ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין המשכיר תנינא.
מתני' חייב בדלת וכו' יל"ד כיון דקתני חיוב בכל דבר שמעשה אומן למה תו קתני חייב בדלת ונ' דדלת נגר ומנעול וודאי על צד ההכרח יוכל להיות גם מעשה הדיוט כגון ע"י נסרים וכיוצא וס"ד דיוכל המשכיר לומר לשוכר הסתפק במעשה הדיוט קמ"ל תנא כיון דרוב בתים יש להם דלת נגר ומנעול מעשה אומן צריך לעשות לו מעשה אומן:
ואמנם הא דקתני בבריי' תו חייב להעמיד לו דלתות נ' דס"ד דדווקא לפתוח הפתח לר"ה או לחצר צריך להעמיד לו דלת אבל לפתוח כל חדר וחדר אינו חייב קמ"ל דחייב להעמיד לו דלתות לכל פתחים:
גמ' הא אמר ר' משרשי' יל"ד אמאי אצטריך דר' משרשי' דהנה מהיכי תיתי נימא כי המשכיר חייב במזוזה משום דכ' ביתך הרי במעקה כ' ג"כ גגיך ואעפ"כ השוכר חייב וצ"ל דמעקה היינו טעמא משום דהוה מעשה הדיוט משא"כ במזוזה המזוזה עצמו מעשה אומן והקביעות הוא דהוה מעשה הדיוט והיינו דמיבעי' לי' אי בתר מזוזה עצמו אזלינן או בתר קביעות:
א"נ י"ל דבמעקה אי לאו מצוה הי' ג"כ השוכר עושהו לצורך עצמו והמשכיר ממילא פטור מן המצוה משא"כ מזוזה דלמצוה לבדה קאי בעי לה שפיר י"ל דהמצוה על המשכיר לבד ביתך כ' הלכך אצטריך דר' משרשי':
רש"י ד"ה מקום מזוזה נ' כוונתו דלכאור' כיון דחייב להעמיד לו דלת אי אפשר דלת בלא מזוזה וא"כ מאי מיבעי' לי' ולזה כ' רש"י דמיירי שהמזוזה של אבן ובעי תיקון שיוכל לקבוע שם מזוזה ומיבעי' לי' אי כה"ג מיקרי מעשה אומן או לא:
תוס' ד"ה לא יטלנה צריך להוסיף על דברי' דאם ירגילו שם מזיקין אפי' הוקבע אח"כ מזוזה מ"מ יש לחוש:
רש"י במתני' הזבל של בעה"ב משכיר ובגמ' מפרש להו נ' כוונתו דיל"ד ברישא קראו משכיר וכאן קראו בעה"ב לזה כ' רש"י דלפי מה שמפרש בגמ' מיירי שלא השכיר לו החצר א"כ ל"ש לקרותו משכיר וא"ש:
אמנם לשיטת הרמב"ם שמפרש דמיירי שהשכיר לו החצר צ"ל דלהכי קראו בע"הב למימר דאף שהשכיר לו הנאת החצר מ"מ בעל הקרקע הוא ולו קונה חצירו ולא לשוכר:
רש"י ד"ה היוצא מן התנור כוונת דברי' דמיירי שהוציא האפר לחצר ושם נעשה זבל וס"ד יהא של משכיר קמ"ל אבל שוכר אורחא בהכי להוציא אפרו מחצר והוה לי' כאילו השכירו לכך:
תוס' ד"ה מסייע לי' כוונתם למאי שכ' שם י"א בתוס' ד"ה וכי בצד בסוף דברי' וע' תוס' גיטין ע"ט. ד"ה פעמים שתי' שם באופן אחר וכוונת דברי' שם נ' דהוה כיצא לו שם מציאה בעיר בשמעתן:
הנה כתב הש"ך סי' ש"ג דמקו' תוס' אלו מכח דס"ל כרמב"ם דשמעתי' מיירי שהחצר מושכרת לשוכר נ' כוונתו ממה שכ' תוס' שהיא משתמרת לדעת השוכר ואי אינו שכורה בידו כי משתמרת לדעתו מאי הוה אמנם מתוס' בשמעתי' ד"ה תרתי מבוא' בהדי' דמפרשי כפי' רש"י דבלא השכירו מיירי ע' בדברי' ולזה כוונתם בפ"ק כיון שאינה משתמרת לדעת המשכיר לא זכה המשכיר בה וממילא השוכר אם קדם וזכה הרי הוא שלו:
נ' מה שכ' הש"ך עוד שם על קו' הראב"ד משוכר את מקומו כ' הש"ך דעת אחרים מקנה אותו שאני נ' כוונתו דהכא לא השכיר לו החצר לזבל משא"כ התם השכיר לו המוכר מקום כדי שיקנו על ידו:
על דבר מה שנתעורר הלח"מ למה לשיטת הרמב"ם הזבל של שוכר לשוכר נ' עפ"י ד' רש"י מיושב קו' זאת שכ' ד"ה יתירי דאתא מעלמא סתם גללים אפקורי מפקרינהו כוונת דבריו דוודאי אם אדם מניח ושוכח חפציו ברשות אחרים אין האחרי' זוכין בהן אמנם כ"ז באינש דאתא מעלמא משא"כ בשוכר הדר כאן דלא אפקרינהו מעולם:
אי נמי י"ל דלהכי כ' הרמב"ם לפיכך השוכר מטפל בהוצאה שנתק' הסמ"ע בדברי' אמנם נר' הכוונה דדווקא אחרי' שלא יוציאו זבל זה מעולם לחצר ועל בעל החצר מועל להוציא הזבל הלכך זוכה בו משא"כ השוכר שעליו לטפל בהוצאת זבלו להכי לא זכה בו המשכיר מעולם:
בענין קו' הסמ"ע והמ"ל בסתירת ד' המחבר מסימן ר"ס ע' מה שכ' הש"ך שם ליישב דהכא מיירי שהמשכיר דר באותו חצר ולא משמע כן מסתימת לשון המחבר אמנם עפ"י מה שכ' תוס' בגיטין הנ"ל ל"ק מידי דהכא דווקא בזבל דאורחא בהכי מיקרי משתמר לדעתי משא"כ התם דלא שייך למימר כן ממילא לא זכה בה המשכיר והשוכר שקידם קודם בה זכה:
גמ' כיון דיצא לו שם מציאה ע' ברא"ש שכ' ליישב דא"כ דברי' ל"ל ולי נ' ליישב ג"כ ע"ד שכ' תוס' גיטין הנ"ל דעם דעת הוה משתמרת לדעת, ולהכי בעי' אמר דווקא:
תוס' ד"ה קולט מן האויר ע' רש"א ולי נ' דגם מסופ' מק' תוס' שפיר אף למסקנא דעכ"פ גם ברפת ק' קו' זו ונקטו חצר משים לישנא דבריי':
רש"י ד"ה תרתי כוונת דברי' להביא ראיה לשיטתו דבלא השכירו מיירי דאי בהשכירו שפיר אצטריך תרוויי' לאשמועי' לא מיבעי' חצר דלא עומדת לכך ודאי זכה המשכיר אפי' רפת דעומדת לכך ג"כ זכה המשכיר ולא פריך מידי ולהרמב"ם צריך לפרש בענין אחר וע' מע"מ:
תוס' ד"ה פרט למזומן נראה כוונתם דהשתא דפריך מרישא צריך להעמיד קושי' ממקום אחר ממאי דדרשי' כי יקרא פרט למזומן משא"כ אי הוה פריך מסיפא מצי למיפרך מני' וביה: