ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין חצר ב"מ פ"ק
מתני' ראה אותן יל"ד מאי אותן דקאמר ראה רצון הו"ל למימר ונ' בליישב ג"כ למה נקט אמר לד' המפ' דלא בעי' אחר הסוגי' דהנה לד' רש"י אפי' במציאה שייך ג"כ דין עני המהפך והנה פשטא דמתניי' מיירי דקודם שראה אותן רצין לא הי' עומד בצד שדהו ונמצא שהיו הרצון זוכין במציאה זו והי"ל אינהו עני המהפך בחררה והנה קיי"ל דמ"מ דיעבד קני אך כ"ד אם אמר שרוצה לקנות באי' ולהיות רשע אבל שיקנה לו שדיהו תעצמו מסתברא דאנן סהדי דאיסורא לא ניחא לי' דנקני וא"כ שפיר בעי' אמר דווקא ואמנם אמר ג"כ לא מהני כ"א אם ידע שישראל הוא הרץ והוא מהפך בחררה משא"כ אם לא ידע בבירור מי הרץ שוב אמרי' אלו ידע שישראל רץ אנן סהדי דאיסורא לא ניחא לי' דלקני ולכך נקט תנא אותן שידע אותן בבירור:
ואמנם דנקט רצין ל' רבי' י"ל דהנה סתמא דמלתא הי' הצבי שבור והגוזלות מתגלגלין ממקום אחר לכאן וא"כ יוכל להיות כי הרץ כבר קנאו בקנין ד' אמות טרם הגיע לשדיהו ואמנם כ"כ הפוסקי' דבשנים ל"ש קנין ד' אמות וא"כ שפיר אצטריך למנקט רצין ל' רבי' דבכה"ג בכ"ג זכתה לו שדיהו, ודנקט תנא ג' מילי מציאה וצבי וגוזלות נ' דהנה הא דבעי' עומד בצד שדיהו היינו כמ"ש דרש"י דאל"ה לא הוה משתמר והנה סד"א דדווקא מציאה דידעי כ"ע דמעלמא אתו ליי אינו משתמר בשדיהו אם אינו עומד בצד שדיהו משא"כ צבי וכ"ש גוזלות דסברו עלמא שלו הם וממילא משתמרין ברשותו דמבדל בדילי מני' קמ"ל דלא היא כ"א כולהו חד דינא אי' להו ובכולהו בעי' עומד בצד שדיהו:
תוס' ד"ה ואמר וכו' זכתה לו בסו"ד ע' רש"א נתקשה לו דריב"ח בחצר משתמרת מיירי ולכך כ' מ"ש אמנם לכאורה למ"ש רש"י דבעומד בצד שדיהו ממילא הוה משתמר וא"כ שוב שפיר כ' תוס' אף למסקנא אא"כ הי' הדין עם הטור דלד' הרמב' דס"ל אמר דווקא ה"ה בחצר המשתמרת ואמנם ע"כ הדין עם הש"ך דהתם גם הרמב' מודה דהרי בהדי' קאמר רב"ח שלא מדעתו ומ"מ צריך ביאור לד הרמב' מ"ש ונ' ד' הרמב"ם דאם גם עומד בצד שדהו אם אינו אומר בהדי' שרוצה לזכות במציאה ל"ש לומר שהמציאה משתמר על ידו:
תוס' ד"ה צבי רץ והנה לפי דברי' במתנה אפי' בצבי רץ כדרכו קנה והרמב' לא כ"כ וצריך יישוב לדברי' מ"ט לא חילק תנא בין רץ ומגיען לאינו מגיען וי"ל דרצה לכלול בסיפא בין מתנה בין מציאה ולכך נקט צבי רץ כדרכו למימר דכה"ג בכ"ג לא קני:
וחנה הראש הביא עוד ראי' דאמר לאו דווקא ולשונו צריך ביאור שכ' דמסתמא מיירי באינו משתמר מדבא אחר והחזיק וק' הא כיון דבעי' עומד בצד שדיהו א"כ ע"כ מיירי באינו משתמר ונ' דכוונת הראש דלא תימא ע"כ האי ליתי' מיירי כמ"ש התוס' דהיינו ליתי' למשכון דאי ליתי' למלוה א"כ הו"ל להש"ס לפי דמיירי באינו משתמר ולזה כ' הראש דא"צ לפי דמסתמא הכי מיירי מדבא אחר והחזיק:
ומנא תימרא דשני לן הנה לכאורה אי ילפי' חצר בממון מגניבה וכ' רש"י דהיינו שנעל בפני' א"כ ע"כ חדא מתרתי בעי' או חצר המשתמרת או שמשמרה בעצמו ומדמק' הש"ס מנא תימרא מבואר לכאורה דילפי' ממונא מאי' ועיקר חצר מגט ילפי' וראי' בזה למ"ש הרי"ף דמר אמר חדא דלעיל היינו לענין קטן וקטנה:
ועד"ז יש ליישב דקדוק עצום ברש"י לקמן בסוף הסוגי' שכ' דכיון דחצר מיד אתרבאי לא גרע משליחו' מאי וכיון שכ' ונהי הו"ל למימר ולמ"ש א"ש דכוונת רש"י דאי מגניבה הוה ילפי' אצטריך משתמר דווקא משא"כ השתא גניבות לא אצטריך כ"א לשליח לד"ע וא"כ לא גרע משאר שליחות:
והנה כולא סוגי דבעי' למילף משכחה צריכה ביאור דמצי זכיי' שייך בדבר שהוא שלו אטו אם ישכח אדם טליתו בשדיהו שאינו משתמרת יהי' הפקר ונ' דהנה מכיון שהתירה התורה שכחה לעניי' אין על העניי' לחקור אם שכחו בע"הב או שכחוהו פועלי' וא"כ אם בין כך ובין כך יבאו עניי' מותרין ליטלה והתורה הפקירו להם וא"כ היאיך שוב יזכה בה בע"הב שיהי' אסורין ליטלה ודנימא דלא הוה שכחה והך זכירה בעיר מאי אהני לן אלא ע"כ משום דזכתה לו שדיהו ושפיר קיליף הש"ס:
והנה בענין קו' תוס' על רש"י נ' כוונת רש"י דמנ"ל למילף מכאן דינא לכל התורה כולה דבעי' עומד בצד שדיהו דווק' דלמא לא היא ותנא ה"ק אלא דמ"מ יל"ד דקעיקר חסר מן הספר דהו"ל להש"ס למימר ה"ק וכו':
מעשה בר"ג ע' תו' והנה רש"י בשמעתין לא כ' כמ"ש בקידושין ומ"מ נ' מדברי' שלא רצה לפ' לענין ביעור מעשר לחוד וכן יל"ד מ"ש והוקשה בעיני הרי מחויב הי' לבער ונ' ד' רש"י דע"כ הך תבואה לא היתה נגמרה למעשר כשיצא ר"ג דאל"כ מאז הי' חל עלי' חובת ביעור וה"ז דומה ליוצא מביתו ל' יום קודם לפסח א"וו לא היתה נגמרת עדן וס"ל לרש"י דכה"ג גם עתה כיון שאינו בביתו לא הי' מחויב לבער ואמנם ר"ג ממדת חסידות עשה שני' דברי' כא' שהפריש וביער בב"א:
טו"ה אינה ממון יל"ד הנה ע"כ ר' יהושע בן חנניא ס"ל טו"ה אינה ממון ממתני' דאלו עוברין וא"כ הלא הוא בעצמו אמר שם באותה משנה עישור תרומת מעשר שאני עתיד למוד נתון לאליעזר בן עזרי' ואי ס"ד כלי"ק דמטלטלו אג"ק הקנה להם היאיך הי' ר"י לטעמי' יכול להקנות הא ס"ל טו"ה אינה ממון אע" לכאורה דתי' דרב פפא עיקר לפי המסקנא ויש לומר לשטת הרי"ף והרמב' דלאו דר"י ס"ל טו"ה אינה ממון למאן דמחשבה ממון כ"א התם בחמץ דבלא"ה אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכ' כאילו ברשותו ואמנם בממון כי האי דאנן סהדי דהשתא מיהת לא אחשבי' אינו מוזהר עליו ודוחק:
והנה הרי"ף והרמב' ראיתם מגמ' דקידושין דילפי' מהא דר"ג דתטלטלי' דמתנה נקני' אגב קרקע בקנין ונ' דרש"י בסוגיין בא ליישב ולדחות ראי' זאת ולהכי כ' בקידושין ילפי' מויתו להם אבי' כלומר דלמסקנא באמת לאו מדר"ג ילפי':
גמ' אלא דעת אחרת מקנה אותן שאני יל"ד ואכתי מה זה ענין לעומד בצד שדיהו ונ' דה"פ דהנה זה שעומד בצד שדיהו עי"ז נעשה משתמרת ואמנם אם אינו רץ אחרי' ומגיען לא הו"ל משתמר על ידו וא"כ שפיר פשוט דבמתנה לא בעי' משתמרת:
וא"כ ק' על הרמב' דס"ל במתנה בעי' משתמרת ומ"מ לא בעי' רץ ומגיען ונ' קצת טעם דהנה במציאה דהוה הפקר כיון דאינו מגיען א"כ עדן לא יצא מתורת הפקר ולא זכתה לו שדיהו משא"כ במתנה דהנותן רק אדעתא דידי' אפקרי' שפיר זכתה לו שדיהו כיון דכ"ע אסחי דעתיי' מני' מגיען ל"ל:
והנה הרש"א הק' לשטת רש"י ותוס' קו' עצומה ונ' משום קו' זו הסב הראש פי' הש"ס ע"ד אחר וכן הנ"י שרמז עלי' הרש"א ומ"מ בד' שני' אין יישוב לד' רש"י שכ' לא כד' זה ולא כד' זה ונ' ד' רש"י דחצר המשתמרת כשעשאו משתמר דהיינו שגדרו ונעלו עשאו בהאי שעתא שליח לכל זכיותיו והוה לי' שפיר ד' שולח:
ובענין קו' תוס' על רש"י באדוקי רצה הנ"י ליישב דה"נ הוה ד' מפקיר ואמנם תוס' דחו דברי דבשלמא במתנה הו"ל די נותן עד שבא ליד המקבל משא"כ הכא במפקיר בשעה שיצא מידו של מפקיר נסתלק ממנו ובשעתא דמגיע ליד הזוכה אין כאן ד' אחרת מקנה:
והנה הדרישה פי' הסוגי' דמיירי דמעיקרא כשזרקו זרקו לצאת בפתח אחר ואמנם חזר בו קודם שיצא ע"ש ונ' דלכאורה יל"ד למה לא פשיט הש"ס ממתני' דצבי רץ כדרכו ובשלמא לשטת תוס' במתני' לעיל דדא ודא אחת הוא שפיר משא"כ לשטת הרמב' לפשוט ממתני' דלא קני א"וו דה"ט דהכי מיירי שזרקו שלא לצאת אלא שאירע שיצא וא"כ לאו היינו צבי רץ כדרכו וא"כ ע"כ אין לפ' כפי' הדרישה נמצא דפי' הדריש' לא א"ש כ"א לשט' תוס' ובאמ' הטור בשטתיי' אזיל:
והנה הראש כי דהאבעי' בין בהפקר בין במתנה ואפש' דה"ק דלמסקנא דלא אפשיטא בעיין גם בהפקר יש לספוקי:
והנה הש"ך תמה על המחבר שפסק דהנותן יכול להוציא מיד בע"הב הרי המחבר ס"ל ת"כ אין מוציאין מידו ותי' המגינו זהב בהגה' טו"ז דהכא שאני דלא יצא מיד הנותן עד שיבא ליד המקבל עיי"ש:
ומ"מ לא הועיל כלום כמ"ש המחבר דבהפקר יכול הבע"הב להוציא מיד הזוכה דהא התם ג"כ שייך ת"כ אין מוציאין מידו וצ"ע: