ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין המעביר חבית סוף פ' האומנין
רש"י במתני' ישבע שלא פשע לכאורה מ' דרש"י כ"כ לפי הס"ד אמנם במסקנא שישבע שלא בכוונה שבר ואמנם למה שכ' הרז"ה לקמן בסוף סוגיא דדעת רש"י כהרי"ף כשלא פשע בעי למשבע לדידן דקיימ"ל נתקל לאו פושע וא"ש טפי אפי' למסקנא:
רש"י בגמר' ד"ה נתקל בסו"ד ועוד דהא פוטר וכו' אלמא אונס חשיב לי' כוונתו לד' תוס' דלהכי פריך לר' מאיר ולא לר"י דלר' יודא א"ש דנושא שכר משלם משא"כ לר"מ דגם נושא שכר פטור א"כ אונס חשיב לי' וגם מטעם מזיק פטור ע' בד' תוס':
גמ' תינח היכא דליכא ראי' והנה לכאורה מקו' זו של הש"ס הי' הרי"ף יכול להוכיח דפי' ד' איסא דראי' דווקא בעי' ולא שבועה דאי ס"ד דה"ק ראי' מהני כד' החולקים על הרי"ף לא מק' הש"ס וצ"ל דמהכא איכא למידחא דלמא באמת ר' אלעזר הוה מפ' כך לר' איסא ולהכי מק' אמנם רבנן דלא אחשבו לקו' ר"א משום דמפרשי איפכא להך דאיסא:
אמנם מ"מ ד' החולקים צ"ב דמהיכי תיתי נאמר ראי' לא מהני וכמו שהק' הרי"ף באמת ולזה נראה דעתם דאיסא בן יודא דייק ליה לשון אין רואה אין רואים הול"ל אלא ש"מ דאפי' רואה אחד פוטר את השומר מן השבועה כי הא דדרשי' גבי סוטה ועד אין בה מכל עד שיש בה וס"ל דמהכא נפקא לן דעד אחד המסייע פוטר משבועה ואפשר באמת דעת הרי"ף דאין עד פוטר משבועה מ"מ ד' החולקים י"לפ כן ועד"ז מיושב ג"כ הא דמתמה הש"ס כמאן כאיסי שהק' ג"כ הרי"ף על החולקים מה זה תמוה ולמה שכתבנו א"ש:
אין לך אדם המעביר י"ל מה ראו חכמי' לתקן כן הלא כל מעביר חביות אם יראה שיתקל וישבר הלא יוכל להתנות לפטור והלא כל השומרים יוכלו להתנות ונרא' דאדרבא מטעם זה תקנו חכמים כן דאם יתנו כן מעביר עם ב"ה ירבו הזיקות בישראל כי כל אחד יסמוך על תנאו ומיטב לתקן תקנה מלהניח להתנות:
גמ' ריסתקא דמחוזא לכאורה מהך עובדא מוכח ג"כ כדעת הרמב"ם שנחלק על הטור ולא חילק בין מקום מדרון לאין מדרון דהנה בהך עובדא לא נתקל כלל כ"א לא נזהר בזוזי דמחוזא ומ"מ מ' דאי לאו דהוה בריסתקא הוה פטור אלא ש"מ דאין חילק אמנם באמת הק' הרי"ף להיפך למה חייבי' רבא כיון דתקנת חכמי' הוא דאפי' פושע פטור וכ' משום קו' זו מה שכ' עי"ש אמנם לשיטת הטור לכאורה חייבי' רבא באמת משום דלא הוה מקום מדרון אלא דמ' דס"ל כתי' הרי"ף וצ"ע:
גמ' זבין לי ארבע מאה דנו חמרא רש"י זבינית קניתי לך מבואר מדברי' דהאי גברא שליח שוויא וכן פירשו כל המפורשים נ' טעמם דאי מוכר הוה ע"כ לא מחייב לוקח למשקל מיניה משום טעמא דאמרי' לעיל פ' איז"נש מעיקרא דחלא חלא ע' בתוס' שם גבי אי תקיפי דידך אמנם עכשו דשליח שוויה יכול להיות שלקח מיד אלים וכיוצא דלא ציית דינא:
והנה כ' הרמב"ם מעות בידו וע' בכ"מ שהניח בצ"ע נ' הכוונה דאי ס"ד דהאי גברא בא להוציא מידו א"כ למה צריך לדאיסי הלא בכל מקום קיי"ל המוציא מחבירו עליו הראי' ולא מצינו נשבע ונוטל כ"א בהני דמנו חכמים פ' כל הנשבעי' אלא וודאי שהי' מוחזק התובע להוציא מידו ואי לאו דאיסי הי' נפטר בשבוע':
והנה בטור סי' ש"ד הביא ד' הרמ"ה שכת' דדווקא בשומר קאמר איסי למלתי' והכא מיירי דהשליח הזה שומר מעיקרא על המעות ואח"כ על היין וע' בב"י שם שנתקשה בדברי' ולי דברי' פשיטי' כי כוונת הרמ"ה התובע טוען אתה פשעת במעותי שקנית בהם חומץ והלא אומר לא כי כ"א אנכי קניתי יין ואירע לי אונס שנעשה חומץ וא"כ אין כאן כ"א טענת שומרים:
הדרן עלך פ' השוכר את האומנין בעזרת אל נוצר חסד לאמונים, ונתחיל לבאר פ' השוכר את הפועלים, בעזר תומך רש וחונן דלים.
תוס' ד"ה השוכר את הפועלי' לכאור' מוכח כדברי' דאל"כ מאי פריך בגמ' פשיטא ומ"מ הרמב"ם לא הזכיר חילק זה ואפשר דגם התוס' לא כ"כ כ"א למאי דמסקינן דמיירי בטפי להו אגרא וא"כ וודאי אם התנה תנאי קיים משא"כ הרמב"ם לא הזכיר מזה וא"כ י"ל דאפי' התנה אינו יכול לכופין לשנות המנהג:
פלוגתת הרמ"ה עם הטור אם הלכה כרשב"ג נ' דתליא בהא אי בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו:
רש"י ד"ה משלו הנה דייק רש"י לשון משלו לומר דהכוונה כי מותר משלו שהי' לו לכנוס קודם ולדברי' של בע"הב דקתנו היינו ג"כ שהי' לו לצאת קודם אמנם בתוס' דחו דברי' כיון דכ' ולעבודתו עדי ערך א"כ מדינא צריך לעבוד עד ערב והיינו צאת הככבי' ולד' תוס' צ"ל דה"ק הכניסה שלי ר"ל כיון דהכניסה לצורך הפועל א"כ צריכה להיות אחר זמן עבודה משא"כ היציאה שהוא לצורך הבע"הב א"כ יכולה להיות בתוך זמן עבודה:
ובענין קו' תוס' על ר"ח נ' דהכי פירושא דר"ל קאמר דכל פועל שיוצא למלאכה קודם הזמן יוכל להניח מלאכתו ג"כ קודם הזמן והיינו אם הכניסה משלו היציאה יכולה להיות משל בע"הב וע"ז מק' הש"ס ולחזי הכי נהיגי אם המנהג להקדים בכניסה ולא ביציאה אין אחר המנהג כלום ובזה מובן ג"כ מה דמשני דאגריתו להו כפועל דאוריי' דהא לר"ח אדרבא לא מיירי ר"ל בפועל דאוריי' ולמה שכתבנו א"ש וה"ק דאפי' א"ל כפועל דאוריי' דצריך לעבוד עד ערב מ"מ אם משכים בכניסה יוכל להקדי' ביציאה:
ובענין קו' המ"ל על הב"י ביישוב ד' הרי"ף והרמב' שלא הביא להך דר"ל י"ל דמספקא להו איזה ת י' מהש"ס עיקר ומספיקא השמיטו לכולא מלתא:
רש"י ד"ה עדי ערב עד יום מותו כוונת רש"י דבאמ' מתיקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל כדאמרי' במדרש קהלת ואין הדבר תלי' בבחור וזקן כ"א אם עובד השי"ת עד יום מותו ואין תוהה על הראשונות:
גמ' התורה מחזרת על אכסניא שלה כ' ס"ח כי הכוונ' אם גם לפעמים ע"י זווג שאינו הגין התורה פוסקת מ"מ ע"י זווג הגון אח"כ מחזרת על אכסניא שלה ופי' מר"ן הגאון כי זה היה ענין יהוד' שנשא בת איש כנעני ויצא ממנו ער ואינן ורצה לתקן זה ע"י זווג תמר בתו של שם והיינו דכ' וידע אונן כי לא לו יהי' הזרע ר"ל שלא יהי' בניו כמותו והיינו דדרשו רבותינו ז"ל כמעשה אונן כך מעשה ער כי שניהם לדבר אחד נתכוונו ודפח"ח וש"י:
גמ' שלא ברכו בתורה תחלה ע' בזה בר"ן בנדרי' ובב"י א"ח סי' מ"ו אמנם הגאון יעב"ץ בסידור תפלה שלו כ' לפ' כי הכוונה אשר הת"ח הניחו לברך לע"ה תחלה ואמרו ז"ל על זה כל משנאי אהבי מות כי עי"ז התורה יורדת מכבודה והיינו שלא ברכו בתורה תחלה:
גמ' כ' קמח וכו' ע' רש"י ולדברי' י"ל דהול"ל סולת ברישא ומר"ן הגאון פי' כי אברהם מתוך שהי' מתמיד בהכנסת אורחי' הי' מנהגו להאכיל לאורחי' ממה שהוא וב"ב אוכלי' כדרך כל בעל מכניס אורח למען לא יכבד עלי' ואמנם שרה היתה רגילה לבקר בעד האורחי' חלק יפה משאר בני הבית לזה שלא להרגיל באורחי' והיינו דאמרי' אברהם אמר קמח והיא אמרה סולת ומ"מ מידת אברהם טובה הימנה:
גמ' לעיל ופליגי דר"ח נ' דעת ר' חמא דגם זה הי' מדה טובה מאברה' אבינו שלא נתן מים בעצמו כי המים הללו הי' לרחיצת הרגלי' כמבואר בכ' ולא ניחא לי' לאורח שזלזל הבע"הב בעצמו לתת לו מים לרחוץ לו רגלו:
גמ' כ' אדוני זקן ע' ברמב"ן פ' וירא כי באמת אחרי בלותי היינו ואני זקנתי ומ"מ יש רמ"ז גדול לשונה מפני דרכי שלום בשם הר"י לוריא שמעתי כי ואדוני זקן קאי על השכינה כי שרה גדולה בנבואה ונדמה לה השכינה באותו מעמד בבחינת זקן המרמז על השגחה טובת ולא כבחור איש מלחמה המשדד את הטבע ולזה לא האמונה והיינו ואני זקנתי:
תוס' ד"ה פת קטנית הנה לד' תוס' נ"מ לדינא משקלא וטריא זה כמו שכ' הרש"א ומ"מ השמיטו זה הפוסקי' משום דמסקינן דצריכא וי"ו וא"כ אין חידוש בדבר:
ולסיים שיעורי הזמן במילי דאגדתא נ' לבאר קצת ע"ד דרוש ענין עובדא דרבה בר נחמני והרוצה לעמוד על אמיתת הענין יע' בס' באר הגולה להגאון מהר"ל מפראג וימצא מרגליות טובה, ולדעתי נ' כי השי"ת מביא יסורין על האדם החוטא למען ישוב מרעתו ואמנם אם אדרבא ע"י היסורין עוד יבעט וימרוד אז טמא טמא יקרא ואמנם למען נסות החוטא הזה צוה השי"ת להיות בדד מושבו בלי מנחם למען יחזה אם יטיב מעשיו או לא וזה ענין השער לבן אחר הבהרת הבא להעיד כי הוסיף על טומאתו משא"כ אם השער לבן קדם אין כאן סימן כלל כי השער לבן בלא בהרת איננו סימן טומאה כמובן, ואמנם אחרי כי רוב בעלי היסורין ובפרט אם בדד מושבם עוד יוסיפו למעל מן הראוי' כי ספק ג"כ יהי' טמא כי אזלינן בכל דוכתא בתר רובא אמנם באמת לא יוכל הרוב להוציא לגמרי דבר מחזקתו וגברא בחזקת טהרה קאי כמו שכ' תוס' בענין אין הולכין בממון אחר הרוב אמנם מבואר בריש גיטין כי סתמא עדיף מרוב ובזה נחלקו מתיבתא דרקיע עם הקב"ה מתיבתא דרקיע חשבו זה לסתמא ולזה אמרו טמא והקב"ה לא חשוב זה כ"א לרוב אמר טהור ולבתר כי כביכול אמת ותורתו אמת אירע כל האי עובדא דרבה בר נחמני שהי' מורדף מעיר לעיר וגילה ממקום למקום ובכ"ז החזיק בתומתו והיינו דאמרי נוכח רבה ב"נ דאמר רבה ב"ל אני יחיד בנגעי' הכוונ' אף שהי' יחיד בלי מנחם בעת הביא הי נגעי' עלי' בכ"ז הי' בעת הזאת ג"כ יחיד באהלו' כי לא מש מאהל של תורה ואמנם בכ"ז רובא מיהא הוה מעיקר' דמלתא שהקב"ה אמר טהור היינו משום דחזקת טהרה עדיף והיינו דאמר רבה ב"נ אם הי' בחזקת טהרה טהור הוא טהור מכאן ואילך ואמנם באמת רבה בנח"מ מלתא אחריתא הוה בי' אשר כבר קיים בעצמו אדם כי ימות באהל ר"ל כי גופו לא הי' נחשב בעיניו לכלום בעניני עו"הז ולאו כל אדם זוכה לזה והיינו דאמרי אשריך רבה ב"נ אשר גם גופך טהור ולכך יצאה נשמתך בטהרה ועד"ז נ' לפ' מ"ש ד"ה מה ידידות משכנותיך וגו' הכוונה אמר בלעם מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל הכוונה באהל הבתי כנסיות שהם אהל ארעי להמון המכונים בשם יעקב והכוונה במשכנותיך על הבתי מדרשות שהם דירה ומשכן להגדולים הנקראי' ישראל כמ"ש ז"ל ביתא דרבנן ואמנ' הרוצה להתענג באותן משכנות צריך לקיים בעצמו אדם כי ימות באהל אשר גם גופו ובשרו יתענגו אך על תורת ה' ולא שיהי' תמיד במריבה בין נפשו לגופו וז"ש דוד מה ידידות משכנותיך ה' צבאות ר"ל עי"ז אני טועם ידידות משכנותיך כי לא זה בלבד אשר נפשי נכספה וגם כלתה לחצרות כ"א גם לבי ובשרי ירננו אל אל חי ואמר גם צפור מצאה בית הכוונה בנפרש מ"ש במק"א כך ה' חסיתי איך תאמרו לנפשי וכו' הכוונה במלת צפור על הנשמה הטהורה אשר היא כצפור נודד מקנו בארץ הזאת ואמנם יתיצב לנגדה העוה"ז הרים גבוהי' וגדולי' אשר יכשל כחה לעלות אל רומם והם הדאגת העולמות אשר יסובבו את האדם בארץ ואמנם החוסה ובטוח בה' לא יטריד נפשו בדאגת וז"ש בד' חסיתי בעניני אנכי בוטח בה' וא"כ איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור כלומר אתה הצפור תנוד ע"י ההרים אשר יסובבך ועד"ז אמר ג"כ כאן אם האדם יבקש אשר נשמתו תבנה לו בית בעו"הז אזי צריך להפך הענין אשר התאוה העולמית בקרבו לא יהי' לה כ"א קן כלומר שיעשה עבודת יוצרו עיקר ועבודת יצרו ארעי ואמנם גם זה צריך להיות ע"ד שכ' הרמב"ם כי גם בענינו גופו צריך לכוון לעבוד את יוצרו כמאמר' ז"ל וכל מעשיך יהי' לש"ש וז"ש אם לבי ובשרי ירננו אל אל חי אזי גם צפור מצאה בית הנשמה מצאה לה בית לעו"הז ודרור ר"ל כח התאוה קן לה אין לה בית כ"א קן וגם בקן זה אשר שתה אפרוחותי' את מזבחותיך וגו' ר"ל כי גם תולדות הדרור הן על מזבח ה' וכמו שאמרנו ואמר אשרי יושבי וגו' ר"ל כ"ז שאין האדם מאושר בשבתו בבית ה' אננו מובטח כי יעזוב אורחות יושר ואמנם אם אשרי יושבי ביתך אם יושבי בית ה' המה מאושרי' אזי עוד לנצח נצחי' יהללוך סלה כן יזכני ה' להיות מיושבי בית ה' ונזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו עד בוא הגואל במהרה בימנו אמן:
בענין פועל אוכל במלאכת קרקע פ' השוכר א"ה.
רש"י בד"ה ואלו כוונתו לד' תוס' נ' מוסיף לענין ראשון ואפועלים דלעיל קאי. ולזה כ' ג"כ ד"ה אוכלין מה שעסקו בו ר"ל דאף דקאי אפועלים דלעיל י"ל כמו שכ' תוס' ואלו פועלין פסקו להם מזונות מ"מ לא פסקו להם כ"א מה שעוסקין בו:
רש"י ד"ה בשעה שאינו גמר מלאכה כוונתו דהיכי משכחת לה גדולי קרקע במחובר אם אינו גמר מלאכה ראוי' לאכילה ולזה כ' רש"י כגון בצלים שראוי' לאכילה בקטנן:
שם ד"ה מאחר שנגמרו מלאכתן כוונתו לכאורה בתלוש אם נגמר מלאכתו פועל למה לו ולזה כ' עגולת דבילה שנתפרסו:
שם ד"ה ובדבר שאין גידולו מן הארץ נ' כוונתו משום דלענין מעשר שני כל הבא מן הבהמה מיקרי גדולי מן הארץ ולזה כתב רש"י דכאן ומגבן לא מיקרי גידולו מן הארץ:
שם ד"ה מנה"מ נ' מדקאמר הש"ס הנ"מ לשון רבים מ' לכאורה דבין אמחובר ובין אתלוש קאי ובאמת אתלוש לא משני הש"ס מידי ולזה כ' רש"י דה"מ קאי אכולי מילי דמחובר והיינו פועל דווקא וגמר מלאכה ולזה ג"כ ביאור רש"י ד"ה כי תבא דמהאי קרא דרשי' לתרוויי':
גמ' מה לקמה שכן חייבת בחלה עוררני תלמיד אחד למתה לא אמר הש"ס מה להנך שכן חייבי' בפאה ונ' משום דאי הכי וודאי הוה ב' כתובי' הבאים כאחד ואפי' במה הצד לא ניחא ללמוד ולזה קאמר חייבת בחלה דניחא לומר דבתר הכי לא ראי זה כראי זה ולמילף במה הצד:
א"נ משום דבפאה כל אילנות חייבין ואך ירק פטור משא"כ בחלה ועוללות דליתא כ"א בקמה וכרם:
תוס' ד"ה אימא בסוף דברי' וכי דריש מקמה וכו' ע"כ איצטריך וכו' כוונתו דכל כמה דלא ילפי' בהדיא כל חרמש וכל קמה ניחא לן טפי למימר דכרם וחרמש הוה ב' כתובי' ה"כ ולא למימר כרם להלכותי' משא"כ עכשיו ע"כ כרם להלכותו אתא:
תוס' ד"ה אמר רבא נ"ל קו' דהנה הרמב"ם כ' מפי השמועה למדו דבפועל הכ' מדבד וכי מי התיר לזה ליכנס לרשותו של חבירו וע' בלח"מ מפ' ד' הרמב' שכיון למה שאמרו לקמן על איסי בן יהודה לא שבק חיים לכל ברי' ואין זה במשמעות דברי' לכך נ' דגם הרמב"ם ק' לי' קו' תוס' כרם למה לי בזה כ' דאי לאו דכ' כרם לא ס"ד למידר' גזירת שוה תביא תביא משא"כ עכשיו דכ' בכרם וסתם כרם דקרא הוא כרם סגור וגדור כמו שכ' ישעי' כרם הי' לידידי וכו' וא"כ בלא"ה ק' מי התיר לו ליכנס ברשותו של חבירו וע"כ ברשות בעלים הכ' מדבר וא"כ שוב ילפי' ג"ש דבפועל הכתוב מדבר משא"כ אי לא כ' כרם הוה אמינא מקום פרוץ עסקי' אשר ארוהו כל עוברי דרך ולא הוה ילפינן ג"ש כלל:
תוס' ד"ה אלא נראה דעת רש"י דה"ט דמאן דשרי הפקעת הלואתו משום דבהיתיר' אתא לידי' וא"כ האי פועל נמי מעיקרא בהיתירא אתא לידו אי בעי אכיל ליה וא"כ שפיר גם לכולי מצי יהיב ליה דהרי גזילה אין כאן ולזה כתב רש"י דווקא פלוגתא בהגוזל ומאכיל שהוא במס' ב"ק ולא בהמקבל שהוא במכילתן למימר דאפי' למ"ד דרך הפקעת הלואה מותר ג"כ ק' קו' הש"ס:
שם באו"ד כשידם תקיפה י"ל לענין איסו' גזל מה לי ידם תקיפה או לא ונ' כוונת' דלאחר זמן כשיבא הגוי על הגזילה יגזרו אומר להלן שלא להניח לפדות שום עבד ישראל והרי זה כענין שאמרו במסכ' גיטין אין מבריחי' את השבוי' מפני תיקון העולם משא"כ אם ידינו תקופה אין לחוש לזה כי בדין נוציא מהם:
בגמ' מוקי לה בכרם רעך ולא של הקדש מכאן הק' בחידושי אנשי שם על הנמ"י שכ' ע"ד הרי"ף מדאוקמינן לקרא בהקדש ש"מ גזל גוי אסור והא בש"ס אמרי' כאן איפכא דלמ"ד מותר מוקי לה בהקדש ונר' כוונת הנ"י דלכאורה כיון דבאמת קיי"ל דגזל גוי אסור למה לא כ' הרי"ף דרעך ולא גוי אלא ש"מ ס"ל לרי"ף דבתר דנחתי' למוקמי קרא לחומרא אהקדש לא מיקתי' לי' לקולא אגוי דלקולא ולחומר' לחומרא מקשי' וכוונתו דאפי' כאן גזל גוי אסור ולא מדמינן להפקעת הלואה:
ומאד י"ל על ד' הש"ך ח"מ סי' של"ז שכ' הקדש וה"ה גוי וכי מה ענין זא"ז אטו בגוי חמור טפי מישראל דאי נמי גזל גוי אסור דוקא ואל כליך לא תתן קאי גם אגוי וצ"ע:
רש"י ד"ה מה נפשך אוכל ופטור ע' בסמ"ע של"ז שכ' מה נפשו אם חסמת פטור וכן הוא בגמ' לקמן ונ' דהסמ"ע ס"ל דלמסקנא לקמן אין הפי' אוכל ופטו' כמו שכ' רש"י כ"א ה"ק רצה אוכל רצה פטור דהיינו בחסימה וכדברי' מ' קצת בילקוט ע"ש ס' זו:
תוס' ד"ה שבעך כ' לכאור' אכילה גסה לא צריך קרא דואכלת כ' אלא א"כ לא אייתר ואכלת אמוצן. ועד"ז יש ליישב ג"כ קו' לעיל ד"ה אמר רבא דבאמת כיון דכ' שאחרים ג"כ סגי ואייתר כי תבא להיות מופנה מיהת מצד אחד דאידך לא תבא אינו מופנה דלגופא אצטריך על שכר לילה ביום: