ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין הלוואה ע"י גוי לישראל.
אם מדעת ישראל אסור יל"ד מדעת עצמו הול"ת ונ' דהנה המרדכי הביא בשם רש"י וכן פסק הרמ"א בש"ע דרבית מישראל לישראל ע"י שליח מותר אם ההלואה הי' ג"כ ע"י שליח מטעם אין שליח לדבר עברה ע"ש ובמ"למ בהלכו' מלוה ולוה הסביר ד' רש"י אמנם נ' דרש"י מודה דאם העמידו המלוה הלוה אצלו עם השליח ואמר לשליח מנה שנתתי בידך תן לי אסור דכיון דכה"ג קנה במעמד שלשתן תקנת חכמים אין כאן שליחות כלל כאילו בא מיד מלוה ליד לוה ממש והיינו דאתא ברייתא לאשמעי' אגב אורחא דהא דהעמידו מותר אם המלוה נכרי משא"כ אם המלוה ישראל אדרבא העמידו גרע טפי וכמ"ש:
אם העמידו אצל ישראל אסור ע' רש"י נ"לפ דבא לאתוי ראי' לשיטתו דגם במסקנא אמרי' סיפא לחומרא דאל"כ יק' בסיפא פשיטא ומה שכ' תוס' לשיטת ר"ת דמאי דתימא עד אדעתא דנכרי יהיב וודאי ק' להבין ולפנינו ניישב אי"ה דאטו משום הכי נתיר ריבית דאוריי' בשלמא ברישא קא המד"ת לחומרא אלא וודאי גם למסקנא מיירי סיפא דלא נשא ונתן ביד וזה שכ' רש"י אעפ"י שקבלו מיד נכרי וביאר רש"י בזה הסברא למה תקנו שליחות לחומרא דענין שליחות בלאו קרא דתרומה סברא הוא שיהי' שלוחו של אדם כמותו אלא דאנן מתרומה גמרי' דלא ניזיל בתר סברא ובענין בן ברית דווקא ומ"מ ראו חכמים לגזור שליחות לחומרא מיהת והן הן די רש"י עיי' בדבריו:
ואמנם יישב ד' ר"ת בענין המד"ת דסיפא נ' דממה שכ' התוס' ד"ה ואני אעלה לך דבין רישא ובין סיפא מיירי שהלוה ראשון מקבל ריבית ובסיפא הנכרי מקבל ריבית א"כ שפיר ס"ד כיון דהנכרי מקבל ריבית ואדעתא דנכרי הוא יהיב דלשתרי קמ"ל:
אלא שיש לדקדק א"כ אמאי אצטריך הש"ס לדחוק דס"ד אדעתא דישראל קיהיב נימא דאשמועי' דהישראל שרי לקבל ריבית ופי' מש"כ התוס' דמיירי בהכי צ"ל דלא רצה הש"ס לתרץ דלהוי כל הצריכותא דהבריי' משום דיוקא בעלמא:
ואמנם בד' התוס' אלו מיושב דקדוק עצום במסקנא דלפי מה דמשני דמיירי שנשא ונתן ביד א"כ אמאי קאמר התנא דברייתא מלוה ישראל הלא ישראל אינו מלוה כלל אמנם למה שכ' התוס' דהישראל מקבל ריבית יכול להיות ג"כ שאפי' נותן כולי להגוי שפיר קרי לי' מלוה ישראל:
ואמנם לולי ד' תוס' הייתי אומר לתרץ בענין אחר די"לדק בברייתא לאיזו ענין תני הך וביקש להחזירם לו אלא ודאי משום דבעי למתני ואני אעלה לך לומר דלו שרי והיינו משום דהלוה ישראל בלאו הכי בקש להחזיר המעות להנכרי ורק לטובת הלוה השני לא החזיר וא"כ אין לו שום הנאה מהריבית שנותן לוה שני לגוי ואין זה דומה כלל לתן מנה לפלוני דהתם יש הנא' לאשה בזה ולא לטובת המקדש אמרה כן משא"כ כאן וכמו שכתבתי:
תוס' ד"ה סיפא לחומרא ע' לח"מ פ"ה מה' מלוה שכ' ליישב בד' תוס' אלו ד' הרמב"ם שפסק דבסיפ' הוה ר"ק ע' שם ולי נ' דדעת הרמב"ם כדעת הפוסקי' בח"מ סי' קכ"ו דמעמד שלשתן קונה בין בישראל בין בנכרי וא"כ מדינא אסור בסיפא מטעם מעמד שלשתן ואף דהקנין הוא רק מדרבנן מ"מ הוה ריבית קצוצה כיון דעכ"פ קנה מכח הנותן והוא ישראל והש"ס דלא קאמר הכי משום דאיכא מ"ד בגיטין דבמלוה ליכא מעמד שלשתן ואמנם לדינא דקיימ"ל דגם במלוה תקנו מ"ש שפיר כ' הרמב"ם ולכאורה גם לד' ר"ת בתוס' גיטין שם דמחלק בין גוי לישראל צריך לתרץ זה דהרי אם הנותן גוי גם ר"ת מודה וא"כ מאי פריך הש"ס רישא אמאי מותר וצ"ל כמו שכתבנו:
אלא דק' למה הביא הרמב"ם כלל ברישא תי' הש"ס נשא ונתן ביד הרי מטעם מעמד שלשתן מותר בכל גוונא וצ"ל לאפקעי איסור ריבית לא תיקנו חכמי' מעמד שלשתן וצ"ע:
הנח על גבי קרקע והפטר ע' תוס' סוף ד"ה סיפא לחומרא ונ' כוונת דברי דבאמת בהנח על גבי קרקע סגי דהנח עג"ק משמע דאחריות על הנכרי וא"כ האי והיפטר מיותר אלא וודאי מיירי באחריות הלוה ומותר מטעם שפטרו מריבית והיינו והיפטר ומ"מ בהנח על גבי קרקע לחודא דשרו כיון דאחריות ע הנכרי וזה כוונת הטור שקיצר ולא כ' והפטר ואמנם מה שהק' הט"ז מ"ש מזריק לי חובי שצריך לומר בפי' והיפטר דווקא נ' דלא דמי דהתם דווקא דקאמ' זריק לי וכל זמן שלא בא לידו לא זרק לו משא"כ כאן דהנח ע"ג קרקע קאמר וודאי דבאחריות עצמו קאמר:
ע' בנ"י כ' עוד דרך אחר שהי' יכול הש"ס לתרץ אלא משום דבלאו אורחא ועד"ז נ' לתרץ קו' הטו"ז על רמ"א שכ' דאם הישראל שני הלך מעצמו אצל הנכרי וכו' שרי' והק' הט"ז אמאי לא משני הכי אמנם נראה דהיינו ג"כ משום דלישנא דברייתא מצאו ישראל אחר וכו' לא משמע דמיירי בהכי:
ר' אשי אמר וכו' נ' דסברת ר' אשי הי' דהא דילפי' מתתרומ' שליחות היינו ענינו מצוה לחוד וסד"א דמצוה בו דווקא קמ"ל קרא דתרומה דמצי משוי שליח אמנם בעינן בני ברית דווקא ואמנם במילי דעלמא אין צריך קראן דסברא הוא שלוחו של אדם כמותו והש"ס דחה דכולא שליחו' מתרומ' ילפי' וזה ג"כ טעם ר"א לאידך לישנ' דסבר' הוא השת' ישראל לישרא' ישראל לגוי לכ"שכ משא"כ גוי לישראל מסתברא דלא למהוי כישראל והש"ס דחה דאין לשליחות לימוד מסברא כ"א מתרומ' לחוד ילפי':