ליקוטי חבר בן חיים ט· רבי חזקי' פייבל פלויט
בענין או משל שמים הוא אוכל.
גמ' למאי נ"מ הק' תלמיד א' לימא שרוטה דר' יוסף איכא בינייהו דאי משל שמים הוא אוכל משתכר בעה"ב פרוטה דר"י ונ' דלק"מ דכיון דאין בעה"ב מצווה ליתן לו לאכול רק שהפועל רשאי מעצמו לאכול ל"ש עוסק במצוה גבי בעה"ב:
רש"י ד"ה לדידי' ע' הגהות ר"א ווילנא כוונתו דד' רש"י כהיש אומרי' בטור חו"מ סי' של"ז דבידי' מצי ספי להו והיינו מלשון תנו דנקט הש"ס ולדעת התוס' אף בידים לא מצי ספי להו וכדעת הרמב' והטור צריך לומר דהא דנקט הש"ס תנו היינו דלמאן דס"ל משלו הוא אוכל אפי' תנו ג"כ שרי דקמטי לידי דמי:
גמ' ר"א חסמא יל"ד הא כבר דחה לעיל דלא תלי' הא בהא צ"ל דלעיל ה"ק כיון דע"כ אתה צ"ל רחמנא זכי לי' נוכל לומר כן אפי' אי משלו הוא אוכל אמנם עכשיו כי קאמר כיון דע"כ ר"א חסמא ורבנן פליגי אי רחמנא זכי לי' מסתבר, דבהא פליגי אי משלו הוא אוכל או משל שמים:
וע' רש"א מה שהק' על ד' חכמי' ונ' משום דחכמי' קאמרו אבל מלמדין מ' לכאור' דס"ל דמשל שמים הוא אוכל דאז שפיר שייך להטיל על בד' ללמד אותו כן שלא יכביד על בעה"ב משא"כ אי משלו הוא אוכל במאי איכפת לן בשכרו:
גמ' ת"ש פועל שאמר וכו' יל"ד כיון דכולי מלתא דנ"מ היינו אי מצי אמר תנו לאשתו ובנו והא מילתא קתני ברייתא בהדי' ולאיזה ענין אכפל הש"ס וקאמר ואי אמרת וכו' ונ' משום דעכשיו בעי' למימר דר"א חסמא איכא בינייהו לזה קאמר הש"ס כיון דע"כ הנך נ"מ וודאי אינה א"כ בעי' ממילא אפשטא:
גמ' וכ"ת וכו' ע' רש"ל ורש"א וד' רש"א תמוהי' דבשלמא בנטע רבעי שפיר כ' התוס' דהוה כאלו התנה דאטו נטע רבעו שכרו משא"כ כאן דשכרו לסתום חביותי' והו"ל דבר שנגמרה מלאכתו מה התנה שייך כאן ולענין קו' רש"ל אפשר לומר דמצי' למימר דברייתא מיירי שקצץ בהדי' לאכיל ממלאכתו ומ"מ אי אודיע לי' בעה"ב שעוסק בטבל ממילא לא מצי אכיל משא"כ אי לא מודיע לי' שפיר הוה סבר שכבר עושרן ולכך אכל משא"כ עכשיו דאמרי' טעמי' משל שמים הוא אוכל ובלא התנה מיירי שפיר מק' מאי מקח טעות איכא ולאו משום טבל אלא משום דנגמר מלאכתו: