ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין אכילת פועלי' שם.
גמ' מ"ט לכאור' כיון דאכתי לא קאמר הש"ס טעמא דר' יוסי בר יהוד' א"כ מאי פריך מ"ט דת"ק ונ' כיון דכ"ע מקשי חוסם לנחסם א"כ מסתברא דדומי' דשור בעי':
ואין להק' לר"י בר יהוד' הא כי תבא מאי דריש לי' דאיצטריך לגזי"ש כדאמרי' לעיל פלוגתיי' אי בעי' גזי"ש מופנה ת"ק סבר לא בעי' מופנה:
תוס' ד"ה דש בסוף דברי' יש להבין מ"ט הא רבה בר ר"ה לר"י בר יהוד' דווקא הלא בשור לכאור' גם ת"ק מודה דבפועל כי תבא כ' אמנם לד' תוס' א"ש דה"ק רבא בר ר"ה בשלמא לת"ק דהאי שור לאו לדרשא אתא וודאי ילפי' משבת וה"ה בעוף דכל כחו סגי משא"כ ר"י בר יהודא דהאי שור לדרשא אתי מי ילפי':
ודע דקו' תוס' לא הוה כ"א לפי' בתרא שכ' משא"כ לפי' קמא לק"מ:
וע' רש"א שכ' דר"י בר יהודא לא מקיש חוסם לנחסם ודברי' תמוהין מלבד שרש"י כ' בהדי' דעיקר טעמא דר"י בר יהודא מקיש חוסם לנחסם והנה ע"כ צריך לפ' כן דאל"כ פועל מנ"ל ולענין קו' הרש"א נ' דלק"מ דהנה נהי דאצטריך קרא למיכתב נחסם בהדי' מ"מ שור לא אצטריך ליכתב כל חי וכיוצא א"וו למעוטי עוף או דלמא דיבר הכ' בהווה זה ענין איבעי' הגמ' לדעת התוס'.
והנה מ"מ רבה בר ר"ה לר"י בר יהודא הוא דאיבעי ובזה מובני' ד' הנמ"י שכ' ולית הל' כר' יוסי בר יהודא דק' פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים אלא משום דלכאורה מ' דרבה בר ר"ה כר"י בר יהוד' ס"ל ומשו"ה כ' הנמ"י דמ"מ לית הל' כוותי' וכ"ת באמת מ"ט נ' דלכאור' יל"ד בהך דר' נחמן דמייתי הש"ס כאן דלפי פי' רש"י ה"נ דר' נחמן לקמן שייכא גבי הי' עושה בתאנים לא יאכל בענבים א"וו דהך דר"נ לאפוקי מדר' יוסי בר יהודא קאתי ולר"י בר יהודא כ"ז שאין דריכת היין בכרם גם בענבים לא יאכל דהוה עושה בידי' אבל לא ברגלי' א"כ מבואר דאין הלכה כר' יוסי בר יהודא:
והנה לכאורה ר"נ פליג אדרב אסי לקמן דאמר אפי' לא קצר כ"א קישות אחת אכלה הא כיון דאכלה אין מלאכתו לבעה"ב דלעצמו קצר א"וו דלית לי' לדר"א ומיושב קו' ב"י ח"מ ס' של"ז על הטור דמנ"ל להטור דגם כאידך דר' אסי לא קיי"ל דהרי הרא"ש לקמן לא דחה כ"א דר' אסי קמא ולמה שכתבנו מהך דר"נ מוכח דלא כר"א בתרא ג"כ בזה יש ליישב ג"כ ד' הרא"ש לקמן שכ' דלית הל' כר"א משום דס"ל כת"ק וק' אדרבה מדר' אסי כת"ק ס"ל נימא הלכת' כת"ק אלא משום דבאמת ר"נ פליג אדר"א ואמנם עדיין לא ידעי' כמאן הל' דאין הלכה כבתרא כ"א מאביי ורבא ואילך לזה כ' הרא"ש כיון דר"נ כחכמי' ור"א כת"ק ממילא לית הל' כר' אסי:
אמנם מד' הרי"ף למדתי פי' אחר בד' ר"נ דהנה הרי"ף לעיל גבי היבהיב הביא איבעי' הש"ס כ' ולא איפשטא וכו' וכאן כ' בפשיטות עשה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר ואמנם כייל להא מילתא והך דר"נ נ' דעתו דס"ל דטעמא דר"נ לא הוה כמ"ש רש"י דיין היוצא מן הענבי' בשעת דריכה לא מסתבר שיהא כתאנים א"וו טעמא דר"נ דכ"ז שאין הדריכה ניכרת מיקרי אסר שותה היין עושה בגפן זה ואוכל בגפן אחר ומה דבעי' לי' הש"ס פשיטא לי' לר"נ והש"ס ממתני' או מברייתא בעי' למפשט ולא מד' אמירא ומ"מ לא שבקו' ד' ר"נ מקמי ספיקתו דהש"ס וכד' הרי"ף והרמב' והראב"ד שלא השיג על הרמב' בזה ואין צריך לד הלח"מ שנדחק בזה מאד:
אמנם לכאור' ד' אלו תלי' בפלוגתת אביי ורבא פ' השוכר בע"ז אי חמרא חדתי וענבי' מקרי מין אחד או ב' מיני' ולמאי דקיי"ל התם כרבא מסתבר כד' רש"י בזה:
במתני' וכולן לא אמרו ע' בד' ה"ה פ' י"ב מהל' שכירות מה שפי' בזה ד' הרמב"ם ולכאור' ד' ה"ה וגם ד' הראב"ד תמוהי' דהלא הרמב"ם ביאר זה בהדי' אסור לפועל לאכול שלא בשעת גמר מלאכה וצ"ל שהי' מפורשי' ד' הרמב"ם וכוונתו כ"ז שלא נגמר מלאכת הפירות וכמו שפי' הרמב"ן אלא שלא מ' כן מד' ה"ה בשם הרמב"ן שם ומ"מ מיושב בזה קו' הב"י על הטור ח"מ סי' של"ז שהשיג על ד' הרמב"ם הראשוני' והביא דברי' האחרונים ע"ש ואמנם המעיין בהשגת הטור נמצא בהדי' שהטור הי' מפ' כהרמב"ן דגמר מלאכה היינו מלאכת הפירות ולענין זה הביא ד' הרמב"ם שעובר בל"ת:
והנה בד' הלח"מ שכ' ליישב על הרמב' דהאי חרמש גילה מלתא בעלמא הוא ולגופה אצטריך יש ליישב קו' תוס' לעיל פ"ז ע"ב ד"ה אימא:
אמנם עיקר קו' נ' דלא ק' מידי דהש"ס לעיל חרמש קאדריש והרמב' והספרי כוונת' על לא תניף ולא ק' מידי וד' הראב"ד הספרו מבוא' יותר בנמ"י ע"ש:
גמ' במודלית ע' מל"מ שתמה על הרמב"ם למה לא הביא דבמודלית אכל כמו שהביא הטור ונ' כוונתו דהרמב"ם הביא ג"כ בתאנים לא יאכל בענבים אף דהביא בגפן זה לא יאכל בגפן אחר ע"כ ידעי' דנ"מ למודלית דבתאני' וענבים לא יאכל וגפן וגפן יאכל:
וע' בסמ"ע מה שהשיג בזה על הלבוש ובש"ס כאן כדברי' ממש כוונת' דהש"ס לא איבעי' כ"א היכי משכחת לה ומשני דשפיר משכחת לה במודלות אבל מעולם לא עלה ע"ד הש"ס לצדד דתאנה גבי גפן מודלית יהא מותר לאכול:
תוס' ד"ה אלא אימא ובסמ"ע כ' דלאפוקי מדר' יוסי בר יהודא אתא נ' דהתוס' לא כתבו כן משום . דרש"י פי' דמיירי בהליכתה ובהליכתה עושה בידה וברגלי' ג"כ דאף ר"י בר יהודא מודה ואמנם רש"י פי' בכוון משום דלא פליג ר"י בר יהודא:
ובזה מובני' ד' הנמ"י שכ' יש מפרשי' דמשום השב אבדה קאי גם דחמור וק' מה ענין השב אבדה שם הא מדינא אכלה אלא דהני יש מפרשי' ה"ק דאף ר"י בר יהוד' מודה דאפי' לאחר שעומדת ואין הולכת ואין עושה אלא בכתף מ"מ אוכלה משום השב אבדה:
גמ' לת"ק לית לי' מלמדין אפשר טעמו דאם ילמדו כן לכל פועל, א"כ יסברו דהל' כר"א חסמא דאין רשאי לאכול:
וע' ברא"ש שכ' דאין הל' כת"ק וחכמי' עדיפי מני' דוודאי רבי' נינהו והנה לעיל פ' איז"נ גבי פוסק על הזבל כ' הרא"ש דהל' כחכמי' משום דהוה להו מכריע נ' דה"ט עדיף וקיי"ל בכ"מ הל' כד' מכריע אלא דבשמעתין לא שייך זה ואצטריך הרא"ש לטעם אחר אמנם בהך דר"א באמת חכמי' הוה להו מכריע דלת"ק בכ"ג אכל ולר"א חסמא בכל גוונא לא אכל ורבנן הכריעו בדבר א"כ ממילא דהל' כחכמי' שפיר כ' הרא"ש דלית הל' כר"א והיינו משום דקיימ"ל בכל דוכתא הלכה כד' מכריע: