ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין אמר לשנים פ' המפקיד.
או אבי' של א' ד' תוס' דאפי' לר"ע נקט אביו משום דבברי ושמא הי' חייב מדינא כוונתם דס"ד דמיירי דברי ושמא וממילא מתני' דמיירי בלצאת י"ש דלא כר"ע להכי נקט גוונא דמיירי בבירור בשמא ושמא:
ואמנם הא קשיא הא קיי"ל כרשב"א דלא מיירי ר"ע כ"א היכא דעבד איסורא וצ"ל ד' התוס' דפשע דהיינו הו"ל למידק מקרי עבד איסורא ובזה מסולקי' ד' רש"א שכ' דהתוס' לא רצו לתרץ כתי' בב"ק משום סיפא דלא מיירי דעבד אי' ולמ"ש ע"כ לד' התוס' הו"ל למידק מקרי עבד אי' ודלא רצו לתרץ כן היינו משום דתלי' בפלוגתא דתנאי ורצו לתרץ לכ"ע ומ"מ בהא תלי' פלוגתת הרא"ש ותוס' דהרא"ש לא ס"ל הא דהו"ל למידק מקרי עבד אי' ואמנם לד' הרא"ש צריך להוסיף דכיון דהמפקיד לא דק אצל מי הפקיד מעותי' ע"כ הי' באתרא דלא מצי לדיוקי והיינו דגם הנפקד לא דק:
זה אומר שלו מאתי' כ' רש"י כשבאו ליטול נ' דעתו דמשום דהו"ל הילך לא הוה מודה במקצת וכתי' שני של הנ"י וה"ה:
יהא מונח הק' הל"מ אד' ה"ה בה' מכירה שפי' מ"ש הרמב"ם יהיו מונחים היינו בב"ד הרי הרמב' כ' להדי' בה' שאלה מונחי' אצלו ונ' דגם אד' הרמב' יל"ד למה לא כ' בה' מכירה ג"כ מלת אצלו ולזה נ' דלכאורה באמת אמאי לא חייש ת"ק לד' ר' יוסי ונ' דס"ל כיון דמיירי בשליש ברבות הימים מאלי' ישים אל לבו מי הפקיד אצלו ר' ומי ק' ואמנם השליש לא מהימן כ"א כשהשלישות בידו א"כ ע"כ מיירי שמונת אצלו ושפיר כ' הרמב"ם אמנם כ"ז בפקדון משא"כ במקח שאין כאן שלישית כלל א"כ שפיר כ' ה"ה דכוונת הרמב' שיהא מונח בב"ד וא"כ ר' יוסי מצינו למימר דס"ל כמ"ש המ' דאם יהא מונח ביד שליש א"א לומר כן אע"כ יהא מונח בב"ד ולא יתברר לעולם שהרי לא יהא נאמן ושפיר קאמר ר' יוסי א"כ וכו':
ובזה י"ל ג"כ דפליג רש"י עם הנ"י והרמב' בסיפא שכ' רש"י ששוברין הכלי דאם אתה מוכרו א"כ בטל שלישותו ושוב לא יהא נאמן ואמנם ד' הרמב' דכיון דממון זה מהכלי בא לידו נשאר שליש עלי' ומיושב בזה שהביא הרמב' להך סיפא אף כי הטור השמיטו ומטעמא דמלתא דפשיטא הוא כמ"ש הסמ"ע ואמנם לאשמועי' אף דמוכרי' הכלי הוא נשאר שליש והטור אזיל בשטת רש"י ושפיר השמיטי:
ולרש"י מדוקדק ל' יפות כלומר אף דהשיווי ביפיפות של כלי ואם יגיע לרמאי שבר מכלי יפה לא שוה לו ככלי שלם של עצמי וליכא למיחש כ"כ לד' ר' יוסי ומ"מ חייש ר"י אלא שהי' הש"ס יכול לומר כן וע':
והנה כ' הרמב' גבי רועה לקמן והא מונח עד שיחלוקו ולא כ"כ גבי פקדון וה"ט ג"כ דבפקדון מי שהדין עמו לא יחליק כי יסמוך על השליש כמ"ש שישים אל לבו משא"כ ברועה שמסרו לו שלא מדעת ולא ודע כלל דמאן א"כ וודאי שני' יתרצו לחלוק:
תוס' ד"ה גזל בסו"ד כ"כ לר"ע אליבא דמאן דס"ל דבכל דוכתא קאמר ר"ע למלתי' ואמנם לדידן דקיי"ל בגזל דווקא קאמר ר"ע שפיר כ' הרי"ף דא"צ לד' התוס' ואין מקום לקו' הלח"מ:
ד"ה והתני עלה נ' לתרץ דאם יק' מברייתא וק' עוד למסקנא למה נקט ברייתא גוונא אחריתא הי"ל למנקט במד"א אם תבעו וכו' אע"כ כוונת הברייתא דר"ט לא פליג אמתני' והיינו דקמותיב ממתני' והבריי' ממילא מיתרצא:
ורמי פקדון וכו' נ' דהתרצן הוה סבר מדלא רמי פקדון אפקדון יש לו תי' אפקדון ורק מגזל ק' לי' והיינו דקאמר פקדון אגזל קרמי':
נ' טעם הרי"ף והרמב' דפסקו בזה"ז לר"ע דקנס שתקנו חכמי' למגדר מלתא לזה לא בעי' ב"ד מומחין:
והנה נ"מ בין הרז"ה ובין הפוסקי' בחו"ל דלא כר"ע דלדהו תפס מהני ולהרז"ה לא מהני:
אר"ס ויניח הק' הלח"מ על הרמב' שפסק בה' גזילה דיחלוקו מאמנם נ' דהש"ס קאי אא' מחמשה שכל א' טוען ברי וא"כ דמיא לס' הינוח דכל אשר הדין עמו ישתדל לברר שאותו גזל משא"כ הרמב' מיירי באומרי' אינו יודע א"כ מסתמא לא מבורר לעולם והוה ממון המוטל בס' וחולקי':
מ"ש רש"י בבכורות כפי' התוס' בשמעתין היינו משום דלמסקנא מיירי שלא מדעתו אמנם לד' המק' הכא הוכרח רש"י לפי בע"א: