריך ביאור למה נימא דבמיגו פליגו ורבנן ל"ל מיגו כלל ונ' כי זה הביא לתוס' לומר דטעמא דר"נ משום תופס לב"ח, אמנם רש"י בגיטין כבר דחה ראי' תוס' שכ"כ שם דלר"ת במעשיר לעני פליגי וטעמא דתופס לב"ח במעני לעני אין לו ענין דהתם אין כאן מיגו ובמעני יש מיגו אלא ש"מ דלר"ת במעשיר פליגי ושפיר כ' רש"י כאן דלר"נ במיגו פליגו ונר' דד' ר"נ דהאי מיגו היינו כמו הואיל והנה סתם בר פלוגתיה דר"א ר"י וא"כ ר"א לטעמיה דאי' לי' הואיל ור"י לטעמי' דלית לי' ואין כאן פלוגתא חדשה ועדיף מדעולא דעביד פלוגת' חדשה, והנה אמרי' בפסחים דר' ס"ל הל' כר"א וא"כ אי מתני' כרבנן הוה לר' דלא כהל' והייני אא"ב דקאמר ר"נ ר"ל וכ"ת האיך סתם ר' דלא כהל' לזה קאמר ר"נ ואלא מאי הרי לעילא מתני' דלא כמאן ומ"מ שוב א"ש דלר"ח דאי' לי' הואיל אצטריך לתופס לב"ח וכלומ' כשם דבאי' מדרבנן לא אמרי' הואיל ה"נ לא אמרי' מדרבנן מיגו משום תופס לב"ח:
מתני' דאמר תחלה וי"לד א"כ מאי קמ"ל בשלמא אי הוה קתני לה בהדי' א"כ שפיר אשמועי' דבעי' תחלה משא"כ עכשיו דלא קתני לה ונראה דהיינו ה"נ מסתברא דקאמר כלומר דהוה כאילו אתניי' בהדיא:
תוס' ד"ה תופס לבע"ח י"לד בד' אמאי קאמר כדמ' בכתובות הרי בהדי' מבואר שם כן וכ"כ בגיטין באמת כדמוכח בכתובות ונ' דיש ליישב ד' רש"י דהנה בב"ק פ' הגוזל אפליגי רבה ור"ח במינוי שליחות וד' רש"י שם דלרבה אין שייך מינוי שליחות כ"א באופן שהכסף והפקדון או מה שהוא בידו ולר"ח שליח בעדי' ג"כ הוה שליח והנה התם בכתובות מיירי' דשכיב הלוה וא"כ לא הוה השליח דיימר בר חשו כ"א שליח בעדים ואי ר"פ ור"ה ברי' דר"י דהתם ס"ל כרבה שפיר קא"ל את תופס לב"ת וכו' דהרי אין כאן שליחות ולק"מ אד' רש"י אלא דמ"מ שפיר כת' תוס' דלא מ' כן דהנה הם אמרו הכי אר"י תופס לב"ח לא קנה והנה ר"י קאמר בהדי' פ' הגוזל שם דשליח בעדים הוה שליח וא"כ לד' רש"י לא הוה ההיא שליח לר"י תופס לב"ח ולא הו"ל לאתויי מדר"י והיינו לא מ' שכת' תוס' אף דיש לדחות דעיקר דינא מייתי מדר"י:
ואמנם ממתני' שהק' הרא"ש ומהשוכר את הפועל שהק' הנ"י לא הביאו התוס' כלום ונרא' דעתם דמ' להו דרש"י גופא לא קאמר דשליחות מהני כ"א בחוב דמהי"ת נימא דהב"ח לא יכול לשוויי שליח שיתפוס לו ממונו וכל זכות שיש לו אלוה יכול למוסרו ביד שליח משא"כ במציאה דעדן לא זכה בה ולא יכול למסור זכותו מודה רש"י דאין כאן שליחו לחב לאחרים. והנה הרא"ש השיג בזה על הרי"ף אין כוונתו לחלוק על הדין שכ"כ בהדיא פ"ק דגיטין דתפיסה ל"מ כ"א במקום פסידא כ"א כוונתו דכ"ז מדינא ור"ל כמ"ש הנ"י בשם הרשב"א כיון דמפסיד לוה נכסי כל אדם חייב לתפוס למלוה משום השבת אבידה:
תוס' ד"ה איתיביה ולא קאמרי אפכא דקיבל רבא מרמי ב"ח ואיתיבי' לר"נ דבשלמ' אם קובל רבא מר"נ א"כ שפיר לית לי' מיגו כלל כ"כ דלא ידע ראיה ממתני' דמגו דזכי אמרי' משא"כ אי קבל מרמי ב"ח והיינו דדייק ממתני' דאמרי מיגו דזכי אכתי למה נחלק על ר"נ דלמא רק אי בעי זכי לא אמרי':
גמ' והאמר רב וכו' י"לד ולטעמי' דלאו משום יד פועל כיד בע"הב מ"מ הרי שליח ג"כ מצי הדר בי' כל שעתא וצ"ל דבשלמא בשליח שפיר אמרי' כל כמה דלא הדר בי' חזקה שליח עושה שליחותו משא"כ בפועל הוא דקשה לי':