ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בסוגי' דתוקפו כהן ב"מ פ"ק תחלת ימות החרף תרי"ט.
תקפה א' בפנינו הנה הא דנקט ר"ז בפנינו היינו להרמב"ן משום דשלא בפני ב"ד וודאי אמרינן שתיקה כהודאה או כהרשב"א דשלא בפני ב"ד וודאי לא אמרי' שתיקה כהודאה ומ"מ התינח אם האיבעיא לענין שתיקה כהודאה משא"כ אי ס"ד דהאיבעיא אי בספיקא מהני תפיסה א"כ אמאי נקט ר"ז בפנינו דווקא דמה לי תפס בפני ב"ד או לא ומיושב בזה קו' הנ"י על הרמב' דפסק תו"כ אין מוציאין מידו א"כ מאי קאמר הש"ס אי דצוח מאי הו"ל למעבד והק' הנ"י דלמא הא גופא מיבעיא לי' לר"ז אי במלתא דספיקא תפוסה מהני ובאמת קו' זו אלימתא גם על הראש דהרי בטוען התופס ברי ס"ל להרא"ש דמהני תפיסה והכא הרי טוען ברי ולמ"ש א"ש דאי הא הוה בעיא דר"ז למה נקט בפנינו, ואמנם נ' דגם רש"י מה"ט קאמר כאן דסוגיי' מיירי קודם שנשבעו דלכאורה היינו יכולין לתרץ קו' הנ"י הנ"ל דסוגיי' מיירי אחר שבועה ואחר שבועה שוב לא הוה ספיקא דממונא וממילא לא מהני תפיסה לזה הוכרח רש"י לפ' דלא היא כ"א דסוגיין מיירי קודם שבועה ודייק לי' לרש"י הכא מדמסקי' דברייתא מיירי באודי לי' פליגו ולא מהימן אידך במיגו כמ"ש תוס' משום דהוה מיגו במקום אנן סהדי ואס"ד דמיירי לאחר שבועה הרי אפכא הוה ג"כ אנן סהדי דההוא שעתא נשבע בב"ד ויצא לחוץ ויודה לו שנשבע לשקר וליכא למימר דעביד תשובה דהרי מיד שוב אומר בב"ד דלא הודה לו אלא ש"מ דבלא שבועה מיירי סוגיין וכ"ת בלא שבועה האיך שייך זילו פליגו י"ל לשיטת הרמב"ם בשני' אדיקי' בשוה אין כאן שבועה כלל ולשטת תוס' מיירי שנתרצו שני' בכך:
רש"י הראי' בעדים כ"כ דלא תימא דאפי' עדים לא מהני אי שתיקה כהודאה וכמ"ש הטור בשם הראש והנה מכאן הק' הטו"ז על הראש והק' עוד למה לא יכריעו העדים ספיקא דידן ונ' דמשום קו' שניי' זו חלק הב"ח בין שתק מתחלה ועד סוף דל"ש הכרעת עדים הלכך לא מהני עדים ובין שתק ולבסוף צווח דמהני הכרעת עדים ואמנם קו' הראשונה של הטו"ז במקומה עומדת ונ' ד' הראש דלפום ס"ד דהשתא באמת צ"ל דגם תנא דברייתא מס' לי' אי שתיקה כה"ג כהודאה או לא ושפיר מהני הכרעת עדים אבל הש"ס דחי הא מלתא דתנא וודאי לא מס' לי' כלל אלא דאנן לא ידעי' דינא היכא אי הוה שתיקה או לא ואי הוה לא מהני עדים ומעתה כי היכא דמשום דמס' לן דינא היכא אמרי' אי תפס לא מפקי' מני' בלא עדים ה"ה אפי' מייתי עדים הוה ס' דדינא ולא מפקי' מני':
ועפ"י דברינו יובנו ד' הרמב"ן שק' לכאורה לדבריו דס"ל שלא בפני ב"ד וודאי שתיקה כה"ג כהודאה א"כ א"נ דברייתא מיירי בשתק ולבסוף צווח מ"מ אכתי דלמא שלא בפני ב"ד דווקא ובפני ב"ד עדן מנ"ל א"וו ס"ל להרמב"ן כמ"ש הב"ח דאי שתיקה לגמרי כהודאה אפי' ראי' לא מהני ודווקא בפני ב"ד דאיכא למימר מס' לי' לתנא אי כהודאה או לא הוא דמהני ראי' לא זולת, ועפ"י מ"ש יש להסביר ג"כ מה דחקו תו' וראש למימר דאגר לי' בלא סהדי הוה מגו במקום עדי' נימא כמ"ש הנ"י דלא הוה כ"א מגו במקום חזקה אא"כ ק' נפשוט מהכא דלא אמרי' מגו במקום חזקה וצ"ל שוב דתנא ג"כ בהא מס' לי' א"כ מאי אולמא דתרצן ממק' ואמנם הנ"י הביאו לכך דאס"ד דהוה מגו במקום עדי' א"כ גם ראי' למה מהני או"ו דלא הוה כ"א חזקה בעלמא ולתוס' וראש צ"ל דבאמת האי ראי' היינו שיביא עדים שאגר לו בפני' אמנם א"כ צ"ל דאם אומר סתם השכרתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י לא מהני דלא כנ"י והנ"י שפיר לטעמא כ' והסברא נ' דהוה מלתא דלא שכיחא דמ' שמיד באו לב"ד ומיד הלכו העדים למדה"י והו"ל טענא גריעא:
ומ"מ מובני' לכאורה ד' הרמב"ם דס"ל דאף תקפה לא מהימן דאל"כ ליהימן במגו וכ"ת דהוה מגו במקום עדים גם ראי' למה מהני וכ"ת דהוי מגו במקו' חזקה א"כ ליפשיט מכאן וכמ"ש אלא וודאי אין כאן מגו דאף תקפה לא מהימן:
אלא דעדן יש לי לדקדק ע"ד הרמב"ם למה עכ"פ שביק גוונא דנקיט הש"ס ונקיט ליה גוונא אחרת לגמרי תקפה או מכרתו' ולזה נ' דגם הרמב' ס"ל דהש"ס משום הכי נקט כה"ג כי היכי דלא ליהמן במגו דתקפה ובאמת לפום האי שינויא דש"ס בתקפה נאמן וה"ט דהנה ההוא אמר תקפה וההוא אמר אודויי אודי לי אנן אמרי' דתרוויי' אתנהו האי תקפה והאי שתק דסמוך שילך לצווח בב"ד ולא מחלקי' כלל בין בב"ד לשלא בב"ד וא"כ הו"ל שתק ולבסוף צווח וכיון דהשתא ס"ל לפום האי תי' דשתק ולבסוף צווח מפקי' מני' א"כ תקפה מהני ושפיר אצטריך הש"ס כה"ג דווקא דליכא מגו אמנם למסקנא קיי"ל דשתק ולבסוף צוות לא מפקי' מני' וכמו שהביא הרמב"ם קודם לדין זה א"כ גם תקפה לא מהני וכמ"ש דהוה שתיק ולבסוף צווח ושפיר לא אצטריך הרמב"ם כלל לגוונא דנקט הש"ס:
ובענין ד' הנ"י המוקשי' שהק' בחי' אנ"ש אפשר ד' הנ"י דאפי' תפס אידך שוב לא מהני וע"ז כ' מ"ש:
רש"י ד"ה ואת"ל וכו' ויחלוקו נ' דק' לי' פשיטא מאי קמ"ל כיון דמוציאין מידו פשיטא דלא מצי להקדושה וע"ז כ' רש"י דהש"ס הק' דבאמת א"נ מפקי' מני' מ"מ יחלוקו א"כ ס"ד דפלגא מיהא הוה הקדש קמ"ל הש"ס דלא הוה הקדש כלל והטעם דכיון דלרש"י מיירי סוגיי' קודם שנשבעו וא"כ עדן הו"ל גזל ביד אחרי' אפי' החצי שלו דעדן לא זכה בה כלל:
כ' עוד רש"י הקדושה בלא תקפה ויל"ד בזה מאי דוחקי' לפ' כן הרי גם בהקדושה לאחר שתקפה לא הוה הקדש לפי מאי דס"ל השתא ונ' דד' רש"י אדרבא בהקדישה בלא תקפה הוה רבותא טפי דסד"א דטפי שייך בהקדישה אודויי אודי לי' מבתקפה דבתקפה צריך לאודויי לי' דשקר טען מעיקרא וזה ל"ש משא"כ בהקדושה מצי' למימר דאודי לי' דניחא לי' שיהי' הקדש וקמ"ל הש"ס דאף אודויי כהאי לא אמרי' וז"ש רש"י דלא אלי' הקדישה מתקפה אלא דזה אינו אטו בשתיקה לחוד יכול אדם להקדיש את שלו ולזה נ' ע"ד אחר דבשלמא בתקפה י"ל דהא דשתיק מעיקרא דסבר בין כך וכך שוב אחטפנה ממנו וכיון דחזי דלא מצי לחטפה צווח משא"כ בהקדישה דלא שייך זה ומדשתיק מעיקרא ש"מ אודי אודי לי' קמ"ל דלא אלים הקדושה מתקפה וכ"ז אי מיירי בלא תקפה ושפיר כ' רש"י:
רש"י ד"ה הא לא תקפה ואינו יכול להקדישה מבואר מדברי' דס"ל דאיבעי' הש"ס הוה אי יכול להקדישה או לא והיינו אי נימא דהקדישו וקנינו ע"י הודאת חבירו באים כא' ואף דעד השתא הוה גזל ביד אחרי' השתא הוה פקדון ביד אחרי' וכמ"ש תוס' או נימא דלא מהני הקדישו והודאתו כא' דבעי' הודאתו קודם להקדישו אלא שיש להק' ע"ז האמר רבא בהדי' בנדרי' פ' אין בין המודר גבי ככר של הפקר והקדישה דאמרי' הקדישו וקנינו באי' כא' עיי' בר"ן נדרי' שם וצ"ל דהכא לא הוה באי' כא' ממש דהרי הודאתו באה לאחר מיכן כששתק וק' באמת למה יהא נקרא באי' כא' ומכ"ש לשטת התוס' דפשיטא להו דזה מקרי באי' כא' וצ"ל משו' דעכ"פ לא הוה מתוס' מעשה כ"א בשתיקה לחוד סגי:
אלא דאכתי יל"ד למה לא רצו התוס' לפ' כרש"י והרש"א גבי מסותא רמז דתוס' פירשו מסותא לפי פי' דהכא ואמנם למה לא פי' כאן כרש"י ולזה נ' דאדרבא משום דבמסותא מ' להו דלא כרש"י והוצרכו לפ' פי' אחר ולכך גם כאן פי' לפי שטתם וזה דאי כרש"י במסותא דמיירי כולא סוגיי' בשתק א"כ מאי קאמר רב חנניא תניא דמסייעא לך וכו' עד נמצא זה פיטר בממונו של כהן ואס"ד כרש"י דבעי' שתק ישראל ומהי"ת נימא דישתוק דנקרי ממון של כהן א"וו מיירי לקמן אפי' בלא שתיקה ולרש"י צ"ל דאי אמרת דהוה מעשר א"כ מאי אכפת לי' לבתר דהוה מעשר אי תפס לי' כהן וממילא ישתוק והוה למפרע פוטר בממונו של כהן:
ואמנם מד' תוס' גבי מסותא שכ' והשתא אייתי וכו' למדתי דק' להו מידי אחרינא אד' רש"י דמעיקר' מאי ס"ד דרב המנונא דמשו"ה אסור בגיזה ועבודה משום דתקפה כהן אין מוציאין התינח אי לא בעי' שתק משא"כ אי בעי' שתק והישראל וודאי לא ישתוק ולכ"הפ הוה ס"ס מאן יימר דיוכל הכהן לתפוס וא"נ תפס מאן יימר דשתק ישראל ולמה יהא אסור בגיזה א"וו משתק לא מיירי מידו ומ"מ בקו' זו מיושב קו' למעלה דלרב המנונא שפיר קאמר רב חנניא כי היכי דלדידי' בגיזה ועבודה אסור ולא חשבי' זה לספק שמא לא ישתוק ישראל א"כ ה"נ ליהוי מה"ט ממונו של כהן:
ומ"מ סברת התוס' מוק' מאד למה נימא דאם הקדישה קודם שתקפה עדיף מכל דאלים גבר בשלמא אחר שתקפה שפיר קדשא משום דההיא שעתא ביתו הוה וחל הקדש עלה ושוב לא פקעא משא"כ אם לא תקפה ונ' דהרא"ש כ' בריש מכלתין דטעמא דאלים גבר הוה אומדנא מדמסר נפשו עלי' ש"מ דילי' היא והנה כלל גדול בידינו אין אדם חוטא ולא לו ומאחר שהש"י שונא גזל בהקדש אם אינו שלו מאי אהני לי' דאקדשא והנה א"כ הקדישה הוה אומדנא טובה כמו כל דאלים גבר ונוכל לומר דגם בהקדישה לאחר שתקפה דלא מהני שוב אלים גבר ג"כ ה"ט דהאי אומדנא עדיף או טעמא כמ"ש דההיא שעתא ביתו הוא ודווקא לאחר שתקפה והיינו ספיקא דש"ס
ולכאורה יש להביא ראי' לשטת תוס' מדאמרי' לקמן מאי הוה עלה דמסותא מ' דווקא מסותא הוא דאפשיט אבל בעיין דתקפה לא אפשיטא כלל דמ"מ איכא למימר דגם בהקדש בעי' צווח משא"כ לרש"י דכולא חדא מלתא היא למה קאמר הש"ס מאי הוה עלה דמסותא דווקא ואפשר משום דאי נימא דכה"ג הוה בשעת הקדש גזל ביד אחרי' לא מצי להקדיש ומסותא דהוה מקרקעו הוא דאיכא למידק מדר"י להכי נקט הש"ס מסותא דווקא:
ומ"מ מבואר מד' תוס' דרב המנונא לאו תל' המוציא קדייק כ"א מאסורין בגיזה ועבודה והביאם לזה לפי הנ' מד' דק' להו כיון דעיקר חידושא דרבה דקדושה הבאה מאיליה שאני לא הו"ל למימר כ"א הא מלתא בעלמא ול"ל למימר כלל תקפה כהן מוציאין א"וו דעיקר דווקא דרב המנונא הוה מדאסורי' בגיזה ועבודה א"כ ש"מ דת"כ אין מוציאין וש"מ ממילא דהקדישה אלים מתקפה וע"ז הוכרח רבה לומר כל היסוד אינו דטעמא דאסור בגיזה לאו משום תקפה כהן אין מוציאין כ"א לעולם מוציאין אלא משום דקדושה הבאה מאילי' שאני:
והנה לרש"י לכאורה באמת זה דקדוק עצים ל"ל לרבה למימר הכי וצ"ל משום באמת פשיטא לי' לרבה דת"כ מוציאין מידו להכי החזיר גם זה בדברי' ולפי"ז ל"ש לרש"י למימר דרבה דיחוי בעלמא קאמר כמו שכ' הרשב"א לד' הרמב"ם א"כ הלא לא אצטריך לי' כלל:
אלא דבאמת צריך ביאור האיך לא עלה ע"ד רב המנונא לחלק בין קדושה הבאה מאילי' דשייך ס' אי' לחומרא כמ"ש רש"י לקדושת פה דמסותא ונ' דק' לי' לרב המנונא לאיזו ענין אצטריך בריית' לאשמיעי' דאסורין בגיזה ועבודה אטו אנן לא ידעי' דס' אי' דאוריי' לחומרא אלא וודאי ה"ק אסורין בגיזה ועבודה באי' לאו כוודאי בכור ולא מס' וא"כ ע"כ ה"ט משום דקדושה אלים מתקפה ומעתה מיושבי' ד' רש"י דרבה ה"ק לי' לא כדעתך דהיינו דאשמעי' תנא דברייתא כ"א לעולם אסורין מס' דווקא ולא במלקות וכ"ת א"כ פשיט' לא היא סד"א כיון דת"כ מוציאין מידו אפי' ס' לא הוה קמ"ל דמ"מ אסורין מס' ומטעמא דהוה קדושה הבאה מאילי':
והנה לד' רש"י דיוקא דרב המנונא מל' המוציא דקתני סתמא דמ' בין כהן בין בע"הב וכי הרשב"א דזה ד' הרמב' למסקנא וק' באמת לרבה ונ' כיון דקיי"ל אין נותנין מתנות כ"א לכהן חבר ואמרי' האי בן לוי דחטף מתנתא פריצותא א"כ לא שכיח כלל שיהא כהן תוקף מתנות אפי' וודאי וכ"ש ספיקא וסתם מוציא היינו כהן ולא בע"הב כמו דמשני הש"ס ג"כ פ' המדיר ע"ש עד"ז:
ובענין קו' תוס' והלא הבעלי' יתנו לכהן אחר לולי ד' הייתי אומר דבאמת לאו דווקא אין מוציאין מידו כ"א הוא זוכה בשביל מי שיצוו הבעלי' ליתן:
ואמנם על תי' דמיירי במכירי כהונה הגי' הש"ך בס' מ"כ דמ"מ הרי יכולין לחזור בהן ע"ש ונ' דכוונת תוס' דמיירי במכירי כהונה שעשו הבעלי' הלואה עמו דלא מצי למיהדר בהו דא"כ יפסידו הלואתם ע' פ' הניזקין:
והנה הרשב"א יישב ד' הרמב"ם דיש לחלק בין פטר חמור דל"ש קדושת רחם לבכור דמיד שנולד הכהן מוחזק כמו הבעלים והנה באמת בפטר חמור לא כתב הרמב"ם אם תפס לא מפקי' מני' ואמנם קש' הרי גם בה' סלעים דבכור אדם מיירי מתניתן דלעיל והתם אמאי נימא אי תפס לא מפקי' מני' ואפשר דכיון דקי"ל מלוה הכתוב' בתורה ככ' בשטר דמיא א"כ כל נכסיו משועבדין לה' סלעים הללו ומהיכא דתפס הכהן מדידי' תפס ול"ד לפדיון פטר חמור דאינו מחוייב לפדותו כמ"ש הרשב"א:
ואמנם עדן קשה ממתנות כהונה וזה יישב הרשב"א במשמרת הבית הביאו הש"ך סי' ס"א:
ואמנם לעדה"ק נראה לחלק בענין אחר דהנה אד' הרשב"א קשה מ"ט לא דחי אביי לרב חוניא עד"ז וזה רצה הש"ך במ"כ ליישב ולזה כת' דבס"ד לא ידעי' דמיירי בס' פטר חמור ואמנם רש"י גם בס"ד מיד כתב לקמן מפ' דס' היינו ס' פט"ח והיינו דאס"ד דהוה ס"ל מעיקרא דהיינו ס' בכור א"כ לא בר עשורי כלל הוא ומאי קאמר דפוטר ממונו בממונו של כהן לימא מפריש מן הפטור על החיוב אלא ש"מ דידעי' דמיירי בפט"ח וא"כ שוב קש' למה לא דחי אביי עד"ז ולזה נראה לחלק בענין אחר דבבכור ה"ט דת"כ אין מוציאין דאי אמרת מוציאין אתי למשרי בגיזה ועבודה מטעם שנכתב לפנינו בס"ד משא"כ בפטר חמור דל"ש זה שפיר מוציאין אמנם רב המנונא דהוה מפ' אפכא כמ"ש תוס' דכולא מלתא דאסורים בגיזה ועבודה הוא משום דת"כ אין מוציאין שפיר לדידיה אין לחלק בין בכור לפטר חמור ואהא פליג רבה עלי' ואהא שפיר קאמר רב חוניא תניא דמסייע לך דמדינא ת"כ מוציאין ולעולם כיון דמתני' בבכור סתמא קתני המוציא כ"ע מודו דאין מוציאין ומפר' בברייתא טעמא משום גיזה ועבודה:
ואמנם ז"ש דאי נימא מוציאין אתי למשרי בגיזה ועבודה היינו אי בכל התורה כולא ס' ממונא אם תפס אין מוציאין וכמו שפסק באמת הרמב"ם והכא נימא מוציאין שפיר יאמרו דאפי' סי אין כאן ואתי למשרי בגיזה ועבודה ואמנם הא גופא מנ"ל דבכל ס' ממונא אמרי' אם תפס אין מוציאין דהיינו בס' דדינא היינו מגמרא דפר' הזרוע דקאמר רב אהאי בן לוי לא מסתייעא דלא שקלי' מני' אלא מחטף נמי חטף והיינו משום דמס' לי' לרב וקש' מ"ש הא מהא כי היכי דלא שקלי' מניה מס' ה"נ מצי למחטף מספיקא אלא נאו ש"מ דדוקא שקולי לא שקלי' מני' הא אי תפס כהן לא מפקי מני' וא"כ היאיך איהו מצי חטף וא"כ עכ"פ ידעי' דיש חילוק בין ס' דדינא דהתם פשיטא דאי תפס לא מפקי' מניה ואמנם היינו טעמא דשייך קים לי דהכי הוי דינא כמו שנזכר בספר ת"כ סברא זו ואמנם בס' המאורע ל"ש זה ומ"מ שפיר גזרי' הכא בבכור וכמ"ש ומבוארים ד' הרמב"ם:
וגם הטור דפסק בבן לוי כהרמב"ם היינו מגמר' דפ' הורוע הנ"ל אלא דהך סברא שכתב ל"ש לשיטת הטור שהרי הטור לא ס"ל הכי בס' דדינא כמבואר בס' ת"כ ונ' ד' הטור דהתם טעמא אחרינ' איכא כיון דרוב ישראל מלבד הכהנים אקרי עם וחייבים במתנות למה לא נימא דגם לוים בכלל הרוב אלא דכ"ז שהלוים מוחזקי' מסייע להו מיעוטא לחזקה ולא מפקי' מניה משא"כ אי תפס הכהן שפיר לא מפקי' מני' משום רוב' דמסייע לי':
אלא דבין למ"ש הרשב"א ביישוב ד' הרמב"ם בין למ"ש צריך ליישב הרי במתני דס' בכורו' קתני בהדי' בין טמאות וכו' ופי' רש"י דהיינו פטר חמור ועלה קתני המוציא וצ"ל כיון דמשום בכור בהמה טהורה נקט המוציא סתמא שפיר אף דבאדם וטמאה דווקא אם הכהן מוציא לא קפיד תנא בהכי:
והנה הביא הרא"ש ראי' דקיי"ל תו"כ מוציאין מדר"נ פ' השואל דקאמר אפי' בא בסוף חדש למשכיר אף דהשוכר תפיס ועומד ש"מ תפיסה מס' לא מהני והש"ך בס' תו"כ תמה עלי' הא התם טעמא משום קרקע בחזקת בעלים עומדת ונ' דהרא"ש יישב זה במ"ש ואפי' מאן דפליג ה"ט משום דס"ל אודויי אודי לי"ו כו' ע"ש כוונתו דבאמת ל"ש שם קרקע בחזקת בעלי' עומד' כמו גבי מלוה אומר חמש דהתם על הקרקע אנו דנין וכאן על השכירות אנו דנין אלא דס"ד למימר כשמואל דעל השכירות אודויי אודי לי' משכיר לשוכר מדלא בא כ"א בסוף חדש ולזה אצטריך קרקע בחזקת בעלים עומדת לומר כיון דקרקע בחזקתו קאי לא אצטריך לי' לתבוע בתחלת החדש ואין כאן סברא דאודויי אודי לי' ומ"מ אכתי השוכר מוחזק וס' הוה אלא ש"מ ספק ממון מוציאין:
ואמנם התוס' בכתובות כתב ג"כ לתרן מהך דשמואל דטעמא דשמואל משום אודויי וכאן לא ניחא להו בזה ה"ט דהש"ס פריך התם אשמואל מכור בל' וק' מאי מק' הא התם לא שייך אודויי אודי ליה אלא ש"מ דלאו ה"ט כ"א טעמא דשמואל משום דתפס כדמשני שם ועי' בנ"י ותמצא מבואר ביותר:
והנה בענין קוש' מתרי ותרי תי' הרא"ש דבטוען ברי מהני תפיסה וכן תי' תוס' בכתובות ובשמעתין השמיטו תי' זה ונ' משום דכל עיקר קו' תוס' הוא לפי' רש"י בכתובו' ולרש"י ל"ש תי' דלרש"י מיירי כאן כולא שמעתין בשתק ומטעם אודי לי' וא"כ ע"כ מיירי דהכהן טוען ברי דאל"כ מאי הודאה שייך וש"מ דלמאן דאמר מוציאין אפי' בטוען ברי מוציאין. והנה הנ"י תי' משום די"ל ב' עדים לתופס והנה לכאורה זה תליא אי אמרי' ב' כתי עדים המכחישים כ"א באה בפ"ע ומעידה או תרווייהו סהדי שקרי נינהו ולמ"ד תרוויי' סהדי שקרי נינהו א"כ אין מקום לד' הנ"י. אלא דהנ"י להל' שפיר כ':
תוס' ד"ה קפץ נ' מקו' יש להביא ראי' לשטת הרשב"א דהיכא דאמרה תורה ביטול אסור מ"מ לא אמרי' נהפך האיסור להיות היתר אלא דמטעם אחרי רבים להטות שרי באכילה וא"כ ה"נ שמו עליו אלא דאחרי רבים להטות וזה לא שייך כאן דמצי מיירי דעם המנוי הזה הוה עשרה וא"כ או שהוא המעשר עצמו או שהוא מהנמנין וע"כ האיסור או הפטור פועל מה שלא הי' לו לפעול:
תוס' ד"ה מפריש עליהן נ' דבחדא קושי' נוכל לתרץ חברת' דעיקר רבותת דר"נ דאפי' ספיקות בפ"ע ג"כ נכנסין להתעשר דסד"א לעיל דווקא נכנסות לדיר דמשעה שנכנס לדיר הו"ל ס"ס ס' בגופו וס' בתערובו' ומש"ה אין יכול הכהן לתקפו דלמא לאו היינו הספק ומשו"ה שפיר מתעשר ול"ש פוטר ממונו בממון כהן משא"כ אם הפריש ספיקות אף דהי' יכול לפטור בא' הוא לא ידע ולא עשה כן מ"מ חייבין במעשר ולא אמרי' למחר יתפוס הכהן א' ונמצא לא היו כאן עשרה דאותו של כהן פטור כמ"ש תוס' משום לקוח ונמצא מקריב חולין בעזרה לא היא כ"א אם תקפו כהן מוציאין מידו והיינו והן שלו אפי' אם תקפו הכהן:
ובאמת צריך יישוב אמאי לא דחה הש"ס לעיל דכיון שנכנס לדיר מבטל בטל ולא יכול הכהן לתפסו ואולי אפי' לד' ר"י הזקן דכה"ג לא מקרי ס"ס לענין תפיסה מודה ר"י וצ"ע: