ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין השוכר פרה לחרוש.
נ' הא דנקט התנא כלל פרה ולא נקט השוכר כלי מחריש' משום דבסיפא פרה דווקא נקט ברישא נמי פרה:
ודנקט תנא לכולא בבא אף דכבר שמעי' לה ממתני' דלעיל נ' דס"ד דהכא אפי' בהר וחרש בבקע' נמי לא חייב והיינו טעמא משום דבבקעה הקנקן מעמיק יותר בארץ מבהר יאמר לו המשכיר כי עי"ז נשבר הקנקן ובהר לא הי' נשבר קמ"ל פטור:
אי לא שנו ע' בתוס' אמנם הרמב' חולק וס"ל דאפילו היכא דשני הפועלים חייבים וצ"ל לדברי' הא דלא מק' הש"ס סתמא היינו דבלא שני עכ"פ הפועלי' מחייבי' משא"כ בשני יש דין ומשפט בין השוכר לפועלים אם השני גרם ההיזק או הפועלים פשעו בחרישה ולהכי לא פריך אלא כי היכא דלא שני:
גונדרי הרמב"ם פי' בע"א והסמ"ע הבין כי ד' רש"י והרמב"ם אחד הם ולא משמע כן:
תוס' ד"ה תרווייהו משלמי נ' כוונת רש"י דס"ל דבס"ס מוציאין ממון ולכ"ע והכא אפלגא מיהת הוי ס"ס אכל חד וחד, חדא דלמא הוא לבדו פשע וחייב בכלם ואת"ל הוא לבדו לא פשע דלמא תרווייהו פשעי ואין זה ענין לסומכוס כלל:
וע"ד תוס' צריך להוסיף כי לכאור' המוליך את הפרה איך יוכל להשגיח על זה ההולך עם הקנקן וצ"ל דמ"מ אם ב"ה מעמיק יותר מדאי גם בהפרה מרגיש בזה: